אביבה ברכה נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 4357/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4357/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: אביבה ברכה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ) בת"פ 61008-12-13 מיום 12.5.2015 תאריך הישיבה: ל' בחשון התשע"ו (12.11.2015) בשם המערערת: עו"ד רונן חילוה בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ע' פוגלמן: ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערערת בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ). 1. המערערת ונאשמים אחרים שהואשמו עמה באותו כתב אישום הורשעו על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן. כעולה מכתב אישום זה, הנאשמים 2 ו-3 הם אחים והמערערת (נאשמת 4 בכתב האישום) היא דודתם. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום הוחזקה מסעדת "בית השניצל" שבעכו בבעלות משפחת הנאשמים 4-2. הנאשם 1 עבד כשכיר במסעדה. המתלונן התגורר בשכנות למסעדה ובינו לבין משפחת הנאשמים 4-2 שרר סכסוך על רקע שטח פעילות המסעדה ואופן פעילותה. 2. ביום 3.7.2011, בסביבות השעה 16:00, הגיע המתלונן לחנייה הסמוכה לביתו. הנאשמים 3-1 עמדו בסמוך ובינם לבין המתלונן התנהל דין ודברים שבמהלכו הם קיללו את המתלונן וירקו לעברו. המתלונן התרחק מהם מעט ונכנס לחצר ביתו. בהמשך נכנסה המערערת אחר המתלונן לחצר ביתו, קראה: "בואו, בואו" ואמרה למתלונן: "יא בן זונה, אנחנו נהרוג אותך". הנאשמים 3-1 נכנסו לחצר אחרי המערערת, הקיפו את המתלונן וקיללו אותו. בהמשך תקפו הנאשמים את המתלונן: המערערת הכתה פעמיים בראשו באמצעות מקל שאותו לקחה מחצר ביתו של המתלונן, ואילו הנאשמים 3-1 הכו אותו בבעיטות ובאגרופים. במהלך התקיפה המתוארת נפל המתלונן על הארץ בעוד שהנאשמים 3-1 חובטים בו בבעיטות ובאגרופים. לאחר שהנאשמים הרפו מהמתלונן אמרה לו המערערת כי יהרגו אותו שכן לקח להם את האדמה. כתוצאה ממעשי הנאשמים נגרמו למתלונן שני שברים ברגלו וחבלות שונות. המתלונן אושפז בבית חולים כחודשיים ולאחר מכן שהה חודשיים נוספים באשפוז במחלקת שיקום. 3. שירות המבחן הכין תסקירים על אודות הנאשמים. בהתייחס למערערת עמד שירות המבחן על נסיבותיה האישיות ועל עברה הפלילי, וציין כי המערערת התקשתה להכיר בהתנהגותה הפוגענית ובחומרת מעשיה. לאחר זאת בחן שירות המבחן אם יש מקום לשלבה בהליך טיפולי. כעולה מהתסקיר, המערערת מסרה כי היא אינה זקוקה להליך שכזה מכיוון שאינה רואה עצמה כאדם אלים. על רקע האמור לא המליץ שירות המבחן על אפיק טיפולי. יחד עם זאת, השירות חיווה דעתו כי אם יוטל עליה עונש מאסר, ניתן לשקול לאפשר לה לרצות עונש זה בדרך של עבודות שירות. 4. