ורד עצמון נ. עו"ד אורי רפ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4374/98 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' ריבלין המערערת: ורד עצמון נגד המשיבים: 1. עו"ד אורי רפ 2. בנק אגוד לישראל בע"מ 3. מאיר עצמון 4. האפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.6.1998 בתיק ה"פ 513/96 שניתן על ידי כבוד השופט צ' כהן תאריך הישיבה: יא' בניסן תש"ס (16.4.2000) בשם המערערת: עו"ד יעקב חסדאי בשם המשיב 1: עו"ד אורי רפ בשם המשיב 2: עו"ד אברהם גרינבוים פסק-דין השופט א' ריבלין: בע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין ואח' פ"ד מט(3) 5, 24, (להלן - פרשת בן-צבי) נכתב על ידי הנשיא א' ברק כי: "דיני "שיתוף הנכסים" בישראל הם פרי ההלכה הפסוקה. זוהי "דוגמא מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית משפט זה" (השופט אלון בע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה(4) 359, 368). מטבע הדברים, כי השתלבותה של הלכה זו במסגרת החקיקה האזרחית שלנו מעוררת קשיים. קשיים אלה הורגשו בעבר לעניין השפעתה של הלכת שיתוף הנכסים על צדדים שלישיים (ראה ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי (טרם פורסם))... הקודיפיקציה האזרחית שלנו, מעצם טבעה, שואפת לשלמות, לשיטתיות, להפשטה ולרוחב יריעה. קיומה של הלכה שיפוטית משיקה גוררת אחריה חיכוך טבעי. עם קשיים אלה יש להתמודד". והערעור בתיק זה יוכיח. הרקע העובדתי 1. המערערת, הגב' ורד עצמון (להלן - המערערת), והמשיב 3, מר מאיר עצמון (להלן - עצמון), נישאו בשנת 1962. בני הזוג מתגוררים, מאז נישואיהם, תחת קורת גג אחת, ומנהלים משק בית משותף. עצמון הוא קבלן בניין, שפעל בענף זה, באמצעות חברות פרטיות, מאז שנות השישים. המערערת עובדת כספרנית, מאז שנת 1977, והיא הייתה בעלת מניות בחברות שבאמצעותן הפעיל עצמון את עסקיו. בני הזוג מתגוררים בדירה בירושלים מאז אמצע שנות ה-70 (להלן - דירת המגורים). דירה זו, אותה בנה עצמון, במסגרת עיסוקו, הייתה רשומה תחילה בשמו שלו. ביום 30.1.1978 חתם עצמון על כתב הצהרה, לצורכי מס שבח מקרקעין, על פיו העביר את הזכויות בדירת המגורים לבעלותה של המערערת - וזאת ללא תמורה. כשבועיים לאחר מכן, ביום 9.2.1978 נרשמה דירת המגורים בשמה של המערערת בלשכת רישום המקרקעין. דירת המגורים, ושני כלי רכב, הרשומים גם הם בשמה של המערערת, הם שעומדים ביסוד המחלוקת שבפנינו. בעקבות הידרדרות שחלה במצב עסקיו של עצמון עשו, בשנת 1991, שני בני הזוג - המערערת ועצמון - מעשה פשיטת רגל. ביום 7.4.1994 מונה המשיב 1 כנאמן על נכסי עצמון (להלן - הנאמן). המערערת, לעומת זאת, הוצאה מהליך פשיטת הרגל בעקבות הסכם, שנערך עם המשיב 2, בנק איגוד לישראל בע"מ, ואושר על-ידי בית המשפט. הנאמן פנה לבית המשפט המחוזי בתובענה על דרך של המרצת פתיחה, ובה ביקש, כי ינתן פסק דין המצהיר כי דירת המגורים ושני כלי הרכב האמורים הם רכוש משותף, בחלקים שווים, של המערערת ושל בן-זוגה. כן, ביקש כי תינתן הצהרה, לפיה חייבת המערערת לשאת במחצית חובותיו של בן-זוגה, וזאת - מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי קבע כך: "מוצהר בזה כי המבקש [הנאמן] זכאי שה[מערערת] תשא במחצית חובותיו של [עצמון]; הדירה נשוא הבקשה, בניכוי חוב מובטח במשכנתא והמכוניות נשוא הבקשה - רכושם המשותף, בחלקים שווים, של [המערערת ועצמון] הן". בית המשפט קמא מצא, כי בין בני הזוג קמה חזקת השיתוף, במלואה, על-פי המבחנים המקובלים. בית המשפט דחה את טענתם של בני הזוג לפיה השינוי ברישום הבעלות בדירת המגורים, לאמור - רישומה בנפרד בשם המערערת, מעיד על כך שנוהג ביניהם משטר של הפרדת רכוש וכי חזקת השיתוף נסתרה. טענת בני הזוג כי הבעלות בדירה הועברה לבעלות המערערת, בעקבות דרישתו של אביה, אשר סייע באותה עת לבני הזוג בשיפוץ דירתם, נדחתה אף היא על ידי בית המשפט קמא; בית-המשפט סבר כי בני הזוג לא הצביעו על כל הסבר או על כל טעם אחר להפרדת הבעלות, ומכך למד כי דירת המגורים היא נכס משותף. לאחר שמצא כי חזקת השיתוף בנכסי בני הזוג לא נסתרה, סבר בית המשפט כי די בכך כדי לקבוע, מניה וביה, כי נתקיים גם שיתוף בנטל החובות, ובלשון פסק הדין: "התשובה על השאלה, אם נסתרה חזקת השיתוף בנכסי בני הזוג, כולם או מקצתם, היא אפוא שלילית; ממילא תשובה חיובית על השאלה, אם קם שיתוף בחובות, בכל החובות". בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערערת, כי אין מקום ליתן צו הצהרתי בדבר שיתוף בחובות, טרם שנתפרק השיתוף עם פקיעת נישואים. בית המשפט סבר כי עצמון זכאי כבר עתה לסעד הצהרתי בדבר שותפותה של המערערת בחובותיו, וכי לנאמן עומדות כל זכויותיו של עצמון. לאחר הדברים האלה, ולבקשת הנאמן, הטיל בית המשפט עיקול זמני על הדירה ועל כלי הרכב. הערעור 3. לעניין דירת המגורים, טוענת המערערת, כי לאור ההלכות הקיימות, די בעצם רישום הדירה, בשמה, לפני שנים כה רבות, כדי לסתור את חזקת השיתוף לגביה. משכך, היה, לדעתה, על בית המשפט, להטיל על כתפי הנאמן את הנטל להוכיח כי אכן נתקיים שיתוף בדירה. בקבעו כי הנטל רובץ עליה, שגה, לדעתה, בית המשפט. מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה די בדחיית הסברם של בני הזוג בנוגע לנסיבות בהן הוענקה הדירה למערערת כדי לדחות את הטענה כי נסתרה חזקת השיתוף, היא - אליבא דהמערערת - מסקנה מוטעית. אשר לשאלה מי חב בפרעון חובותיו של עצמון, סבורה המערערת כי טעה בית המשפט כאשר גזר קיומו של שיתוף בכל חובותיו מעצם מסקנתו שקמה חזקת שיתוף בנכסים. לשיטתה, ההכרה בחזקת השיתוף אינה גוררת עמה בהכרח שותפות בכל חובותיו של בן-הזוג. על הנאמן להוכיח, כך