עמותת אלנהדה לחינוך ומורשת במשולש הצפוני נ. משרד החינוך

11 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4374/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ד' מינץ העותרים: 1. עמותת אלנהדה לחינוך ומורשת 2. אבו פול מריאן נ ג ד המשיבים: 1. משרד החינוך 2. שר החינוך עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט' בטבת התשע"ט (17.12.2018) בשם העותרים: עו"ד ד"ר דורג'אם סייף בשם המשיבים: עו"ד אודי איתן פסק-דין השופט י' עמית: 1. העתירה שלפנינו מופנית כנגד החלטתו של המשיב 2 (להלן: שר החינוך או השר) להכיר בגן הילדים שבניהול העותרת 1 (להלן: העותרת) אך לא לתקצבו בשנת הלימודים תשע"ח, נוכח פגיעתו במוסדות החינוך הרשמיים בכפר קרע. רקע עובדתי 2. העותרת הקימה מתחם חינוכי מודרני בכפר קרע ובו מוסדות חינוך לכלל שכבות הגיל, שלגישתה פועלים במטרה לקדם "אקלים חינוכי מיטבי, מודרני שמחנך לערכים אוניברסליים מתקדמים". בקשתה של העותרת לקבלת רישיון להפעלת גן ילדים במתחם נענתה בחיוב, והגן פתח את שעריו בתחילת שנת הלימודים תשע"ח. בשנת לימודים זו נרשמו לגן 30 ילדים – 15 מכפר קרע, 8 מערערה והיתר ממספר מועצות מקומיות נוספות באזור. במקביל לבקשת הרישיון, הגישה העותרת בקשה להכרזה על הגן כמוסד חינוכי מוכר שאינו רשמי ולקבלת תמיכה תקציבית מהמדינה. ביום 15.11.2017 התקבלה תגובה לבקשה ובה נמסר כי השר שוקל שלא להכיר בגן ולא לתקצבו בשל פגיעתו במערכת החינוך הרשמית ביישוב. למכתב צורפו כנספחים שני המסמכים עליהם הסתמך השר לצורך גיבוש עמדתו: (-) חוות הדעת של המפקחת מטעם משרד החינוך: המפקחת הביעה דעתה כי אין להכיר בגן ואין לתקצבו. זאת, בשל החשש שהקמתו תביא להפחתת מספר התלמידים בגנים הרשמיים, ועקב כך לסגירת גנים או לפיטורי גננות. לביסוס עמדתה, צורפה לחוות הדעת טבלה המצביעה על ירידה במספר הילדים בגנים הרשמיים בכפר קרע בשנות הלימודים האחרונות. (-) סיכום ישיבת הוועדה להכרה ותקצוב חינוך מוכר שאינו רשמי (להלן: הוועדה): הוועדה הציגה שלושה טעמים בגינם אין להכיר בגן או לתקצבו: ראשית, בשנת הלימודים הנוכחית נגרעו 29 תלמידים ממערך הגנים הרשמיים בכפר קרע, רובם המכריע תושבי כפר קרע וערערה. שנית, נטען שאין צורך בגן חדש הפונה לאותם קהלים אליהם פונים הגנים הרשמיים ביישוב, בהינתן שהחלופות הקיימות מספקות מענה הולם. ושלישית, משרד החינוך תקצב זה מכבר 30 גנים רשמיים בכפר קרע, בהתאם לדרישות המועצה. זאת בעוד שלפי נתוני הילודה יש ביישוב עודף של 22 כיתות גן. 3. המכתב נחתם בדרישה לקבלת התייחסות מצד העותרת לסוגיה. בתגובתה, העותרת הדגישה כי פנתה מבעוד מועד למועצה המקומית כפר קרע במטרה למנוע פגיעה בחינוך הרשמי ביישוב, וכי פתיחת הגן נעשתה בתיאום מלא עם המועצה ובתמיכתה. בתוך כך, צוין כי המועצה הגבילה את מספר הילדים תושבי היישוב שיוכלו להיקלט בגן החדש וקבעה מכסה של 20 ילדים. בנוסף, נטען כי אף גן רשמי ביישוב לא ירד מתחת לתקן המינימלי, כך שאין בסיס לחשש מפני סגירת מוסדות חינוך. העותרת ציינה בתגובתה כי ברצונה להשמיע את טענותיה בפני הוועדה. 