הועדה המחוזית לתכנון בניה ירושלים נ. ג'אלב בדר ואח'

פסק-דין בתיק עע"ם 4374/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"ם 4374/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערערות: 1. הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים 2. ועדת המשנה להתנגדויות ליד הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים נ ג ד המשיבים: ג'אלב בדר ו-9 אח' ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 9.4.08 בתיק עת"מ 338/07 שניתן על ידי כבוד השופטת י' צור – סג"נ תאריך הישיבה: ו' בתשרי התש"ע (24.9.2009) בשם המערערות: עו"ד עציון תדמור בשם המשיבים: עו"ד סני חורי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אשר קיבל את עתירת המשיבים לבטל את החלטת המערערות מיום 23.1.2007 בה נדחתה תוכנית לשינוי יעוד מקרקעין אותה הגישו המשיבים. העובדות הצריכות לענין 1. נושאה של הפרשה שבפנינו הינו שטח מקרקעין בשכונת א-שייח, במורדות המזרחיים של הר הזיתים בירושלים. על המקרקעין הללו חלה החל משנת 1970 תוכנית עמ/9, אשר הינה תוכנית כוללת לעיר העתיקה בירושלים ולאזור הסובב אותה. על פי תוכנית עמ/9, מיועד השטח נשוא דיוננו בעבור "בית עלמין מוצע". בשנת 1984 נתקבלה תוכנית מתאר 3085, הנוגעת לאזור, אולם תוכנית זו הותירה את השטח הנדון ללא שינוי. 2. התוכנית אותה הגישו המשיבים נועדה לשנות את ייעוד השטח כאמור מ"בית עלמין מוצע" לשטח המיועד למגורים, ועל פיה נועדו לקום במקום 41 יחידות דיור, שחלקן כבר קיימות בפועל, וכן דרך ושביל ציבורי. 3. ביום 22.5.2001 החליטה הועדה המחוזית לתכנון ובניה להפקיד את התוכנית בכפוף למספר שינויים שאינם מענייננו. כן נדרשו המשיבים להמציא אישור מאת שר הדתות, בהתאם לסעיף 99 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), בהיותה נוגעת לבית קברות. יצוין כי באותה עת סברו הצדדים כי עם פירוק משרד הדתות הועברו הסמכויות על פי סעיף זה למשרד ראש הממשלה, הגם שבפועל סמכות זו הועברה לשר התיירות. משכך פנו המשיבים למשרד ראש הממשלה, וביום 7.2.2005 נתקבל בידם אישור מסגנית המנהל הכללי לענייני מועצות דתיות, הגב' ברוריה פרנסיס, לפיו לאחר קיום התייעצות ולאחר בדיקת הגורמים המקצועיים אין בתוכנית משום פגיעה בבית קברות. 4. בעקבות זאת הגישו המשיבים את תוכניתם להפקדה, והודעה על כך, ועל האפשרות להגיש לה התנגדויות, פורסמה בעיתונות בימים 24.1.2006 ו-27.1.2006. התוכנית הופקדה להתנגדויות ביום 5.2.2006. 5. ביום 22.2.2006 הוגשה התנגדות לתוכנית על יד מר סאלח דיב נמר אלנטשה, בטענו כי הכביש המתוכנן בתוכנית פוגע בביתו ובמקרקעין שלו. המערערת 2 – ועדת המשנה להתנגדויות – קבעה את הדיון בהתנגדות זו ליום 20.7.2006. ביום 29.6.2006 הוגשה התנגדות נוספת לתוכנית על ידי מר אריה קינג, בטענו כי הצהרות הבעלות שהגישו המשיבים מזויפות, כי שטח התוכנית אמור לשמש כחלק מבית הקברות היהודי שבהר הזיתים, וכי התוכנית נועדה "להלבין" עבירות בניה. בתגובה נענה מר קינג ביום 21.5.2006 כי התקופה להגשת התנגדויות הסתיימה ביום 