לטענתה, כי החובות נוצרו "לגבי הרכוש המשותף" וזאת - טרם שתוטל עליה החובה לשאת באותם חובות. חזקת השיתוף בחובות, לשיטתה, היא אך "מגן", ואיננה "חרב". לפיכך, אין בן-זוג ואין הנאמן רשאים לתבוע מכוח החזקה הזו; הם רשאים אך לאחוז בטענה של קיום שיתוף בחובות, מקום בו מבקש בן-זוג האחר ליהנות מחזקת השיתוף בנכסים. מכל מקום, כך סבורה המערערת, אין הנאמן יכול לבוא בנעלי בן-זוגה בתביעה הסומכת על חזקת השיתוף, ואין הוא יכול לתבוע את הסעד המבוקש - סעד הצהרתי - לעניין שיתוף בנכסים ובחובות. לדעתה, אין ליתן הצהרה בדבר הזכויות בנכס מסוים, מתוך כלל נכסי בני הזוג, כשם שאין בן-זוג רשאי לדרוש את פירוק השיתוף בנכס אחד בלבד (מכלל הנכסים הנכללים בשיתוף). גם מקום בו מתבצע, בפועל, פירוק של השיתוף (ולא מתבקשת הצהרה כבענייננו), יש ליישם, לטענתה, את הפירוק על מכלול הנכסים. לפיכך, אין בעצם ההכרה בכך שנכס מסוים כלול בכלל הנכסים המשותפים של בני הזוג, כדי להכריע בשאלה מי ראוי שיזכה בו. 4. בתשובותיו הדגיש הנאמן, כי הוא מבקש "אך" סעד הצהרתי, ועל כן אין כל צורך לדון בשאלות הקשות אותן העלתה המערערת לעניין דרך יישומה של חזקת השיתוף שבין בני זוג. הוא סבור, כי כאשר זהו טיב הבקשה, לאמור בקשה לסעד הצהרתי, הרי שאין נפקות לכל אותן הלכות הקובעות כי הפירוק יכול שייעשה רק במכלול שלם וכי אין לבצעו לגבי נכס אחד בלבד. האפשרות ליתן הצהרה הנוגעת לנכסים מסויימים מתוך כלל נכסי בני הזוג, שואבת תימוכין - לדעת הנאמן - אף מהעובדה, כי המדובר בבקשה שהוגשה במסגרת הליכי פשיטת רגל, ולא במסגרת סכסוך בין בני זוג. הוא מדגיש, כי אין הוא מבקש, בשלב זה, לבצע פירוק "קלאסי" של נכסי הצדדים לפי שותפותם, אלא "מבקש הוא לקבוע את חלוקת הרכוש בין החייב לבן-זוגו מבחינת היחסים הפנימיים ביניהם". לטענת הנאמן, בשל שבא הוא בנעליו של פושט הרגל, עומדות לו כל הזכויות העומדות לפושט הרגל עצמו, ובכלל זה הזכות לדרוש הצהרה בדבר זכויותיו מכוח הלכת השיתוף בזכויות ובחובות. אין, לדעתו, בעובדה שהאינטרס המשותף לשני בני הזוג נוגד את רצון הנאמן, כדי להעלות ולהוריד. לזכויות המוקנות מכוח חזקת השיתוף - כך סובר הנאמן - ישנם היבטים קנייניים, במובן זה שיש להם תוקף לא רק במישור היחסים בין בני הזוג, כי אם גם כלפי צד שלישי - נאמן בפשיטת רגל. השימוש בחזקת השיתוף - לטענת הנאמן - הוא מותר ואף חיוני, לצורך קביעת מסת הנכסים של החייב בהליך פשיטת רגל. בענייננו צריכה, לטעמו, לחול חזקת שיתוף בחובות על כל החובות של בני הזוג, כשם שחזקת השיתוף בנכסים, במקרה זה, היא כללית וחלה על כלל נכסיהם של בני הזוג. בעצם רישומה של דירת המגורים בשם המערערת אין, לדעת הנאמן, כדי לסתור את חזקת שיתוף לגבי הדירה, זאת במיוחד מקום בו מתגוררים בני הזוג באותה דירה, וחיים בהרמוניה ובשיתוף. הנאמן מבקש להטיל ספק בנכונות ההסבר שניתן על ידי המערערת באשר לסיבת העברת הבעלות בדירה לשמה, על רקע מתנה שניתנה על ידי אביה לבני הזוג. מכל מקום - כך מוסיף הנאמן - ההסבר שניתן אינו יכול ללמד על סיבת רישום הבעלות בכלי הרכב הנדונים בשם המערערת. לדעת הנאמן, בצד כללי ביטול הענקות, שבפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם-1980 (להלן - פקודת פשיטת הרגל), עומדת גם האפשרות לבטל הענקת הדירה מכוח חזקת השיתוף. בדרך זו ניתן לנקוט, לשיטתו, בשלב הקודם לביטול ההענקה - השלב של איתור מסת הנכסים של החייב - והיא מתיישבת עם דיני פשיטת הרגל. אליבא דהנאמן, בטל חוזה המתנה בו הועברה הדירה מבעלות עצמון לבעלות המערערת, גם מחמת היותו - לשיטתו - בבחינת חוזה למראית עין. מקצת מן הטענות האלה נמצאו ראויות לבחינה. משבחנו אותן, מצאנו כי דין הערעור להתקבל. השאלות שבמחלוקת 5. הערעור מעורר שתי שאלות מרכזיות: האחת - בדבר תחולת הלכת השיתוף בין בני זוג בנכסים הרשומים בשם בן זוגו של פושט הרגל ובכלל זה - שאלת היחס שבין הלכת השיתוף בנכסים לבין הדינים הנוגעים להעברת נכסים על ידי חייב פושט רגל. האחרת - בדבר תחולת הלכת השיתוף בין בני זוג על חובותיו של פושט הרגל, ובכלל זה השאלה אם רשאי הנאמן, בכלל, ובפרט - בנסיבות המקרה הזה, לסמוך על הלכת השיתוף בחובות. השאלה הראשונה תדון, לגופה, בהמשכם של דברים. השאלה השנייה אינה עומדת להכרעה בערעור זה - נוכח הדרך בה התבקשה (ואף ניתנה) ההצהרה בבית המשפט המחוזי, ומחמת אי התאמתה של הדרך הדיונית שנבחרה לצורך הכרעה במחלוקת אודות השיתוף בחובות. שיתוף בנכסים ופשיטת רגל - הדרך הדיונית 6. אחת השאלות המקדמיות שהעלתה המערערת נוגעת לדרך הדיונית בה בחר הנאמן - לאמור בקשת סעד הצהרתי. המערערת סבורה, כי דרך זו אינה ראויה לבירור שאלת השיתוף בנכסים מקום בו יוזם ההליך הוא נאמן בפשיטת רגל. לא מצאתי כי יש, בנסיבות העניין, בעצם הבחירה בדרך של תביעה למתן סעד הצהרתי, פגם המצדיק התערבות. פרק ג' סימן ב' לפקודת פשיטת הרגל קובע מהם הנכסים העומדים לתשלום חובותיו של חייב, בפשיטת רגל. סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל קובע, כי משהוכרז חייב בצו בית המשפט כפושט רגל יהיו נכסיו ניתנים לחלוקה בין נושיו ויוקנו לנאמן. סעיף 85 לפקודה קובע כי הנכסים בני החלוקה יכללו, בין השאר, כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני הפטרו. פרק ג' סימן ה' קובע את דרכי המימוש של הנכסים ואת התנאים בהם ימומשו נכסי פושט הרגל. 7. ככלל, מוקנים, אפוא, נכסי פושט הרגל, לנאמן, ועומדים למימוש - לטובת הנושים (וראו גם: ש' לוין וא' גרוניס, פשיטת רגל (מהד' שניה, 2000) 23 - 26). מעת לעת, עשויה להתעורר, על כן, השאלה האם נכלל נכס כלשהו בנכסי פושט הרגל או שמא מצוי הוא בבעלות של אחר. כזו היא השאלה שהתעוררה