דוד מייזליק ו-21 דיירים בבית התשותף נ. הועדה המקומית לתכנון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4381/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד העותרים: דוד מייזליק ו21- דיירים בשני בתים משותפים נגד המשיבים: 1. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פתח תקוה 2. שר הפנים 3. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז המרכז 4. מרחבי השרון בע"מ, מנחם אבירם ומרגלית קוסט 5. הבית ברח' קק"ל 6 בע"מ תאריכי הישיבות: כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97) ד' בכסלו תשנ"ח (3.12.97) בשם העותרים: עו"ד בצלאל גרוס בשם המשיבה 1: עו"ד חנה פאר בשם המשיבים 3-2: עו"ד אורית קורן בשם המשיבים 4-5: עו"ד רנאטו יאראק פסק-דין השופט י' זמיר: 1. עתירה זאת מעוררת שאלות מתחום התכנון והבניה. אך שאלה מקדמית היא שאלת הסמכות: האם העתירה, שהוגשה בבית המשפט הגבוה לצדק, ראוי לה שתידון בבית המשפט המחוזי? השאלה מתעוררת על רקע סעיף 255א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965-. וכך קובע סעיף זה: "(א) עתירות נגד מוסדות תכנון, בכל ענין הנוגע לתכנון ובניה, למעט הענינים המפורטים בסעיף קטן (ב), יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים אשר ידונו בעתירות בשבתם כבית משפט לענינים מינהליים (להלן - בית משפט לענינים מינהליים). (ב) עתירות שעניינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית, ועתירות נגד החלטות שר הפנים לפי חוק זה - יידונו בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק." 2. העתירה מעלה טענות נגד שתי תכניות מיתאר בתחום הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח-תקוה, היא המשיבה 1 (להלן - הוועדה המקומית): תכנית פת/מק 54/1201 (להלן - תכנית 54) ותכנית פת/מק54/1201/א (להלן - תכנית 54א). שתי תכניות אלה חלות על שתי חלקות, האחת בשטח של 600 מ"ר לערך והשניה בשטח של 800 מ"ר לערך, שאוחדו למגרש אחד. מטרת התכניות היא, שינוי היעוד של החלקה ממגורים לבית אבות סעודי, והגדלה ניכרת של שטח הבניה, בין היתר בדרך של הוספת שתי קומות לבנין. התכניות הוגשו לוועדה המקומית על ידי הבעלים של המגרש והחברה שהתכוונה להקים את הבנין (להלן - המשיבים 4 ו5-). הוועדה המקומית הפקידה את התכניות, נתנה להן פרסום ולבסוף, בהעדר התנגדות של העותרים או של אחרים, אישרה אותן, האחת ביום 21.4.96 והשניה ביום 23.2.97. האישור ניתן על ידי הוועדה המקומית לפי סעיפים 61א ו62-א לחוק התכנון והבניה. תכנית 54 אושרה גם על ידי שר הפנים, לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, ביום 30.5.96. על יסוד האישורים הוצאו היתרי בניה למשיבים 4 ו5-, והם החלו לבנות את הבנין לפי ההיתרים (להלן - הבנין). כשנה לאחר שניתן ההיתר הראשון, כאשר הקמת המעטפת של הבנין לגובה של שבע קומות כמעט הסתיימה, התעוררו העותרים לתבוע את הביטול של תכניות המיתאר והיתרי הבניה שניתנו לפי תכניות אלה ואת הפסקת הבניה לפי היתרים אלה. 3. העותרים, 22 במספר, הינם בעלים של דירות בשני בתים משותפים הגובלים בבנין. הם טוענים כי תכניות המיתאר, שמכוחן ניתנו היתרי הבניה, נוגדות את תכנית המיתאר המקומית שחלה באותו אזור, וכי הן אושרו על ידי הוועדה המקומית, ולאחר מכן על ידי שר הפנים, שלא כחוק. לטענתם, סעיפים 61א ו62-א לחוק התכנון והבניה אינם חלים כלל במקרה זה, ומכל מקום אינם מקנים לוועדה מקומית לתכנון ולבניה סמכות לאשר תכניות מיתאר כפי שאושרו על ידי הוועדה המקומית במקרה זה, וכי הוועדה המקומית לא נתנה לתכניות אלה פרסום כנדרש בחוק. הם מוסיפים וטוענים שנפלו פגמים דיוניים בהליך של אישור התכניות: ליקויים ברישום הפרוטוקולים, אי-קבלת חוות דעת הנדסית ומשפטית, ועוד. לאחר שהוועדה המקומית דחתה את טענותיהם, הגישו העותרים (ביום 15.7.1997) את העתירה לבית משפט זה, בין היתר גם נגד שר הפנים (המשיב 2) והוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז (המשיבה 3). כסעד עיקרי ביקשו העותרים את ביטול תכנית 54 ותכנית 54א, וכפועל יוצא גם את ביטול היתרי הבניה שניתנו לפי תכניות אלה. הם ביקשו גם צו ביניים, שיורה על הפסקת הבניה, אך בקשתם לא נענתה. העותרים מסבירים מדוע הגישו את העתירה לבית משפט זה, ולא לבית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 255א לחוק תכנון והבניה. וכך אומרת העתירה לעניין זה: "א. היות והתכנית הראשונה פת/מק54/1201/ אושרה ע"י שר הפנים עפ"י סעיף 109(ב) לחוק, הרי סמכות השיפוט נתונה לבית משפט זה בהתאם לסעיף 255א(ב) לחוק. ב. כן מניח הח"מ כי העתירה עשויה לעורר לראשונה שאלות על סמכות ועדה מקומית