27.3.2006, וכי ביכולתו לפנות לממונה על המחוז בבקשה להארכת המועד. יצוין כי הדבר לא נעשה. 6. ביום 20.7.2006 נערך דיון בוועדת המשנה להתנגדויות. ביחס להתנגדותו של מר אלנטשה הובהר כי מדובר למעשה במי שמלכתחילה חתם על התוכנית, ואשר ככל הנראה התנגדותו נבעה מטעות בתום לב. הגם שמר קינג לא התייצב לדיון, הוקראה התנגדותו על ידי מר גיא קב-ונקי, מנכ"ל לשכת התכנון המחוזית. חרף טענת המשיבים לפיה מדובר בהתנגדות שהוגשה באיחור דרש מר קב-ונקי כי יגיבו לגופן של הטענות אותן העלה מר קינג, ובתגובה טענה האדריכלית מטעם המשיבים כי מבנה הקרקע ממילא אינו מאפשר קבורה במקום בעלות סבירה. 7. בעקבות הדיון פרסמה הוועדה החלטה אשר הפנתה לשתי ההתנגדויות שהוגשו – זו של מר אלנטשה וזו של מר קינג, אך לגופו של ענין התייחסה בהחלטתה רק לטענות אותן העלה מר קינג בהתנגדותו, וקבעה כי: "שינוי היעוד המבוקש למגורים ייקטע רצף תכנוני של שטחים ביעוד בית עלמין עפ"י תכנית עמ/9 ויחלק אותו לשני חלקים נפרדים. הועדה סבורה שבטרם ישונה היעוד וייקטע הרצף המפורט לעיל, יש לבחון בראיה רחבה יותר את אפשרות מימוש כל השטח המיועד לבית עלמין, ואינו משמש לכך בפועל – זאת לאור הצורך בהבטחת עתודות קרקע לקבורה בתחום העיר ירושלים ובהתחשב במצב הקיים בשטח של בניה בהיקף רחב ובישימות השימוש בו לבית עלמין. הועדה עיינה באישור הגב' ברוריה פרנסיס ממשרד רוה"מ – אשר מתייחס לתחום התכנית בלבד. הועדה מבקשת לפיכך לקבל את עמדת מועצת בתי העלמין, הוועדה המקומית והגורם המוסמך במשרד רוה"מ לענין סעיף 99 בחוק התכנון והבנייה בהתייחס לישימות השימוש בכל תא השטח המיועד לבית עלמין, ואינו משמש לכך בפועל, ואפשרות שינוי יעוד זה למגורים. המדובר בהתייחסות לשטח רחב יותר מתחום התכנית שבנדון. ועדה תשוב ותדון בדיון פנימי עם קבלת עמדות הגופים המצויינים לעיל." 8. על החלטה זו הגישו המשיבים עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 894/06). במהלך הדיון הסכימו הצדדים כי המשיבים ימשכו את עתירתם וכי ההחלטה בענין תתקבל בתוך 60 ימים. 9. ביום 28.12.2006 קיימה ועדת המשנה להתנגדויות דיון נוסף, בה נדונו התגובות שנתקבלו מהגורמים הרלוונטיים – מר מאיר שפיגלר, אשר היה באותה עת הממונה על מועצת בתי העלמין היהודיים בירושלים ומנהל הרשות הארצית לשרותי דת במשרד ראש הממשלה, אשר בשני כובעיו הביע התנגדות לתוכנית לנוכח הכוונה לפעול להרחבת שטחי הקבורה בהר הזיתים; ועמדת מועצת בתי העלמין היהודיים בירושלים, אשר התנגדה לתוכנית בשל מצוקת שטחי הקבורה בעיר. בדיון נשמעה גם עמדתו של נציג מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, אשר התנגד לתוכנית בשל הפגיעה בעתודות הקרקע של בית העלמין בהר הזיתים, הגם שהבהיר כי הועדה המקומית טרם הספיקה לקיים דיון בנושא. כן השתתף בדיון מר קינג, אשר חזר על האמור בהתנגדותו. בתום הדיון החליטה הועדה לקיים דיון נוסף בענין לאחר שתתקבלנה עמדותיהם המפורטות של משרד ראש הממשלה ועיריית ירושלים, לגבי ישימות השימוש בשטח כבית עלמין. 