במקרה שלנו. הדין אינו קובע דרך דיונית מיוחדת לבירור מסת הנכסים של פושט הרגל. לפיכך, קמה בעניין זה תחולת הדין הכללי. אין לומר, לפיכך, כי תביעה למתן סעד הצהרתי בשאלת הבעלות בנכסים הנדונים, אינה מותרת מבחינה דיונית. עתים, עשויה ההכרעה בשאלת הבעלות בנכסים להיות כרוכה בבירור זכויות פושט הרגל על פי הלכת השיתוף. או אז, עשויה להידרש גושפנקא של בית משפט בדבר הזכויות הנובעות מהלכת השיתוף. כבר נפסק, כי "שאלת זכויותיהם של בני הזוג מתעוררת, דרך כלל, מקום שבו הבעלות הפורמלית בנכסים (הבעלות שבדין) מצויה בידי אחד מהם בלבד. במקרה כזה עשויות לעמוד לבן-הזוג האחר זכויות באותם נכסים, אלא שבהעדר ביטוי פורמלי-חיצוני כלשהו, זכויותיו הן בעלות צביון ערטילאי ומופשט. לשם הגנה על זכויות אלה, לשם מתן תוקף ממשי לקיומן, נדרשת הכרה פורמלית בהן מטעם בית המשפט" (ע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ"ד מח(3) 372, 379 (להלן - פרשת יהלום)). 8. במקרה שלפנינו, עשויה אפוא בקשה למתן סעד הצהרתי לשמש דרך ראויה להשגת ההכרה בזכויות אחד מבני הזוג מכוח הלכת השיתוף. ואכן, הפסיקה הכירה בדרך זו כדרך מתאימה ונאותה להכרעה בשאלת תחולתה של חזקת השיתוף בנכסים (ראו: ע"א 177/87 וינפלד ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מד(4), 607, 612 (להלן - פרשת וינפלד); פרשת יהלום, הנ"ל בע' 387 - בפרשות אלו נפקותו של עניין השיתוף הייתה בענייני מס). גם בענייננו אין, כאמור, פגם בדרך הדיונית שנבחרה - סעד הצהרתי - לצורך קביעת מסת הנכסים של פושט הרגל ושאלת השיתוף בנכסים (זאת להבדיל מעניין השיתוף בחובות, בו עוד ידובר). אין לקבל גם את טענת הנאמן, כי לאור האופי ההצהרתי של הסעדים שניתנו אין צורך לדון, בשלב הנוכחי, בשאלות העקרוניות שמעוררת שאלת השיתוף בנכסים. טענה זאת אין לה על מה שתסמוך. כבר נאמר בעבר בבית משפט זה, כי "...במיוחד אין מעניקים סעד הצהרתי במקרה בו מבקש בעל דין לעקוף את הצורך בהתדיינות ישירה ועניינית על הנושא, אשר עליו סבה המחלוקת" (ע"א 136/82 שכון עובדים בע"מ נ' רשות הפיתוח, פ"ד לח(4), 668, 670 - דברי הנשיא שמגר (להלן - פרשת שיכון עובדים)). אשר על כן, אין לבוא חשבון עם הנאמן לעניין הדרך הדיונית בה נקט, לגבי שאלת השיתוף בנכסים. לא כך לעניין השאלות המהותיות המתעוררות לגופו של עניין השיתוף בנכסים הנדונים. שיתוף בנכסים ודיני פשיטת הרגל - ההיבט המהותי 9. בית המשפט קמא פסק, כי לעניין הנכסים הנדונים לא נסתרה חזקת השיתוף בין בני הזוג. לדידי, לא כך הוא. בדירה, שהנה הנכס העיקרי נשוא המחלוקת, בוצעה, כאמור, פעולה של העברת בעלות מן החייב המקורי, עצמון, אל בת-זוגו, המערערת. עצמון הצהיר, כאמור, בתחילת שנת 1978, בפני שלטונות המס, על העברת הדירה לבעלותה של בת-זוגו, והעברה זאת נרשמה אכן בלשכת רישום המקרקעין כחודש לאחר מכן. שני כלי הרכב בהם מדובר נרשמו בשמה של המערערת לבדה. בין שני בני הזוג התגבשה הסכמה בדבר הפרדה ברכוש ובדבר בעלות בלעדית של המערערת בנכסים. כוונה הדדית זו של שני בני הזוג נשתמרה מאז, ועודנה קיימת גם בעיצומם של ההליכים המשפטיים הנוכחיים. כוונת ההפרדה האמורה, יהא אשר יהא המניע שעמד ביסודה (ולעניין המניע - עוד נשוב), מוצאת ביטוי בדברי העדות של המערערת עצמה, בבית המשפט המחוזי: "...זה לא מתוך חשד אלא מתוך רצון והניסיון של אבי שהיה בן בית שלי, שאמר להפריד בין העסקים לבין הבית. למרות עסקיו המצליחים של בעלי, ואת זה אני מסיקה מהמכונית... אני לא חשבתי על הנושים חשבתי על עתידי. עסקים זה עסקים ובית זה בית". דברים ברוח דומה נאמרו במהלך עדותו של עצמון: "ש. ממה היתה צריכה ורד לפחד ורצה להעביר את הדירה כולה על שמך? ת. לא ערבבנו את העסקים עם החיים הפרטיים שלנו". הכוונה ליצור הפרדה ברכוש עולה גם מדברי עדותו של אחיו של עצמון. הפרדה זו נוצרה לפני שנים. הפרדה זו נותרה בעינה כל השנים. העדויות השונות שנשמעו מצטרפות אל הרשום, ותומכות, במסקנה כי בין שני בני הזוג התגבשה הסכמה על יצירת הפרדה מלאה בנכסים הנדונים, באופן שהבעלות הבלעדית תהא בידי המערערת. ואכן, בית המשפט המחוזי לא הטיל ספק בדבר עצם הרצון של בני הזוג, להקנות לאישה בעלות בלעדית, וממילא גם לא קבע ממצא עובדתי הנוגד מסקנה זו. הנמקת בית המשפט המחוזי התמקדה, למעשה, בבחינת המניע לאותו רצון, ו"כשרותו" של מניע זה - לאמור רצונם של בני הזוג למנוע סיכון עתידי אפשרי של ירידה לנכסים אלו מצד נושא העסקים של עצמון. אלא שיש להבחין במקרה זה בין מציאות לבין מניע. המציאות בעינה עומדת. המניע בנסיבות המיוחדות של המקרה אינו מפחית, בהכרח, מאמיתותה. 10. בחינת מכלול הנסיבות מובילה למסקנה כי, לעניין הנכסים הנדונים, נסתרה חזקת השיתוף. ראוי, בנסיבות העניין, לכבד את רצונם המשותף וההדדי של בני הזוג ליצור הפרדה רכושית בנכסים אלו. הכרה בריבונותם של בני הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי בניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת (ראו: א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב) 62, 68). הדבר תואם גם את התפישה, המכירה בחשיבותו של מוסד הנישואין ובייחודו של התא המשפחתי, ומדגישה, בד בבד, גם את זכותו של הפרט לעצמאות ברכוש ואת זכותו של כל בן-זוג לשמור על האוטונומיה שלו במסגרת חיי הנישואין (ראו: שם, בע' 7. ראו והשוו גם: Eisenstadt v. Baird 405 U.S. 438 (1972) 453). תפישה זו משמיעה לנו, כי גם בין בני-זוג, במסגרת האוטונומיה של כל אחד מהם, ובכלל זה בכל הנוגע להסדר יחסיהם הרכושיים, יש לקיים את עקרון חופש החוזים, ולאפשר להם, עקרונית, לקבוע את חלוקת הרכוש בניהם, זאת - בכפוף למגבלות שנועדו להגן, במקרה הצורך, על מי מביניהם שנזקק להגנה תוך התחשבות באינטרס המשפחה ויחידיה (השוו ספרו הנ"ל של רוזן-צבי, בע' 52 - 54. ראו והשוו ההפניות שם ל: M.A. Glendon “Matrimonial Property: A Comparative Study of Law and Social Change” 49 Tul. L.R. (1974-5) 21, 78; B. A. Kulzer “Law and the Housewife: Property, Divorce, and Death” 28 Uni. of Flo L. R. (1975) 1, 51). 