בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
4388/00
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד
השופטת ד' ביניש
כב'
השופט א' א' לוי
המערער: דניאל
וייץ
נגד
המשיב: היועץ
המשפטי לממשלה
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
ירושלים
מיום 10.4.00 בב"ש 1067/00
שניתן
על ידי כבוד השופט צבי כהן
בשם
המערער: עו"ד דרשן-לייטנר ניצנה
בשם המשיב: עו"ד עירית קהאן, עו"ד טל ורנר-קלינג
פסק-דין
שופט א' א' לוי:
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים (סגן הנשיא צ' כהן), בב"ש 1067/00, בו הוכרז המערער כבר-הסגרה, לאחר
שבית המשפט הגיע למסקנה כי נתקיימו בענינו דרישותיו של של חוק ההסגרה,
תשי"ד1954-.
2. העובדות
בתאריך 24.1.00 הגישה ממשלת קנדה בקשה להסגרתו
של המערער,בטענה כי היה מעורב בעבירת רצח מדרגה שניה. על פי הנטען, גרם המערער,עם
אחרים,למותו של דימיטרי בורונובסקי, בטורונטו, קנדה. האירוע התרחש בתאריך
14.11.99, כאשר הגיע המערער עם חבריו לפארק,במטרה ליישב סיכסוך עם חבורה יריבה. אך
במקום את בני החבורה הזו, הם פגשו ששה נערים והחליטו לשדוד אותם. כאשר נדרש אחד
הנערים למסור את כספו, הוא ביקש להניח לו, אך התוקפים הפילו אותו, ועל פי הנטען,
המערער ושניים נוספים החלו לבעוט בקורבנם בראשו ובחלקי גופו האחרים.
הנער הובהל לבית חולים לאחר שחבריו הזעיקו
עזרה, אך חרף מאמציהם של הרופאים להצילו, הוא נפטר ביום המחרת. בדיקה פתולוגית
העלתה כי הוא מצא את מותו כתוצאה מהחבלות הקשות שנגרמו לראשו ולצווארו.
3. הדיון
בבית המשפט המחוזי
בשלוש שאלות נחלקו בעלי הדין בפני בית המשפט
המחוזי:
א) האם הוכח כי בידי הרשויות בקנדה מצויות
ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המערער לדין על עבירה כזו בישראל.
ב) האם נתקיימו תנאיו של סעיף 1 א (א)(1) ו(2)
של חוק ההסגרה, לאמור, האם בקשת ההסגרה אכן נועדה להעמיד את המערער לדין בקנדה.
ג) האם התחייבה ממשלת קנדה להעביר את המערער
בחזרה לישראל, לשם נשיאת עונשו, אם יורשע שם ויוטל עליו עונש מאסר.
באשר לטענה הראשונה, סברה באת-כוח המערער, כי
אין להסתפק בראיות החלקיות ששוגרו על ידי שלטונות קנדה למשיב, הואיל וקיימות ראיות
אחרות הסותרות את גירסתם המפלילה של שלושת עדי הראיה, עליהן סמך המשיב את בקשת
ההסגרה. על פי השקפה זו, הדרך הנכונה והראויה לבחון אם נתקיימו בבקשת ההסגרה
רכיביו של סעיף 9 לחוק, היא לדרוש משלטונות קנדה להעביר לישראל את כל חומר החקירה,
וזה צריך להיות מוצג לבית המשפט, ואז ניתן יהיה להשיב בבטחון על השאלה, אם יש
ראיות מספיקות להעמדתו של המערער לדין בישראל.
בית המשפט המחוזי דחה טענות אלו וקבע, כי גם
בהנחה שקיימות ראיות סותרות לעדותם של עדי הראייה, "ענין שבכל יום ביומו הוא
כי באירוע שלו עדים רבים, מקצתם מפלילים את הנאשם, ומקצתם אינם מפלילים אותו"
(כלשון בית משפט קמא). על מנת להכריע בגירסאות השונות, יש לעסוק בשאלות של הערכת
ראיות ומהימנותן, ותחום זה אינו מסור לבית המשפט בישראל, אלא לערכאה בקנדה שתדון
באישום לגופו.
גם את טענותיה האחרות של ב"כ המערער, דחה
בית המשפט המחוזי. הוא קבע כי הבקשה להסגרתו של המערער יכלה להתבסס רק על סעיף 1 א
לחוק, הואיל והוא אזרח ישראלי, וכזה שלא נתחייב בדין, שהרי ההליכים בעניינו טרם
החלו. מכאן מתבקש כי הענין היחיד שבגינו נתבקשה ההסגרה, היא העמדתו לדין, כי צריך
להניח, ולא נטען אחרת, שקנדה אינה מתכוונת לכלוא את המערער ללא משפט או על מנת
לגבות ממנו עדות לחובתו של אחר.
