תמר טורג'מן נ. רשות שדות התעופה בישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 4360/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4360/10 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרת: תמר טורג'מן נ ג ד המשיבים: 1. רשות שדות התעופה בישראל 2. בית הדין הארצי לעבודה 3. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד ד"ר עומר דקל; עו"ד שרית יקוטי; עו"ד גל ליבר בשם המשיבה 1: עו"ד אפרת דויטש פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עניינה של העתירה שבפנינו הוא בבקשת העותרת כי המשיבה 1 (להלן: המשיבה) תיתן טעם מדוע לא תופסק לאלתר הפלייתה של העותרת ומדוע לא תשלם לה את הפרשי השכר המגיעים לה נוכח הפלייתה מאז שנת 2005. לחלופין, מבקשת העותרת כי המשיבה תנמק מדוע היא לא נותנת את הסכמתה למינוי מומחה לניתוח עיסוקים, לפי סעיף 5 לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק שכר שווה). למעשה, העתירה מופנית כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי), בתיק ע"ע 186/10 מיום 14.3.2010, אשר דחה ברוב דעות את ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי) בתיק עב(ת"א) 8860/06 מיום 12.2.2009. בתביעה שהגישה העותרת לבית הדין האזורי נטען, כי היא מועסקת בתפקיד של עוזרת ליועץ המשפטי של המשיבה וכי בתפקיד זה היא הופלתה לרעה מבחינת קביעת מעמדה כראש מדור (רמ"ד), מעמד נמוך מזה שנקבע לתפקידים בהם מכהנים יתר עוזרי הסמנכ"לים (רמ"ח). את עתירתה ביססה העותרת הן על חוק שכר שווה והן על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988. בית הדין האזורי (כבוד השופט א' איטח) דחה את התביעה. בית הדין דחה את טענת האפליה שהעלתה העותרת וקבע כי מדובר בהבחנה מותרת הנובעת משיקולים עניניים. בעניין זה קיבל בית הדין את עמדת המשיבה לפיה הסיבה שמעמדה של העותרת נקבע כרמ"ד היא מדיניות שהונהגה בה באותה תקופה בדבר צמצום בעלויות כוח האדם. בית הדין דחה גם את טענת העותרת ביחס לחוק שכר שווה וזאת, בין היתר, כיוון שתכליתו של החוק אינה מתקיימת בנסיבות המקרה. בהקשר זה התייחס בית הדין לאמירה של העותרת לפניו לפיה היא לא חשבה כי היא הופלתה בגלל היותה אישה. עוד התייחס בית הדין לכך שמעמד התפקיד בו מכהנת העותרת נקבע עוד בטרם פרסום המכרז. לבסוף, קבע בית הדין כי החלטת הרשות לא התקבלה באופן שרירותי וכי היא לא נגועה בשיקולים זרים ולכן אין טעם המצדיק את התערבותו. על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגש ערעור בפני בית הדין הארצי אשר נדחה ברוב דעות (השופטים ש' צור ו-ע' רבינוביץ בניגוד לדעתו של השופט י' פליטמן). בית הדין קבע כי פסק דינו של בית הדין האזורי מפורט, מנומק ומבוסס היטב וכי אין כל טעם משפטי המצדיק התערבות בו. עוד קבע בית הדין כי לא מצא מקום להתערב בממצא העובדתי של בית הדין האזורי לפיו המשיבה הפעילה מדיניות של צמצום בכוח אדם. בית הדין התייחס לכך שמעמד המשרה פורסם במכרז לאיושה ולכן לא ניתן לטעון בדיעבד כי רמת המשרה הייתה צריכה להיות גבוהה יותר. קבלת טענה זו, לפי עמדת בית הדין, תהווה פגיעה בעיקרון השוויון בין המועמדים במכרז וכן בעקרון ההזדמנות השווה של מועמדים פוטנציאלים אחרים. עוד קבע בית הדין כי לא הוכח כי תפקידה של העותרת זהה או דומה לאחד מהתפקידים המוגדרים בדרגה של רמ"ח. בעניין הפרת חוק שכר שווה קבע בית הדין כי על פניו, מאחר והעותרת הודתה כי היא לא מופלית בשל היותה אישה, אין תחולה להוראות החוק וכי מעבר לכך לאור קביעתו העובדתית של בית הדין לפיה הייתה קיימת מדיניות צמצומים ברשות אין צורך לבחון את שאלת זהותה של משרת העותרת לזו של עוזרי הסמנכ"לים