באשרה תכניות מיתאר בסמכות ועדה מקומית לפי תיקון 43 לחוק. מן הראוי שבית משפט זה יתן דעתו על הסוגיה שתתעורר בעתירה זו." 4. בית המשפט דן בעתירה בדחיפות. הוא החליט להוציא צו על-תנאי, אך הוסיף וקבע, באותה החלטה, כי בראש ובראשונה תידון שאלת הסמכות של בית המשפט. בהתאם לכך התייחסו כתבי הטענות של כל בעלי הדין לשאלת הסמכות. גם הדיון, שנערך בפנינו, הוקדש לשאלה זאת. קבענו שנחליט קודם כל בשאלת הסמכות, שכן אם נחליט כי העתירה צריכה להיות נדונה בבית המשפט המחוזי, ולא בבית משפט זה, שוב לא יהיה עלינו לדון בטענות העותרים לגוף העניין. הטענות של בעלי הדין בשאלת הסמכות חצו מחנות. העותרים טוענים, כמובן, כי הסמכות לדון בעתירה זאת אינה נתונה לבית המשפט המחוזי, אלא רק לבית משפט זה. הטענה מתבססת על לשונו של סעיף 255א(ב) לחוק התכנון והבניה הקובע, בין היתר, כי עתירות "נגד החלטות שר הפנים לפי חוק זה" יידונו בבית המשפט הגבוה לצדק. במקרה זה ניתנה החלטה של שר הפנים מכוח סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, היא ההחלטה לאשר את תכנית 54. לטענתם, החלטה זאת אינה חוקית, כיוון שהיא אישרה תכנית מיתאר שניתנה על ידי הוועדה המקומית כשהיא לוקה בחריגה מסמכות ופגמים נוספים. לכן צירפו העותרים את שר הפנים כאחד המשיבים לעתירה. משמע, הם אומרים, עתירה זאת מוגשת גם נגד החלטה של שר הפנים לפי חוק התכנון והבניה. די בכך, לדעתם, כדי להוציא את העתירה מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 255א לחוק התכנון והבניה. עמדת העותרים בשאלת הסמכות מקובלת גם על שר הפנים. באת-כוח השר הציגה בפני בית המשפט טעון מפורט ומלומד בשאלה זאת, שהשתרע על תולדות החקיקה, לשון החוק ותכליתו, כדי לשכנע שבכל מקרה בו ניתן אישור של שר הפנים לתכנית כלשהי לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, אין סמכות לבית המשפט המחוזי אלא רק לבית המשפט הגבוה לצדק. מנגד עומדים המשיבים 4 ו5- וטוענים, כמובן, ההיפך. לטענתם אישור של שר הפנים מכוח סעיף 109 לחוק התכנון והבניה אינו בגדר החלטה של שר הפנים לפי סעיף 255א(ב) לחוק זה. סעיף זה, לדעתם, מתכוון להחלטות מסוג אחר, אותן מוסמך שר הפנים לקבל מכוח סעיפים אחרים בחוק זה. לפיכך הסמכות לדון בשאלת החוקיות של תכנית מיתאר מקומית, אפילו ניתן לה אישור של שר הפנים לפי סעיף 109, מוקנית לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 255א(א). הוועדה המקומית טוענת אף היא, כמו המשיבים 4 ו5-, כי אישור של שר הפנים לתכנית מיתאר מקומית, מכוח סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, אינו מוציא את העניין מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. 5. כדי לברר את הטענות בעד ונגד הסמכות של בית המשפט המחוזי, יש להקדים ולברר את מהות ההחלטה של שר הפנים לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה. וזאת לשון הסעיף: "(א) החליט מוסד תכנון להפקיד תכנית, יעביר את התכנית לעיונו של שר הפנים מיד לאחר החלטתו; השר רשאי להורות, תוך 60 ימים מהיום שהועברה אליו התכנית, כי התכנית טעונה אישורו; החליט השר כאמור, יודיע על כך למוסד התכנון הנוגע בדבר תוך עשרה ימים מיום החלטתו. (ב) החליט השר כי התכנית טעונה אישורו, לא יינתן תוקף לתכנית אלא באישור השר; החלטת השר תינתן תוך 30 ימים מהיום שהתכנית הוגשה לאישורו; לא נתן החלטה תוך תקופה זו, יראו את התכנית כמאושרת על ידי השר." לפי סעיף 109(א), הוחלט במשרד הפנים כי תכניות מיתאר מקומיות מסוג מסויים, המצויות בסמכות וועדה מקומית לפי סעיף 61א לחוק (כפי שנקבע בסעיף 32 לחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), התשנ"ה1995-), הן תכניות טעונות אישור השר. סמכות השר לאשר את התכניות הואצלה על ידו אל מנכ"ל המשרד. במשרד הוחלט כי תכנית 54 היא תכנית מסוג זה, ולפיכך היא טעונה אישור השר (כלומר, בפועל, המנכ"ל) לפי סעיף 109 לחוק. בהתאם לכך הועברה תכנית זו לאישור המנכ"ל. התכנית נבדקה על ידי מינהל התכנון במשרד, שהגיע למסקנה כי אין מניעה לאישור התכנית. אז החליט המנכ"ל לאשר את התכנית. משרד הפנים החליט כי תכנית 54א אינה טעונה אישור השר. לפיכך אושרה תכנית זאת, בהתאם לחוק, על ידי הוועדה המקומית בלבד. השאלה היא, אם כן, אם אישור המנכ"ל לתכנית 54 הינו בגדר "החלטה" של שר הפנים, ואם העתירה במקרה זה היא עתירה "נגד החלטות שר הפנים", לפי סעיף 255א לחוק התכנון והבניה. את התשובה ניתן ללמוד בעיקר מלשון החוק ותכלית החוק. 6. את התכלית אפשר לעתים ללמוד מן הראשית. הראשית, בכל הנוגע להעברת עניינים של תכנון ובניה מבית המשפט הגבוה לצדק אל בית המשפט המחוזי, נעוצה בפסק הדין שנתן