באשר לטענה הנוספת, זו המתבססת על הוראתו של
סעיף 1 א (א)(2) קבע בית המשפט, כי די בלשון הסכמה ((CONSENTׁבה נעשה
שימוש בבקשת ההסגרה, כדי לראות בה התחייבות של קנדה להעביר את המערער לישראל לשם
נשיאה בעונשו, אם יורשע בדין ויוטל עליו מאסר. בית המשפט הוסיף וקבע, כי העברתו של
אסיר מוסדרת למעשה בחוק אחר (חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של אסיר,
תשנ"ז1996-), ושם נדרשת "הסכמה" בלבד של המדינה בה נשפט ומוחזק
האסיר, ובדרך זו נהגה קנדה בעניינו של המערער.
4. הערעור
ונימוקיו
בעוד בית המשפט המחוזי שוקד על כתיבת פסק
דינו, עתרה ב"כ המערער לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, להורות
למשיב לבקש מממשלת קנדה, למסור לו את כל הראיות המצויות בידיה, בענין החשד המיוחס
לשולחה, במטרה להגישו לבית המשפט בטרם יפסוק בבקשת ההסגרה.
במקביל, פנתה באת-כח המערער לבית המשפט המחוזי
בבקשה לדחות את שימוע פסק דינו, אך בית המשפט לא נעתר לה. במצב זה, העתירה לבית
המשפט הגבוה לצדק שונתה, לאמור, הפעם תכלית הבקשה הייתה לקבלתו של חומר החקירה, על
מנת שניתן יהיה להציגו בפני ערכאת הערעור.
עתירה זו (בג"ץ 2708/00), נדונה בפני
הרכב בראשותו של כבוד הנשיא, ונדחתה, והמערער הופנה לטעון את טענותיו במסגרת
הערעור, וכך עשה. בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה בקשה מטעם ב"כ המערער, בה היא
חזרה ועתרה לחייב את המשיב לפנות לשלטונות קנדה, על מנת שאלה ימסרו לידיו את כל
חומר החקירה בענין החשד המיוחס לשולחה, וזאת לשם הצגתו לבית משפט זה בטרם ידון
בערעור.
באשר לערעור גופו, חזרה ב"כ המערער על
הטענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי, והוסיפה בסוגיית דיותן של הראיות לצורך
העמדה לדין, בזיקה לסעיף 9 של חוק ההסגרה, כי הראיות שהועברו למשיב הן חלקיות
ומגמתיות, ועל כן נמנע ממנו מלבחון אם אכן יש בסיס להעמדתו של המערער לדין, וכן
נמנעה ממנו היכולת להציג בפני בית המשפט תמונה מלאה ושלמה של הראיות העומדות
לחובתו של שולחה.
החלטנו לדון בבקשת המערער בנושא הצגתו של כל
חומר הראיות, במסגרת הערעור גופו.
5. הדיון
בערעור
סעיף 9 לחוק ההסגרה מורה, כי אחד התנאים
שצריכים להתקיים במי שמבקשים את הסגרתו הוא, כי יש "ראיות שהיו מספיקות כדי
להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל". מטבע הדברים, אין הכוונה לקיים בענינו של
האדם שהסגרתו מתבקשת, שני משפטים פליליים, בשתי מדינות, שיבררו זו אחר זו, אם יש
ממש באישומים המיוחסים לו. תפקידו של בית המשפט בישראל שונה, ולכך יפים דברים שאמר
בית משפט זה לפני שנים לא מעטות, ושטרם נס ליחם, בע"פ 308/75 פסחוביץ נ'
מדינת ישראל, פד"י לא (חלק שני), 449, 460. באותו מקרה טרח בית המשפט
המחוזי ונכנס לפני ולפנים הראיות שהוגשו בענינו של המערער, ועל הדרך בה נהגה
הערכאה הראשונה אמר מ"מ הנשיא, מ' לנדוי.
"אין בדעתי לעשות כמוה, כי דיון מפורט כזה מחטיא את מטרתם
של הליכי ההסגרה, אשר לא נועדו לבדיקה מפורטת כזאת, אלא השאלה העומדת היא אחת: אם
הוגשו ראיות לכאורה, כלומר אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום. סתירות בעדויות וביתר
הראיות אינן צריכות בירור בשלב מוקדם זה, כי בזה היה בית המשפט הדן בהסגרה מקדים
ועושה את מלאכתו של בית-המשפט במדינה המבקשת".