10. ביום 1.1.2007 ניתנה החלטתה של הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים. במסגרת ההחלטה נקבע כי "הועדה המחוזית קיבלו [כך במקור] את ההתנגדות של מועצת בתי העלמין, וביקשו להמתין עם ההחלטה עד שתתקבל החלטת הועדה המקומית". בהמשך החליטה הועדה המקומית להמליץ לוועדה המחוזית "לקבל את התנגדות הממונה על מועצת בתי העלמין היהודיים מר מאיר שפיגלר" ולדחות את התנגדותו של מר אלנטשה, ובהתאם המליצה לדחות את התוכנית. עוד הוצגה בפני הועדה עמדתו של השר יצחק כהן, השר המופקד על שירותי הדת במשרד ראש הממשלה, אשר התנגד לאישור התוכנית, אשר כהגדרתו "תכליתה להכשיר עבירות בניה שנבנו בשטח שיועד לבית קברות יהודי". להתנגדות זו הצטרפה החברה לפיתוח מזרח ירושלים בע"מ. 11. ביום 23.1.2007 החליטה הועדה המחוזית לדחות את התוכנית. הועדה ציינה כי לעת הדיון בהפקדת התוכנית סברה היא כי הייעוד הציבורי של הקרקע כלל לא עומד להתממש, אולם במהלך ההתנגדויות שנשמעו בפניה הובהרה כוונתם של הגורמים הרלוונטיים לפעול לשם מימוש הייעוד הציבורי של הקרקע. עוד התייחסה הוועדה למכתבה של הגב' פרנסיס ממשרד ראש הממשלה, אך קבעה כי יש לתת משקל רב יותר למכתבים המאוחרים יותר, הן מכיוון שמכתבה התייחס לגבול התוכנית בלבד והן משום היותו קצר ולא מפורט. כן ציינה הוועדה כי אמנם מדובר בשטח עם טופוגרפיה קשה, אולם לא שוכנעה שבניית בית קברות במקום אינה אפשרית. לבסוף ציינה הוועדה כי במקום מספר עבירות בניה אשר אף הן מהוות נימוק נוסף לדחיית התוכנית. 12. ביום 19.3.2007 הגישו המשיבים עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 338/07). בית המשפט קיים מספר דיונים בעתירה וביום 4.7.2007 אף קיים סיור בשטח הנדון. במהלך הדיון נודע למערערות כי דרישת ההתייעצות הקבועה בסעיף 99 לחוק התכנון והבניה מתייחסת בעקבות פירוק משרד הדתות לשר התיירות ולא למשרד ראש הממשלה. בעקבות זאת, ולבקשת המערערות, הורה בית המשפט לעניינים מינהליים על השבת הדיון בתוכנית לועדת המשנה להתנגדויות. 13. ביום 1.11.2007 קיימה ועדת המשנה דיון מחודש בנושא, בו נכח עו"ד אליהו ליפשיץ, מטעם משרד התיירות, כמייצג את שר הדתות לענין סעיף 99 לחוק התכנון והבניה. עו"ד ליפשיץ הבהיר כי הוא היה זה שבחן בעבר את תוכנית המשיבים וכי עמדתו היא שעמדה ברקע מכתבה של גב' פרנסיס אשר תמכה בתוכנית. עם זאת ציין עו"ד ליפשיץ כי עמדת משרד התיירות השתנתה בתקופה זו, בעקבות המעבר לשיטת קבורה במפלסים, ובעקבות כך ש"הר הזיתים נהפך לפופולארי" ומטבע הדברים "בית העלמין חזר להיות פופולארי עוד יותר". לפיכך הודיע עו"ד לפישיץ כי משרד התיירות חזר בו מעמדתו וכעת עמדתו הינה כי אין לאשר את שינוי יעודה של הקרקע. במקביל חזרו הגורמים הנוספים שנטלו חלק בדיון על עמדתם לפיה יש לדחות את התוכנית ובהם הרשות הארצית לשירותי דת ועיריית ירושלים. 