הנשיא שמגר בבג"ץ 4306/93 חלפון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תל-אביב, פ"ד מז(4) 37. ראו גם י' זמיר, "ענייני תכנון ובניה - לבית המשפט האזרחי", משפט וממשל ב (תשנ"ד), 257. בפסק דין זה ציין הנשיא שמגר טעמים לכך שענייני תכנון ובניה יהיו נדונים, בדרך כלל, בבית משפט אזרחי ולא בבית המשפט הגבוה לצדק. הטעמים העיקריים הם אלה: ראשית, ענייני תכנון ובניה כרוכים פעמים רבות בשאלות של משפט פרטי לצד שאלות של משפט ציבורי; שנית, עניינים כאלה מחייבים לא פעם להכריע בשאלות עובדתיות שראוי יותר לברר אותן בבית משפט של ערכאה דיונית ולא בבית המשפט הגבוה לצדק. מאז נהג בית המשפט הגבוה לצדק, מעשה שגרה, לדחות מעל פניו עניינים של תכנון ובניה. וזאת לדעת, הוא לא קבע הבחנה בין עניינים כאלה הצומחים מתכנית מיתאר מקומית לבין עניינים הצומחים מתכנית מיתאר מחוזית או תכנית מיתאר ארצית. ראו, 6664/95 אלימן נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' (לא פורסם). הוא אף לא קבע הבחנה בין החלטות של ועדות מקומיות לבין החלטות של שר הפנים בנוגע לתכנון ובניה. ראו בג"ץ 2033/95 אולמרט ואח' נ' שר הפנים ואח' (לא פורסם). מסתבר, אם כן, שבעיני בית המשפט הגבוה לצדק, בית המשפט המחוזי נראה כשיר ומתאים לדון בכל ענייני התכנון והבניה. 7. לאחר התפנית שחלה בפסיקה, בשאלת הסמכות לדון בענייני תכנון ובניה, באה הממשלה להסדיר שאלה זאת בחקיקה. החקיקה בשאלה זאת עברה גלגולים. תחילה ביקש משרד הפנים, בתזכיר חוק שהכין, להחזיר את המצב לקדמתו, והציע כי עתירות בענייני תכנון ובניה יהיו בסמכותו הייחודית של בית המשפט הגבוה לצדק. לאחר מכן, נוכח תגובתו של משרד המשפטים להצעה זאת, נקבע בהצעת חוק ממשלתית (ה"ח 2307, התשנ"ה, 16, 42) כי עתירות כאלה יהיו בסמכותו של בית המשפט המחוזי בירושלים. בשלב זה, אם כן, לא ראתה הממשלה טעם להוציא מתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי בירושלים עתירות שעניינן תכניות מיתאר מחוזיות או ארציות או עתירות נגד החלטות של שר הפנים לפי חוק זה. אך במהלך הדיונים על הצעת החוק בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת הוכנסו שינויים בהצעה זאת. מצד אחד הוחלט להקנות את הסמכות בענייני תכנון ובניה לכל בתי המשפט המחוזיים. מצד שני הוחלט להגביל את היקף העניינים שבסמכות בית המשפט המחוזי. בהתאם לכך נוסח, בסופו של דבר, סעיף 255א לחוק, המוציא מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי עתירות שעניינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית וכן עתירות נגד החלטות של הפנים לפי חוק זה. מה אפשר ללמוד מהשתלשלות הליכי החקיקה בעניין זה? אפשר ללמוד על כך, ראשית, שמשרד הפנים היה מעוניין כי הסמכות בענייני תכנון ובניה תישאר בידי בית המשפט הגבוה לצדק בלבד, ולא תוקנה כלל לבית המשפט המחוזי. שנית, אפשר ללמוד על כך שהממשלה לא סברה, בשלב של פרסום הצעת החוק, כי בית המשפט המחוזי אינו כשיר או מתאים לדון בעתירות שעניינן תכנית מיתאר מחוזית או ארצית או בעתירות נגד החלטות של שר הפנים. ושלישית, אפשר ללמוד על כך שבסופו של דבר החליט המחוקק לצמצם את סמכותו של בית המשפט המחוזי בענייני תכנון ובניה, בהשוואה לסמכות שהוקנתה לו לפי הפסיקה, ולהוציא מגדר סמכותו, בין היתר, עתירות נגד החלטות של שר הפנים לפי חוק זה. עם זאת, אי-אפשר ללמוד מהשתלשלות הליכי החקיקה מדוע הוצאו עתירות נגד החלטות של שר הפנים מגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי ומה הן החלטות אלה. 8. ומה אפשר ללמוד מלשון החוק? קודם כל יש לברר אם, לפי לשון החוק, עתירות נגד החלטות של שר הפנים לפי חוק זה נכללות בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף-קטן 255א(א) לחוק. סעיף-קטן(א) מקנה את הסמכות לבית המשפט המחוזי בעתירות "נגד מוסדות תכנון". האם שר הפנים הוא "מוסד תכנון"? סעיף 1 לחוק מגדיר "מוסד תכנון" כך: "כל רשות שיש לה סמכות בעניין תכניות או היתרים." אין ספק ששר הפנים נתפס במסגרת הגדרה זאת. חוק התכנון והבניה מקנה לשר הפנים סמכויות מגוונות. בין היתר הוא מוסמך להתקין תקנות בעניינים שונים, לרבות בעניין תכניות והיתרים; לעשות מינויים, כגון מינוי (לפי סעיף 107א) של חוקר כדי לשמוע התנגדויות לתכנית; ועוד. בהפעלת הסמכויות המוקנות לשר הפנים לפי חוק התכנון והבניה, השר פועל בדרך כלל כמוסד תכנון. ודאי שהוא פועל כמוסד תכנון שעה שהוא מאשר, כמו במקרה שלפנינו, תכנית מיתאר מקומית. מכאן שעתירות נגד שר הפנים בנוגע להפעלת סמכויותיו לפי חוק התכנון והבניה הן, בדרך כלל, עתירות נגד מוסד תכנון לפי סעיף-קטן 255א(א) לחוק. 9. עם זאת, לפי סעיף-קטן 