האחרים. השופט י' פליטמן, בדעת מיעוט, קבע כי יש לקבל את ערעורה של העותרת בכל הנוגע לחוק שכר שווה. לפי עמדתו, לא ניתן לקבוע כקביעה עובדתית כי הייתה נהוגה אצל המשיבה מדיניות של צמצום עלויות כוח אדם. בנוסף, אין צורך להוכיח את כוונת המעביד להפלות בין העובדים על מנת להקים עילה מכוח חוק שכר שווה ובמקרה זה העובדה כי תקן משרתה של האישה היחידה בין עוזרי הסמנכ"לים נקבע לרמה של רמ"ד במקום רמ"ח מצביעה על הפלייה לכאורה. מכאן העתירה שבפנינו אשר בגדרה חוזרת העותרת על טענותיה בפני בית הדין הארצי וביניהן, בין היתר, הטענה כי אין ממש בטענת המשיבה לפיה ההסבר לדירוג הנמוך שניתן לתפקידה הוא מדיניות של צמצומים; הטענה כי היא האישה היחידה בתפקיד של עוזר סמנכ"ל וכן האישה היחידה בדרגת רמ"ד ולא בדרגת רמ"ח; וכן הטענה כי המשיבה נהגה כלפיה בהפליה פסולה בניגוד לעקרון השוויון ובניגוד להוראות חוק שכר שווה. עוד טוענת העותרת כי הותרת פסק דינו של בית הדין הארצי על כנו עלולה לפגוע באופן ממשי ביכולתן של נשים לתבוע את זכויותיהן מכוח חוק שכר שווה. מנגד, טוענת המשיבה כי דין העתירה להדחות על הסף כיוון שהעותרת לא הציגה טעות משפטית בפסק דינו של בית הדין הארצי ועתירתה הינה למעשה ערעור על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. אף לגופו של עניין טוענת המשיבה כי דין העתירה להדחות וזאת, בין היתר, כיוון שלא הוכחה זהות בין תפקידי עוזרי הסמנכ"לים וכיוון שבית הדין האזורי קבע כי השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה בדבר דירוג תפקידה של העותרת היו שיקולי צמצום. דין העתירה להידחות על הסף. ראשית יוער, כי אמנם העתירה הופנתה בעיקרה כנגד המשיבה, אך בפועל מבקשת העותרת לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי, כאמור לעיל. כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא יתערב בפסקי דין של בית הדין לעבודה, אלא במקרים חריגים, כאשר פסק הדין לוקה בטעות משפטית מהותית, שהצדק מחייב את תיקונה (ראו בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 6667/08 לוי נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 2.2.2009)). מקרה זה אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים והעתירה אינה מעלה טעמים מיוחדים המצדיקים התערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. כפי שאף טוענת העותרת, טענתה העיקרית של המשיבה בדיון בפני בית הדין הייתה כי העותרת מונתה לדרגה של רמ"ד בהתאם למדיניות הצמצומים שנקטה בה באותה העת ולכן מדובר בהתנהלות לגיטימית ולא בהפליה אסורה. בית הדין האזורי קיבל טענה זו וקבע, כקביעה עובדתית ולאחר שמיעת עדויות בנושא, כי הוכח כי ההחלטה בדבר הדרגה שניתנה לעותרת נבעה ממדיניות של צמצום עלויות כוח אדם ואיוש משרות חדשות בתקן נמוך יותר. בית הדין הארצי לא מצא טעם להתערב בקביעה עובדתית זו ואף ביסס עליה את מסקנתו לפיה התנהלות המשיבה במקרה זה הייתה לגיטימית ולא הייתה בה משום הפרה של חוק שכר שווה או של עקרון השוויון. בנסיבות אלה לא נפל פגם חריג בפסק דינו של בית הדין הארצי ולא קיימת בו טעות משפטית מהותית אשר מחייבת את התערבותו של בית משפט זה. בוודאי שאין זה מתפקידו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה כצדק לשבת כערכאת ערעור שלישית ולבחון קביעות עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית לאחר ששמעה את העדים והראיות שהוצגו בפניה. אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף. ניתן היום, כ"ו בחשון התשע"א (3.11.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10043600_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il