11. המשפט האנגלי, מעניק, ככלל, תוקף לרצונם של בני הזוג ליצור הפרדה רכושית ביניהם, במהלך הנישואין. באותם מקרים בהם אחד מבני הזוג הנשואים זה לזה, רכש מכספו נכס, והעבירו לבעלות בן זוגו, קבע המשפט האנגלי הנחה לפיה הוענק הנכס במתנה (ה- presumption of advancement) מן האחד למשנהו. הנחה זאת ניתנה לסתירה מקום בו הוכחה כוונה אחרת. כך, נקבע בפרשתRimmer v. Rimmer [1952] 2 All ER 863 : “When a house is bought in the wife's name, as here, there is no doubt that the presumption of advancement applies; it is presume to be a gift, in the absence of evidence of a contrary intention” (at p. 869). וראו גם: Tinker v. Tinker [1970] 1 All ER 540.ודוק: מקום בו מדובר בבני זוג המצויים בהליך גירושין, מחיל הדין האנגלי, חרף החזקה האמורה, הסדר מיוחד המעניק שיקול דעת רחב לבית המשפט לחלק את הרכוש בין בני הזוג (ראו: Matrimonial Causes Act 1973, ss. 22-25). כללים אלה המאפשרים לבני הזוג ליתן ביטוי מעשי לרצונם ההדדי ולבחירתם ליצור הפרדה רכושית ביניהם, אינם סותרים את הלכת השיתוף, כי אם מתקיימים לצידה. אכן, במוקד הלכת השיתוף בנכסים מונחת חזקה, המבוססת על אורח חיי הנישואים של בני הזוג ועל דרך התנהגותם הכללית בענייני רכוש, שעל פיה הם מתכוונים ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם, בהעדר כוונה אחרת המתגלה מן הנסיבות (ראו דברי השופט ברנזון בע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240, 245; ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561, 566). אלא שהחזקה אינה קמה מניה וביה מכוחו של קשר הנישואין. "קיימים זוגות נשואים רבים אשר חזקת השיתוף אינה מופעלת בעניינם, ותחת זאת ניתן תוקף מלא לבעלות הנפרדת של כל אחד מבני הזוג בנכסיו" (פרשת יהלום, הנ"ל, בע' 378). 12. אכן, במרכזה של הלכת השיתוף ניצבת ההנחה, כי היא משקפת את כוונתם המשוערת של בני הזוג או את ההסכם המשתמע מנסיבות חייהם המשותפים (שם, בע' 379; ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, 648). נכתב כבר, כי "העובדה שההסכמה להעברת מחצית מן הנכס לבן הזוג האחר מוסקת מן החיים המשותפים, ומן המאמץ המשותף, אינה גורעת מכך שהסכמה היא היא המונחת ביסוד זכותו של בן הזוג מכוח חזקת השיתוף" (י' ויסמן דיני קניין: בעלות ושיתוף (תשנ"ז) 191). אמנם, יש המדגישים מקור שבדין ממנו שואבת הלכת השיתוף את תוקפה (ראו למשל: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 696 (להלן - פרשת הדרי)). אלא שלענייננו הבדלי השקפות אלה אין להם נפקות, שכן - כפי שיוסבר עוד - מצב הדברים שבענייננו, אינו פותח פתח להחלת חזקת השיתוף. בדין האנגלי, עשוי רישום הנכסים בשם בני זוג נשואים או אחד מהם להיסתר רק על ידי הוכחת כוונה אחרת, בפועל, של בני הזוג. הנטייה, בדין האנגלי, היא לעגן את זכויות בני הזוג ברכוש המשפחה באמצעות מוסד הנאמנות (ראו: K. Gray, Elements of Land Law (Butterworth, London, 2nd ed., 1993) p. 580). מקום בו קונה אדם נכס ומוסרו לבן או לבת זוגו, בנסיבות מסוימות, יוכל בית המשפט שם לזקוף לו זכויות באותו הנכס, מכוח מוסד הנאמנות (ה- resulting trust או ה- constructive trust). החלתן של נאמנויות אלו מותנית בסתירת ה- presumption of advancement - בדרך של הצגת ראיה כי בניגוד לאותה הנחה הייתה לבני הזוג כוונה בפועל להותיר בידי המעביר זכויות הנאה באותו נכס. לא הוכחה נאמנות כאמור, תישאר בעינה הבעלות הנפרדת. בפרשת Lloyd’s Bank plc v. Rosset [1991] 1 AC 107 צמצם בית הלורדים את שיקול דעתם של בתי המשפט בהחלת מוסד הנאמנות. הלורד Bridge ציין שם, בהסכמת שאר חברי המותב: “The finding of an agreement or arrangement to share the beneficial interests in the property can only be based on evidence of express discussion between the partners...." (at p. 132-133). 13. במקרה שלפנינו, ברורה כוונתם המשותפת של בני הזוג ליצור הפרדה רכושית, כוונה שניתן לה תוקף - בעת העברת הנכסים וביטוי - בעת ההתדיינות בתיק שבפנינו. בענייננו, אין מתקיימת חזית מריבה בין בני הזוג, בינם לבין עצמם. המחלוקת מתקיימת בין שני בני הזוג, מצד אחד, לבין הנאמן, המייצג גם את עניינם של הנושים, מצד אחר. בנסיבות כאלה, באין מחלוקת כאמור ובהינתן תוקף וביטוי לכוונה המשותפת ליצור הפרדה ברכוש, וכפי שעולה ממכלול הנסיבות, נסתרה חזקת השיתוף בנכסים. הדין עשוי להשתנות במקרה בו פורץ סכסוך בין בני הזוג, או כאשר קיים ניגוד רצונות בין בני הזוג, בשעת ההתדיינות או אף בשלב מוקדם יותר, מקום בו אחד מבני הזוג טוען להחלת הלכת השיתוף והאחר מבקש לשלול אותה, או אז, אפשר שהדינים הכלליים, יושפעו מדין המשפחה שנועד להסדיר את חלוקת הרכוש במצב דברים זה, ולהגן על בן הזוג הזקוק להגנה. אלא שדין מיוחד זה אסור לו שישפיע גם לצרכים אחרים. (ראו בעניין זה: רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, בע' 46). אכן, הורתה של חזקת השיתוף בצורך להסדיר את חלוקת הרכוש במעגל היחסים הפנימי בין בני הזוג, ולהגן על האינטרסים הרכושיים של כל אחד מבין בני הזוג ביחסיו עם האחר. "חזקת השיתוף היא בראש ובראשונה כלי שנועד לסייע בהתוויית מערך הזכויות בנכסי