4. הוועדה התכנסה בשנית, ולאחר שבחנה את תגובת העותרת שינתה עמדתה והמליצה לשר להכיר בגן אך לא לתקצבו. השר אימץ את ההמלצה, ובהחלטתו מיום 11.4.2018 (להלן: ההחלטה) קבע כך: "א. גן הילדים בכפר קרע יוכר לצורך חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 וחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, חרף פגיעתו במוסדות החינוך הרשמיים ביישוב. ב. בהתאם לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד-1953, גן הילדים לא יתוקצב בעד שנה"ל תשע"ח נוכח הפגיעה בחינוך הממלכתי ביישוב". טיעוני הצדדים 5. העותרת טענה כי ההחלטה מושתתת על תשתית עובדתית תאורטית ומוטעית, וכי הסתמכות על נתונים מתאימים הייתה מגלה שהגן לא פוגע במערכת החינוך הממלכתית, ודאי לא במידה המצדיקה את אי-מימונו. בנוסף, העותרת טענה כי ההחלטה פוגעת בזכות החוקתית של ההורים לאוטונומיה בבחירת המסגרת החינוכית לילדיהם (העותר 2 הוא ראש ועד ההורים בגן, המייצג את עניינם של ההורים), וכן בהסתמכות הלגיטימית של העותרת ושל ההורים. ברמה העקרונית, נטען כי היה על הרשות לקבל את ההחלטה בהתבסס על קריטריונים ברורים וגלויים, ונתבקש סעד בדמות נוהל המפרט מהו היקף הפגיעה בחינוך הרשמי שיצדיק אי-מימון. ולבסוף, העותרת טענה כי המשיבים לא עמדו בחובות ההנמקה והשימוע המוטלות עליהם. 6. המשיבים טענו כי מדובר בהחלטה סבירה, במיוחד בהתחשב בכך שאין לעותרת זכות מוקנית לקבל תקצוב עבור הפעלת גן לא רשמי. המשיבים עמדו על חשיבותה של מערכת החינוך הממלכתית, ועל החובה הנגזרת ממנה לווסת את ההכרה במוסדות חינוך פרטיים ואת תקצובם. נטען כי הפגיעה בחינוך הרשמי באה לידי ביטוי בעזיבתם של 29 ילדים את מערך הגנים הרשמיים ביישוב, רובם תושבי כפר קרע וערערה. עוד נטען כי ההחלטה לא פוגעת בזכות ההורים לאוטונומיה, שכן עומדת להם האפשרות לממן את ההרשמה לגן ממקורות מימון אחרים. יתרה מכך, מאחר שלא מדובר במסגרת ייחודית, לא מתקיימת פגיעה בליבת הזכות. נטען כי ההחלטה נשענה על קריטריונים גלויים וברורים המופיעים בהנחיית מנכ"לית משרד החינוך מיום 20.9.2012, שכותרתה "אמות מידה לחוות דעת הנוגעת להכרה ותקצוב מוסדות מוכרים שאינם רשמיים – פגיעה בחינוך הממלכתי" (להלן: הנחיית המנכ"לית). אשר לטענת ההסתמכות, המשיבים טענו כי לא הציגו כל מצג שהצדיק הסתמכות וכי הבטחות מצד המועצה המקומית אינן מחייבות אותם. אשר לפגמים ההליכיים, נטען כי ניתנה לעותרת זכות לשטוח את כל טענותיה בכתב. 7. ביום 17.12.2018 התקיים בפנינו דיון בעתירה. במסגרת הדיון העותרת טענה כי הגן שהקימה הוא גן ייחודי בשל העובדה שניתנים בו שיעורי עברית, אנגלית ושחייה, וכי הוא מתייחד גם ביום הלימודים הארוך שמתקיים בו ובמעבר הישיר מהגן לבית הספר שנמצא באותו מתחם. לאור זאת, הורנו בהחלטתנו מיום 18.12.2018 כי "המשיבים יבחנו שוב את האפשרות לתקצוב העותרת, באופן מלא או חלקי, בהינתן הייחודיות הנטענת של העותרת", וכי "תיבחן האפשרות לפיה ככל שמספר הילדים מכפר קרע שיתקבלו לגן לא יעלה על 15 ילדים, משרד החינוך יתקצב את העותרת באופן מלא או חלקי". כמו כן, במסגרת החלטה זו הורנו למשיבים