14. בעקבות הדיון החליטה הוועדה לדחות את התוכנית. הוועדה ציינה כי לאור עמדתם של גורמי המקצוע, לפיה קיים צורך של ממש בשטח המיועד לבית עלמין, אין הצדקה לשינוי היעוד לייעוד למגורים. הוועדה ציינה כי השתכנעה כי השימוש בשטח למטרות קבורה הינו אפשרי, למרות צורתו הטופוגרפית, גודלו הקטן וקיומם של מבני מגורים בסמוך לו. הוועדה דחתה בהחלטתה את טענות המשיבים לפיהן הדיון שהתקיים לא היה חוקי, ואת הטענות לפיהן הוועדה מונעת משיקולים זרים. 15. בעקבות החלטתה של הוועדה שבו המשיבים ועתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 338/07). בית המשפט לעניינים מינהליים 16. בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כבוד השופטת י' צור – סג"נ) קיבל ביום 9.4.2008 את העתירה. בית המשפט קבע כי התנגדותו של מר קינג הוגשה באיחור של למעלה משלושה חודשים לאחר המועד האחרון להגשת התנגדויות, מבלי שקדמה או ניתנה לה בקשת ארכה. בית המשפט דחה לענין זה את טענת המערערות, לפיה משעה שנקבע דיון בהתנגדותו של מר אלנטשה, לא היתה כל מניעה לקיים דיון גם בהתנגדותו של מר קינג, בקבעו כי גישה זו אינה חוקית ונוגדת את הוראותיו המפורשות של המחוקק. לפיכך, ומשקבע כי החלטת המשיבה התבססה במידה רבה על הנימוקים שהעלה מר קינג בהתנגדותו, קבע כי די בכך כדי להביא לביטול ההחלטה. כן קבע בית המשפט כי דין ההחלטה להתבטל אף בשל מהותם של הדברים. כפי שקבע בית המשפט, על פי ההלכה הפסוקה בענין, משנתקבלה התוכנית להפקדה, היה על הוועדה להתייחס בהחלטה החדשה הדוחה את התוכנית להחלטה לאשרה להפקדה, ובמיוחד להבהיר ולנמק מהם הטעמים החדשים והמיוחדים המצדיקים להורות על שינוי הכיוון. בית המשפט קבע כי דבר זה נכון במיוחד, בשעה שעמדתו של משרד התיירות, אשר חובת ההיוועצות עמו קבועה בסעיף 99 לחוק התכנון והבניה, ואשר באה לידי ביטוי במכתבה של הגב' פרנסיס ממשרד ראש הממשלה, שיקפה בראשית הדברים עמדה ברורה וחד משמעית לפיה אין מניעה בפני שינוי היעוד. והנה, בהחלטתה הסופית התבססה הועדה על נימוק עובדתי הסותר עמדה זו, לפיו קיימת כוונה לפעול לשם מימוש היעוד הציבורי של הקרקע. במצב זה, היה על הועדה לערוך בחינה יסודית ומקיפה ולנמק מדוע בחרה להיאחז כיום בעמדה העומדת בסתירה חזיתית לעמדה הראשונית אותה הביעו הגורמים המוסמכים, ואילו החלטת הועדה לא הבהירה בצורה משכנעת את שינוי העמדות. אף בכל הנוגע לשינוי העמדות עצמו קבע בית המשפט כי מדובר בשינוי המבוסס על נימוקים שאינם מבוססים, וכי הועדה שגתה משהסתמכה עליהם לשם שינוי החלטתה. עוד קבע בית המשפט כי בפני הוועדה לא הוצגה כל תוכנית קונקרטית בדבר כוונה לעשות שימוש בקרקע לשם קבורה. לסיכום קבע בית המשפט כי קיים כשל בסיסי בהחלטת הוועדה הנעוץ בעצם טיבו של ההליך שהתקיים, שכן אישור התוכנית להפקדה אינו ענין טכני בלבד, אלא כרוך הוא בבחינת התוכנית לגופה, תוך ביצוע ההתייעצויות הנדרשות. ההפקדה עצמה לא נועדה אלא לאפשר לבעלי ענין להביע את השגותיהם בדבר התוכנית, ולא לבדיקה מחודשת שלה. מנגד, בענייננו התוכנית אושרה כדין להפקדה, ואילו בעקבות דיון בהתנגדות שהוגשה שלא כדין התחולל מהפך בעמדתם של כל הגורמים המעורבים ובעמדתה של הוועדה, מבלי שתינתן ההתייחסות הראויה לך שהתוכנית אושרה בעבר. