יצחק טלבי נ. דנה אטלס עו"ד בתפקידה כמנהלת מיוחדת

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4358/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערער: יצחק טלבי נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד דנה אטלס – מנהלת מיוחדת 2. כונס הנכסים הרשמי 3. מיקי מאיר טל 4. שלמה טלבי 5. יוסי טלבי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ע' אטיאס) בפש"ר 44696-04-15 מיום 3.4.2017 תאריך הישיבה: ד' באדר ב התשע"ט (11.3.2019) בשם המערער: עו"ד כוכבה חן זיו; עו"ד אברי קנטרוביץ' בשם המשיבה 1: בעצמה בשם המשיב 2: עו"ד רו"ח אסף ברקוביץ' בשם המשיבים 5-3: עו"ד קובי קמחי; עו"ד אושרי שמחה פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ע' אטיאס), שבגדרו הוחלט לממש את זכויות המערער בדירה שבה הוא מתגורר. ברקע הדברים הליכי פשיטת רגל נגד המערער. ביום 27.5.2015 ניתן צו לכינוס נכסי המערער. עד מועד עריכת הדו"ח המסכם מטעם המנהלת המיוחדת בעניינו (9.11.2016), הוגשו נגד המערער 11 תביעות חוב בסך כולל של 3,578,155 ש"ח, שעיקרן בגין חוב נטען משותף של המערער לשלושת ילדיו (המשיבים 3-5; להלן: הבנים). החוב לבנים נובע מפסק דין שניתן בעקבות הסכם גירושין, שבו הסכים המערער להעביר לטובת ילדיו את ירושתו מאביו: בית הוריו והמגרש שעליו היה בנוי הבית בבנימינה, הידוע כגוש 10208, חלקה 19 (להלן: המגרש). בין החייב לילדיו התקיימו הליכים משפטיים שבסופם נקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה כי על המערער לשלם להם סך של 150,000 דולר נכון ליום 21.9.09, סכום המהווה את חלקו של המערער ממכירת המגרש, אשר נמכר תמורת סכום של 450,000 דולר. ערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל נדחה על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד. ביום 3.8.2015 הגישו הבנים בקשה למתן הוראות שעניינה המשך הליכי מימוש זכויות המערער בדירה שבה הוא מתגורר (להלן: הנכס). לטענתם, במסגרת הליכים משפטיים שהתנהלו בינם לבין המערער בבית המשפט לענייני משפחה משכן האחרון לטובתם את מלוא זכויותיו בנכס שאותו רכש מכספי מכר בית הוריו והמגרש שעליו היה בנוי הבית. המערער מצידו הגיש בקשה לביטול רישום המשכון ביחס לנכס. ביום 10.11.2016 התקיים דיון בבקשתו של החייב שבסיומו גובשו, בסיועו של בית המשפט, הסכמות שנועדו לאפשר הותרת החייב בדירת מגוריו, עד אריכות ימיו ושנותיו, ותוך מתן אפשרות לרעייתו להתגורר בנכס 18 חודשים נוספים לאחר פטירתו. דא עקא, שבסופו של יום הביע המערער התנגדות להסדר זה ובהיעדר הסכמה נדרש בית המשפט להכריע בשתי שאלות שעמדו להכרעה: בקשת הבנים לביטול הליך פשיטת הרגל, ולחלופין להמשיך בהליכי מימוש הזכויות בנכס. בנושא הראשון נדחתה הבקשה והמערער הוכרז פושט רגל, ועל כך הצדדים לא חלוקים. באשר לבקשת בעלי התפקיד והבנים לממש את זכויות החייב בדירה שבה הוא מתגורר – צוין כי אין למערער להלין אלא על עצמו כאשר דחה הצעה להסדר אשר נועדה לאפשר לו להתגורר בדירה עד אריכות ימיו. נפסק כי לא ניתן להגיע לסילוק החוב בדרך פחות דרסטית מאשר מכירת בית המגורים של המערער. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המערער כי ילדיו הם האחראים לאי-רישום הזכויות בדירה על שמו ועל שם רעייתו, ושלכן הוא זכאי לדיירות מוגנת. בית המשפט המחוזי הפנה לפסיקת בית משפט זה בעניין ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111 (1997) (להלן: הלכת פרמינגר) שבגדרה נפסק כי יש לפרש באופן מצמצם את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר) באופן שההגנה תחול אך ורק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות, וקבע כי אין מקום לכרסום בהלכה זו. נקבע כי בחינת התנהלות שני הצדדים תחת שסתום "תום הלב" ובחינת מכלול הנסיבות, אינם מובילים למסקנה כי שיקולי יושר ותום לב מצדיקים החלת הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר על המקרה שלפנינו. בית המשפט ציין בנוסף כי לא שוכנע שרישום המשכון מנע בפועל את רישום הזכויות בנכס על שם המערער, ואף לא ניתן לומר כי התנהלותם של ילדי החייב היא שמנעה או הכשילה את רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. סוף דבר, נקבע כי הנאמנת תנקוט בכל הפעולות הדרושות לשם פרסום ומכירת דירת המערער למרבה במחיר; וכי ייקבע דיון נפרד בנושא הדיור החלופי. על הכרעה זו נסב הערעור שלפנינו, שהתמקד בשני מישורים. במישור הראשון בקשו באי כח המערער לשכנענו כי יש מקום לחזור להצעת ההסדר שנדחתה על ידי המערער בערכאה קמא, וזאת בשל טעמים הומניטאריים לרבות גילו של המערער והיעדר אופציית מגורים לאחר שיסתיים פרק הזמן שייקצב ל"דיור חלוף"; ובשים לב לקרבת המשפחה בינו לבין הנושים. במישור השני, בקשו לשכנענו להתערב בהכרעה המשפטית בדבר מימוש הזכויות בנכס, תוך הרחבת הלכת פרמינגר. לאחר שיח ושיג עם בעלי הדין, התברר כי לא קיימת נכונות מצד הבנים לחזור להסדר שהוצע ונדחה על ידי המערער בבית המשפט המחוזי, ואף לא הייתה נכונות לשקול הסדר חלופי אחר שהוצע על ידינו. בהיעדר הסכמה, אין מנוס מהכרעה לפי שורת הדין, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, לא מצאנו עילה לשקול מחדש את הלכת פרמינגר. לא מצאנו לדחות את הממצאים העובדתיים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי; הממצאים תומכים במסקנה המשפטית; ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. אנו דוחים אפוא את הערעור בגדר תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984. בנסיבות העניין החלטנו לא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' באדר ב התשע"ט (‏11.3.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 17043580_M03.docx עח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il