לבחון אם אמנם כל יתר הגנים המוכרים שאינם רשמיים הפועלים בכפר קרע מיועדים לגילאי טרום-חובה, כפי שנטען על ידי המשיבים בדיון, וכמה מהם מתוקצבים. הבהרה זו נדרשה משום שאם אכן הגן של העותרת הוא גן החובה היחיד בקרב הגנים המוכרים שאינם רשמיים ביישוב, הרי שאין ספק כי כל הילדים בני ה-5 וה-6 שעזבו את המערכת הרשמית עזבו לטובת גן זה. ואם אלה הם פני הדברים, יש לכך משמעות רבה לעניין הערכת הפגיעה של הגן בחינוך הרשמי. בהמשך להחלטתנו, בהודעתם של המשיבים מיום 8.5.2019 נטען כי הגן של העותרת אינו מקיים ייחודיות המצדיקה את מימונו, וכי הגבלת מכסת הילדים בגן לא משנה מעמדתם. המשיבים צירפו להודעתם רשימה של הגנים המוכרים שאינם רשמיים בכפר קרע ולפיה הגן של העותרת הוא הגן היחיד המיועד לגילאי 6-5, וכל יתר הגנים מיועדים לגילאי 4-3. בהינתן שאין חפיפה באוכלוסיית היעד של הגנים השונים, נטען כי הפגיעה בחינוך הרשמי בגילאי גן חובה מונחת כולה לפתחה של העותרת. המסגרת הנורמטיבית 8. גן ילדים לא רשמי המבקש להיחשב כמוסד מוכר ולקבל תמיכה תקציבית מהמדינה נדרש לעבור שלוש משוכות – קבלת רישיון, הכרזה כגן מוכר ואישור בקשת מימון (לסקירה נרחבת של הדינים הרלוונטיים ראו בג"ץ 282/14 עמותת חיואר לחינוך אלטרנטיבי נ' שר החינוך, בפסקאות 15-2 (7.8.2014) (להלן: עניין חיואר)). 9. המשוכה הראשונה אינה מעוררת קושי בענייננו, שכן מנכ"ל משרד החינוך העניק לעותרת רישיון כנדרש לפי סעיף 3 לחוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הפיקוח), לאור עמידתה בתנאים המנויים בסעיף 9 לחוק זה. יוער כי מסלול הרישוי ומסלול ההכרה הינם מסלולים נפרדים המוסדרים על ידי מסגרות נורמטיביות שונות ומונחים על ידי שיקולים אחרים (ראו עע"ם 153/12 משרד החינוך נ' חינוך למנהיגות (5.7.2012); עניין חיואר, בפסקאות 15-10). 10. המשוכה השנייה היא ההכרזה על הגן כגן מוכר. לפי חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן: חוק לימוד חובה), "מוסד חינוך מוכר" הוא אחד משתי חלופות – "כל מוסד חינוך רשמי", או "כל מוסד חינוך אחר שהשר הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, שהוא מוסד חינוך מוכר לצורך חוק זה". הגן מושא העתירה אינו מוסד חינוך רשמי כהגדרתו בסעיף 1 לחוק לימוד חובה, ועל כן טעון הכרה מפורשת של השר. בסעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 (להלן: חוק חינוך ממלכתי) נקבע כי "השר רשאי לקבוע, בתקנות, סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רשמיים כמוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט". מכוח סמכותו זו, השר התקין את תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד-1953 (להלן: התקנות). תקנה 3(א) מפרטת את התנאים אשר בהתקיימם יוכרז מוסד כמוסד מוכר: החזקת רישיון לפי חוק הפיקוח, קיום תכנית היסוד, עמידה במכסות התלמידים הנהוגות במוסדות חינוך רשמיים, תנאים פיזיים סבירים ועוד. לצד זאת, תקנה 3(א1) קובעת סייג המאפשר לשר שלא להכריז על מוסד חינוך כמוכר גם אם עמד בתנאים המנויים בתקנה 3(א), מן הטעם שהוא פוגע בחינוך הרשמי: