יוסף עוקבי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4364/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4364/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז המערער: יוסף עוקבי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.5.2015 בת"פ 22646-04-14 שניתנו על ידי כבוד השופטת ש' רנר תאריך הישיבה: ו' בחשון התשע"ו (19.10.2015) בשם המערער: עו"ד ישי שרון בשם המשיבה: עו"ד דפנה שמול פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) בת"פ 22646-04-14 מיום 10.5.2015, בגדרו הושת על המערער עונש של 30 חודשי מאסר בפועל; ו-6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירת אלימות. כתב האישום והכרעת הדין 2. ביום 9.4.2014 הוגש נגד המערער כתב אישום, המייחס לו עבירות של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן בהתאמה: חוק העונשין ו-עבירת חבלה בנסיבות מחמירות); והחזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, היה המערער בן זוגה של אילנית חן (להלן: אילנית), ואילו המתלונן היה בן זוגה הקודם. בין המערער למתלונן שרר סכסוך אשר היה קשור ביחסיהם עם אילנית. על פי עובדות כתב האישום, ביום 2.4.2014, תיאמו המתלונן ואילנית מפגש בשעה 21:00, סמוך לתחנת הרכבת הקלה בעיר ירושלים (להלן: מקום המפגש). בשעה הנקובה, הגיעו למקום המפגש אילנית, המערער ומכר של המערער בשם ששון ששון (להלן: ששון), והבחינו במתלונן מצדו השני של הכביש. המערער סימן למתלונן להתקרב אליהם, והמתלונן עשה כן. בשלב זה, החל המתלונן לשוחח עם ששון, בעוד המערער נעמד מאחורי אילנית וששון, שלף מכיסו חפץ חד ואז דקר את המתלונן בצדו הימני של גופו. כתוצאה ממעשה הדקירה, נגרם למתלונן קרע בכליה הימנית ונפגע העורק הכלייתי – נזק אשר סיכן את חייו – וכן נגרמה לו המטומה בגודל של כ-10 סנטימטרים. 3. בתשובתו לכתב האישום, הודה המערער כי דקר את המתלונן, אך טען כי הדבר נעשה מתוך הגנה עצמית. המערער טען כי יום קודם לאירוע, הגיע המתלונן לביתו בדרישה כי יחדל מהקשר עם אילנית, ואיים על חייו. באירוע עצמו, לפי גרסתו, החזיק המתלונן חפץ חד תוך שהוא מבצע תנועה מאיימת כלפיו, ועל כן הקדים ודקר אותו באולר שהיה מצוי בכיסו. 4. ביום 9.3.2015, הכריע בית המשפט המחוזי את דינו של המערער והרשיע אותו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירת חבלה בנסיבות מחמירות. אמנם בית המשפט המחוזי קבע כי מחומר הראיות עולה שאכן התקיים מפגש בו איים המתלונן על המערער ביום שלפני האירוע, וכי במהלך האירוע עצמו החזיק המתלונן בידיו חפץ חד, אך נמצא כי לא התקיימו בעניינו של המערער התנאים לקיומה של הגנה עצמית, ממשית או מדומה. בפרט, בית המשפט המחוזי מצא כי לא התקיימו תנאי הנחיצות והמיידיות לקיומה של ההגנה, משום שהאיום התרחש במקום פתוח ממנו ניתן לסגת, ומשום שפעולת הדקירה לא נועדה להדוף איום קונקרטי כלשהו מצד המתלונן. גזר הדין של בית המשפט המחוזי 5. ביום 10.5.2015, בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער. בגזר דינו, בית המשפט עמד על הערך המוגן שנפגע מביצוע העבירה ועל מידת הפגיעה בו, על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ועל מדיניות הענישה הראויה. תחילה, בית המשפט המחוזי קבע כי הערך המוגן אשר נפגע ממעשה הדקירה הוא הערך של חיי אדם, וכי ערך זה נפגע באופן מהותי. באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, בית המשפט המחוזי התייחס לאיומו של המתלונן על המערער, ולכך שבשעת האירוע המתלונן אחז בחפץ חד כנסיבות לקולה, וכן לעובדה שלא הוכח כי אירוע הדקירה עצמו לא היה ספונטני. מאידך, חזר בית המשפט המחוזי על כך שבשעת האירוע לא הגיב המערער לאיום מיידי, וכי מלכתחילה התנהגותו של המערער לקראת האירוע הייתה