255א(א) אין די בכך שעתירה מוגשת נגד מוסד תכנון, כדי להקנות לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בעתירה. לפי סעיף-קטן זה צריך גם שהעתירה תהיה "בעניין הנוגע לתכנון ובניה". מהו עניין כזה? לפי תכלית החוק, ראוי לומר, כהנחת עבודה, שכל סמכות המוקנית לשר הפנים בחוק התכנון והבניה (להבדיל מסמכויות המוקנות לשר הפנים בחוקים אחרים) היא סמכות הנוגעת לתכנון ובניה. אכן, אין זו אלא הנחה, ואפשר לסתור אותה. אך די בהנחה זאת כדי לומר שבדרך כלל עתירות נגד שר הפנים בנוגע לסמכויות שהוקנו לו בחוק התכנון והבניה הן, בלשונו של סעיף-קטן 255א(א), "עתירות נגד מוסדות תכנון בכל ענין הנוגע לתכנון ובניה". מכל מקום, ברור כי סמכותו של שר הפנים לאשר תכנית מיתאר לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה היא סמכות של השר כמוסד תכנון בעניין הנוגע לתכנון ובניה. לשון אחרת, החלטת השר לאשר תכנית מיתאר לפי סעיף 109, כגון האישור שניתן על ידי השר במקרה שלפנינו לתכנית 54, נתפסת על ידי סעיף-קטן 255א(א) לחוק. 10. אולם סעיף-קטן 255א(א) מקנה לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בעתירות נגד מוסדות תכנון בכל עניין הנוגע לתכנון ובניה "למעט העניינים המפורטים בסעיף קטן (ב)". וסעיף-קטן 255א(ב) קובע, בין היתר, כי עתירות "נגד החלטות של שר הפנים לפי חוק זה ידונו בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק." מכאן השאלה אם אישור שניתן על ידי שר הפנים לתכנית מיתאר לפי סעיף 109 לחוק, כמו האישור שניתן על ידי השר במקרה שלפנינו לתכנית 54, הוא בגדר "החלטה" של השר לפי סעיף-קטן 255א(ב). אין ספק שהתשובה חיובית. אמנם סעיף 1 לחוק אינו מגדיר "החלטה". אולם המשמעות הלשונית והשכל הישר אומרים כי אישור של השר לתכנית מיתאר הוא בגדר החלטה של השר. אין בכך כדי לשנות שבפועל האישור ניתן על ידי מנכ"ל המשרד מכוח אצילת הסמכות על ידי השר. אצילת סמכות אינה מוציאה את הסמכות מידי הרשות המוסמכת, כפי שנקבעה בחוק, אלא רק משנה את האורגן של הרשות המוסמכת. משמע, אישור המנכ"ל לפי סעיף 109 הוא, מבחינה משפטית, אישור השר, ואישור השר הוא החלטה לפי סעיף-קטן 255א(ב). 11. העותרים ושר הפנים מסיקים מכך שכל עתירה נגד תכנית מיתאר מקומית הטעונה אישור של שר הפנים, לפי סעיף 109, היא עתירה נגד החלטת השר, ולפיכך היא יוצאת מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף-קטן 255א(ב). לתמיכה במסקנה זאת, טוענת באת-כוח שר הפנים כי ההחלטה האופיינית והשגורה ביותר שמקבל השר לפי חוק התכנון והבניה היא החלטה בדבר אישור תכנית לפי סעיף 109 לחוק. מכאן, שאם החלטות אלה יהיו נתונות לביקורת של בית המשפט המחוזי, התוצאה תהיה שכמעט כל החלטות השר לפי חוק התכנון והבניה יהיו נתונות לביקורת של בית המשפט המחוזי. תוצאה כזאת, לדעתה, תרוקן מתוכן את הוראת סעיף-קטן 255א(ב), לפיה עתירות נגד החלטות השר לפי חוק זה ידונו בבית המשפט הגבוה לצדק. 12. לדעתי, טענה זאת אינה עומדת בפני הביקורת. ראשית, סעיף-קטן 255א(ב), קובע חריג לכלל: הכלל, כפי שנקבע בסעיף קטן 255א(א), קובע כי ענייני תכנון ובניה יהיו נדונים בבית המשפט המחוזי; החריג לכלל הוא, שעניינים מסויימים, ובהם עתירות נגד החלטות של שר הפנים לפי חוק התכנון והבניה, יהיו נדונים בבית המשפט הגבוה לצדק. כידוע, בית המשפט נוטה, בדרך כלל, לפרש חריג בצמצום. בהתאם לכך יש לתת פירוש מצמצם גם להוראה שבסעיף-קטן 255א(ב), הקובעת כי עתירות נגד החלטות של שר הפנים יוצאות מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. הפירוש המוצע על ידי באת-כוח שר הפנים מרחיב את החריג לכלל, באופן המאפשר לשר הפנים לקבוע את היקף החריג באמצעות החלטות כי תכניות מיתאר מקומיות אלה או אחרות טעונות אישורו, ובדרך זאת להוציא תכניות כאלה מסמכותו של בית המשפט המחוזי. שנית, הסמכות של שר הפנים לאשר תכניות לפי סעיף 109 היא אמנם סמכות חשובה של השר במסגרת חוק התכנון והבניה, אך אין היא אלא אחת מסמכויות רבות שחוק זה מקנה לשר. בא-כוח המשיבים 4 ו5- טרח לפרט בתשובתו סעיפים רבים של חוק זה המקנים לשר הפנים סמכויות מסמכויות שונות, כגון, סמכות להתקין תקנות ולהוציא צווים, לעשות מינויים למוסדות תכנון, לתת הוראות בדבר פטורים מדרישות שונות של החוק, לקבוע מרחבי תכנון, להחליט באלו עיתונים ניתן לפרסם הודעות בענייני תכנון ובניה, ועוד. באת-כוח השר טוענת כי סמכויות אלה, רובן ככולן, אינן סמכויות של שר הפנים כמוסד תכנון, כנדרש בסעיף-קטן 255א(א), ולכן ממילא אין הן מצויות בגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. אולם, כאמור, לדעתי סמכויות אלה, רובן ככולן, הן סמכויות של