א1. נתקיימו התנאים בתקנת משנה (א), וראה השר כי הכרזה עלולה לפגוע במערכת החינוך הממלכתית, רשאי השר שלא להכריז על המוסד כמוסד מוכר; לצורך כך רשאי השר לשקול כל שיקול שלדעת השר נוגע לעניין, ובין השאר, שיקולים חינוכיים וכלכליים, לרבות אלה: סגירה צפויה של כיתות, מוסד חינוך או מוסדות חינוך במערכת החינוך הממלכתית; פגיעה צפויה במספר התלמידים או בשיעורם במערכת החינוך הממלכתית; פגיעה צפויה בהרכב האינטגרטיבי של התלמידים במערכת החינוך הממלכתית; בפסקה זו, 'הרכב אינטגרטיבי', משמעו הרכב התלמידים בכיתת הלימוד באופן המשלב תלמידים בעלי יכולות למידה שונות ומשכבות חברתיות-כלכליות מגוונות. הסמכות המוקנית לשר לפי תקנה זו הינה סמכות רשות ("רשאי השר שלא להכריז על המוסד כמוסד מוכר"). ואכן, בענייננו, החליט השר להכיר בגן "חרף פגיעתו במוסדות החינוך הרשמיים ביישוב". 11. ולבסוף, לפי תקנה 8, בעלי מוסד מוכר המעוניינים בתמיכה תקציבית מצד המדינה נדרשים להגיש בקשה. פירוש הדבר הוא שהתקצוב אינו מוענק באופן אוטומטי לכל מוסד שצלח את המשוכה השנייה, אלא מהווה משוכה שלישית (עניין חיואר, בפסקאות 9-8; בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך, פ"ד סד(1) 820, 852-851 (2010) (להלן: עניין טבקה); בג"ץ 5373/08 אבו לבדה נ' שרת החינוך, בפסקה 36 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (6.2.2011)). לפי תקנה 9(א), נקודת המוצא של החלטה בדבר תקצוב הינה שמוסד חינוך מוכר שמקיים את התנאים המפורטים בתקנה 3 יקבל תקצוב בשיעור של 75% מתקן הבסיס של מוסד רשמי דומה. אולם, לכלל זה שני סייגים המנויים בתקנות 9(ב) ו-9(ב1). לפי תקנה 9(ב), מוסד חינוך מוכר שאינו מקיים מדיניות רישום אינטגרטיבית או שממוצע הדירוג הסוציו-אקונומי של הלומדים בו חורג מהממוצע במוסדות החינוך הרשמיים ביישוב ביותר מחצי סטיית תקן – יזכה לתקצוב בשיעור מופחת; והסייג המנוי בתקנה 9(ב1) מאפשר לשר שלא להעניק תקצוב כלל אם התרשם שישנה פגיעה בחינוך הרשמי: ב1. ראה השר כי במוסד חינוך נתקיים האמור בתקנה (א1), רשאי הוא לשקול שלא תהיה השתתפות המדינה בתקציבי שעות הלימוד של המוסד. 12. הוועדה להכרה ותקצוב הוקמה על מנת שתייעץ לשר בבואו להחליט אם להכיר במוסדות חינוך לא רשמיים ואם לתקצב אותם, בין היתר תוך בחינת פגיעתם בחינוך הרשמי לפי תקנות 3(א1) ו-9(ב1). הנחית המנכ"לית שנזכרה לעיל מפרטת את העקרונות שצריכה הוועדה לשקול בבואה להעריך את הפגיעה האמורה, והובהר בה כי קביעה בדבר פגיעה בחינוך הרשמי צריכה להתבסס על תשתית עובדתית מגובשת ומנומקת. ואלו הם, בתמצית, העקרונות המנחים שפורטו בהנחיה: (-) סגירה צפויה של כיתות או מוסדות חינוך במערכת החינוך הממלכתית; (-) פגיעה צפויה במספר התלמידים או בשיעורם במערכת החינוך הממלכתית; (-) פגיעה צפויה בהרכב האינטגרטיבי של התלמידים במערכת החינוך הממלכתית; (-) שיקולים כלכליים וחינוכיים נוספים, וביניהם: פיטורים צפויים של עובדי הוראה, פגיעה תקציבית או חינוכית קונקרטית, מענה במערכת החינוך הרשמית הרלוונטית ביישוב, ייחודיות מוסד הלימודים, והשאלה אם מדובר במוסד קיים או