סלם רחל נ. כרמי רם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4385/91 וערעור-שכנגד בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערערת: רחל סלם נ ג ד המשיב: רם כרמי (המערער שכנגד) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.7.91 שניתן על ידי כבוד הסגן הנשיא, השופטת ש' ולנשטיין בשם המערערת: עו"ד א' אורנשטיין בשם המשיב: עו"ד ז' רוזנבלום פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: תובענת המערערת נגד המשיב התבססה על עילת שיתוף בנכסים בין בני-זוג ידועים בציבור. בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה בחלקה ודחה אותה בחלקה. מכאן הערעור והערעור-שכנגד שלפנינו. עובדות בסיסיות 2. המערערת למדה אדריכלות בארצות-הברית. במהלך לימודיה שם (בשנת 1969) נישאה לאדריכל ג'ון סאלם (להלן - סאלם) וילדה לו שני ילדים. בשנת 1973 הוסמכה כאדריכלית, שבה לישראל ונתקבלה לעבודה, כאדריכלית מתחילה, במשרד האדריכלים של המשיב בתל-אביב. בנובמבר אותה שנה התגרשה המערערת מסאלם. שני ילדיהם נמסרו למשמורתה והיא התגוררה ביחד עמם בדירה בתל-אביב שנשכרה על-ידי סאלם למענה ולמענם. חודשים אחדים לאחר מכן החלו להתפתח יחסי רעות וקירבה בינה לבין המשיב, ובאביב 1974 נסעו השניים יחדיו לחוץ-לארץ. המשיב, המבוגר מן המערערת בכשש-עשרה שנה, ולעת ההיא נשוי ואב לשני ילדים, קיווה שיוכל לקיים מערכת יחסים זו במקביל לחיי-נישואיו. אך לא כך התגלגלו הדברים. בקיץ 1974 הוברר למשיב שהמערערת הרתה לו; ולאחר שנולד בנם (באפריל 1975) פתח המשיב בהליכי גירושין מאשתו (שהסתיימו במארס 1978) ועבר להתגורר בדירת המערערת, ביחד עם ילדיה ובנם המשותף. מקץ כשנה של מגורים משותפים בדירה זו שכר המשיב דירה אחרת למגוריו עם המערערת, ילדיה ובנם; ומקץ כשלוש שנים נוספות, העתיקו הכול את מגוריהם לדירה שלישית שאף היא נשכרה על-ידי המשיב. בדירה זו התגוררו המערערת והמשיב (עם שלושת הילדים ובחלק מן הזמן גם עם אימה של המערערת) עד לפרידתם בסוף אוגוסט 1986. לאחר פרידתם נשא המשיב אישה אחרת ונולד לו בן נוסף. המערערת עברה להתגורר עם חברה החדש, אייל שני. מעלות ומורדות 3. המערערת והמשיב חיו יחדיו במשך כאחת-עשרה שנים, אך איכות הקשר ביניהם לא נשמרה לאורך כל הדרך. בתחילת התקופה ציפה המשיב כי לאחר שיתגרש מאשתו יוכל לשאת את המערערת; אלא שהמערערת, שטרם התאוששה מכישלון נישואיה עם סאלם, לא היתה מעונינת בנישואין. בשנת 1977 חלתה המערערת ועברה ניתוח להרחקת גידול. כעבור זמן, עם התפתחות מחלתה, חשה צורך ביתר יציבות וביטחון. בינתים השלים המשיב את הליכי גירושיו מאשתו והמערערת גילתה את רצונה שיינשאו. אך המשיב שוב לא רצה בנישואין, שכן לעת הזאת כבר לא היה בטוח שיעלה בידם לקיים חיי נישואים מסודרים. המשיב תלה זאת בהליכותיה של המערערת. כך, למשל, מערכת קשריה עם סאלם. מאז גירושיה מסאלם שמרה המערערת על יחסי ידידות עמו. המשיב ידע על קשר זה ובתחילה אף קיבל אותו ברצון. יתר על כן: הוא עצמו התיידד עם סאלם, שהתקבל בביתו כאורח רצוי, הועסק במשך זמן-מה במשרדו ואף צורף על-ידו כשותף לעיסקת הרכישה (שעוד ידובר בה) של פרוייקט הבנייה "רוסמרין". אך המערערת, שהירבתה בנסיעות, נסעה פעמים אחדות לחוץ-לארץ בחברת סאלם. השניים לא הסתירו את הדבר מפני המשיב; והמערערת הבטיחה לו כי יחסיה עם סאלם אינם חורגים מידידות גרידא. תגובת המשיב היתה של השלמה עם הקיים. בעדותו במשפט אמר, כי מעולם לא נתבקש להסכים לכך שהמערערת תיסע עם סאלם, אך לוא נתבקש היה מסכים. עם זאת גרס כי הדבר לא היה לטעמו. אלא שהמערערת נסעה לחוץ-לארץ מפעם לפעם גם בגפה, והמשיב חשש כי יש לה קשרים עם גברים אחרים. המערערת אכן הודתה כי במקרה אחד (בשנת 1980) קיימה קשר אינטימי עם פסנתרן פלוני. אלא שלדבריה היה זה קשר אקראי וחד-פעמי. 4. כך התדרדרו יחסיהם והלכו. במשפט טען המשיב, כי בשלוש השנים שקדמו לפרידתם חדלו לקיים יחסי אישות. הוא קשר זאת לכך, שבאותה תקופה למדה המערערת ב"בית צבי" ולטענתו פיתחה קשר אינטימי עם חברה ללימודים, אייל שני, שלאחר פרידתם עברה להתגורר במחיצתו. המערערת הכחישה שקיימה יחסים אינטימיים עם שני בתקופה בה עדיין חיתה עם המשיב. לטענתה, רק בשנה האחרונה לחייה המשותפים עם המשיב נמנעה מקיום יחסי מין עמו; והסיבה לכך, כדבריה, לא היתה נעוצה בקשריה עם שני, אלא בהתחדשות מחלתה, שבעטיה נזקקה (במהלך שנת 1985) לטיפול רדיואקטיווי ובפברואר 1986 הצריכה ניתוח נוסף להסרת גידול. על כל פנים, הקרע ביניהם העמיק וסיום יחסיהם הפך לבלתי-נמנע. הפן הרכושי 5. המערערת והמשיב לא ערכו כל הסכם לקביעת