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 17. במסגרת ערעורן טוענות הועדה המחוזית וועדת המשנה להתנגדויות כי שגה בית המשפט המחוזי בשעה שקבע כי מוסדות התכנון אינם רשאים לשקול ולבחון מידע רלוונטי, כאשר הוא מובא במסגרת התנגדות שהוגשה באיחור; וכאשר צמצם את מרווח שיקול דעתן בהחליטן לשנות מהחלטה על הפקדת תוכנית. לטענת המערערות, בית המשפט המחוזי שם עצמו בנעלי מוסדות התכנון והחליף את שיקול דעתה של ועדת המשנה בשיקול דעתו שלו. לטענתן, בעשותו כן לא נתן בית המשפט את המשקל הראוי לשיקולים שבעטיים התקבלה ההחלטה על דחיית התכנית, ובהם היות השטח מושא התכנית מיועד לצרכי ציבור והעדרה של הצדקה ממשית לשינוי הייעוד. לטענתן, ההחלטה לדחות את התוכנית, על אף שבעבר הוחלט על הפקדתה, הינה החלטה ראויה, מאוזנת ושקולה, שנתקבלה לאחר שקילתה המחודשת במסגרת הדיון בהתנגדויות. מדובר לטענתן בהחלטה מקצועית מובהקת וסבירה, המצויה במתחם ההחלטות הסבירות אותן יכלו המערערות לקבל בנסיבות הענין, ועל כן שגה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בה. 18. מנגד סומכים המשיבים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, המערערות אישרו את הפקדת התוכנית לאחר שנים של דיונים, בחינות ובדיקות, ואילו רק לאחר דיון בהתנגדות שהוגשה שלא כדין, ואשר מניעיה אינם מן הענין ונובעים מטעמים גזעניים, שינתה ועדת המשנה את החלטתה. בנסיבות אלו טוענים המשיבים כי צדק בית המשפט המחוזי משהתערב בהחלטת המערערות, שנגועה היתה בטעמים פוליטיים שאינם רלוונטיים. דיון 19. כבר בראשית הדברים אציין שלטעמי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים צודק וראוי, ואין כל מקום להתערב בו. ההליך אשר התקיים בפני ועדת המשנה רצוף היה בפגמים ובהתנהלות שלא כדין, ועל כן אין מנוס אלא להורות על ביטולו, כפי שיתואר להלן. הדיון בהתנגדותו של מר קינג 20. לא ניתן להתעלם מכך שבמידה רבה היוותה התנגדותו של מר קינג משום קו פרשת מים בדיון בתוכניתם של המשיבים, ואף ניתן לראות בדיון בה משום המקור לפגמים הרבים שנפלו בהתנהלותה של הוועדה. המשיבים מבקשים להוסיף ולייחס משמעות לרקע הפוליטי בגינו הוגשה ההתנגדות, ולהשפעתו על החלטת הועדה, אולם אף ללא הידרשות לטענות אלו לא היה מקום להותיר את ההחלטה על כנה. 21. כפי שתואר לעיל, ביום 22.5.2001 החליטה הוועדה המחוזית להפקיד את התוכנית, אשר הוצגה כ"שינוי יעוד שטח משטח לבית קברות מוצע לשטח לאזור מגורים". בהתאם לסעיף 99 לחוק התכנון והבניה נתבקשה עמדתו של שר הדתות בענין שינוי הייעוד. מכיוון שביום 31.12.2003 חדל משרד הדתות להתקיים, וסמכויותיו פוזרו בין משרדי הממשלה השונים, הועברה הפנייה למשרד ראש הממשלה. ביום 7.2.2005 נתקבלה תגובה מטעם סגן המנהל הכללי לענייני מועצות דתיות במשרד ראש הממשלה, לפיה לאחר קיום ההתייעצות כדין, ולאחר בדיקת הגורמים המקצועיים, אושר כי התוכנית אינה פוגעת בבית קברות. 