בעייתית. זאת, שכן המערער הגיע חמוש בסכין למפגש טעון עם המתלונן –שאליו לא הוזמן – חרף הבנתו כי "הסיפור עלול להסתבך", נוכח איומו של המתלונן יום קודם לכן. כמו כן, בית המשפט המחוזי מצא כי מעשה הדקירה גרם למתלונן נזק משמעותי, אשר העמיד אותו בסכנת חיים, אך עם זאת, צוין כי מדובר בדקירה אחת בלבד בגב המתלונן, אשר עשויה הייתה גם להסתיים באופן קל יותר. באשר למדיניות הענישה הנהוגה, בית המשפט המחוזי בחן את הענישה בעבירות שעניינן דקירה, ואשר התקיימו בהן נסיבות דומות לעניין שלפנינו, וקבע כי מתחם העונש ההולם לעבירה נע בין 2 ל-5 שנות מאסר בפועל. 6. בקביעת העונש המתאים למערער, בית המשפט המחוזי התייחס לנסיבותיו האישיות של המערער, שאינן קשורות לביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי עמד בפירוט על מצבו הרפואי של המערער, אשר סבל מבעיית קרישת דם שנים קודם למעצרו, ובפני בית המשפט טען כי מצבו הידרדר משמעותית, עד כדי כך שאינו מסוגל לקום ממיטתו. חרף העובדה שלא הוצגו ראיות להידרדרות זו, בית המשפט המחוזי מצא כי יש לתת למצבו הרפואי של המערער משקל בגזר דינו. בנוסף, נמצא כי מרבית עברו הפלילי של הנאשם אינו מהעת האחרונה ובחלקו הגדול אף לא רלבנטי בהיותו נוגע לעבירות סמים, ועל כן נקבע כי אין בו להטות את הכף לחומרה. על סמך דברים אלו, החליט בית המשפט המחוזי למקם את המערער בחלק התחתון של מתחם העונש, וגזר עליו את העונש המפורט בפסקה 1 לעיל, כאשר עונש המאסר בפועל כולל את תקופת מעצרו של המערער, שנמשכה כשנה. מכאן הערעור שלפניי. 7. תחילה, המערער ערער גם על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אך חזר בו מהערעור עליה במהלך הדיון בפנינו, ולכן הערעור על הכרעת הדין נדחה. נותר כעת הערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. נימוקי הערעור ותשובת המשיבה 8. המערער טוען בערעורו כי בית המשפט המחוזי לא שקל כראוי את הנסיבות המקלות המתקיימות בעניינו, והטיל עליו עונש המחמיר יתר על המידה. המערער סבור כי מתחם העונש שנקבע לו חורג לחומרה יתרה מעקרון ההלימה, וזאת משום שלשיטתו, בית המשפט המחוזי התעלם משלוש נסיבות מקלות משמעותיות: הנסיבה הראשונה היא שמעשה הדקירה לא היה מתוכנן, ועל כן נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי מדובר באירוע שאינו ספונטאני; הנסיבה השנייה היא שהמתלונן היה היוזם של האירוע, שכן הוא זה שאיים על המערער ביום שלפני האירוע והוא היה זה שבהתנהגותו חייב את אילנית ואת המתלונן להגיע למקום המפגש. בנוסף, בהתנהגותו במהלך האירוע, הכניס המתלונן את המערער למצב של סערת רגשות בשל התנהגותו; הנסיבה השלישית היא שאף אם למערער לא עמדה הגנה מפני אחריות פלילית, הרי שנסיבות עניינו קרובות להגנה כזו, ולטענתו בית המשפט המחוזי העניק משקל בגזר דינו דווקא ליסוד המיידיות שלא התקיים, ובכך החמיר עמו. כמו כן, המערער מפנה למספר פסקי דין, אשר לעמדתו מלמדים כי העונש שהוטל עליו חמור משמעותית ממקרים אחרים אשר נסיבותיהם דומות לשלו, וכי מתחם העונש הראוי בעניינו היה בין 6 חודשי עבודות שירות לבין 2 שנות מאסר בפועל. 9. עוד מפנה המערער לנסיבותיו האישיות, וסבור כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לחלקן בפסק דינו. בפרט, המערער טוען כי היה מקום להתייחס לפגיעה במשפחתו כתוצאה מריצוי עונשו, לשיתוף הפעולה שלו עם רשויות החוק – אשר התבטא בכך שהודה במעשה הדקירה והעלה את טענת ההגנה העצמית מיד בתחילת חקירתו – ולנסיבות חייו הקשות. 