ההסדרים הכספיים והרכושיים שביניהם. לאחר שהחלו לגור ביחד פתחו חשבון בנק משותף, אך חשבון זה, שבעיקר ולרוב ניזון מכספים שהפקיד בו המשיב, שימש רק לכיסוי הוצאות המחיה השוטפות; ובנתון לכך התקיימה ביניהם, במהלך כל שנות חייהם המשותפים, הפרדה גמורה ומוחלטת בנושאים הרכושיים. המשיב, שהוא בעל חלק במשרד אדריכלים, השתמש בחשבון הבנק העסקי של משרדו לניהול כל ענייניו הכספיים; ומחשבון זה - שלמערערת לא היתה כל גישה אליו - משך כספים גם למימון רכישות מיוחדות ונסיעות לחוץ-לארץ. את הכספים הפנויים שנותרו ברשותו השקיע באמצעות חברת "בטוחה", שטיפלה בתיק ניירות הערך שלו. אך הוא לא שיתף ולא יידע את המערערת בדבר חסכונותיו והשקעותיו, שכולם היו על שמו בלבד. למערערת היה חשבון בנק נפרד, על שמה בלבד, בו הפקידה כספים שקיבלה ממקורותיה; הכנסות ממקורות הקשורים בעיזבון אביה, תשלומי מזונות לילדיה שהועברו על-ידי סאלם, ועוד. היא עשתה בכספה ככל העולה על רוחה, ולא שיתפה את המשיב בהחלטותיה הממוניות. 6. פרשה שבמשפט זכתה להתייחסות מיוחדת היא השתתפותו של המשיב ברכישת פרוייקט הבנייה רוסמרין. המעשה בתמצית: בשנת 1978 רכש המשיב בשיתוף עם ארבעה אחרים - שני עורכי-הדין שטיפלו בענייני משרדו, סאלם ואדם נוסף - זכויות במגרש לבנייה בהרצליה-פיתוח. הזכויות נרכשו באמצעות חברת רוסמרין בע"מ. והמשיב, שנטל חמישית מן המגרש, רכש 20% ממניותיה של רוסמרין, ואת כל הכסף שנדרש לצורך הרכישה לווה מאימו ומגיסו. כשנרכשה הקרקע תיכננו הרוכשים לבנות עליה יחידות דיור (קוטג'ים), אך עוד לא היה ברור כמה יחידות יורשו לבנות. לפי היתר הבנייה, שניתן להם רק בשנת 1988 (עשר שנים לאחר הרכישה), הורשו לבנות שש-עשרה יחידות דיור. הם חילקו ביניהם את היחידות והמשיב (כפי גודל השקעתו) קיבל שתי יחידות, ולא מן היותר יקרות בפרוייקט. ההשקעות ברכישה, בתיכנון ובביצוע הבנייה הסתכמו בממון רב. עוד בשנת 1985 החליטו המשיב ושותפיו על פירוקה (בפירוק-מרצון) של חברת רוסמרין ועל חלוקת זכויותיה בפרוייקט בין בעלי מניותיה. ומשהוברר (בשנת 1990) שעל הפרוייקט רובץ חוב כבד - רובו ועיקרו כלפי בנק איגוד לישראל, אשר סיפק את הליווי הכספי הנדרש לביצוע הבנייה - הוסכם בין השותפים, שכל אחד מהם ייטול על עצמו ויפרע לבדו חלק יחסי מן החוב. מן הראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי עלה, שאת חובו לגיסו עלה בידי המשיב לפרוע עוד בתקופת חייו המשותפים עם המערערת, אך עדיין רבץ עליו חוב כבד (כלפי הבנק וכלפי אימו). בעצת פרקליטו, ובעוד המשפט מתברר והולך, ביקש המשיב למכור אחת משתי היחידות שנפלו בחלקו ולכסות בתמורתה את חובותיו. את היחידה הנותרת יעד כבית-מגורים למשפחתו החדשה. התובענה 7. בפברואר 1987 עתרה המערערת לבית המשפט המחוזי, על דרך המרצת-פתיחה, למתן פסק-דין הצהרתי, כי היא הבעלים של מחצית מן המניות הרשומות בשם המשיב בחברת רוסמרין בע"מ, ולמחצית הכספים, ניירות הערך ומטבע החוץ המופקדים על-שמו אצל "בטוחה" ניירות ערך והשקעות בע"מ; וכן כי היא זכאית לקבל מן המשיב מחצית מהכנסותיו כאדריכל, מפרוייקטים שנמסרו לטיפולו בתקופת חייהם המשותפים. 8. לאחר שהחלה תביעתה להתברר (בשנת 1990) ביקשה המערערת מבית המשפט להתיר לה לתקן את כתב-תביעתה בהוספת עתירה למתן-חשבונות. משנדחתה בקשתה, בשל האיחור הניכר והבלתי-מוסבר בהגשתה ובשל ההכבדה הצפויה לשמיעת הראיות שכבר החלה, הגישה בקשה חדשה, להתיר לה להוסיף לתובענה עתירה למתן פסק-דין המצהיר על "איחוד משאבים מלא", בינה לבין המשיב, בכל שנות חייהם המשותפים. בהחלטתו לדחות גם את הבקשה הזאת קבע בית המשפט המחוזי כי, לדידו, די במה שנטען בתובענה המקורית כדי להעמיד להכרעה את השאלה אם בין המערערת והמשיב התקיים איחוד משאבים. עם זאת צוין בהחלטה, כי אם ייקבע שאכן התקיים ביניהם איחוד משאבים, הרי שמן הטעמים שפורטו בהחלטתו הקודמת, לא יראה בית המשפט מקום לדון, במסגרת התובענה הנוכחית, בגורל נכסים אחרים זולת אלה שפורטו בתובענה המקורית. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי 9. בתום הבירור פסק בית המשפט לקבל את תביעת המערערת בחלקה. בפסק הדין נקבע, כי המערערת הוכיחה את זכאותה למחצית מחלקו של המשיב בפרוייקט הבנייה "רוסמרין", כשוויו ביום פרידתם, אך לא הוכיחה כי היא זכאית לשיתוף בנכסיו העסקיים של המשיב (הכנסותיו כאדריכל מפרוייקטים שנמסרו לטיפולו בתקופת חייהם המשותפים) ובפיקדונותיו אצל חברת "בטוחה". 