שר הפנים כמוסד תכנון בנוגע לתכנון ובניה. ראו לעיל פיסקה 9. לפיכך, עתירות נגד השר בעניינים אלה נתפסות על ידי סעיף-קטן 255א(א). עם זאת, עתירות נגד השר בעניינים אלה עשויות לצאת מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף-קטן 255א(ב). מכאן, שסעיף 255א(ב) אינו מתייתר: גם אם אין הוא תופס עתירות נגד תכניות מיתאר מקומיות הטעונות אישור השר לפי סעיף 109, עדיין הוא תופס הרבה החלטות אחרות של שר הפנים לפי חוק התכנון והבניה. שלישית, אין אני מתכוון לומר שעתירות נגד תכניות מיתאר מקומיות, הטעונות אישור השר לפי סעיף 109, מצויות תמיד בסמכות בית המשפט המחוזי, אלא להבחין בין עתירות כאלה לפי עילת העתירה. לדעתי, יש להבחין לפי עילת העתירה בין עתירות כאלה המצויות בגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי לבין עתירות כאלה המצויות רק בגדר הסמכות של בית המשפט הגבוה לצדק. הבחנה זאת, התואמת הן את לשון החוק והן את תכלית החוק, צריכה פירוט והסבר, כדלקמן. 13. לפי לשון החוק, אין די בכך שעתירה עוסקת בהחלטה של שר הפנים כדי להוציא את העתירה מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. סעיף-קטן 255א(ב) אומר שכדי להוציא עתירות מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי צריך שהעתירות תהיינה "נגד החלטות של שר הפנים". כלומר, אין די בכך שעותר מוסיף את שר הפנים כאחד המשיבים לעתירה, ואף אין די בכך שהחלטה של השר מעורבת בעניין נשוא העתירה, כמו במקרה שלפנינו. צריך, נוסף לכך, שהעתירה תהיה מופנית נגד החלטה כזאת. מה פירוש? עתירה נגד החלטה של השר, פירושה עתירה הטוענת כי החלטת השר, כשהיא לעצמה, אינה חוקית. לשון אחרת, עתירה כזאת צריכה להציג עילה הפוגמת בהחלטת השר ולבקש סעד נגד החלטה זאת. כך, למשל, כאשר ועדה מקומית לתכנון ולבניה מאשרת תכנית מיתאר מקומית, ואין טענה של פגם בהחלטת הוועדה, אך שר הפנים מסרב לאשר את התכנית, בתוקף סמכותו לפי סעיף 109, והטענה היא שהחלטת השר לוקה בפגם משפטי כלשהו, כגון, בשיקולים זרים, במשוא פנים או בהפליה. במקרה כזה העתירה, כיוון שהיא מכוונת נגד החלטת השר, להבדיל מהחלטת הוועדה, נתפסת על ידי סעיף-קטן 255א(ב), ולפיכך היא יוצאת מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. שונה המצב כאשר בעתירה נטען כי תכנית מיתאר מסויימת, שאושרה על ידי וועדה מקומית ולאחר מכן על ידי השר, פסולה בשל פגם שנפל בהחלטת הוועדה, כגון, פגם של שיקולים זרים או הפליה. במקרה כזה, אף שהתכנית אושרה על ידי השר, העתירה מכוונת נגד החלטת הוועדה, ולא נגד החלטת השר. העתירה תוקפת את התכנית שהיא, לפי הטענה, לוקה בפגם, והתכנית היא תכנית של הוועדה ולא תכנית של השר. למה הדבר דומה? לתקיפה של חוק עזר שנחקק על ידי מועצת עיריה. לפי סעיף 258 לפקודת העיריות [נוסח חדש], חוק עזר של עיריה טעון אישור של שר הפנים במובן הבא: חוק העזר מובא לידיעת השר, והוא מתפרסם ברשומות אלא אם השר הודיע תוך ששים יום, כי החליט לעכב את פרסומו או לפסול אותו. עם זאת, עתירה המכוונת לבטל חוק עזר, בעילה של חריגה מסמכות או בעילה של שיקולים זרים, היא בדרך כלל עתירה נגד מועצת העיריה ולא עתירה נגד ההחלטה של השר. המשיב העיקרי לעתירה כזאת היא העיריה, ולא שר הפנים, והעילה העיקרית היא פגם בהחלטת העיריה, ולא פגם בהחלטת השר. לכן, כאשר העילה לעתירה היא פגם שנפל בהחלטה של הוועדה המקומית שאישרה את תכנית המיתאר, ולא פגם בהחלטה של השר, העתירה אינה נתפסת על ידי סעיף-קטן 255א(ב). אין טעם להוציא עתירה כזאת מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי, לא לפי לשון החוק ואף לא לפי תכלית החוק. 14. לא זו בלבד. יתכן שעתירה תטען כי תכנית מיתאר מקומית לוקה בפגם כפול: החלטת הוועדה המקומית פגומה, והחלטת השר, המאשרת את החלטת הוועדה המקומית, אף היא פגומה. למשל, נניח כי הטענה היא שהוועדה המקומית אישרה תכנית מיתאר תוך חריגה מסמכות, ולפיכך התכנית בטלה מעיקרה. אם כך, אפשר להוסיף ולטעון, גם החלטת השר, המאשרת תכנית זאת, פגומה ובטלה, שכן השר אינו מוסמך לאשר תכנית מיתאר שנתקבלה תוך חריגה מסמכות. האם עצם הטענה שגם החלטת השר פגומה, ולכן ראוי לבטל גם אותה, די בה כדי להוציא את העתירה מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי? התשובה שלילית. כדי להוציא עתירה מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי צריך שהטענה העיקרית בעתירה תהיה מופנית נגד החלטת השר. לשון אחרת, צריך שהטענה הדומיננטית בעתירה, או העילה הדומיננטית בעתירה, תתייחס לפגם שנפל בהחלטת השר, להבדיל מפגם שנפל בהחלטת הוועדה. כך המצב גם לגבי מרכיבים אחרים של סעיף-קטן 255א(ב). לפי