בני הזוג במישור הפנימי, היינו, במישור היחסים בין בני הזוג" (פרשת בן-צבי, הנ"ל, בע' 16). "הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את חזקת השיתוף ולהכיר בזכויותיו של בן-הזוג התובע, היא, בראש ובראשונה, זכותו של בן-זוג זה, שהרי הלכת השיתוף באה, במקורה, לאפשר לו לזכות בהכרה בזכויות אשר שלו הן". (פרשת יהלום, הנ"ל, בע' 382, 385). "הרציונלה העומדת מאחורי הלכת השיתוף מעוגנת במערכת היחסים בין בני הזוג בינם לבין עצמם" (רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, בע' 278). "הלכת השיתוף בנכסים נועדה להטיב עם בני הזוג בלבד ולקדם מטרות בדיני המשפחה" (שם, בע' 280). מטרות אלו נבדלות ממטרות הדין המסחרי הרגיל. ואכן, גם לגבי ה- constructive trust במשפט המקובל, שכאמור עשוי לשמש שם, בנסיבות של פשיטת רגל של אחד מבני הזוג, בתפקיד דומה לזה של הלכת השיתוף, נאמר כי מטרתו להעניק עדיפות לבן הזוג על צד שלישי ( McCormack, Proprietary Claims and Insolvency (London, 1997), p. 128). כך גם המשפט הקנדי (Paciocco in “The Remedial Constructive Trust: A Principled Basis for Priorities over Creditors” (1989) 68 Canadian Bar Review 315, at 326). 14. השימוש שעשה כאן בית המשפט המחוזי בהלכת השיתוף בנכסים הוא שימוש היברידי מוקשה. דין המשפחה המיוחד הופעל, שלא לפי כלליו הרגילים, לתכליות המיוחדות לדיני פשיטת הרגל, באופן שדין פשיטת הרגל הוצא מכלל האיזון הפנימי המאפיין אותו. בית המשפט המחוזי סבר כי הלכת השיתוף בין בני זוג חלה על הנכסים הנדונים. הוא עשה כך, תוך שהוא דוחה את הטענה באשר למניע שעמד מאחורי ההפרדה לרכוש - לאמור דרישת אבי המערערת, כתנאי לכך שהוא יעניק לבני הזוג סכום כסף לצורך שיפוץ וריהוט הדירה. בית המשפט קמא, סבר כי ניתן להניח שהמניע להעברת הבעלות, במקרה זה, היה הרצון למנוע ירידה לנכסים מצד נושיו העסקיים של עצמון, ובלשון פסק-הדין: "הם טענו כי מה שנעשה בתחילת 78' נעשה על רקע זה כי אבי המשיבה (וחמיו של המשיב) נתן בידיהם סכום כסף (300,000 ל"י), לצורך שיפוץ או חידוש ריהוטה של דירתם, אך התנה כי הדירה כולה תירשם בשמה של המשיבה, תנאי שהמשיב [עצמון] קיבל. הגרסה הזאת נדחית מכל וכל...ממילא אין נסיון החיים מלמד כי מתת צנועה כזאת פותחת לנותן פתח להעמיד תנאי כזה (על פניו - מאוד מעליב) או מניעה את הלוקח לקבל תנאי כזה ... הסבר שני...אילו הוצע - מתיישב יותר עם כוונה משותפת שלא לאבד את הדירה". נראה, כי בכך נתפש בית המשפט המחוזי לכלל טעות, שכן כאמור, בענייננו, המניע המידי שעמד ביסוד בחירתם של בני הזוג, אינו גורע מבחירתם לממש את כוונת ההפרדה ברכוש, ולהעביר נכס כלשהו מבעלות האחד לבעלות האחר. מקום בו ברורה כוונתם זו של שני בני הזוג ליצור הסדר קנייני מעין זה, אין מוטלת עליהם עוד החובה להציג "הסבר", צידוק או מניע סביר לרצונם זה. מקום בו מוכחת כוונתם זו ומסתבר כי היא מומשה וניתן לה תוקף, אין עוד מקום להוסיף ולחקור במניעיהם. גם כאשר יצירת ההפרדה ברכוש והעברת הבעלות נבעו מרצון של בני הזוג לחסן מבעוד מועד נכסים אלו מפני נושי החייב, אין בכך כדי לאיין את תוקפו של ההסדר הרכושי שקבעו, ובלבד שעמדו בדרישות הקוגנטיות הצריכות לעניין, ובמקרה זה - אלה הקבועות, כמפורט להלן, בפקודת פשיטת הרגל. יפים לעניין זה דבריו של השופט טירקל בע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ, פ"ד נג(5), 689, 696 (להלן - פרשת פולק): "... ביסוד מסקנתו של בית המשפט המחוזי עמדה ההנחה - או 'מעין חזקה' - שהעברת בעלות בדירה בין בני זוג נשואים, שלא נפרדו, היא 'לתכלית לא כשרה', אלא אם כן מוכיחים בני הזוג שנעשתה 'בתום לב ושלא מתוך כוונה להבריח אותה מחצית דירה מידי' הנושים. ... להנחה, או ל"מעין חזקה", שכזאת אין יסוד בדין. נטל הראיה לא עבר משכמו של הטוען לבטלותו של חוזה ההעברה אל שכמו של הטוען לכשרותו. מכאן שבהיעדר ראיות מספיקות מצד המשיבה לא היה די בכך שבית המשפט לא נתן אמון בגירסת המערערת כדי לפסוק לחובתה". 15. אכן, רצונם ההדדי של הצדדים ליצירת הסדר רכושי ביניהם עשוי להיות כפוף לדינים המטילים עליו גבולות וסייגים. כך, בענייננו, תוקפן של העברות אקטיביות של נכסים צריך שיבחן באספקלריה של פרק ג' סימן ד' לפקודת פשיטת הרגל - בכלל, ושל הוראת סעיף 96 בסימן זה, שכותרתו היא "ביטול הענקות" - בפרט. דין זה בא למנוע, בנסיבות מסוימות, "הברחת נכסים". הוראת סעיף 96 מפרטת שורה של מקרים שבהם העברות רכוש שבוצעו על-ידי חייבים תחשבנה כ"העברות בטלות" והיא מתייחסת מפורשות גם להעברות שנעשו בין בני משפחה אחת. סעיף 96 לפקודה מורה: (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. (ג) "הענקה", לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה - (1) בשל נישואין ולפניהם; (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו. בענייננו, העברת הבעלות בנכסים לשמה של המערערת התבצעה בתחילת שנת 1978. עצמון נעשה פושט-רגל בשנת 1991, לאמור 13 שנים לאחר מכן. ממילא אין הענקת הנכסים נשוא הערעור הזה בטלה מכוח הוראות אלה. בעניין זה האחרון לא נתגלעה כל מחלוקת בין הצדדים; התוצאה השונה מקורה, כאמור, ביישום שגוי, דו-כווני, של שני הדינים - דין פשיטת הרגל ודין המשפחה. לא היה מקום להידרש לטעמים של פקודת פשיטת הרגל - במקרה זה, טעמי הגנה על הנושים - כשיקולים רלבנטיים במסגרת השאלה האם חזקת השיתוף ראוי לה שתחול; פקודת פשיטת הרגל יוצרת דין מיוחד לעניין זה (בכך תומכת אף ההתייחסות המפורשת להעברות בין בני זוג בסעיף 96). פלוני רשאי להעביר את רכושו לאחר, לרבות לבן זוגו, ושניהם יכולים להחליט על הפרדה רכושית. כך מורה חופש