חדש. בענייננו, כאמור, הוועדה התרשמה שהגן פוגע בחינוך הרשמי. בסופו של יום, המלצתה לשר הייתה להכיר בגן ולא לתקצבו, וכך אכן הוחלט. העותרת צלחה אפוא את שתי המשוכות הראשונות, והשאלה המרכזית הדרושה להכרעה במסגרת עתירה זו נוגעת למשוכה השלישית – האם הגן של העותרת פוגע בחינוך הרשמי בכפר קרע? פגיעה בחינוך הרשמי 13. המשיבים הציגו נתונים המעידים כי בשנת הלימודים תשע"ח, השנה בה נפתח הגן של העותרת, חלה ירידה במספר הנרשמים לכל הגנים הרשמיים ביישוב להוציא שניים, כאשר בחלק מהגנים מדובר בירידה ניכרת. יצוין כי מספר הילדים התקני בכיתות גן הוא 35-11, וכי בעקבות הירידה, חלק מהגנים הרשמיים ביישוב פועלים בתקן חסר במיוחד. כך, בעוד ש-30 ילדים נרשמו לגן מושא העתירה, 13 ילדים בלבד נרשמו לגן רשמי שנפתח בכפר קרע באותה שנה במימון המשיבים, וגן רשמי אחר – שמנה בשנים האחרונות 27-23 ילדים – נותר עם 11 רשומים בלבד. המשיבים הבהירו כי פעילות של גן ילדים בתקן חסר מהווה ניצול לא יעיל של התקציב המוגבל, בעיקר משום שחלק ניכר מעלויות ההפעלה של גן ילדים הן עלויות קבועות שאינן תלויות במספר הילדים בגן (כמו למשל שכר העובדים ועלויות החזקת המבנה). עוד הובהר כי גנים רשמיים מתוקצבים לפי התקן המקסימלי, ואילו גנים מוכרים שאינם רשמיים מתוקצבים פר-תלמיד. באופן זה, מעבר של תלמיד ממוסד רשמי למוסד מוכר שאינו רשמי מביא לידי כפל-תקצוב, בנסיבות בהן שני המוסדות מתוקצבים על ידי משרד החינוך: הגן הרשמי ממשיך לקבל תקציב בעבור התקן המקסימלי אף על פי שהוא פועל בתקן חסר, והגן הפרטי מקבל תוספת תקציב בעבור התלמיד החדש. [במאמר מוסגר: לא נדרשנו, וממילא לא הוברר לנו, מדוע בסיס התקצוב של גנים בחינוך הרשמי הוא על פי התקן המקסימלי - גם אם בפועל מספר הילדים שנרשמו לגן נמוך משמעותית מהתקן - בעוד שגנים מוכרים שאינם רשמיים מתוקצבים על פי מספר התלמידים]. בנוסף, המשיבים מימנו הקמה של 30 גני ילדים רשמיים בכפר קרע, בהתאם לצרכים שהציגה בפניהם המועצה המקומית (ביניהם הגן שנפתח בתשע"ח עם 13 ילדים בלבד). גם מסיבה זו לא ראו המשיבים לממן גן נוסף ביישוב. 14. העותרת הציגה תמונה עובדתית אחרת. לשיטתה, לא ניתן להוכיח קשר סיבתי בין פתיחת הגן לבין הירידה במספר הנרשמים לגנים הרשמיים. ראשית, משום שבכפר קרע יש 15 גנים מוכרים שאינם רשמיים מלבד הגן שבבעלותה, וייתכן שתלמידי הגנים הרשמיים עברו גם אליהם (יוזכר כי לטענת המשיבים מדובר בגני טרום חובה אשר מיועדים לטווח גילאים שונה); שנית, משום שניתן להסביר את הירידה, לפחות בחלקה, באמצעות הירידה בילודה בשנת לידתם של תלמידי הגנים; ושלישית, משום שהוריהם של הילדים בגן הצהירו כי לולא היו נרשמים לגן של העותרת היו נרשמים לגן פרטי אחר, ולא לאחד הגנים הרשמיים. עוד נטען כי אף גן רשמי לא נסגר בפועל מאז פתיחת הגן. על רקע הדברים האלה, טענה העותרת כי פתיחת הגן לא פגעה בחינוך הרשמי, או למצער לא חרגה מהפגיעה הקלה הכרוכה בהקמתו של כל מוסד חינוך פרטי. 15. הנתונים מגלים פנים לכאן ולכאן, וקשה לקבוע על בסיסם בצורה חד משמעית קשר סיבתי בין פתיחת הגן לבין הירידה במספר התלמידים. ואולם, פרשנות תקנה 3(א1) מובילה למסקנה כי די לשר להצביע על חשש מפני פגיעה עתידית אפשרית, באשר לא ניתן לאמוד את מידת הפגיעה בטרם הוחלט על הכרה במוסד חינוכי או על תקצובו. מעידה על כך לשון התקנה הנוקטת במילים "עלולה לפגוע", "סגירה צפויה של כיתות", "פגיעה צפויה במספר התלמידים" ו"פגיעה צפויה בהרכב האינטגרטיבי". 