סעיף-קטן זה, עתירות שעניינן תכנית מיתאר מחוזית או ארצית מוצאות מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. אך אפשר שבעתירה אחת יהיו כרוכים גם עניין של תכנית מיתאר מחוזית או ארצית וגם עניין של תכנית מיתאר מקומית. מהו בית המשפט המוסמך במקרה כזה? התשובה תלויה בשאלה מהו העניין הדומיננטי בעתירה. בדומה לכך, לפי סעיף 255א(א) הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי בעתירות נגד מוסדות תכנון. אך אפשר שעתירה אחת תוגש נגד מוסדות תכנון ונגד גופים אחרים. מהו בית המשפט המוסמך במקרה כזה? התשובה תלויה בשאלה מי הם המשיבים הדומיננטיים בעתירה. ברוח זאת נפסק זה מקרוב בבג"ץ 2899/97 אדם טבע ודין נ' שר התשתיות הלאומיות ואח' (טרם פורסם). שם נאמר כך: "סעיף 255א קובע כי 'עתירות נגד מוסדות תכנון בכל ענין הנוגע לתכנון ובניה' יהיו בשיפוטו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. העתירה שלפנינו מוגשת, בין השאר, נגד מוסדות תכנון מובהקים: הוועדה המקומית לתכנון ובניה שקמים והוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הדרום. אמנם היא מוגשת גם נגד משיבים שאינם מוסדות תכנון. אך, בנסיבות המקרה, אלה אינם משיבים עיקריים. והשאלה אם עתירה צריכה להיות נדונה בבית המשפט המחוזי או בבית משפט זה, צריכה להיות מוכרעת, מבחינה המשיבים לעתירה, לפי המשיבים העיקריים, שהם משיבים הכרחיים לצורך הכרעה בעתירה, בהתחשב בנשוא העתירה. בעתירה שלפנינו הנושא המרכזי נוגע לתכנון ובניה, והמשיבים העיקריים, במובן האמור, הן הוועדות לתכנון ובניה. הוספת משיבים אחרים, אף שהם משיבים ראויים, אם אין הם משיבים עיקריים בנסיבות המקרה, אין בה כדי להוציא את העתירה מסמכות בית המשפט המחוזי. השוו בג"ץ 2454/97 אפרתי ובניו בע"מ נ' עירית ירושלים ואח' (לא פורסם). עדיין יש מקום לשאלה אם עתירה זאת אינה נתפסת על ידי סעיף 255א(ב), המוציא מגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי, בין השאר, עתירה שעניינה תכנית מיתאר ארצית. וכל כך למה? שהעותרת טוענת כי העבודות נשוא העתירה מבוצעות בניגוד לתמ"א 11, שהיא תכנית מיתאר ארצית. התשובה לשאלה זאת היא, שאין די בטענה כי עבודה מסויימת מתבצעת בניגוד לתכנית מיתאר ארצית כדי להוציא את העתירה מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. כדי שעתירה תצא מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי, על יסוד סעיף 255א(ב), צריך שהעתירה תהיה מכוונת נגד תכנית מיתאר ארצית, כלומר, שתתקוף את חוקיות התכנית. ואין זה המקרה שלפנינו. לכן אין מניעה לכך שבית המשפט המחוזי ידון בעתירה זאת." 15. המסקנה היא, כי עתירה נגד החלטה של שר הפנים לאשר תכנית מיתאר מקומית מכוח סעיף 109 תצא מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי רק כאשר העתירה מבקשת לפסול את החלטת השר בטענה שנפל פגם בהחלטה זאת, להבדיל מפגם בהחלטה של הוועדה המקומית, וטענה זאת היא טענה עיקרית בעתירה. כנגד זאת, כאשר הטענה העיקרית בעתירה היא, שתכנית מיתאר מקומית פסולה בשל פגם שנפל בהחלטה של הוועדה המקומית, והטענה שנפל גם פגם בהחלטת השר היא טענה משנית או נגררת, אין העתירה יוצאת מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. הטפל הולך אחר העיקר. השוו בג"ץ 2033/95 אולמרט ואח' נ' שר הפנים ואח' (לא פורסם). בפסק דין זה, שניתן לפני שנחקק סעיף 255א, נאמר כך: "אף שמדובר בעתירה לביטול צו של שר הפנים, מהווה נושא הצו וביטולו חלק מנושא רחב יותר, שבצל קורתו מסתופפת המחלוקת בין הצדדים, והוא נושא התכנון והבניה... כל השאלות העולות מן העתירה יכולות וצריכות להידון בבית המשפט האזרחי ואין במקרה שלפנינו - על אף נסיבותיו - מקום לסטיה מהמגמה... בדבר העברת נושאי תכנון ובניה לבית המשפט האזרחי." בדומה לכך נאמר גם בבג"ץ 9460/96 אלג'ולאני ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח' (לא פורסם). במקרה זה הועלו טענות המתייחסות, בין היתר, לטיפול של מוסדות תכנון בתכנית מיתאר מקומית שאושרה על ידי שר הפנים, ונתבקש סעד גם נגד שר הפנים, שיחוייב לתת הנחיות להוצאת היתר בניה לעותרים. בפסק הדין, שניתן לאחר שנחקק סעיף 255א, נאמר בין היתר: "כל הטענות המועלות על ידי העותרים מכוונות נגד אי מתן היתרי בניה על ידי הרשויות המוסמכות לכך. זהו הסעד העיקרי המבוקש. הטענות נגד הטפול בתכנית הן טענות שבגררה. אמנם חלק מהטענות מתייחס - במישור העקרוני - לתפקוד לקוי של הרשויות המופקדות על תכנון ובניה ועל טפול בתכניות מיתאר ואישורן, אולם אלה משניים לעילת עתירתם של העותרים, המלינים על אי קבלת ההיתרים המבוקשים." לפיכך החליט בית משפט זה כי מן הראוי שהעניין נשוא העתירה ידון בבית המשפט המחוזי ודחה את העתירה על הסף. התוצאה היא, מבחינה מעשית, שרוב העתירות נגד תכניות מיתאר מקומיות, לרבות תכניות הטעונות אישור השר לפי סעיף 109, יהיו בגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. 