10. מחלוקתם של המערערת והמשיב הקיפה אף את עילת התקשרותם. המשיב טען, כי מטרת מגוריהם בצוותא היתה רק לממש את הורותם המשותפת לילדם. בית המשפט דחה טענה זו וקבע, כי בתקופת מגוריהם יחדיו (לאמור, ממאי 1975 ועד סוף אוגוסט 1986) היו המערערת והמשיב "ידועים בציבור" במשמעות המשפטית המקובלת של מושג זה. לקביעתו בדבר טיב מערכת יחסיהם של המערערת והמשיב מצא בית המשפט אחיזה בעובדות מוכחות רבות: לפחות בשנים הראשונות לקשריהם של השניים שררה ביניהם אהבה עמוקה. בקרב בני-משפחותיהם נהגו והתנהגו כבני-זוג לכל דבר. הם הלכו יחדיו לאירועים משפחתיים שונים. בחגים התארחו יחדיו אצל בני משפחה ואירחו את אימותיהם ובני משפחה נוספים בביתם. הם נסעו ביחד מספר פעמים לחוץ-לארץ ובהיותם בניו-יורק התארחו שם בבית אחותו של המשיב. במקרה אחד אירגנה המערערת מסיבת יום הולדת לכבוד אימו של המשיב, ולפחות בשני מקרים השתתפה באזכרות שנערכו לזכר אביו המנוח. גם בקרב חבריהם ומכריהם התנהגו והתקבלו כבני-זוג. הם הירבו לצאת לבילויים משותפים עם ואצל חברים, אירחו את חבריהם בביתם והשתתפו בשמחותיהם המשפחתיות. המשיב נשא ברוב רובן של הוצאות המחיה ומשק הבית המשותף. המערערת כמעט ולא השתתפה בכיסוי הוצאות המחיה, אך היא טיפלה בילדים ובצורכי משק הבית. כן הוברר - ולעניין ההכרעה נודעה לעובדה זו חשיבות רבה - כי בצוואה שערך (בראשית שנות השמונים) הורה המשיב לחלק את רכושו בין שלושת ילדיו והמערערת בחלקים שווים, ובעדותו הודה כי בצוואתו זו (אותה ביטל רק לאחר פרידתו מן המערערת) התכוון להבטיח גם את עתידה של המערערת. בית המשפט המחוזי היה ער לתמורות לרעה שהתחוללו ביחסיהם של המערערת והמשיב. עם זאת קבע, כי לפחות במשך רוב התקופה בה חיו יחדיו נהגו השניים כבני-זוג אוהבים שראו בקשריהם קשר מחייב, וכי עד סמוך לפרידתם (הגם שחדלו מקיום יחסי אישות) המשיכו לחיות חיי משפחה במשק בית משותף. במהלך רוב תקופת חייהם המשותפים, ותוך הבנה הדדית ביניהם, השלימו עם מתכונת חיים "פתוחה", שהתירה לכל אחד מהם חירות מסוימת. במסגרת זו הסכים המשיב לקשרי המערערת עם סאלם. כשלעצמה, אמנם, היתה זו מערכת יחסים שאינה מקובלת בין בני-זוג גרושים. אך המשיב, מתוך שלא חשש שיחסי המערערת עם סאלם יפגעו ביחסיה עמו, התיידד בעצמו עם סאלם, אירחו בביתו, העסיקו במשרדו וקיבלו כשותף בפרוייקט רוסמרין. בית המשפט לא מצא אחיזה ראייתית לטענת המשיב, שהמערערת קיימה קשרים אינטימיים עם גברים אחרים. הקשר היחיד שהוכח היה זה שהודתה בו בעצמה (יחסיה עם פסנתרן פלוני בשנת 1980). אך, לדעת בית המשפט, בנסיבות העניין אין יסוד לקבל שקשר אקראי זה פגע בקשר ההדוק, העמוק והממושך שהתקיים בין המערערת לבין המשיב. 11. משנמנה וגמר, שהמערערת הוכיחה כי חיתה עם המשיב כ"ידועה בציבור", ניפנה בית המשפט לבחון אם, ועד כמה, עומדת למערערת זכות לשיתוף בנכסיו של המשיב. בפסק הדין צוין, כי הנטל להוכיח שיתוף רובץ על המערערת; וכי במקרה של ידועים בציבור אשר נמנעו מנישואים מבחירה ומרצון - ולא מחמת מיגבלה שמקורה בחיובי הדין האישי של מי מהם - על בן הזוג הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו רובץ נטל יותר כבד מן הרגיל. בתיתו את דעתו לכלל העובדות שהוכחו לפניו, הגיע בית המשפט המחוזי לשתי מסקנות עוקבות: ראשית, כי בחייהם המשותפים קיימו המערערת והמשיב את תנאי המינימום הנדרשים להקמתה של חזקת השיתוף. ושנית, כי המשיב הצליח לסתור חזקה זו בכל הנוגע לנכסים השונים באופן מהותי מרכוש ששימש את בני הזוג בחייהם היומיומיים המשותפים. כתוצאה מתחייבת ממסקנה זו נקבע, כי המערערת לא הוכיחה זכות לשיתוף בכספי חסכונותיו והשקעותיו של המשיב באמצעות קרן "בטוחה". להלן הוסיף בית המשפט וקבע, כי המערערת לא הוכיחה שהיא זכאית לחלק כלשהו בשכר האדריכלים של המשיב מפרוייקטים שונים שנמסרו לטיפולו בתקופת חייהם המשותפים. עיקר טעמו לכך היה, שלגבי שיתוף בנכסים עסקיים בין ידועים בציבור, אין די בהוכחת תנאי המינימום להקמתה של חזקת השיתוף - אורח חיים תקין ומאמץ משותף - אלא דרושה גם הוכחה חיובית כלשהי, שיהיה בה כדי להצביע על קיומה של כוונה לשיתוף בין בני הזוג בנכסים כאלה. על כל פנים, מן ההפרדה הגמורה בענייני רכוש, שנהגה בין הצדדים במהלך כל תקופת חייהם המשותפים, הסיק בית המשפט העדר כוונה לשיתוף בנכסים עסקיים. 