על דברים דומים חזר השופט ברק בע"פ
318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פד"י לד (3), 98, 105:
"נקודת המוצא היא, כי הדיון בבקשת ההסגרה אינו הדיון
במשפט לגופו, ואל לו למשפט ההסגרה להפוך למשפט הדן באשמתו או בחפותו של הנאשם. מטרתו
של הדיון אינה להכריע באשמתו או חפותו של הנאשם, אלא אך לקבוע אם יש בחומר הראיות
אחיזה לאישום.... מטרתו של הדיון אינה להעריך את חומר הראיות, אם מהימן הוא אם
לאו. מטרתו האחת והיחידה של הדיון היא לנקוט עמדה לגבי השאלה אם החומר המצוי בידי
התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית-משפט מוסמך... על כן סתירה
בעדויות אינה צריכה בירור בשלב זה, ואין מקום אף לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן
חסרות ערך על פניהן. השאלה בהליך ההסגרה אינה אם חומר הראיות מצביע על כך כי הנאשם
אשם בעבירה המיוחסת לו, אלא אם חומר הראיות מצביע על כך שיש מקום לנהל משפט אשר בו
תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם. לשם הגשמתו של מבחן זה לא די בחשדות, אך אין גם
צורך בראיות אשר, אם תוכחנה כאמינות, יש בהן כדי להביא להרשעת הנאשם. מה שנדרש
הוא, כי על פי דיני הראיות המקובלים בישראל (וכפוף להוראות מיוחדות הקבועות בחוק
ההסגרה) יש בידי התביעה הכללית ראיות קבילות... אשר יש בהן להצדיק העמדה לדין
ובירור אשמתו או חפותו של נאשם" (ראה לענין זה גם ע"פ 579/86 היועץ
המשפטי לממשלה נ' פרידמן, פד"י מ 4, 301, 305).
בע"פ 508/89 רובין נ'
מדינת ישראל, פד"י מד, חלק רביעי, 340, נרשמו מפיו של כבוד השופט ד' לוין
דברים שעלולים להשתמע כדרישה להציג, בכל מקרה, את כל הראיות שאספה הרשות החוקרת
במדינה הזרה ("... מן הראוי הוא לצרף לבקשת ההסגרה את כל החומר הרלוואנטי
המצוי בידי המדינה המבקשת ולא רק קטעים סלקטיביים ממנו..." שם בעמ' 345). חרף
אותו "פגם" שבאי-קבלת חומר הראיות במלואו, החליט בית המשפט בפרשת רובין,
להשאיר את הכרזתו של המערער-שם כבר-הסגרה, על כנה, הואיל וסבר שקיימת עדות עצמאית,
שעל פניה היא מפורטת ומקיפה. מבית המשפט לא נעלמה האפשרות התיאורטית כי בחומר
הראיות שלא צורף לבקשת ההסגרה, אפשר שתימצאנה ראיות סותרות לאותה עדות או כאלו
שתערערנה את מהימנותה. אך בית המשפט הגיע למסקנה כי אותו חומר אין בו כדי לאיין את
משקלה של העדות עליה סמך בית המשפט המחוזי את החלטתו.
6. ומכאן לעניינינו -
לבית משפט קמא הוצגה גרסתם של שלושה עדי ראיה
שנימנו על חבורתו של המערער (יביאור ליפשיץ, ואלטר קליפט, וקווין קליפט), שכל אחד
מהם העיד כי המערער נימנה על שלושת אלה שתקפו את המנוח. יותר מכך, הם ראו אותו
בועט בקורבן, כאשר שניים מהעדים ראו אותו גם מכוון את בעיטותיו לראשו של המנוח.
ראיות אלו אינן עומדות לבדן, הואיל ובפני בית המשפט הוצגה
גם גירסתם של אבי המערער ובת זוגו לחיים (אדוארד וייץ, ומרינה וייסבורד), ושני אלה
מסרו כי ראו את המערער ביום המחרת (15.11.99), כשהוא רוחץ ומנקה את נעליו
ביסודיות, דבר שלא עשה קודם אף פעם.
מסכת זו של ראיות, היא מן הסוג שיש בה לענות
על דרישת סעיף 9 של חוק ההסגרה, כי היא מספיקה להעמדתו של המערער לדין גם בישראל.
