אחמד שיבלי נ. מדינת ישראל - המרכז לגביית קנסות

החלטה בתיק בג"ץ 4367/12 בבית המשפט העליון בג"ץ 4367/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: אחמד שיבלי נ ג ד המשיב: המרכז לגביית קנסות עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ח' באייר התשע"ג (18.4.2013) בשם העותר: עו"ד עאוני ח'ליל בשם המשיב: עו"ד רועי שויקה פסק-דין השופט ע' פוגלמן: העתירה שלפנינו נסבה על החלטת המרכז לגביית קנסות (להלן גם: המרכז) להתנות את הדיון בבקשת העותר לפריסת תשלומים והפחתת תוספת פיגורים, בתשלום 40,000 ש"ח (שמחציתו נועד לשמש פיצוי למתלונן). 1. במסגרת הליכים פליליים, הוטלו על העותר עונשי מאסר, קנסות וכן פיצויים לנפגע העבירה כמפורט להלן. בהליך הראשון (ת"פ 1569/04 (שלום נצ')) הושת על העותר – בנוסף על עונש מאסר בפועל של תשעה חודשים ומאסר מותנה – קנס בסך 100,000 ש"ח, שהיה אמור להיות משולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים לאחר שחרורו ממאסר, או שנת מאסר תמורת הקנס (להלן: הקנס הראשון). העותר לא החל בתשלום הקנס הראשון במועד, והטיפול הועבר למרכז לגביית קנסות. ביום 17.1.2007 פנה העותר למרכז לגביית קנסות בבקשה להפחתת תוספת פיגורים, לפי סעיף 5ג לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), וכן בבקשה לפריסה נוספת של החוב. בהחלטת המרכז נקבע כי על העותר לשלם תחילה את הקנס המקורי, ולאחר מכן תידון בקשתו להפחתת תוספת הפיגורים. העותר מיאן לשלם את חובו, ולאחר שכשלו הליכי גבייה שננקטו נגדו, הודיע המרכז לבית המשפט על אודות אי-תשלום החוב. ביום 23.4.2012 הוציא בית משפט השלום בנצרת פקודת מאסר נגד העותר בגין הקנס הראשון. בהליך שני (ת"פ (שלום חי') 2340/05; ע"פ (מחוזי חי') 15721-12-08), נגזרו על העותר עונש מאסר בפועל (72 חודשים), מאסר מותנה, קנס בסך 200,000 ש"ח או 24 חודשי מאסר תמורתו (להלן: הקנס השני), וכן פיצוי בסך 20,000 ש"ח למתלונן (להלן: הפיצוי). לאחר שהקנס השני לא שולם, הוציא בית המשפט המחוזי בחיפה פקודת מאסר עקב אי-התשלום. ביום 22.3.2010 פנה העותר למרכז לגביית קנסות לדחות את מועד תשלום חובו עד לתום ריצוי מאסרו בפועל, וכן בבקשה לפרוס את חובו הכולל ל-30 תשלומים חודשיים שישולמו לאחר תום ריצוי העונש. ביום 6.4.2010 ניתנה "החלטה זמנית", שלפיה על העותר לשלם 40,000 ש"ח על אתר (מתוכם 20,000 ש"ח לטובת הפיצוי), ולאחר מכן תידון בקשתו לפריסה ולדחיית התשלום בפני ועדה. העותר לא שילם את חובו גם לפי ההחלטה האמורה, ולכן הופעלה פקודת המאסר שהוצאה בעניינו. 2. במסגרת הליך פלילי נוסף שבו הורשע העותר (ת"פ (שלום נצ') 2060-05-09), הוטל עליו קנס בסך 40,000 ש"ח (להלן: הקנס השלישי) או 100 ימי מאסר תמורתו. לאחר שכבר הוצאה פקודת מאסר עקב אי תשלום הקנס השלישי, החליט בית משפט השלום בנצרת – לבקשת העותר – להורות כי הקנס השלישי ישולם ב-20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מ-6 חודשים לאחר תום מאסרו של העותר, ולכן בוטלה פקודת המאסר בגין קנס זה. 3. העתירה שלפנינו מכוונת להחלטת המרכז שלא לדחות את מועד תשלום הקנסות הפליליים עד לאחר תום ריצוי עונש המאסר שהוטל על העותר, וכן לדחיית בקשתו לפריסת התשלומים. נטען כי התנאי שנקבע בהחלטה הזמנית, ולפיו על העותר לשלם את הפיצוי "האזרחי" כתנאי לדיון בבקשתו – אינו סביר. יצוין כי העתירה מכוונת לקנס הפלילי הראשון והשני ולפיצוי, ואינה מתייחסת לקנס השלישי שבהתייחס אליו – כאמור – נעתר בית המשפט לבקשת העותר לפריסת התשלומים ודחייתם. במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, טען העותר כי פקודת המאסר חלף-קנס שהוצאה בעניינו אף משליכה על אפשרות שחרורו המוקדם. 