12. רק ביחס לאחד מראשי התביעה לשיתוף - הזכויות בפרוייקט רוסמרין - נמצאה לבית המשפט תשתית מספקת לקביעה שהמערערת זכאית למחצית חלקו של המשיב כשוויו ביום פרידתם. המערערת לא השתתפה ברכישת חלק ברוסמרין. היא לא סייעה בממון, לא ערבה להתחייבויות שהמשיב נטל על עצמו ולא חתמה על מסמך כלשהו. אך טענתה במשפט היתה, כי את הזכויות ברוסמרין רכש המשיב בעבור שניהם ובמטרה להקים שם את בית-מגוריהם. המשיב לא הכחיש את טענתה, ומעדות פרקליטו עלה, כי בתחילת שנות השמונים בדק המשיב עמו אם קיימת אפשרות משפטית לרשום חלק ממניותיו ברוסמרין על שמה של המערערת; אלא שהפרקליט - שבעצמו נמנה עם המשתתפים בעיסקת הרכישה - התנגד לרעיון זה. בית המשפט קבע, איפוא, כי המערערת הוכיחה את טענתה האמורה. ראיה נוספת לכוונת המשיב, להקנות למערערת זכויות ברוסמרין, נמצאה לבית המשפט בעובדה, כי משנתברר למשיב שבשל התנגדות שותפיו לעיסקה אין הוא יכול לשתף את המערערת במניותיו, הורה לפרקליטו לערוך צוואה. בצוואה זו (כפי שכבר נזכר) ציווה המשיב למערערת רבע מכל רכושו. לעניין היקף זכאותה של המערערת, ליטול מחלקו של המשיב בפרוייקט רוסמרין, קבע בית המשפט, כי חלקה אינו יכול להתבטא ביותר ממחצית שווי חלקו של המשיב כפי שהיה ביום פרידתם (31.8.86). טעם הדבר הוא, שיחידות הדיור על מגרש זה החלו להיבנות כשנתיים לאחר מועד זה. לכן אין מקום לומר, כי היחידות נבנו כתוצאה מן המאמץ המשותף של שני בני הזוג, וזיכויה של המערערת ביותר ממחצית השווי כפי שהיה במועד פרידתה מן המשיב יעשיר אותה שלא כדין. קביעת השווי, הוסיף בית המשפט, תיעשה בידי שמאי, שימונה לפי הסכמת הצדדים או על-ידי בית המשפט, ועל המשיב יהיה לשלם למערערת את חלקה בגבולות השווי המשוערך של סכום תביעתה, שליום הגשתה (10.2.87) הועמד על סך 75,000 ש"ח. הערעורים 13. בערעורה משיגה המערערת על דחיית תביעתה לשיתוף בנכסיו העסקיים של המשיב (הכנסותיו משכר אדריכלים) ובהשקעותיו באמצעות חברת "בטוחה", על אי-שיתופה במחצית ממלוא שווי חלקו של המשיב בפרוייקט רוסמרין, וכן על שתי החלטות הביניים בהן דחה בית המשפט את בקשותיה לתיקון התביעה. המשיב, בערעור-שכנגד, טוען, כי המערערת לא הוכיחה שעל-פי מהות יחסיהם הוקם בסיס לחזקת שיתוף בנכס כלשהו וכי דין תביעתה היה להידחות מכול וכול. לחלופין טוען המשיב, כי גם לשיטת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, על-פיה לא הוכרה זכאותה של המערערת לשיתוף בנכסיו העסקיים, היה מן הדין לדחות גם את תביעתה לשיתוף בפרוייקט רוסמרין, שכן גם הוא בגדר נכס עסקי. על כל פנים, מוסיף המשיב וטוען, משהחליט בית המשפט שהמערערת זכאית למחצית מזכויותיו בפרוייקט רוסמרין, כשוויין ביום פרידתם, היה מן הדין לקבוע שעליה גם לשאת במחצית מהתחייבויותיו בגין פרוייקט זה במועד הקובע. לאחר הגשת סיכומי הטענות ביקש המשיב להתיר לו להציג בפנינו מסמכים שמקורם בהליכים אחרים, ובכללם פסק-דין שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 26.9.96, וזאת לשם ראיה כי זכותו בפרוייקט רוסמרין אינה זכות בעלות אלא זכות של דיירות מוגנת בלבד. חיים בצוותא ושיתוף בנכסים 14. התנאים לתחולתה של הילכת השיתוף בנכסים בין בני-זוג הם קיום אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים או, למצער, בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים. ובהתקיים תנאים אלה עשויה הילכת השיתוף לחול גם על בני-זוג החיים יחדיו ללא נישואים (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443; וע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג(1) 278). ברם, העובדה שבני-זוג מקיימים חיי-צוותא מבלי למסד את הקשר שביניהם באקט פורמלי של נישואין (ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא) אינה חסרת משמעות. לעתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר שבין בני הזוג, או על היותו קשר בלתי-מחייב, ובכך לשלול כוונת שיתוף בנכסים. בפרשת שחר נ' פרידמן (ע"א 52/80 הנ"ל) עמד השופט ברק על שני פניו של הכלל המחיל את הילכת השיתוף על בני-זוג ידועים בציבור: "בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין. כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך גם אין הם תנאי הכרחי, שכן גמירת דעתם של בני זוג לשיתוף יכול שתשתכלל מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור. - - - עם זאת, עצם העובדה, כי החיים המשותפים אינם מעוגנים באקט פורמאלי של נישואין, עשויה להיות בעלת משמעות. יש בה כדי להצביע, בנסיבות מתאימות, על ארעיות הקשר שבין בני הזוג ועל העדר גמירת דעת באשר לשיתוף בזכויות. מטבע הדברים, שאין לקבוע בעניין זה כל מסמרות, והכול תלוי בנסיבות העניין. לא הרי בני-זוג, החיים כידועים בציבור חרף רצונם להינשא, והדבר נמנע מהם בשל הדין האישי, כהרי בני-זוג, שחיים כידועים בציבור, מכיוון שהם רוצים 'לנסות' זה את זה אם יוכלו להתמיד בקשר אמיץ ביניהם. על-כן, ייתכנו מצבים, שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני הזוג, אך עם עבור זמן