22. בעקבות הפקדת התוכנית הוגשו לה שתי התנגדויות – האחת של מר אלנטשה, אשר אינה רלוונטית לענייננו, והשנייה של מר קינג, אשר הוגשה כאמור באיחור, ומבלי שתתבקש הארכה של המועד להגשת התנגדויות, הגם שבתגובה להתנגדותו נמסר לו כי זו מוגשת באיחור, וכי ביכולתו לבקש להאריך את מועד ההגשה. במאמר מוסגר יצוין כי כפי שעולה ממכתב אותו שלח מר קינג לסגן ראש עירית ירושלים, הרב יהושוע פולק, הרי שמר קינג הביע את התנגדותו לתוכנית אף בפני הוועדה המקומית, וחרף התנגדותו המליצה עליה הוועדה. הגם שהתנגדותו של מר קינג הוגשה באיחור, והוא עצמו אף לא התייצב לדיון בוועדת ההתנגדויות שנערך ביום 20.7.2006, הוקראה התנגדותו על ידי מר גיא קב-ונקי, מנכ"ל לשכת התכנון המחוזית, ועיקר הדיון הוקדש לדיון בה חרף התנגדות המשיבים. בעקבות הדיון החליטה הוועדה להוסיף ולהעמיק בטעמים אותם העלה מר קינג בהתנגדותו, והחליטה, חרף האישור ממשרד ראש הממשלה, לשוב ולקבל את עמדתם של גורמי המקצוע – מועצת בתי העלמין, הוועדה המקומית ומשרד ראש הממשלה. משלב זה ואילך התפתחה מסכת האירועים שהביאה לבסוף להחלטה נשוא העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בה הוחלט לדחות את התוכנית. 23. על אף כל טענות המערערות בענין זה, הרי שבעת הדיון בפני הוועדה ביום 20.7.2006 נטו כלל השיקולים הרלוונטיים לטובת אישורה של התוכנית – בדמות המלצתה של הוועדה המקומית, אישור הפקדתה של התוכנית, ואישורו של משרד ראש הממשלה שניתן לאחר התייעצות עם גורמי המקצוע. אל מול כל אלו עמדה אך התנגדותו של מר קינג, אשר הוגשה שלא כדין. ודוק, כאמור אף התנגדותו זו לא היתה חדשה והועלתה בפני הוועדה המקומית בטרם נתנה את המלצתה לתוכנית. חרף כל זאת ביכרה הוועדה את התנגדותו של מר קינג על פני כלל השיקולים האחרים, והשיבה את הדיון בתוכנית לאחור. 24. מצב זה מהווה התנהלות בלתי תקינה של הוועדה. דיון בהתנגדות שהוגשה שלא במועד, מבלי שייעשה כל ניסיון להאריך את המועד להגשתה או "להכשירה" בכל דרך שהיא, מהווה זלזול בוטה בהוראות הדין, המורות בסעיף 102 לחוק התכנון והבניה כי התנגדות לתוכנית תוגש בתוך חודשיים מהיום בו פורסמה הודעה על הפקדתה, כאשר תקופה זו ניתנת להארכה בשלושה חודשים. אין מדובר בסד זמנים שרירותי, אלא בקביעתה של מסגרת דיונית, אשר תאפשר לצדדים להסתמך על פעולתה של הרשות המינהלית ולכלכל בהתאם את צעדיהם, ובמקביל תאפשר לרשות לפעול תוך הסתמכות על מצב עובדתי קבוע ויציב. קבלתה של התנגדות שלא במועד, ללא שתתבקש הארכה וללא כל הצדקה, כמוה כעשיית התקופה הקבועה בסעיף 102 פלסתר, וזאת אין לקבל. אלא שבכך לא תם מניין הפגמים בהתנהלות הוועדה. החלטת הוועדה 25. בשורה של פסקי דין קבע בית משפט זה כי בידי רשויות התכנון לחזור בהן ולשנות את החלטתן בנוגע לתוכניות שאושרו להפקדה, אף ללא קבלת התנגדות בענין (ראו, למשל, עע"ם 8354/04 האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה - ועדת המשנה לערעורים (לא פורסם, 25.1.2006); בג"ץ 9717/03 נעלה – עמותה להתיישבות בשומרון של עובדי התעשייה האווירית לישראל נ' מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון – ועדת המשנה לכרייה ולחציבה, פ"ד נח(6) 97 (2004); עע"מ 11061/04 הועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז חיפה נ' עיריית קרית אתא (לא פורסם, 29.6.2005)). בסיסה של הלכה זו