10. מאידך, המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור. לשיטתה, בנסיבות המקרה שלפנינו אין קרבה לסייג של הגנה עצמית, משום שבמועד הדקירה לא התקיימה סכנה מוחשית למערער, שעמד מאחורי המתלונן ולא היה בין השניים קשר עין. על כן, המשיבה סבורה כי בית המשפט המחוזי כבר הלך כברת דרך לכיוון המערער בכך שבעת גזירת דינו התחשב באיום שאותו הוא חש. לעמדתה, המערער הגיע למפגש הטעון – אליו, כאמור, לא הוזמן – כשהאולר מצוי בכיסו, במקום בפאוץ' שבו לגישתה הוא שומר אותו בדרך כלל. בכך, סבורה המשיבה, יש להעיד על ידיעתו כי האירוע הולך להסלים, וכן יש בכך כדי לפגוע בטענתו בדבר קרבה להגנה עצמית. עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי התחשב בכל הנסיבות לקולה הקיימות בעניינו של המערער, ובפרט במצבו הרפואי, ולכן גזר עליו עונש בחלק התחתון של המתחם שנקבע, וזאת על אף שהאירוע היה חמור ולא היה רחוק מלהסתיים במות המתלונן. משכך, המשיבה סבורה כי אין מקום להתערבות בגזר הדין. דיון והכרעה 11. הלכה ידועה היא שלא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונש אותו גזרה הערכאה הדיונית, וכי ההתערבות שמורה לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או כאשר העונש שנגזר חורג במידה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים (ראו: ע"פ 1569/13 כריים נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (13.1.2015); ע"פ 5221/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (27.10.2014)). איננו סבורים כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות, כפי שנפרט להלן. 12. לעניין נסיבות ביצוע העבירה, דין הטענה כי בית המשפט המחוזי לא שקל נסיבות מקלות משמעותיות – להידחות. תחילה, יצוין כי אין בידינו לקבל את טענת המערער לפיה בית המשפט המחוזי קבע שאירוע הדקירה לא היה ספונטני. בפסקה 7 לגזר הדין, בית המשפט המחוזי מציין: "עם זאת, אין ראיה לכך שאירוע הדקירה עצמו לא היה ספונטאני" (ההדגשה אינה במקור – ס.ג'.) – וזאת, כנסיבה המקלה את חומרת הגעתו של המערער למפגש טעון כשהוא חמוש באולר. דהיינו, בית המשפט המחוזי סבר כי האירוע לא היה מתוכנן, ושקל עובדה זו לזכות המערער ולא לחובתו. כמו כן, לא מצאנו ממש בטענתו של המערער כי בית המשפט המחוזי לא שקל את הסיבות שהביאו את המערער לבצע את העבירה בקביעת מתחם העונש. בית המשפט המחוזי עמד במפורש על כלל הנסיבות אותן מאזכר המערער בטיעוניו: המניע של המערער למעשה, אשר שורשיו באיום של המתלונן עליו כי ינתק את הקשר עם אילנית; על כך שמקור המפגש הוא בהתנהגותו של המתלונן, וכי הוא זה אשר יזם את המפגש; ועל כך שבמועד האירוע אחז המתלונן בחפץ חד וכי המערער אוים מכך. נסיבות אלה עמדו למערער לקולה בקביעת מתחם העונש, כפי שעולה בבירור מגזר דינו של בית המשפט המחוזי. 13. טענה נוספת בפיו של המערער ביחס לנסיבות ביצוע העבירה, היא כי היה מקום לשקול לטובתו את קרבתו לסייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית, בהתאם להוראת סעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין. ביחס לשימוש בסעיף זה בנסיבות של הגנה עצמית, הובעה בפסיקה העמדה לפיה "אדם אשר חלים בעניינו חלק מתנאי ההגנה העצמית ראוי להתחשבות בנסיבות המיוחדות שהובילו למעשיו בעת גזירת עונשו" (ע"פ 1964/14 שימשילשווילי נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (6.7.2014); ע"פ 9062/12 חבה נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (10.6.2014)). בחינת הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מגלה כי לא נקבע בה כי מתקיים איזה תנאי מתנאיה של ההגנה העצמית, ואף מצוין בפסקה 17 להכרעת הדין: "בענייננו, בלא להידרש לבחינת התקיימותו של כל תנאי ותנאי די בכך שאצביע כי לא התקיימו לא תנאי הנחיצות ולא תנאי המיידיות, על מנת שתידחה טענתו של הנאשם לקיומה של הגנה עצמית" (ההדגשה אינה במקור – ס.