מסוים ועם התייצבות הקשר האישי בין בני הזוג, יחל גם שיתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע, על-פי גמירת דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר. אף בעניין זה אין לקבוע מסמרות, שכן הכול תלוי בנסיבות החיים המשותפים כידועים בציבור" (בעמ' 449-448, שם). אך קיום חיי-צוותא ללא נישואים עשוי להיות בעל משמעות, לא רק לעניין עצם תחולתה של הילכת השיתוף על בני-זוג ידועים בציבור, אלא גם (ואולי אף בעיקר) לעניין היקף תחולתה של הילכת השיתוף על בני-זוג כאלה. כלפי מה אמורים הדברים? כלפי היקף השיתוף הנלמד מעצם התקיימות התנאים שבכוחם, ככלל, להקים חזקת שיתוף. אין צריך לומר, כי היתה זו הילכת השיתוף שלימים העמידה את חזקת השיתוף (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 629), שהראשונה מורה את הדין המהותי והשניה מספקת אמת-מידה ראייתית להחלתו. בלשון השגורה לא תמיד מקפידים להבחין בין השתיים; ולא בכדי, שכן ברוב המקרים, בהתקיים התנאים לתחולתה של חזקת השיתוף, ובהעדר ראיה לסתור, המסקנה הנלמדת היא שבין בני הזוג מתקיים שיתוף בנכסים. אכן, יש שתובא ראיה לסתור את תחולת החזקה רק ביחס לנכס מסוים, או רק ביחס לנכסים מסוג מסוים, ואולם צמצום גדרו של השיתוף נלמד תמיד מן הראיות המובאות לסתירתה של החזקה. כלל זה, היפה לבירור גדר השיתוף החל על בני-זוג נשואים, אין כוחו יפה (ולמצער, לא תמיד כוחו יפה) לבירור גדר השיתוף בין בני-זוג ידועים בציבור. והכלל אכן הוא, כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור, הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא יותר כבד מן הנטל הרובץ, בנסיבות דומות, על בן-זוג נשוי. כדברי השופט בך, בפרשת שחר נ' פרידמן (ע"א 52/80 הנ"ל), בעמ' 458: "ההבדל בין זוג נשוי לבין זוג הידוע בציבור כנשוי הוא, לצורך הנושא שלפנינו, רק בכך, שרובץ נטל הוכחה כבד יותר על מי שמנסה להוכיח את כוונת השיתוף בנכסים של ה'זוג הידוע בציבור'". טעמו של השוני נעוץ בהבדל שבין רמת המחויבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואים לבין זו המאפיינת את הקשר שבין ידועים בציבור; שהמחויבות הגבוהה הכרוכה בנישואים טבועה במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחויבות שבין בני-זוג ידועים בציבור נובעת מנסיבותיו של הקשר במקרה הנתון ותלויה, כל-כולה, ברצונותיהם המשתנים של בני הזוג. אמור מעתה, כי בעוד שביחס לבני-זוג נשואים, הרי שבהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שביחס לבני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף - שלא הובאו ראיות לסתירתה - עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחייהם היומיומיים, או שנרכשו על-ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולוא גם כאלה שנצברו על-ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג. 15. נשוב לענייננו. בית המשפט המחוזי קבע, כי בחייהם המשותפים של המערערת והמשיב התקיימו התנאים להקמתה של חזקת השיתוף. המשיב, בערעור-שכנגד, כופר בצדקת הקביעה הזאת. טענתו היא, כי מן העובדות שהונחו בפני בית המשפט התחייבה מסקנה הפוכה, היינו, כי הוא והמערערת התכוונו שלא ליצור שיתוף בנכסיהם. בהקשר זה מטעים המשיב את העובדה כי הימנעותם מנישואים היתה מתוך בחירה, וכן כי במהלך כל התקופה בה חיו יחדיו נהגה ביניהם הפרדה גמורה בנושאים הרכושיים. מוסיף המשיב, כי בכך שבצוואתו כלל את המערערת בין יורשיו, לא היה כדי להעיד על כוונתו לשתפה בנכסיו. אדרבה, דווקא מעריכת הצוואה, המלמדת על דאגתו למערערת לאחר מותו, ניתן להסיק שלא היתה לו כוונה לשתפה באיזה מנכסיו בחייו. טיעון זה אין בידי לקבלו. "השאלה מהו טיב היחסים וסוג השותפות שבין בני-הזוג היא ביסודה שאלה של עובדה הנתונה בידי השופט היושב לדין בערכאה הראשונה, ואם לא היתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה, אין דרכו של בית-משפט זה להתערב בקביעה עובדתית כזאת" (השופט ברנזון בע"א 633/71 מסטוף נ' עזבון המנוח י' מסטוף, פ"ד כו(2) 569, בעמ' 571). כלל זה יפה לפרשתנו. את הכרעתו, בדבר תחולתה של חזקת השיתוף על המערערת והמשיב, ביסס בית המשפט המחוזי על התרשמותו הבלתי-אמצעית מבעלי הדין עצמם ומכלל הראיות שבאו לפניו, ובמסקנה שאליה הגיע אין כדי להצדיק את התערבותנו. 