16. תוצאה זאת תואמת את תכלית החוק. ראשית, התכלית העיקרית של החוק היא, להעביר את רוב העניינים של תכנון ובניה מבית המשפט הגבוה לצדק אל בית המשפט המחוזי. לפיכך, אילו נפסק שכל תכניות המיתאר המקומיות הטעונות אישור השר לפי סעיף 109 יוצאות מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי, היה בכך כדי לפגוע בתכלית החוק. שנית, תכלית החוק היא גם, ככל הנראה, להשאיר עניינים בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת, מבחינה תכנונית או מבחינה אחרת, בגדר הסמכות של בית המשפט הגבוה לצדק בלבד. זהו המכנה המשותף לתכניות מיתאר מחוזיות, תכניות מיתאר ארציות והחלטות שר הפנים, שכולן יוצאות מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי לפי סעיף-קטן 255א(ב). אך מה הן, מן הבחינה של תכלית זאת, החלטות שר הפנים? במקרה רגיל, תכנית מיתאר מקומית, המובאת בפני השר בהתאם לסעיף 109, מתאשרת על ידו, לעתים על ידי החלטה אקטיבית ולעתים על ידי החלטה פסיבית, כאמור בסעיף 109(ב): "החליט השר כי התכנית טעונה אישורו, לא יינתן תוקף לתכנית אלא באישור השר; החלטת השר תינתן תוך 30 ימים מהיום שהתכנית הוגשה לאישורו; לא נתן החלטה תוך תקופה זו יראו את התכנית כמאושרת על ידי השר". במקרה בו השר מחליט לאשר תכנית מיתאר מקומית, אם בדרך של החלטה אקטיבית ואם בדרך של החלטה פסיבית, ואין טענה נגד ההחלטה שלו, כגון טענה נגד שיקול הדעת של השר, איזו חשיבות ציבורית מיוחדת נודעת להחלטת השר? במקרה כזה גם החלטה אקטיבית של השר כאילו נבלעת בהחלטת הוועדה המקומית. קל וחומר החלטה פסיבית. אם יש טענה נגד תכנית המיתאר הרי היא, ביסודו של דבר, טענה נגד הוועדה המקומית, שהיא טעתה בפירוש החוק או ביישום החוק. טענה כזאת ראוייה להתברר, גם מן הבחינה של תכלית החוק, בבית המשפט המחוזי. מבחינה זאת, המקרה שבפנינו הוא מקרה טיפוסי: אין בו טעם שיצדיק, לפי תכלית החוק, הוצאת המקרה מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. 17. במקרה שלפנינו ביקשו העותרים סעד כפול. ראשית ביקשו העותרים שבית המשפט יבטל שתי תכניות מיתאר מקומיות: תכנית אחת, היא תכנית 54, אושרה על ידי הוועדה המקומית ולאחר מכן אושרה גם על ידי שר הפנים; התכנית השניה, היא תכנית 54א, אושרה רק על ידי הוועדה המקומית, ולא הובאה כלל בפני השר. לו תקפו העותרים רק את תכנית 54א, לא היה להם שום יסוד לטעון כי העתירה אינה מצוייה בסמכות בית המשפט המחוזי. טענתם כי בית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בעתירה מתבססת על כך שאחת התכניות, היא תכנית 54, אושרה גם על ידי שר הפנים. הסעד השני הוא, שבית המשפט ימנע (צריך להיות - יבטל) את היתרי הבניה על החלקה כיוון שהם חורגים מתכנית המיתאר שקדמה לתכניות 54 ו54-א. סעד זה מכוון אך ורק נגד הוועדה המקומית, שהיא המוסמכת לפי החוק, ללא צורך באישור השר, לתת היתרי בניה. סעד זה מצוי, ללא ספק, בסמכותו של בית המשפט המחוזי. משמע, אף שעיקר הסעד המבוקש בעתירה זאת נמצא בסמכות בית המשפט המחוזי, טוענים העותרים כי העתירה כולה יוצאת מגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי, ולכן על בית המשפט הגבוה לצדק לדון בה, משום שאחת התכניות אושרה גם על ידי שר הפנים. זאת ועוד. גם בעתירה נגד תכנית 54, שאושרה על ידי שר הפנים, אין העותרים מעלים כל טענה נגד שר הפנים, אלא רק טענות נגד הוועדה המקומית. הטענה הראשונה היא, כי תכנית 54 אושרה על ידי הוועדה המקומית בהתאם לסעיף 61א לחוק התכנון והבניה, הקובע מהי תכנית בסמכות וועדה מקומית, אף שתכנית זאת חורגת מן הסמכות של וועדה מקומית לפי סעיף 62א. לשון אחרת, הטענה היא שהוועדה המקומית חרגה מסמכותה. הטענה השניה מופנית נגד הפרסום שהוועדה המקומית נתנה לתכנית זאת. הוועדה המקומית פרסמה את התכנית כפי שנדרש לפי החוק לגבי תכניות המצויות בסמכות וועדה מקומית לפי סעיף 61א לחוק: הודעה על הפקדת התכנית פורסמה ברשומות, בשלושה עיתונים (מעריב, הצופה ומקומון) ועל לוח המודעות השכונתי. גם ההודעה על אישור התכנית פורסמה על ידי הוועדה המקומית (במאי 1996, כשנה לפני שהעותרים פנו לראשונה בתביעה לביטול התכנית) באותה דרך. אך העותרים טוענים כי הוועדה המקומית היתה חייבת גם לשלוח להם הודעות אישיות ולהזמין אותם להשמיע טענותיהם נגד התכנית. טענות נוספות מופנות אף הן נגד הוועדה המקומית: ליקויים ברישום הפרוטוקולים; אי-קבלת חוות דעת הנדסית ומשפטית; ועוד. טענות העותרים מצביעות על פגמים בהחלטת הוועדה המקומית ולא על פגם באישור השר. נגד אישור השר ניתן לטעון רק זאת שהוא צריך היה להימנע מאישור תכנית פגומה וכן שהאישור אינו מרפא את הפגם. אך הפגם עצמו נותר במקומו, אצל הוועדה המקומית, ולכן הוועדה המקומית היא המשיב העיקרי בעתירה ונגדה מכוונת העילה העיקרית בעתירה. שר הפנים הינו, בנסיבות אלה, משיב נגרר ומשני בלבד. המסקנה היא, כי בנסיבות אלה אישור השר לתכנית 54 אין בו כדי להוציא מסמכות בית המשפט המחוזי את העתירה, שבמהותה ובעיקרה היא מצוייה, באופן ברור, בסמכות בית המשפט המחוזי לפי סעיף 255א(א). 