החוזים של בני-הזוג, וכך מניחה האוטונומיה של כל אחד מהם. אכן דין זה נתון לדינים מיוחדים שעשויים לגרוע, בנסיבות מסוימות, מחרות זו של הצדדים. בענייננו, דוגמא לדין מיוחד כזה הן הוראות פרק ג' סימן ד' לפקודת פשיטת הרגל, המציבות תנאים מסוימים לקיום העסקה. תנאים אלו מבטאים נקודת איזון - שנבחרה על ידי המחוקק - בין זכות הקניין וחופש החוזים של החייב ושל המתקשרים עמו, מצד אחד, לבין עניינם של אחרים, הנושים בו, מצד אחר (ראו: א' פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל (1984) 111). התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי משנה, בפועל, מן התנאים שהציבה פקודת פשיטת הרגל, ומביאה, למעשה, "בדלת האחורית" לבטלות עסקה. תוצאה זו עשויה לרוקן מתוכן את ההוראות המיוחדות של הפקודה ולהפר את נקודת האיזון האמורה (השוו: פרשת פולק, הנ"ל, בע' 699). ודוק: יתכנו מצבים בהם תוכח תחולתה של הלכת השיתוף, גם בנסיבות של פשיטת רגל; במקרים אלו לא יהא בהכרח בהחלתה משום עקיפה של ההוראות המיוחדות. כל שאמרנו הוא שאין למתוח את הלכת השיתוף אל מעבר לייעודה ותכליתה, ולעשות בה "שימוש לא טבעי". אין להחיל את החזקה במקום בו הנסיבות מלמדות על סתירתה, ובני הזוג, שניהם, אינם חפצים בשיתוף בנכסים ולא היו חפצים בו מלכתחילה. גם במקרים אחרים בהם נעשה ניסיון לכפוף את דיני ביטול העסקאות לפקודת פשיטת הרגל, מיאנו בתי-המשפט להתיר זאת. ראו והשוו: דברי השופט טירקל בפרשת פולק, הנ"ל, בע' 699; דברי המשנה לנשיא ש' לוין ברע"א 3973/90 עזבון המנוח אשטואן (סטפן) קרטס ז"ל נ' דורה קרטס (לא פורסם), הסיפא לפסקה 2; וכן א' פרוקצ'יה, בספרו הנ"ל, בע' 111. 16. ואין המדובר רק בדין מיוחד העומד מול דין כללי. גם ההגיון העומד ביסוד השניים - שונה. התכלית העיקרית של הלכת השיתוף היא, כאמור, הגנה ממונית על אחד מבני הזוג, הנזקק להגנה זו, והסדרת מערכת היחסים הרכושית ביניהם. כאן במסגרת הליכי פשיטת הרגל, לעומת זאת, המבקש להיבנות מהלכת השיתוף הוא הנאמן, הפועל, במקרה זה, לטובת עניינם של הנושים דווקא ובניגוד לאינטרס בני הזוג. תכלית זו זרה לייעודם העיקרי של דיני השיתוף בין בני זוג. ושוב: אין אנו באים לומר כי החלתה של הלכת השיתוף בין בני זוג אינה יכולה, במקרים מסויימים, להשפיע על זכויותיו של צד שלישי (השוו: פרשת בן-צבי, הנ"ל - שם השליכה החלתה של הלכת השיתוף על זכויות נושה של בעל הדירה הרשום, כשבידי אותו נושה הייתה התחייבות לרישום משכנתא על הדירה וצו עיקול עליה; וכן ראו בפרשת וינפלד, הנ"ל - שם להחלתה של הלכת השיתוף היו השלכות מס. והשוו גם: פרשת יהלום, הנ"ל), אלא דברינו אמורים אך ברובד של השיקולים המובאים בחשבון במסגרת עצם הבדיקה, אם חלה הלכת השיתוף אם לאו - שיקולים אלו צריכים להיגזר, בעיקרו של דבר, מן התכליות העומדות ביסודה של הלכת השיתוף, תוך שהם מיושמות על עובדות המקרה. 17. הצדדים נדרשו לשאלת השפעת סווגן של הזכויות הנובעות מהלכת השיתוף על שאלת היחס שבין זכויות אלו לבן זכויותיו של צד שלישי. לשאלה זו אין נפקות בענייננו. בעבר, אכן הועלו בפסיקה ספקות באשר לקטגוריה המשפטית אליה יש לשבץ זכויות אלו והוצעו מספר גישות ובהן הגישה החפצית, הגישה התולה את השיתוף בדיני החיובים והעמדה הרואה בזכויות מכוח הלכת השיתוף מאין זכויות sui generis אשר אינן ניתנות לסווג במשבצות הרגילות. במקרה הנדון, אין אנו נדרשים לבוא במפתנה של שאלת הקלסיפיקציה המשפטית של זכויות מכוח הלכת השיתוף, שהרי, מצאנו בנסיבות העניין, כי מן הראוי לקבוע שהלכת השיתוף אינה חלה כלל על הנכסים הנדונים. כיוון שכך, אין לנו צורך להידרש לשאלות העשויות להתעורר באשר ליחס בין זכויות בן-זוג מכוח הלכת השיתוף (במקרים בהם היא חלה) לבין זכויות צד שלישי במסגרת הליכי פשיטת רגל. כללו של דבר, בנסיבות העניין, לא היה מקום לקבוע, לבקשת הנאמן, כי לעצמון מוקנות זכויות במחצית מהנכסים הנדונים, מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג. שיתוף בחובות והליכי פשיטת הרגל - הדרך הדיונית 18. בעוד שהדרך הדיונית שנבחרה - תביעה למתן צו הצהרתי - היתה דרך ראויה, כאמור, לעניין ברור סוגיית השיתוף בנכסים, הרי שלעניין בירור שאלת השיתוף בחובות, ספק רב אם דרך דיונית זו התאימה בנסיבות המקרה. אחת ממטרותיה של פשיטת הרגל היא לכנס את נכסי החייב ולחלקם בין נושיו (ספרם הנ"ל של לוין וגרוניס, בע' 24). "במסגרת פשיטת הרגל... הנושים (שאינם מובטחים) מתחלקים באופן שווה, יחסית לחובות, בתמורה המתקבלת ממימוש נכסי החייב..." (שם, בע' 25). והחובות הן חובות החייב בלבד. הליך פשיטת הרגל מיועד לפירעון חובותיו של פושט הרגל בלבד, ולא חובותיו של אחר, ולצורך פירעון חובות אלו עומדים נכסים שבהם יש לפושט הרגל זכויות. בהליכים שלפנינו פושט הרגל הוא עצמון, ולא המערערת. לפיכך, החובות היחידים שעומדים לפירעון, במסגרת ההליכים הרגילים של פשיטת הרגל, הם חובותיו שלו ולא חובותיה של המערערת. אכן, מקום בו פורע חייב את חובו במסגרת הליכי פשיטת רגל, אפשר שתקום לו זכות להשתתפות בן-זוגו בהתחייבות, מכוח הלכת השיתוף בחובות בין בני-הזוג (לעניין הספק המהותי הנוגע להסתמכות הנאמן על זכות זו - עוד נשוב), אולם "...