16. בהתייחסו לשאלת היקף שיתופה של המערערת בנכסי המשיב הבחין בית המשפט המחוזי, הבחנה ברורה, בין נכסים שלא שימשו את בני הזוג בחיי היומיום (פיקדונותיו של המשיב בחברת "בטוחה" ונכסיו העסקיים) לבין הזכויות שרכש בפרוייקט הבנייה רוסמרין. טענת המערערת לפנינו היא, כי משנוכח בית המשפט שיחסיה עם המשיב העמידו בסיס לתחולתה של חזקת השיתוף, שוב לא היה זה מן הדין לשלול ממנה שיתוף בנכסים עסקיים ובפיקדונות. אני סבור כי גם בהבחנתו של בית המשפט המחוזי בענייננו, בין נכסיו השונים של המשיב, אין כל מקום להתערבותנו. הבחנה זו מעוגנת היטב באופי יחסיהם של בני הזוג, שהיו אמנם ממושכים אך התאפיינו (לפחות מצד המערערת כלפי המשיב) ברמת מחויבות פחותה מזו המקובלת בין בני-זוג, וכן במידת ההפרדה (ההדדית) בנושאים רכושיים שנהגה ביניהם לאורך כל הדרך. זאת ועוד: המערערת סמכה על חזקת השיתוף. אך בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיב סתר חזקה זו בכל הנוגע להשקעותיו באמצעות חברת "בטוחה"; ודומה כי לנוכח ההפרדה הגמורה שנהגה בין הצדדים בנושאים רכושיים, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה זו, אף אילו היה המדובר בבני-זוג נשואים. ואשר לנכסיו העסקיים של המשיב: אילו אכן עסקנו בבני-זוג נשואים, אפשר שבחסרונה של ראיה פוזיטיווית לכוונת שיתוף לא היה כדי להעמיד בסיס לאי-שיתופה של המערערת בנכסיו העסקיים של המשיב; שהלוא, על-פי ההלכה הרווחת, לעניין החלתה של הילכת השיתוף על בני-זוג נשואים, אין מקום להבחנה בין נכסים עסקיים לנכסים אחרים (ראו: ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1) 287; ע"א 488/89 נופרבר נ' נופרבר, פ"ד מד(4) 293; ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596; וע"א 3563/92 עיזבון המנוח מאיר גיטלר ז"ל נ' גיטלר, פ"ד מח(5) 489). אך ענייננו הוא בבני-זוג ידועים בציבור, ולהחלת השיתוף בין ידועים בציבור גם על נכסים עסקיים של מי מהם, יש צורך בראיה נוספת כלשהי, ואין די בחזקת השיתוף לבדה. למותר לומר, כי גם הנסיבות אשר פורטו (רמת מחויבות אישית לא גבוהה בין בני הזוג וקיום הפרדה רכושית ביניהם) אינן תומכות בטענת המערערת כי היתה כוונה הדדית לשיתוף בנכסים עסקיים. 17. בדין איפוא דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערת לשיתוף בכלל נכסיו של המשיב. בנסיבות אלו אינני רואה טעם לעסוק בערעור כנגד שתי החלטות הביניים, בהן סירב בית המשפט המחוזי להתיר למערערת לתקן את כתב-תביעתה. פרוייקט רוסמרין 18. למערערת שתי טענות עיקריות כנגד צדקת ההכרעה בפרשת רוסמרין, ואת שתיהן יש, לדעתי, לדחות. הטענה הראשונה היא, כי משקבע בית המשפט שלמשיב היתה כוונה לשתפה בזכויותיו בפרוייקט זה, מן הדין היה לזכותה בחלק שווה לשווי חלקו של המשיב במועד מתן פסק הדין (ולא במועד פרידתם). אני סבור, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שחלקה של המערערת בפרוייקט רוסמרין אינו כולל את המבנים שהוקמו על הקרקע. תהליך הבנייה החל, כזכור, רק בשנת 1988, היינו כשנתיים לאחר פרידת בני הזוג. אין צריך לומר, כי קרקע חשופה וקרקע בנויה אינן היינו הך. למערערת הוענקה זכות לשיתוף בחלקו של המשיב בקרקע החשופה, וזכות זו עומדת לה חרף פרידתה מן המשיב. אך עם פרידתה מן המשיב פסקה זכותה של המערערת לשיתוף כלשהו בנכסיו החדשים (ע"א 677/71 דוד נ' דוד, פ"ד כו(2) 457, בעמ' 464; וכן: א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, ירושלים, תשמ"ב) בעמ' 247); ולעניין זה, דין שבח שצמח למשיב בנכס ישן, בהשקעת ממון ועמל שלו בלבד, הוא כדין נכס חדש (ע"א 724/83 בר נתן נ' בר נתן, פ"ד לט(3) 551, בעמ' 557). 19. טענתה השניה של המערערת היא, כי פסק הדין קיפח אותה בכך שחיובו של המשיב כלפיה, בגין חלקה בזכויות האמורות, הוגבל לשווי המשוערך של סכום התביעה. המערערת טוענת, כי עתירתה העיקרית של התובענה היתה למתן סעד הצהרתי, ששוויו לא ניתן להערכה בכסף, בעוד שהסעד האופראטיווי שנתבקש בתובענה היה אך בגדר סעד נילווה לסעד ההצהרתי. הסכום שצוין על גבי התובענה נועד לקביעת אגרת המשפט בלבד, ולא היה בו כדי להגביל את גובה הסעד הממשי שבמשפט הוכיחה זכות לקבלתו. בטענה זו אין כל ממש. במועד הגשת התובענה (10.2.87) היו עדיין בתוקף תקנות בית המשפט (אגרות), התשל"ו1976-. בתקנה 4(א) אמנם נקבע (בין היתר), כי "הליך שהסעד המבוקש בו הוא צו הצהרתי" ייראה "כהליך ששווי הסעד שלו אינו ניתן לביטוי בכסף", ואולם בהגדרת "צו הצהרתי", בתקנה 4(ג), נאמר: "למעט צו המצהיר על זכות בנכס למי שאינו מחזיק בו". מכאן עולה, כי גם לעניין העתירה לסעד הצהרתי שנכללה בה, היה דין תובענתה של המערערת כדין תביעה לסעד שניתן ושיש לבטא את שוויו בכסף (ר"ע 499/86 ברנר נ' ברנר, פ"ד מ(4) 136). לא למותר להוסיף, שאם במהלך המשפט אמנם הוברר למערערת, כי בעת הגשת התובענה העריכה את שווייה בסכום נמוך מדי, היה בידה לבקש רשות בית המשפט לתיקון סכום התביעה (בתשלום אגרה על הסכום הנוסף). משלא עשתה כן, הסעד שהיתה זכאית לקבל, ושבית המשפט היה רשאי לפסוק לה, לא יכול לעלות על סכום תביעתה (בערכו המשוערך); וכך אכן פסק בית המשפט המחוזי. 