פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4381/21 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין האזורי בירושלים 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד דין עדני בשם המשיבים 3-2: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל; עו"ד אביטל הופר כהן בשם המשיבה 3: עו"ד משה פטל פסק-דין המשנה לנשיאה נ' הנדל: מונחת לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, המופנית נגד פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי – שחייב את העותר בתשלום כתובתה של משיבה 3 – ופסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, שדחה את ערעור שהגיש על כך העותר. ברקע – הרשעתו של העותר, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של תקיפת בת זוג חבלנית ובשתי עבירות נוספות של תקיפת בת זוג – עבירות שבוצעו כלפי אשתו, משיבה 3. מעשים אלה, לצד נימוקים נוספים, הובילו את בית הדין הרבני האזורי למסקנה שמשיבה 3 זכאית במסגרת הליך הגירושין למלוא כתובתה. בעתירתו מעלה העותר מספר טענות נגד פסקי הדין של בתי הדין הרבניים, אך לענייננו העיקר הוא בטענה המרכזית: כי בית הדין הרבני התבסס על הכרעת הדין המרשיעה מבלי שניתנה לעותר הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין, לחקור בחקירה נגדית את משיבה 3 על האירועים שבהם הורשע ולהביא עדויות נוספות מטעמו בעניין זה. לשיטת העותר, התבססות בית הדין על הכרעת הדין המרשיעה מבלי שניתנה לו הזדמנות לסתרה עולה לכדי פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, באופן שמצדיק את התערבותנו בפסק הדין. דין העתירה להידחות. עיון בפרוטוקול הדיון שנערך בבית הדין הרבני האזורי מלמד כי בית הדין לא מנע מהעותר להשמיע את טענותיו, ואף לא קבע כי בנסיבות שבהן ישנה הכרעת דין מרשיעה אין אפשרות כלל לסתור את ההכרעה שניתנה בדין הפלילי. בית הדין הציג בפני בא כוחו של העותר את הכרעת הדין המרשיעה, והלה טען בתגובה ש"זה זניח", וכי ברצונו לנהל דיון הוכחות על מנת להוכיח שהמעשים שבהם הורשע העותר הם זניחים. בהמשך שאל בית הדין את בא כוח המבקש "איזה הוכחות אתה רוצה להביא? האם יש לך הוכחות נוספות מעבר לגזר הדין?", והתשובה הייתה כי "הנסיבות צריכות להתברר היטב, אני רוצה לזמן את עורך הדין הפלילי ואת השכנים". בתשובה לכך שאל בית הדין "כתוב שהבעל הודה באישומים לו, ההודאה מחייבת אותו", ועורך הדין לא כפר בכך, אלא טען כי בהליך אחר בעניינם של הצדדים נקבע כי חרף ההכרעה בהליך הפלילי – עדיין ניתן לראות במשיבה 3 "מורדת". בהמשך הדברים שב בית הדין ושאל את בא כוח העותר מה ברצונו להוכיח בהינתן הכרעת הדין המרשיעה, אך לא ניתנת תשובה ברורה מהם הנתונים שבכוחם לסתור את הכרעת הדין, מלבד טענות כלליות לפיהן השכנים ועורכי דין שונים יכולים לסייע "לברר את הנסיבות בתיק הזה היטב". הנה כי כן, בית הדין הרבני נתן לבא כוח העותר הזדמנויות להבהיר כיצד שמיעת עדויות נוספות תסייע לקו הטיעון שלו בהינתן הכרעת הדין המרשיעה, אך לא זכה לתשובה ברורה. בפרט, לא נטען כי העותר הודה הודאת שווא בהליך הפלילי, וכי העובדות שבהן הורשע אינן נכונות. בנסיבות אלה, ניתנה לעותר זכות טיעון, לרבות הזדמנות להסביר את טענתו לפיה יש מקום לשמיעת ראיות נוספות. מהאמור עד כה עולה כי למעשה – טענות העותר מופנות, במהותן, נגד החלטת בית הדין לדחות את בקשתו להזמין עדים מסוימים לעדות, תוך ביסוס ההכרעה על יתר הראיות שהיו בפני בית הדין הרבני האזורי, ובעיקר הכרעת הדין המרשיעה. ברם, ההחלטה שלא לזמן עדים מסוימים בוודאי מצויה בסמכותו של בית הדין הרבני. אשר למישור שיקול הדעת, גם בכך לא עולה עילה להתערבותנו. לשם השוואה, לפי סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם...". לפי סעיף 42ג לפקודה, "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע... רשאי להביא ראיה לסתור... אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". הנה כי כן, בהליך האזרחי סתירת הכרעת דין מרשיעה דורשת רשות של בית המשפט, מטעמים שיירשמו, וכדי למנוע עיוות דין. מכאן למדים אנו כי בית המשפט רשאי גם שלא להרשות להציג ראיות לסתירת ההרשעה, והכל לפי נסיבות העניין ונימוקי הבקשה להצגת הראיות. במקרה שלנו העניין ברור על פי נסיבותיו והתנהלת בית הדין האזורי. בא כוח העותר קיבל, כאמור, הזדמנות להסביר אילו ראיות ברצונו להציג וכיצד בידן לסייע לו להתגבר על הודאתו. בית הדין סבר כי לא הוצג טעם משכנע, אם בכלל, לאפשר שמיעת עדויות נוספות שבכוחן להשפיע על תוצאות ההליך, והעותר לא הסביר באופן קונקרטי – גם לא בהליך דנן – מדוע קביעה זו שגויה בנסיבות העניין הספציפיות, והסתפק בהעלאת טענות כלליות בדבר זכות הטיעון והזכות לקיים חקירה נגדית. צא ולמד כי גם במישור שיקול הדעת לא הונח כל בסיס להתערבותו של בית משפט זה בפסקי הדין של בית הדין הרבני, בוודאי לא בהתאם לכללי ההתערבות המחמירים בכגון דא. כך ביחס לממצאים העובדתיים שנקבעו, וכך ביחס למסקנה המשפטית. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הגדול, והמקרה דנן אינו בגדר חריג מכלל זה. כאמור, גם יתר הטענות של העותר – כגון הטענה כי היה על בית הדין הרבני להורות על גילוי מסמך חסוי – תחומות לנסיבות העניין, ולא הוסבר כיצד ומדוע יש חשש מפני עיוות דין או עילת התערבות אחרת בפסק הדין. המסקנה היא שהעתירה אינה מגלה עילה על פניה, ויש לדחותה על הסף. העתירה נדחית, וממילא נדחית הבקשה למתן צו ביניים. העותר יישא בהוצאות משיבה 3 ובשכר טרחת עורכי דינה בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ו' בחשון התשפ"ב (‏12.10.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21043810_Z04.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1