4. עמדת המשיב היא כי דין העתירה להידחות. ראשית, נטען כי לא עלה בידי העותר להציג סיבות כלשהן המצדיקות פריסה או דחייה של התשלומים, והודגש כי הקנסות ופריסתם לתשלומים נקבעו כבר על-ידי בתי המשפט בגזרי הדין, תוך איזון בין מצבו הכלכלי של העותר לשיקולים הנוספים. שנית, נטען כי ממילא נשא המבקש בעונש המאסר חלף הקנס השני, ולכן שאלה זו התייתרה. אשר לנושא הפיצוי, נטען כי דין העתירה להידחות על הסף משלא צורף המתלונן כמשיב לעתירה. בתום דיון שהתקיים לפנינו ביום 18.4.2013, הורינו לב"כ המדינה להגיש הודעת עדכון ביחס לנושאים שונים, כפי שיפורט להלן. 5. לאחר בחינת טענות העותר וב"כ המשיב בדיון שהתקיים לפנינו, ועיון בהודעתו המשלימה של המשיב ובתגובת העותר לה (מיום 19.6.2013) – הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. לעניין הטענות הפרטניות של העותר המכוונות לדחיית התשלום והחלוקה לתשלומים, לא מצאנו כי קיימת עילה להתערבותנו בהחלטות המרכז לגביית קנסות. בתי המשפט הלכו כברת דרך לטובת העותר, והורו מלכתחילה על פריסת הקנס לתשלומים, אך העותר לא שילם דבר. בצד האמור, ממילא – כפי שעדכן המשיב בהודעותיו – העותר השלים את ריצוי תקופת המאסר חלף הקנס השני (24 חודשים), בתאריך 18.6.2012; ובימים אלה, הוא עתיד לסיים לרצות את עונש המאסר חלף הקנס הראשון (12 חודשים). לכן, טענותיו כלפי הקנסות ופרישתם לתשלומים הפכו לאקדמיות גרידא. אשר לטענות העותר המכוונות לפיצוי – משלא צורף המתלונן כמשיב לעתירה דנן, דין העתירה להידחות על הסף (השוו: בג"ץ 8267/11 הרשקוביץ נ' משטרת ישראל (11.7.2012)). גם לגופם של דברים אציין כי לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת המשיב, להתנות את המשך הטיפול בבקשתו בתשלום הפיצוי. גביית הפיצויים שנפסקו לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, היא חלק מסמכויותיו של המרכז לגביית קנסות, ונוכח העובדה שפיצויים אלה משולמים לנפגע העבירה – חשיבותם היא רבה. יוער כי העדיפות שניתנת לפירעון סכום הפיצוי על פני תשלום הקנס, מעוגנת בסעיף 3(ד) לחוק. על כן, ההחלטה להתנות את הטיפול בבקשת הפריסה והפחתת תוספת הפיגורים בתשלום הפיצויים אינה חורגת ממתחם הסבירות בנסיבות העניין, ומתבססת על הערכת המרכז לגביית קנסות בדבר יכולותיו הכלכליות של העותר, שלא פעל כדי לשלם ולו חלק מחובותיו. 6. במסגרת הדיון שהתקיים בעתירה, הובאו לתשומת ליבנו נושאים שונים שביחס אליהם ביקשנו את התייחסות ב"כ המדינה. ראשית, עלתה שאלת השלכת המאסר-חלף-קנס על אפשרות שחרורו המוקדם של העותר. המשיב הבהיר בהודעתו המשלימה כי לפי סעיף 1 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי), "מאסר" הוא "מאסר שנגזר במשפט פלילי, למעט מאסר בשל אי תשלום קנס". לפיכך, תקופת המאסר בשל אי תשלום קנס אינה באה במניין הימים לעניין חישוב שני השלישים (סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי). המשיב מציין כי הפועל היוצא של מצב דברים זה הוא כי מועד "שני שליש" של העותר חל ביום 27.2.2016. משלא מצאנו עילה להתערבות בהחלטות המרכז לגביית קנסות בנוגע להחלטותיו – שהובילו להוצאת פקודת המאסר בעניינו של העותר, נראה כי זהו המועד הנגזר מהוראות הדין (השוו: רע"ב 6145/05 אורן נ' שירות בתי הסוהר (19.7.2005)). שנית, עלתה בדיון סוגיית היעדר קיומו של סעד חלופי להשגה על החלטת המרכז לגביית קנסות. ב"כ המשיב עדכן כי נוכח הערות בית משפט זה במספר הליכים, הוחלט לקבוע בתקנות לפי חוק המרכז לגביית קנסות מנגנון של עיון חוזר בהחלטות, וכן לקבוע הליך של השגה בפני ראש רשות האכיפה והגבייה על החלטה שתתקבל בבקשה לעיון חוזר. לדברי ב"כ המשיב, ניסוח תקנות אלה נמצא בשלב מתקדם, והן עתידות להיות מונחות על שולחן ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת במועד קרוב. בהמשך, תיבחן שאלת ההליך הראוי לערעור על החלטת ראש רשות האכיפה והגבייה בהשגה כאמור. להשקפתנו דומה כי ראוי להשלים את הליך הסדרתו של סעד חלופי בהקדם האפשרי. העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ז בתמוז התשע"ג (‏24.6.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12043670_M09.doc יב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il