20. בפי המשיב (במסגרת הערעור-שכנגד) שלוש השגות על החלטת בית המשפט המחוזי לזכות את המערערת במחצית מזכויותיו בפרוייקט זה (כשוויין במועד פרידתם). ראשית, כי השקעתו בעיסקת הרכישה של פרוייקט הבנייה רוסמרין, אף היא היתה השקעה עסקית; ומאותם טעמים, שעל-פיהם החליט בית המשפט לדחות את תביעת המערערת לשיתוף בנכסיו העסקיים, היה עליו לדחות גם את תביעתה לשיתוף בזכויותיו בפרוייקט זה. שנית, כי מן הראיות שהובאו במשפט הוברר כי לא זה בלבד שהמערערת עצמה לא היתה צד לעיסקת הרכישה האמורה, לא השתתפה בקשירתה ולא השקיעה בה מאומה, אלא שגם השקעתו של המשיב לא באה ממקורותיו העצמיים (שאז, אולי, ניתן היה לייחסה למאמצם המשותף של בני הזוג) אלא מהלוואות שהועמדו לרשותו על-ידי בני משפחתו. ואף מן הטעם הזה היה מן הדין לדחות את תביעת המערערת לשיתוף בזכויות שנרכשו. ושלישית, כי - מכל מקום - היה על בית המשפט לחייב את המערערת להשתתף בכיסוי ההתחייבויות שנטל על עצמו בגין הרכישה של פרוייקט רוסמרין. 21. שתי הטענות הראשונות דינן להידחות. מן העובדות שהוכחו לפניו העלה בית המשפט המחוזי, שהמשיב רכש זכויות ברוסמרין במטרה להקים, במסגרת פרוייקט הבנייה המתוכנן, בית-מגורים לו ולמערערת. על רקע זה ביקש לשתף את המערערת בחלקו בזכויות ונועץ בפרקליטו בדבר האפשרות לרשום חלק ממניותיו ברוסמרין על שם המערערת. בכך נתן המשיב ביטוי לרצונו כי גם למערערת יהיה חלק בבית המגורים העתיד (כתיקוותו אותו זמן) להיות ביתם המשותף (השוו: ע"א 625/83 ברקוביץ נ' בודניה, פ"ד מא(4) 581). על רקע מימצאיו אלה רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע, כי המערערת זכאית לחלק שהמשיב התכוון להעניק לה ברוסמרין. בנסיבות אלו אין משמעות לכך, כי השקעת המשיב ברוסמרין היתה השקעה עסקית. הכרעת בית המשפט בעניין רוסמרין התבססה על הנסיבות העובדתיות המיוחדות שהוכחו ביחס לכוונת השיתוף בנכס זה; ולכך ולקביעה בדבר אי-שיתופה של המערערת בנכסיו העסקיים של המשיב, אין ולא כלום. גם העובדה שהכסף למימון עיסקת הרכישה לא בא מאמצעיו העצמיים של המשיב, אלא מהלוואות שנטל מקרוביו, אינה גורעת מצדקת הכרעתו של בית המשפט. הלוא בקביעת חלקה של המערערת הביא בית המשפט בחשבון את שווי זכויותיו של המשיב (למועד פרידתו מן המערערת) בניכוי חובו (לאותו המועד). 22. יותר רצינית היא טענתו השלישית של המשיב. הכלל הוא, שלזכות השיתוף של בן-זוג בנכס של בן-זוגו נילווית גם אחריות להחזרת חלק יחסי מן החובות שבהם נכרכה רכישת הנכס (ראו, בעיקר, פרשת דוד נ' דוד, ע"א 677/71 הנ"ל, בעמ' 461; וכן: ע"א 446/69 יובל לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג נ' גולדברג, פ"ד כד(1) 813, בעמ' 820; וע"א 87/85 מנחם נ' עיזבון המנוח סלם שלום מנחם, פ"ד מא(2) 785, בעמ' 796). לשם רכישת הזכויות בקרקע נזקק המשיב, כזכור, להלוואות שהועמדו לרשותו על-ידי אימו ועל-ידי גיסו. את ההלוואה לגיסו עלה בידו לסלק עוד לפני שנפרד מן המערערת, אך עד למועד זה טרם עלה בידו להחזיר לאימו את כספה. המערערת, שלא התכחשה לחובתה להשתתף בפרעון החוב לאימו של המשיב, אמרה בעדותה כי ראתה את עצמה שותפה "לקבלת ההלוואה ולהחזרתה". בית המשפט המחוזי הזכיר בפסק-דינו אמירה זו, אך בחלקו האופראטיווי של הפסק - בו נקבע כי המערערת זכאית למחצית שווי חלקו של המשיב בפרוייקט רוסמרין כפי שהיה ביום 31.8.86 - עניין חבותה להשתתף בהחזרת ההלוואה לאימו של המשיב לא נזכר כלל. דעתי היא, כי נושא זה טעון תיקון. והואיל וסכום ההלוואה שנטל המשיב מאימו לא נשנה במחלוקת בין הצדדים, יוכל התיקון להיעשות במסגרת השומה שתידרש - כהוראת בית המשפט המחוזי - לשם קביעת גובה הסכום שעל המשיב לשלם למערערת לסילוק חלקה. 23. אך דיוני בדבר חובת המערערת, להשתתף (במסגרת חלקה בזכויות) בסילוק ההלוואה לאימו של המשיב, יילקה בחסר אם לא אזכיר, כי ביום 15.1.91 כרתו הצדדים הסכם פשרה שהתייחס, בין היתר, גם לדבר חובתה של המערערת להשתתף בסילוק החובות שרבצו על המשיב בגין חלקו בפרוייקט רוסמרין. כבר נזכר (בפיסקה 6 לעיל), כי בעוד המשפט מתברר והולך ביקש המשיב למכור אחת משתי יחידות הדיור שנפלו בחלקו ולכסות בתמורתה את חובותיו. אלא שכל זכויותיו של המשיב בנכסי הפרוייקט היו, לעת הזאת, מעוקלות על-ידי בית המשפט להבטחת זכויות המערערת. הואיל ולמימוש תכניתו