הונח בפסק הדין בבג"ץ 318/75 חדג'ס נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, חיפה, פ"ד ל(2) 133 (1976) (להלן: ענין חדג'ס), כאשר בד בבד עם הקביעה בדבר עצם סמכותה של הוועדה לשנות מהחלטת ההפקדה, נקבעו גבולותיה של סמכות זו. כפי שקבע בית המשפט: "יש להוסיף שאת הסמכות לשנות תכנית שלא על-פי התנגדות, בשלב האישור הסופי (אם אמנם היא קיימת), ועל-אחת-כמה-וכמה את הסמכות לדחות תכנית בשלב מאוחר זה, אחרי שכבר ניתן האישור להפקדה, יש להפעיל בזהירות רבה כדי לא לגרום לאזרח עוול, אם הוא שינה את מעמדו לרעה בסמכו על אישור ההפקדה. מוכן אני להסכים שהבדיקה מטעם הוועדה לפני אישור התכנית להפקדה יכולה להיות פחות יסודית מאשר הבדיקה שלפני האישור הסופי. אבל לפחות בדיקה של עיקרי התכנית חייבת להיערך גם לפני אישורה להפקדה, כי אין לשכוח שעצם אישור התכנית להפקדה נותן יסוד לציפיית היוזם שבאין התנגדויות ובאין נסיבות מיוחדות אחרות תזכה התכנית גם לאישור הסופי לפחות בעיקריה. חייבים להיות טעמים כבדי משקל כדי להצדיק את הפיכת הקערה על-פיה בשלב האחרון ביזמת הועדה עצמה." (ענין חדג'ס, עמ' 137-38) [ההדגשות הינן שלי, ס' ג'']. בדומה קבע בית המשפט בע"א 196/90 ירמיהו עיני, חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות, פ"ד מז (2) 111, 131 (1993), כי: "כדי שהרשות תהיה רשאית לשוב ולדון בענין, עליה להביא בחשבון את החלטתה הקודמת, תוצאותיה, מה הטעם שהיה מונח ביסודה ומה הנתון החדש שנתגלה. אין היא יכולה במקרה כזה לנהוג כלאחר יד, אלא עליה לבחון את המצב החדש בכובד ראש, לשקול ולהעריך אם התקיימו נסיבות חריגות המחייבות מתן פתרון שונה למצב נתון ואם מתקיים במקרה נושא הדיון אינטרס ציבורי מובהק, הגובר על כל אינטרס צר יותר של הפרט או חוג אזרחים מסוים." 26. בענייננו, בטרם החליטה הוועדה המחוזית על אישור הפקדת התוכנית עמדו בפניה כלל השיקולים הרלוונטיים, ובהם עמדתם של גורמי המקצוע. כפי שצוין לעיל, אף הטענות המהותיות שהועלו על ידי מר קינג כבר עמדו בפני הוועדה המקומית אשר חרף כך המליצה על אישור התכנית. לאחר שקילת שיקולים אלו החליטה כאמור הוועדה על אישור התכנית, אשר לב ליבה הינו שינוי ייעוד הקרקע. חרף זאת, אין בהחלטותיה המאוחרות יותר, ובפרט לא בהחלטתה הסופית, טעמים שיסבירו את השינוי החד בעמדתה. עיקר טעמיה בענין נוגעים לחשיבותו של הייעוד הציבורי של הקרקע, אולם חזקה על הוועדה ששקלה שיקולים אלו כבר בשלב אישור התוכנית, בייחוד לאור הדרישה בחוק להיוועצות עם גורמי המקצוע. בענין זה נתקבלה כאמור תגובה בכתב ממשרד ראש הממשלה, שנעשתה לאחר התייעצות ממושכת עם גורמי המקצוע, כי אין פגם בשינוי הייעוד. בהחלטתה ובערעורה בפנינו הדגישה הוועדה את הצורך בזהירות בעת שינוי ייעוד קרקע מייעוד ציבורי לייעוד פרטי, אולם יש לזכור כי בחינת שאלה זו עמדה בפנייה כבר בעת אישור התוכנית להפקדה, ואין בידיה לשנות מעמדתה ללא טעמים טובים לכך. ככל שהטעם העומד מאחורי החלטת הוועדה הינו האיזון בין אינטרס הציבור שבשמירה על עתודות קרקע לקבורה ובין האינטרס הפרטי של המשיבים, הרי שחזקה כי איזון זה כבר בוצע על ידי הוועדה בהחלטתה הראשונה, בשעה שההכרעה העקרונית בסוגיית שינוי היעוד הובאה לפתחה. יתרה מכך, חזקה כי מצוקת שטחי הקבורה במדינת ישראל ובפרט בירושלים עמדה לנגד עיניהם של גורמי המקצוע עת נתבקשה עמדתם בענין לראשונה, וכי תשובתם בענין ניתנה לאחר שקילה מעמיקה של הסוגיה. 