16. באספקלריא זו, אף אם אניח לטובת העותרת כי אף תלמיד לא נגרע מהגנים הרשמיים כתוצאה מהקמת הגן, אין בכך כדי לבסס את טענתה בדבר פגם שנפל בהחלטת השר. כפי שפורט, החלטה זו התבססה על תשתית עובדתית המלמדת כי גני ילדים רבים פועלים בתקן חסר, ובנסיבות אלו, החשש מפני סגירת גנים אינו בלתי סביר. מה עוד, שעצם הירידה במספר התלמידים יכולה לעלות כדי פגיעה, גם אם אין היא מובילה לסגירת הגן (וראו לעניין זה את העקרונות המנחים המופיעים בהנחיית המנכ"לית, שהוזכרו לעיל בפסקה 12). לסיכום חלק זה, ההחלטה נשענת על חשש, שיש לו בסיס, לפגיעה בחינוך הרשמי בכפר קרע. לכן, לא נפל פגם בשיקול הדעת שהפעיל השר מכוח סמכותו לפי תקנה 9(ב1). פגיעה באוטונומיה של ההורים 17. טענה נוספת של העותרת היא שהיעדר המימון פוגע בזכותם החוקתית של ההורים לאוטונומיה בבחירת מסגרת חינוכית לילדיהם (לדיון בטיבה ובמעמדה של הזכות ראו ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 236-235 (1995); בג"ץ 4363/00 ועד פוריה נ' שר החינוך, פ"ד נו(4) 203, 221 (2002); יורם רבין הזכות לחינוך 119-111, 124-121 (2002)). לטענתה, בעקבות החלטת השר יידרשו הורי הילדים לשאת בעצמם בנטל מימון הלימודים, והורים אשר ידם אינה משגת לא יוכלו להבטיח לילדיהם את החינוך שרצו עבורם. 18. ההחלטה אינה חוסמת את האפשרות של ההורים לבחור מוסד חינוכי לילדיהם, אלא מטילה עליהם את נטל מימונה של הבחירה. בנסיבות אלו אין מדובר בפגיעה בזכות החוקתית של ההורים לבחור את חינוך ילדיהם, אלא בהגבלת האפשרות לקבל את החינוך הרצוי להם במימון המדינה. האפשרות הזו אינה עולה כדי פגיעה בזכות חוקתית, שכן, כפי שנפסק בבית משפט זה בעבר, בחירת ההורים בחינוך פרטי מכילה בחובה את הנכונות לשלם עליו: "חובת המדינה לספק חינוך חינם מתמצה בכך שהיא מעמידה לרשות הציבור את הזכות ללימוד במוסדות החינוך הממלכתיים. אין על המדינה חובה לממן מהקופה הציבורית את מוסדות החינוך שאינם רשמיים (ראו: ענין ועד פוריה עילית, בעמ' 216-217; בג"ץ 8437/99 גני חב"ד בארץ הקודש נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69, 84 (2000); בג"ץ 8133/05 עירית ביתר עלית נ' שרת החינוך והתרבות, בפסקאות 14-19 (16.10.2005) (להלן: ענין ביתר עלית)). הורים הבוחרים לשלוח את ילדיהם למוסד חינוך שאינו ממלכתי, מקבלים על עצמם, בתוך כך, את נטל מימונה של בחירה זו, ולא קמה להם זכות לדרוש מימון ממשלתי, כאשר פתוחה בפניהם האפשרות לזכות בחינוך ממלכתי חינם" (עניין טבקה, בעמ' 852-851). וראו גם בעניין חיואר: "ההכרה מאפשרת לעותרת להקים מוסד חינוכי לפי ערכיה אך על חשבונה. מכל מקום, אין לכפות על המדינה ללוות הכרה זו גם בתקצוב, ובפרט כאשר הדבר מביא לפגיעה בחינוך הרשמי" (שם, בפסקה 