נזקק להסכמת המערערת, באו הצדדים (ביום 15.1.91) לכלל הסכם פשרה, שהוגש על-ידם לבית המשפט, ולבקשתם המשותפת החליט בית המשפט ליתן להסכם תוקף של החלטה ולמנות את באי-כוחם של הצדדים ככונסי נכסים לביצועו. בהסכם פורטו התנאים למכירת אחת הדירות, ודרכי השימוש בתמורה לסילוק התחייבויותיו הכספיות של המשיב לבנק איגוד לישראל ולאימו. ובגוף ההסכם הצהיר המשיב, כי אם בסוף ההליך ייקבע על-ידי בית המשפט שהמערערת זכאית למחצית מזכויותיו בפרוייקט, יעביר לה המשיב מחצית מהזכויות בדירה הנותרת. כן הצהיר, שבהסכמת המערערת למכירת אחת הדירות ולתשלום החובות כמפורט בהסכם "מוצו כל תביעותיו ממנה בגין חלקו ו/או חלקה בחובות פרוייקט רוסמרין", למעט חיובים (אם יתגלו כאלה) שמקורם ב"הוצאות נוספות הכרוכות בבניית היחידות של המשיב" או בחובת תשלום לרשות כלשהי על-פי החוק. אילו בוצע הסכם זה, שאלת חבותה של המערערת להשתתף בפרעון חוב כלשהו של המשיב שוב לא היתה מתעוררת. דא עקא, שהסכם זה לא בוצע ושאלת חבותה של המערערת נותרה בעינה. יושם אל לב, כי על-פי תוכנו הביא ההסכם בחשבון את האפשרות שבית המשפט יקבל את עמדת המערערת כי היא זכאית לקבלתה של אחת משתי הדירות שקיבל המשיב בפרוייקט הבנוי. הסכמת הצדדים התבססה על ההנחה, כי כך אמנם אפשר שיחליט בית המשפט. הסכמת המערערת למכירת אחת הדירות, לכיסוי חלקו של המשיב בחובות הרובצים על הפרוייקט, משקפת את ההבנה כי במצב של חלוקה שווה ביניהם של מלוא הזכויות, מוטל על המערערת להשתתף עם המשיב גם בנטל החוב; משמע, כי תמורתה של הדירה הנמכרת מיועדת לסלק גם את חלקה של המערערת בנטל החוב. וגם את הצהרת המשיב, כי בהסכמת המערערת למכירת אחת הדירות מוצו כל תביעותיו כלפיה להשתתפות בסילוק חובותיו (גם כלפי הבנק), יש לפרש כמתייחסת רק לאפשרות האמורה. אך משפסק בית המשפט המחוזי, כי המערערת אינה זכאית לחלק כלשהו בדירות שנבנו על הקרקע לאחר פרידתה מן המשיב, אלא רק למחצית משווי חלקו של המשיב בפרוייקט כפי שהיה ביום פרידתם, נשמטו ההנחות שניצבו בבסיסו של הסכם הפשרה. וכשם שקם צורך לשום את שווי הזכויות, שהמערערת נמצאה זכאית למחצית שוויין, קם גם צורך לחשב ולקבוע את גובה חובת ההשתתפות שלה בפרעון יתרת החוב לאימו של המשיב, כשווייה ביום הקובע לשומת הזכויות. ולדידי, אין על המערערת חובת השתתפות בחובות אחרים הקשורים בפרוייקט; לא בחוב לגיסו של המשיב, אשר סולק במלואו עוד לפני מועד פרידתם של בני הזוג, ולא בחוב לבנק כלשהו. בקשת המשיב להגשת ראיות נוספות בערעור 24. בעוד הערעורים תלויים בפנינו לעיון ולמתן פסק-דין, הונחה בפנינו בקשה מטעם בא-כוח המשיב להתיר לו הגשת ראיות נוספות בערעור. הראיות (שבניגוד לסדר הדין המקובל צורפו במלואן לבקשה) הן מסמכים שהוגשו בהליכים אחרים, שנוהלו בלשכת ההוצאה לפועל ובבית המשפט לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעורים שלפנינו, והעיקרי שבהן הוא פסק-דין שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 26.9.96, ושלפיו - כך נטען - זכותו של המשיב בפרוייקט רוסמרין אינה זכות בעלות אלא זכות של דיירות מוגנת בלבד. בעזרת הראיות הנוספות ביקש המשיב לשכנענו כי בשל חובותיו האדירים, בגין פרוייקט רוסמרין, לא נותרה לו בפרוייקט זה זכות קניינית כלשהי; והמשמעות, לטענתו, היא שגם למערערת לא נותרה כלפיו זכות כלשהי. בקשה זו דינה להידחות. פסק הדין וכלל המסמכים האחרים, אותם מבקש המשיב להציג, יסודם בהליכים שהמערערת לא צורפה כצד בהם. הם נוגעים להתחייבויות הכספיות שנטל המשיב למימון הבנייה בפרוייקט רוסמרין. להתחייבויות אלו ולחיובים שהוטלו על המשיב בפסק הדין נשוא הערעורים, אין ולא כלום. על-פי פסק הדין יש לשום את שווי חלקה של המערערת ליום 31.8.86. במועד זה טרם נבנה דבר על הקרקע וברי שהתחייבויות שנטל המשיב על עצמו לצורך ביצוע הבנייה אינן רלוואנטיות לשומת חלקה של המערערת במועד הקובע. 25. התוצאה היא, כי יש לדחות את הערעור ולקבל בחלקו את הערעור-שכנגד במובן זה, שבשומת שווי הזכויות, שהמערערת נמצאה זכאית לקבל מן המשיב את מחצית תמורתן, תובא בחשבון גם השתתפותה של המערערת בסילוק מחצית מיתרת החוב לאימו של המשיב, שגם היא תחושב ליום הקובע (31.8.86). ההליך יחזור לבית המשפט המחוזי להשלמה - מינוי שמאי וקביעת שיעורו של החיוב הכספי - ויקוים בפני שופט שייקבע לכך על-ידי נשיא בית המשפט. בנסיבות העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כ"ט בניסן תשנ"ז (6.5.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק נאמן למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91043850.F01