כדי לממש את זכותו של החייב להשתתפות בן-זוגו בהתחייבות, על הנאמן לנקוט בהליכי גביית חוב..." (א' פרוקצ'יה "יחסי ממון בין בני-זוג בפשיטת רגלו של אחד מהם" משפטים ז (תשל"ו) 266, 293; וראו גם: ספרו הנ"ל של רוזן-צבי, הלכת השיתוף בין בני זוג, בע' 281). אף המשיב 1 (הנאמן), בסיכומים מטעמו, מציין, בהתייחסו להצהרת בית המשפט המחוזי בדבר השיתוף בחובות, כי "ברי שאין בכך משום יצירת קשר ישיר בינה [המערערת] לבין נושי החייב-בעלה", וכי "קביעה זו, משמעותה היא, למצער, כי ניתן יהיה להפעיל כנגדה הליך של תביעת-חוב מטעם הנאמן, ככל בעל חוב אחר שהחייב בפשט"ר הוא נושהו". אכן, מקום בו אין מדובר בהליכי פשיטת רגל המתנהלים כנגד שני בני-הזוג, אלא בהליך פשיטת הרגל שמתנהל כנגד אחד מהם בלבד, "דרך הגישה" האחת לחלקו של בן-הזוג האחר בחובות, היא, אם בכלל, באמצעות הליך נוסף בו תובע הנאמן, הבא בנעלי פושט הרגל, השתתפות מבן-זוגו של החייב בחובות שהוא פורע. 19. משמדובר בהליך נוסף, שאינו נכלל במסגרת ההליכים הרגילים של פשיטת הרגל, אין מקום לברר את שאלת השיתוף בחובות בין בני הזוג בהליך בו מתבקש אך צו הצהרתי. בירור שאלת השיתוף בהליך כזה, תיצור כפל הליכים וסרבול דיוני שאינם רצויים. אכן, "העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב-ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי…" (ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט נ' יצחק ברנר, פ"ד לב(1), 85, 89 - דברי המשנה לנשיא (אז השופט) לוין). "…אין מעניקים סעד הצהרתי, מקום בו ניתן לבקש סעד ממשי…" (פרשת שיכון עובדים, הנ"ל - דברי הנשיא שמגר בע' 670). 20. לסיכום שאלת הדרך הדיונית הנאותה, יאמר כך: מטרת פשיטת רגל היא לכנס את נכסי פושט הרגל על-מנת לפרוע את חובות פושט הרגל ואת חובותיו הוא בלבד. מתכלית זו נגזר הצורך לברר את מסת הנכסים של פושט הרגל. לפיכך, עשוי הסעד ההצהרתי להתאים כשמתבקשת הכרעה בשאלת השיתוף בנכסים. שונה הדין בשאלת השיתוף בחובות - כאן, בניגוד לשיתוף בנכסים, נדרש בית המשפט לקבוע מהם החובות של אדם אחר ולא של פושט הרגל ושאלה זו חורגת ממסגרת גרעין פשיטת הרגל עצמה - כעולה מן המטרות האמורות. לפיכך, בעניין זה יש צורך בהליך מיוחד. אין מקום לסעד הצהרתי נפרד, ואין גם צורך בו. יוצא אפוא, כי הדרך הדיונית שנקט בה הנאמן, לעניין השיתוף בחובות, לא היתה ראויה. עדיין לא דיברנו בהיבט המהותי של השיתוף בחובות אלא שהיבט זה אינו מצדיק הכרעה בענייננו ונגע בו רק ככל שהדבר נדרש כאן. שיתוף בחובות ופשיטת רגל - הפן המהותי 21. תביעת הנאמן המוגשת כנגד בן זוגו של החייב, מכוח הלכת השיתוף בחובות, עשויה לעורר, בפן המהותי שלה, שאלות נכבדות. "חזקת השיתוף בחובות התגבשה לכלל הלכה במישור היחסים הפנימיים בין בני זוג. חזקה זו נועדה לצורך עריכת החישוב בין בני הזוג בשלב של פירוק הקשר וחלוקת הרכוש המשותף…" (פרשת בן-צבי, הנ"ל, בע' 20). הפסיקה הכירה, מצד העיקרון, באפשרות להחיל את חזקת השיתוף בחובות, ככל שהדבר נוגע למערכת היחסים הפנימית בין שני בני הזוג (ראו: ע"א 677/71 דוד נ' דוד ואח', פ"ד כו(2) 457 (להלן - פרשת דוד)). בענייננו, המבקש להיבנות מחזקת השיתוף בחובות (ואף בנכסים) אינו אחד מבני הזוג, אלא הנאמן, שעושה זאת לטובת עניינם של הנושים. שאלה היא, אפוא, האם חזקת השיתוף בחובות היא ייחודית למערך היחסים הפנימי בין בני-הזוג או שמא חלה היא (ואם כן - באלו נסיבות) גם במתחם החיצוני ומטילה על בן-הזוג האחד אחריות ישירה לחובות בן-זוגו כלפי צדדים שלישיים (והשאלה עשויה להתעורר לא רק בהקשר של פשיטת רגל). השאלה הועלתה בעבר בכתבי המלומדים (ראו למשל ספרם הנ"ל של לוין וגרוניס, בע' 293). גם בית משפט זה התייחס, לא אחת, לשאלה, ברם התשובה שניתנה לה אינה אחידה. ראו: ע"א 1967/909 גיברשטיין נ' גיברשטיין ואח', פ"ד מו(5) 661, 665; ע"א 446/69 לוי נ' גולדברג הנ"ל בע"א 820; ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי ואח' פ"ד מט(5) 163; ע"א 7442/97 עמית נ' עמית ואח', פ"ד נד(4) 625, 627; 22. אלא שבערעור זה, לא ניתן להכריע בשאלה העקרונית בדבר תחולת השיתוף בחובות ואף לא ניתן כלל לבחון את תחולתה בנסיבות בני הזוג שלפנינו. במה דברים אמורים: בענייננו לא נבחן כלל בבית המשפט קמא טיב החובות שלגביהם נטען השיתוף; כל שנקבע לעניין זה נקבע באופן כללי וסתמי לאמור: "התשובה לשאלה, אם נסתרה חזקת השיתוף בנכסי בני הזוג, כולם או מקצתם, היא איפוא שלילית; ממילא תשובה חיובית על השאלה אם קם שיתוף חובות, בכל החובות". קביעה גורפת זו, מניה וביה, מתעלמת מן הדרישות הקיימות בדין בנושא של החלת השיתוף בחובות. בפסיקה ניתן למצוא מכנה משותף אחד, עקרון העובר כחוט השני, בכל המקרים, והוא כי החלת חזקת השיתוף בחובות כרוכה בשאלה מהו טיבם של החובות אליהם מתייחס השיתוף (פרשת גיברשטיין, הנ"ל, בע' 665). כך דרך משל נקבע, כי "יש והחוב הוא בעל אופי אישי מובהק, ואז יתכן שלא מן הדין ואף לא מן הצדק לחייב את בן-הזוג השני לשאת בעולו" (פרשת לוי נ' גולדברג, בע' 820). כך גם, התוותה הפסיקה עקרון של מִתאם בין השיתוף בנכסים לבין השיתוף בחובות - לאמור, כי "האחריות המשותפת לחובות המשפחה היא תוצאה טבעית מהשותפות ברכוש והולכת עמה באופן מקביל. בשותפות כללית, האחריות לחובות גם היא כללית וחלה על כל החובות שנעשו ברכישת נכסי המשפחה ובניהולם וכן לקיום חיי המשפחה ולקידום האינטרסים שלה. בשותפות מוגבלת או מצומצמת, החבות מקבילה לזכות: האחריות של כל אחד מבני-הזוג קיימת רק לחובות שנעשו בדרך הרגילה בקשר עם אותו רכוש השייך לשותפות, ויש לפרוע אותם מתוך אותו רכוש לפני שאחד מבני-הזוג יוכל לזכות בחלקו בהם, או באחד מהם" (ע"א 633/71 מסטוף נ' מסטוף, פ"ד כו(2) 569, 571 (להלן - פרשת מסטוף). וראו גם: פרשת דוד, הנ"ל; פרשת גיברשטיין, הנ"ל, בע' 665 - 666; פרשת בן-צבי, הנ"ל, בע' 19 - 20; ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3), 541; פרשת עמית, הנ"ל, בע' 629; ספרו הנ"ל של רוזן-צבי, בע' 36, 281-275; מאמרו הנ"ל של פרוקצ'יה, בע' 295-292). יש המרחיקים עוד לכת, ומציבים עקרון נוקשה יותר של סימטריה בין שיתוף בנכסים לבין שיתוף בחובות. לפי גישה זו, שמצאה ביטוי בספרו הנ"ל של רוזן-צבי, בע' 276 - 280: "חייב להיות קשר ישיר בין חוב לבין נכס המהווה את נשוא השיתוף על מנת שתקום חזקת אחריות לחובות...