טענתה של ב"כ המערער בדבר קיומן של ראיות נוספות, הסותרות את גירסתם של שלושת
עדי הראייה, או כאלו המפלילות דווקא את העדים עצמם, אינה נטולת משקל; אך זהו נושא
שאינו דורש את הכרעתו של בית המשפט כאן, בעת שהוא דן בבקשת הסגרה, אלא מסור לבית
המשפט בקנדה, אשר יצטרך להעריך את העדויות שיונחו על שולחנו, ולהכריע בשאלת אשמו
או חפותו של המערער. ולא למותר להדגיש, כי המערער, שאין מחלוקת שהיה בזירה בעת
האירוע, לא הצביע על ראיה שתוכל לאיין את העדויות שהוגשו לבית המשפט (למשל, ראיה
מוצקה בדבר היותו במקום אחר), אלא רק על גרסתם של עדים, שעל קבילות אמרותיהם
חלוקות הדעות, ועל פיהן לא נראה המערער משתתף במעשה האלים. על כן מצבו של מערער זה
דומה למצב שנדון בע"פ 508/89 הנ"ל, לאמור, שהמשיב מילא חובתו לפי סעיף 9
לחוק ההסגרה, והציג "ראיות לכאורה", שלו היו עומדות בפני פרקליט בישראל,
היה מחליט להגיש בגינן כתב אישום, ולנהל משפט שבו תוכרע שאלת אשמתו או חפותו של
המערער.
מכאן התוצאה, שלא ראינו מקום להעתר לבקשתה של
באת כח המערער, להורות למשיב לבקש ולקבל את כל הראיות שבידי הרשויות בקנדה, ואנו
נוהגים כך לא רק משום שסברנו שאין לעשות זאת מן הפן הענייני, אלא גם, ובעיקר, משום
שמטיבו של ההליך בסוגיית ההסגרה, שאין בית משפט בישראל רשאי לצוות על ממשלת קנדה
להוסיף ראיות שאולי מצויות בידה, ולכל היותר יכול הוא שלא להשתכנע מהחומר שהוגש
לו, שיש די ראיות לכאורה בידי המדינה המבקשת.
7. מסקנתו של בית המשפט המחוזי ביחס לשתי טענותיו
הנוספות של המערער, אף היא מקובלת עלינו.
כזכור, טענה ב"כ המערער כי בבקשת ההסגרה
אין כל אינדיקציה לכך שבכוונת קנדה להעמיד את המערער לדין. סעיף 9 של חוק ההסגרה
קובע כי הכרזתו של מבוקש כבר-הסגרה, תיעשה בשני מקרים. האחד, כאשר המבוקש
"נתחייב בדין" על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, וזה אינו המצב בעניינו של
המערער. המקרה האחר הוא, כאשר יש בידי המדינה המבקשת ראיות שהיו מספיקות להעמיד
אותו אדם לדין על עבירה כזאת גם בישראל.
סעיף 1א(א)(1) לחוק קובע סייגים להסגרתו של
אזרח ישראלי, והראשון שבהם הוא ש"בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה
המבקשת". סעיף זה אינו קובע כי המדינה המבקשת צריכה לציין בפניתה לרשויות
בישראל את המלים המפורשות "כדי להעמידו לדין", ודי אם כוונה זו נלמדת
מההליכים שננקטו עד כה. ובאשר לענייננו, נדמה שכוונתם של השלטונות בקנדה ברורה
ואינה מוטלת בספק, לאמור, בידיהם ראיות לכאורה המפלילות את המערער כמי שהיה מעורב
בעבירת רצח, ובגין כך הם מבקשים להעמידו לדין, אלא שהדבר נבצר מהם עקב שהייתו של
המערער בישראל. ובמלים אחרות, מבקשת ההסגרה לא עולה כוונה סותרת או נסתרת, אדרבא,
האמור בעמ' 2 של הבקשה, בדבר האפשרות שהמערער יורשע וייגזר לו עונש מאסר ויועבר
לישראל כדי לשאת בה את עונשו, היא המלמדת כי העמדתו של המערער לדין ניצבת בבסיס
הבקשה הקנדית, ולא מטרה אחרת זולתה.
8. באשר לטענת ב"כ המערער, כי קנדה לא התחייבה
אלא רק הביעה הסכמה להעביר את המערער לישראל אם יווצרו הנסיבות לכך, גם
כאן לא ראינו מקום לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. אנו סבורים, כי יש
בסיס להנחה שדין "הסכמה" ביחסים בין מדינות, כדין "התחייבות",
ומותר להניח כי שלטונות קנדה לא ינהגו אחרת.
הערעור
נדחה.
ש
ו פ ט
השופט ת.
אור:
אני
מסכים
ש
ו פט
השופטת ד.
ביניש:
אני
מסכימה
ש
ו פ ט ת
החלט
כאמור בפסק דינו של השופט א.א. לוי.
ניתן
היום ו בתשרי תשס"א (5.10.00).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00043880.C04