25). נוסף על כך, ההכרה בזכותם החוקתית של ההורים לאוטונומיה בבחירת מסגרת חינוכית לילדיהם מתחזקת מקום בו המוסד החינוכי הרצוי להם הוא מוסד ייחודי שנותן מענה לצרכים שאינם קיימים במערכת החינוך הממלכתית. לפי המדיניות הנהוגה במשרד החינוך, מוסד חינוכי ייחודי הוא מוסד אשר "מקיים ייחודיות על בסיס אידיאולוגיה חינוכית או מספק מענה לאוכלוסייה המבקשת להיות ייחודית". הגן של העותרת אינו מציע מסגרת ייחודית במובנים הללו, כך שגם מבחינה זו ספק אם מתקיימת פגיעה בזכות של ההורים לבחור מסגרת חינוכית עבור ילדיהם. יתרה מכך, גם אם הייתי נכון להניח שהחלטתו של השר פוגעת בזכותם החוקתית של ההורים, הרי שמדובר בפגיעה מידתית. הסתמכות 19. העותרת טענה כי הסתמכה על מעורבותה האקטיבית של המועצה המקומית בהקמת הגן (בעתירה נטען כי "אלמלא היוזמה, שיתוף הפעולה והתמיכה האקטיבית של המועצה, העותרת לא היתה משקיעה עשרות מיליונים בהקמת מוסדות חינוך בישוב ומשנה יעוד קרקע פרטית לציבורית"), וכן כי הייתה לה ציפייה לגיטימית לקבל תמיכה תקציבית בהסתמך על כך שעמדה בתנאים המנויים בתקנות. אינטרס ההסתמכות זוכה להגנה משפטית רק כאשר ההסתמכות הייתה סבירה בנסיבות העניין (בג"ץ 8371/09 דורון נ' שר הפנים, בפסקה 16 (7.7.2010); דפנה ברק ארז משפט מינהלי כרך א 396 (2010)), ובענייננו לא מדובר בהסתמכות סבירה. המועצה המקומית אינה הרשות המוסמכת בכל הנוגע לבקשת התמיכה ואף אינה נוטלת חלק בקבלת ההחלטות בעניין. לכן, אין לתמיכתה כל תוקף ביחס למשיבים, ולא היה מקום להסתמך עליה. גם ההסתמכות על התקנות אינה סבירה בנסיבות העניין. התקנות מקנות לשר שיקול דעת רחב, ואין מקום לנסות ולשער מראש מה תהיה עמדתו ולהסתמך על כך. 20. אין ממש גם בטענת העותרת כי השיהוי במתן ההחלטה הגביר את הסתמכותה. חלוף הזמן, גם אם מוטב היה להימנע ממנו, אינו מהווה כל אינדיקציה לתוכן ההחלטה. יחד עם זאת, יצוין כי אכן יש דופי במתן ההחלטה בשלהי שנת הלימודים שבעבורה נדרש התקציב. ראינו אפוא לחזור בהדגשה על הערת בית המשפט בעניין חיואר, לפיה "על משרד החינוך לעשות כל מאמץ להימנע ממצב, כמו במקרה שלפנינו, בו החלטות בדבר מתן רישיון, הכרה ותקצוב תתקבלנה בדיעבד בתוך שנת הלימודים, וזאת לפחות לגבי בקשות המוגשות מבעוד מועד" (שם, בפסקה 27). פגמים בהליך 21. אין בידי לקבל את טענות העותרת בדבר פגמים בהליך. המשיבים הציגו בפני העותרת את עמדתם הלכאורית ואת התשתית העובדתית שעמדה בבסיסה, ונתנו לה הזדמנות נאותה לשטוח את טענותיה בפני הוועדה בטרם תתקבל ההחלטה הסופית (לא למותר לציין כי בעקבות מכתבה של העותרת שינתה הוועדה את עמדתה בעניין ההכרה בגן). כמו כן, הוועדה פעלה על פי העקרונות המנחים שהותוו בהנחיית המנכ"לית, כך שאין בסיס לטענה ששיקול הדעת המנהלי הופעל בהיעדר קריטריונים מנחים ברורים וגלויים. 22. סוף דבר: על יסוד כל האמור, העתירה נדחית ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏כ"ג באייר התשע"ט (‏28.5.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18043740_E11.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1