האחריות נלווית בדרך כלל לנכס מסויים שאליו מצטרפת החבות" (לדעה שונה ראו: פרשת נניקשווילי, הנ"ל, בע' 168). יתרה מכך, נראה גם, כי רוזן-צבי, נוטה לדעה כי השותפות בחובות בין בני זוג, מכוח הלכת השיתוף, מוגבלת לסכום הכספי של שוויים הכולל של הנכסים המשותפים (שם, בע' 277). 23. יוצא, אפוא, כי ההידרשות לטיבו של החוב ומהותו היא שלב חיוני בהכרעה לגבי עצם תחולת השיתוף בחוב. בעבר באו בפני בית משפט זה מקרים בהם לא נידונה לגופה טענת השיתוף בחובות בהעדר ראיות או ביסוס עובדתי לשאלת מקורו של החוב, טיבו, מועד היווצרותו, מעורבות בן הזוג ביצירתו, או ידיעתו על קיומו. כך, בפרשת לוי נ' גולדברג הנ"ל, לא הכריע השופט ברנזון בשאלה באיזו מידה חייבת האישה, שהוכרזה כשותפה במחצית מהזכויות בנכסים, לשאת בעול החובות שעשה בן-זוגה, פושט-הרגל, בציינו כי "זוהי שאלה חשובה ונכבדה, שאלה מעורבת של חוק ועובדה, הטעונה בירור וליבון מדוקדק. אבל משימה זו לא תוכל להיעשות הפעם משום שלא הונח בבית המשפט קמא לפחות הבסיס הדיוני והעובדתי הדרוש לכם כך" (שם, בע' 820). באופן דומה, גם בפרשת בן-צבי, הנ"ל, לא הוכרעה, כאמור, שאלת תחולת חזקת השיתוף, וגם שם הטעם לכך היה נעוץ בהיעדר נתונים על טיבו של החוב המסוים בו דובר. נאמר שם, מפי הנשיא שמגר, כי, ככל הנראה, החובות, באותו מקרה, נוצרו במסגרת עסקיו של החייב המקורי, ומכיוון שלא נקבעו ממצאים לגבי פרטי העסקים ולא היו די נתונים בכדי לדעת האם עסקי החייב המקורי נכללו בגדר הרכוש המשותף, לא ניתן היה לבחון כלל את החלת הלכת השיתוף בחובות (שם, בע' 20). 24. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו אינו מפרש מהם החובות הספציפיים שעליהם מבקש הנאמן להחיל את חזקת השיתוף. ממילא, גם לא נבחנו השאלות הנוגעות לטיב החובות שלגביהם נטען השיתוף; בין השאלות שלא נתבררו גם השאלה האם מדובר בחוב אישי של עצמון; האם המדובר בחובות שנעשו בדרך הרגילה, הקשורה בניהולו השוטף של משק הבית - דרך המקדמת את האינטרס של התא המשפחתי; או שמא נוצר החוב עקב פעולה חריגה של עצמון; האם נוצר החוב בקשר עם רכוש השייך לשותפות או שמא הוא קשור לרכוש שלגביו נסתרה דוקא חזקת השיתוף; גם שאלות אחרות - להן נדרשים, לפי מקצת הגישות שנזכרו - ובהן השאלה בקשר לאילו נכסים צמחו החובות עליהם מדובר, ומהו גובה החוב המשותף אל מול שווי כלל הנכסים המשותפים - גם לשאלות אלו לא ניתן מענה בבית המשפט המחוזי. גם היום לא ניתן להשיב עליהן לנוכח התשתית הראייתית והעובדתית שהוצבה בבית משפט קמא. בהעדר ידיעה על מקורו של החוב לא ברור כלל שהוא בא בגדר החובות המשותפים. ודוק: אפילו נקבע היה מפורשות כי החובות נוצרו בקשר עם עסקיו, הרי שעניין זה לבדו, אינו מלמד, בהכרח, כי אלו הם חובות משותפים (ראו: פרשת בן-צבי, הנ"ל, בע' 20). 25. אף כי הבחינה שערכנו באשר לשאלה אם נתקיים במקרה זה, בין בני הזוג עצמון, שיתוף בנכסים, והבחינה שערכנו באשר לשאלה אם נתקיים ביניהם שיתוף בחובות - היו בחינות נפרדות - יש ביניהם קו אחד משותף. כשם שהצורך להימנע מסיכול שאיפתם של בני הזוג להפרדה רכושית היה יפה לעניין השיתוף בנכסים, כך עשוי הוא להיות רלוונטי גם לעניין השיתוף בחובות. אפשר, אם כן, כי רצונם המשותף של בני הזוג להרחיק את הנכסים הנדונים מהישג יד נושיו של עצמון יהיה רלוונטי גם לעניין תחולת חזקת השיתוף בחובות. החלה מאולצת של חזקת השיתוף בחובות עשויה גם היא - כמו לגבי חזקת השיתוף בנכסים - לסכל רצונם האמיתי והמשותף של בני הזוג, וזאת לקידום טובתם של אחרים - הנושים. יישום כזה של הלכת השיתוף בחובות אינו תואם את תכליתה המקורית - הגנה על אחד מבני-הזוג, והבטחת חלוקה רכושית מאוזנת וצודקת במישור היחסים הפנימיים בין בני-הזוג. אכן, הלכת השיתוף בחובות התפתחה, באופן מקורי, כ"מגן" בו נעשה שימוש על ידי בן-הזוג האחד (כלפי בן-הזוג האחר) שכנגדו מתבקש כי יוצהר על שיתוף בנכסיו - קרי: המבקש ליהנות מזכויות במחצית מהנכסים, ישא גם במחצית מן החובות שנוצרו בקשר עם רכישת אותם הנכסים (פרשת גולדברג נ' לוי, הנ"ל, בע' 820; פרשת דוד, הנ"ל, בע' 460; פרשת מסטוף, הנ"ל, בע' 571; פרשת גיברשטיין, הנ"ל, בע' 666, 671; פרשת בן-צבי, הנ"ל, בע' 20). ביטוי לעקרון זה מצוי גם בדרישה לקיום מִתאם בין השיתוף בנכסים לבין השיתוף בחובות. בענייננו, לעומת זאת, השיתוף בחובות אינו משמש כאמצעי מאזן בחלוקת הרכוש, שהרי, כפי שמצינו, הנכסים הנדונים כאן מצויים בבעלותה הבלעדית של המערערת ואינם עומדים כלל לחלוקה. כל אלה, עשויים אף הם להשליך על שאלת השיתוף בחובות. 26. כך או כך, במקרה שלפנינו, אין מקום להכריע, בשלב זה, בשאלות החלת חזקת השיתוף בחובות, ודי לנו בקביעה, כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר שיתוף בכל החובות אינה יכולה לעמוד, בהעדר ברור טיב החובות ומהותם, ולא רק מחמת שהדרך הדיונית שנבחרה אינה ראויה לעניין זה. התוצאה היא שהערעור מתקבל - פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל ועמו הקביעה כי נתקיים שיתוף בנכסים נשוא הערעור בין המערערת לבין בן זוגה, וכי המערערת שותפה בחובותיו. המשיב 1 ישא בהוצאות המערערת בסכום כולל של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. ניתן היום, ח' בכסלו תשס"ג (13.11.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 437498 /אמ נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. ר ש ם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444