18. למען השלמות יש להוסיף כי העתירה מעלה עוד טענה אחת המופנית, כבדרך אגב, נגד שר הפנים. הטענה היא, שעורך הדין אשר ייצג את המשיבה 4, ופעל גם בשם המשיבה 5, הוא סגן ראש העיר פתח-תקוה וחבר הוועדה לתכנון ולבניה פתח-תקוה, "המקורב פוליטית לשר הפנים", וכי לעותרים "החשש הוודאי" שהתוכניות אושרו על ידי שר הפנים "תוך העדפה פסולה". העותרים אינם מפרטים מה הקירבה הפוליטית ואינם מביאים שמץ ראיה כדי להוכיח העדפה פסולה על ידי השר. זאת ועוד. בחומר שבפני בית המשפט אין אפילו טענה שהשר היה מעורב באישור התכנית באופן אישי או טענה שהתכנית הגיעה לידיעת השר באופן אישי. מן החומר עולה כי התכנית נבדקה על ידי מינהל התכנון במשרד הפנים, לפי הנוהל המקובל, ולאחר מכן אושרה על ידי מנכ"ל המשרד, ולא על ידי השר באופן אישי. יתירה מזאת. הוועדה המקומית הגיבה לטענה של העדפה פסולה על ידי השר, וציינה כי במועד אישור התכנית לא היתה קירבה פוליטית בין שר הפנים לבין בא-כוח המשיבה 4: שר הפנים השתייך אז למפלגת העבודה ואילו בא-כוח המשיבה 4 היה חבר במועצת העיריה מטעם מפלגת ש"ס. בנסיבות אלה לא היה לעותרים יסוד להעלות טענה של העדפה פסולה. מכל מקום, בית המשפט צריך להתעלם מטענה זאת. 19. סוף דבר, בנסיבות המקרה אין יסוד לשלול מבית המשפט המחוזי את הסמכות לדון בעתירה זאת. העתירה עוסקת בתכנית מיתאר מקומית המתייחסת לבניה על מגרש אחד בלבד; הטענות נגד התכנית ממוקדות בוועדה המקומית ולא בשר הפנים; ואישור התכנית אינו גורר השלכות חשובות במיוחד מבחינה תכנונית או מבחינות אחרות. מדוע, אם כן, צריך שדווקא בית המשפט הגבוה לצדק ידון בתכנית זאת? סעיף 255א לחוק התכנון והבניה קובע כי בדרך כלל עתירות בענייני תכנון ובניה ידונו על ידי בית המשפט המחוזי, ועתירה זאת אינה חריג לכלל, לא לפי לשון החוק ולא לפי תכלית החוק. 20. העותרים מעלים טענה אחרונה בעניין הסמכות. הם טוענים, בשפה רפה, שגם אם הסמכות לדון בעתירה זאת נתונה לבית המשפט המחוזי, עדיין היא נתונה גם לבית משפט זה, וכיוון שהעתירה "עשויה לעורר לראשונה שאלות של סמכות וועדה מקומית באשרה תכניות מיתאר בסמכות וועדה מקומית לפי תיקון 43 לחוק, מן הראוי שבית משפט זה יתן דעתו על הסוגיה שתתעורר בעתירה זו". אכן, עם הענקת הסמכות לבית המשפט המחוזי לדון בעניינים של תכנון ובניה, תחילה על ידי הפסיקה ולאחר מכן על ידי סעיף 255א לחוק התכנון והבניה, לא נשללה הסמכות מבית המשפט הגבוה לצדק לדון בעניינים כאלה. ראו בג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז ירושלים, פ"ד מח(4) 237. אלא מאי? כיוון שהסמכות נתונה גם לבית המשפט המחוזי, נוהג בית משפט זה, בהתאם לעקרון הסעד החלופי, להפנות את העותרים בעניינים כאלה אל בית המשפט המחוזי. עם זאת, אין בכך כדי למנוע בעד בית משפט זה לדון בעניין של תכנון ובניה, אף אם העניין מצוי בסמכותו של בית המשפט המחוזי, כאשר לדעתו יש טעם מיוחד לכך, אם בשל החשיבות הציבורית של העניין ואם בשל טעם אחר. מכאן, שאין מניעה לכך שבית משפט זה ידון גם במקרה שלפנינו. אולם דרוש טעם טוב לכך. ולא ראינו במקרה זה טעם שיצדיק סטייה מדרך המלך, היא הדרך המובילה עניינים של תכנון ובניה אל בית המשפט המחוזי. בית משפט זה אינו יוצא מן התמונה: אמנם הוא לא ידון במקרה זה כערכאה ראשונה, אולם הוא ידון בו, אם יתבקש, כערכאת ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. 21. לפיכך החלטנו לדחות את העתירה, על יסוד טענת הסמכות, בלי לדון כלל בטענות העותרים לגוף העניין. העותרים ישלמו את הוצאות המשפט בסך 5,000 ש"ח למשיבה 1 ובסך 5,000 ש"ח למשיבים 4 ו5-; המשיבים 3-2 ישלמו אף הם את הוצאות המשפט בסך 5,000 ש"ח למשיבה 1 ובסך 5,000 ש"ח למשיבים 4 ו5-. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. נ ש י א השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר. ניתן היום, י"ב בכסלו תשנ"ח (11.12.97). נ ש י א שופט שופט שופטת שופט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043810.I09