27. הטעם היחידי אליו מפנה הוועדה כשיקול לשינוי בעמדתה הוא השינוי בעמדתם של גורמי המקצוע ביחס לאפשרות המשך השימוש בשטח הנדון למטרות קבורה. במילים אחרות, הגם שאף במועד אישור ההפקדה שקלה הוועדה את חשיבותו של אינטרס הציבור שבשמירה על עתודות קרקע לקבורה, הרי שלא היו בידיה הנתונים שהובאו לידיעתה בשלב מאוחר יותר אודות האפשרות למימוש הייעוד הציבורי. כפי שעולה מהחלטת הוועדה, שינוי זה מתבסס על שניים – "עלייה בפופולאריות" של הר הזיתים ככלל וכאתר קבורה בפרט, ובמקביל וכתוצאה מכך האפשרות לעשות שימוש בטכנולוגיות קבורה יקרות יותר אשר יאפשרו קבורה חרף תנאי השטח הקשים. 28. עם כל הכבוד, אין בידי לקבל טעמים אלו. כאמור, משאושרה התוכנית להפקדה, ניתן להביא לשינוי בה או לדחייתה אך בהתקיימם של טעמים כבדי משקל. אין בשינוי "בפופולאריות" של אתר כזה או אחר ומעליית הביקוש לשימוש בו כדי להצדיק את הפיכת הקערה על פיה. קבלתו של טעם זה כטעם לגיטימי לשינוי בעמדתם של מוסדות התכנון תביא למצב של חוסר ודאות, בו לא יהיה בידי מפקידי התוכנית כל אפשרות להסתמך על אישורה, מחשש שמה ישתנה טעמו של הציבור ביום מן הימים. יתרה מכן, אף ככל שניתן היה לטעון כי בשינוי הביקוש לשטחי קבורה יש משום שיקול ממשי להכרעה מחודשת בסוגיית ייעוד הקרקע, הרי שאין בידי הוועדה לגשת לסוגיה כדף חלק, ואין בידיה להתעלם מהשיקולים שהנחו אותה בעת שהגיעה להחלטתה המקורית, ובראש ובראשונה השיקול שבמתן יכולת למשיבים להתגורר באזור ולהקים את בתיהם בו כדין. לכך יש להוסיף את העובדה שבשטח הנדון ממילא קיימת בניה המוקדמת לכניסתה לתוקף של תוכנית עמ/9, בנוסף לבנייה שנעשתה שם שלא כדין, כך שבכדי לממש את ייעודו הציבורי יידרש שימוש באמצעי הפקעה בנוסף לאכיפה. ללא הידרשות להליכים מורכבים אלו הרי שממילא אין אפשרות ליצור רצף קרקעי בו ניתן לעשות שימוש כבית עלמין. אכן, צודקת הוועדה בקביעתה כי שינוי ייעוד מייעוד ציבורי לייעוד פרטי אל לו להיעשות בקלות ראש, אולם משעה שהוחלט על השינוי היה עליה לשוב ולהידרש לכל אותם השיקולים שהנחו אותה בעת החלטתה הראשונה, ולא רק לטעמים החדשים שנתגלו בפניה, וכך לא עשתה במקרה שלפנינו. אף מסיבה זו, דין ההחלטה להתבטל (וראו בג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עירית הרצליה, פ"ד נב(3) 222, 237 (1998). 29. לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי כי נדחה את הערעור. בהתאם אני מציע כי המערערות ישאו בשכר טרחת בא כוחם של המשיבים בסכום של 40,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ו' בשבט התש"ע (21.1.2010). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08043740_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il