ג'.). אנו סבורים כי מנסיבות המקרה שלפנינו ומהכרעת הדין עולה כי התנאי היחיד אשר ייתכן כי התקיים הוא התנאי בדבר קיומה של סכנה מוחשית לפגיעה בחייו או בגופו של המערער, וזאת אף לפי גרסתו העובדתית. כפי שעמדנו לעיל, האיום שחש המערער ממילא נשקל על ידי בית המשפט המחוזי בגזר דינו לטובתו, ועל כן, נחה דעתנו כי בית המשפט המחוזי שקל את מלוא השיקולים הרלבנטיים הנוגעים לנסיבות ביצוע העבירה. 14. באשר למדיניות הענישה בעבירות דומות, מצאנו כי העונש שנגזר על המערער אינו חורג ממתחם העונש הראוי. בית משפט זה עמד פעמים רבות על הסכנות הגלומות ב"תת-תרבות הסכין", אותה יש להוקיע ולגנות באמצעות ענישה מרתיעה (ראו, בין רבים: ע"פ 79/15 קנדלקר נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (5.5.2015); ע"פ 8912/13 מדינת ישראל נ' טל, פסקה 11 (13.2.2014); ע"פ 588/07 שמילה נ' מדינת ישראל (28.2.2008)). כפי שעמד על הדברים השופט י' דנציגר בע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן, פסקה 21 (10.11.2009): "קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם שימוש בסכין לשם פתרון מחלוקות וסכסוכים. יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח." כן יפים למקרה שלפנינו (בשינוי המתחייב, הואיל ולא מדובר כאן בשני צעירים) – בו המערער הופיע לאירוע טעון כשהוא חמוש באולר, ולאחר מכן טען לקיומה של הגנה עצמית – הדברים אותם אמר לפני למעלה מעשור השופט מ' חשין בע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל (20.12.2004): "בתי המשפט, בהם בית-המשפט העליון, הוסיפו והתריעו שוב ושוב על אותה מגפה שפשתה במחנה והיא מגפת תת-תרבות הסכין. צעירים נושאים עימהם סכינים למיניהן, משל המדובר היה בפריט לבוש הכרחי כממחטה או כדבר אחר שאדם נושא בכיסו כמפתח או כמכשיר טלפון נייד. וסכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה. שאלנו את עורך-דין כהן מה טעם נשא המערער את הסכין על גופו משבא למועדון ותשובתו לכך היתה כי הדבר נעשה 'להגנה עצמית'. להגנה עצמית מפני מי נשאל, והתשובה היא, כמובן, להגנה עצמית מפני נערים כמערער שאף הם נושאים על גופם סכין 'להגנה עצמית'. כך, 'ליתר בטחון' נושא לו נער סכין על גופו, 'ליתר בטחון ועל כל צרה שלא תבוא'". עונשו של המערער הולם את חומרת העבירה בה הורשע, ואת נסיבות ביצועה. לפני המערער עמדה האפשרות לסגת מהעימות עם המתלונן, או לפנות לרשויות החוק, אך הוא בחר ליישב את מחלוקתו בנשק קר. יוזכר, כי עבירת חבלה בנסיבות מחמירות היא עבירה אשר עונשה המרבי הוא עונש מאסר של 14 שנים, ועל כן מתחם העונש שנקבע מאזן היטב בין האינטרס הציבורי בעקירתה מהשורש של תת-תרבות הסכין, לבין נסיבות ביצוע העבירה וחלקו של המתלונן באירוע. עונשו של המערער אף תואם את העונשים שהוטלו במקרים דומים, בהם דקר נאשם אדם בנסיבות בהן טען לקיומה של הגנה עצמית בשל איום עליו, והורשע בעבירת חבלה בנסיבות מחמירות (ראו למשל: ע"פ 48/12 מדינת ישראל נ' בלקוול (5.8.2012); ע"פ 8711/09 יאסין נ' מדינת ישראל (28.6.2010)). 15. לבסוף, לא מצאנו ממש בטענה כי בית המשפט התעלם מנסיבות אישיות מקלות אשר היה בהן למקם את המערער על הרף התחתון ביותר של מתחם העונש שנקבע בעניינו. בית המשפט המחוזי נתן משקל משמעותי למצבו הרפואי של המערער ומיקם אותו בחלק התחתון של מתחם העונש. הנסיבות הנוספות לקולה, אותן מציין המערער בערעורו, עמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, אף אם לא הוזכרו מפורשות בחלק האופרטיבי של גזר הדין, שכן משקלן נופל משמעותית ממשקלן של הנסיבות הרפואית. איננו סבורים כי יש מקום להתערב באיזון אותו ערך בית המשפט המחוזי בקביעת העונש המתאים למערער, ולהקל עוד בעונשו של המערער. 16. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ו בחשון התשע"ו (8.11.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15043640_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il