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ) על כך שהעיקרון המנחה בענישה בגדר תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הוא עקרון ההלימה, היינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בקביעת מתחם הענישה עמד בית המשפט על הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מביצוע העבירה – שלמות הגוף ובטחונו האישי של המתלונן – וכן ציין את תקופת האשפוז הממושכת שנדרשה למתלונן. לעניין הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה הודגש כי מדובר ב-4 נאשמים שפעלו יחדיו, הכו וחבלו במתלונן. הגם שבשלב הראשון מי שקיללו את המתלונן וירקו עליו היו הנאשמים 3-1, בהמשך נכנסה המערערת אחר המתלונן לחצר ביתו, קראה לשאר בני החבורה ואף איימה כי תהרגו. למעשה, כך צוין, היא זו שהובילה את בני החבורה אחריה. בשלב זה הקיפו הנאשמים את המתלונן, ומי ש"נתנה את הטון" הייתה המערערת שהכתה את המתלונן פעמיים בראשו באמצעות מקל שאותו לקחה מחצר ביתו של המתלונן. לאחר שהמתלונן נפל על הקרקע המשיכו, כזכור, הנאשמים 3-1 לחבוט בו בבעיטות ובאגרופים. המערערת נטלה לקחה חלק פיזי פעיל בהכאה באותו שלב, ולאחר שהנאשמים הרפו מהמתלונן שוב איימה עליו בכך שאמרה לו שיהרגו אותו שכן לקח להם את האדמה. 5. על רקע ההשתלשלות האמורה נקבע כי חלקה של המערערת באירוע היה משמעותי ביותר בהובילה את יתר החבורה; בכך שעשתה שימוש בנשק קר; ובכך שפעלה באופן זה במקום לשמש כ"מבוגר האחראי" (משום גילה ומתוקף היותה דודתם המבוגרת של הנאשמים 3-2). אם הייתה עושה כן – ספק אם האירוע היה מידרדר אל המקומות שאליהם שהגיע. לאחר סקירת פסיקת בתי המשפט נקבע כי מתחם העונש ההולם בעניינם של הנאשמים 3-1 נע מ-4 חודשי מאסר, שיכול וירוצו בעבודות שירות, ועד ל-20 חודשי מאסר; ובעניינה של המערערת נע הוא מ-6 חודשי מאסר, שיכול וירוצו בעבודות שירות, ועד ל-30 חודשי מאסר. 6. אשר לעונש שיש להשית בתוך המתחמים נקבע כי יש ליתן משקל לשיהוי הניכר שנפל בהגשת כתב האישום. בעניינם של הנאשמים 3-1 ניתן משקל לגילם הצעיר וכמו כן לכך שמדובר בהרשעתם הראשונה. נפסק כי ההליך הפלילי שהתקיים נגדם והשתת עונש מאסר, ולו בעבודות שירות, מהווה אמצעי מרתיע דיו, וזאת בצד פיקוח שירות המבחן. לגבי המערערת ניתן משקל לחלקה הדומיננטי; לכך שבמקום שתרסן את יתר בני החבורה היא הלהיטה את הרוחות; לאיומים הבוטים שהשמיעה כלפי המתלונן; ולשימוש שעשתה בנשק קר, תוך הכאה על ראשו של המתלונן. אף לעניין הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה נמצא כי עניינה של המערערת שונה מזה של האחרים נוכח עברה הפלילי ושתי תקופות המאסר שבהן נשאה. זאת, הגם שמאז שנת 2006 עד לשנת 2011 לא הייתה היא מעורבת באירועים נוספים. בית המשפט הוסיף כי נתן דעתו גם לטיעון המערערת שלפיו היא מטפלת באמה הקשישה, אך נתון זה לא יכול למנוע הטלת מאסר בפועל – מה גם שלא נטען כי אין אדם או גורם אחר שיכול לקחת על עצמו את הטיפול באם. הודגש כי בלא הנתונים שנשקלו לקולה, לרבות הודאת המערערת, עונשה היה כבד יותר. 7. על המערערת הושת אפוא עונש מאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים; 8 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורה, והתנאי הוא כי לא תעבור עבירות אלימות מסוג פשע; ומאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך שלוש שנים, והתנאי הוא כי לא תעבור עבירות אלימות מסוג עוון. כמו כן הושת עליה קנס בסכום של 1,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו, כמו גם פיצוי למתלונן בסכום של 7,500 ש"ח. 8. על כך נסב הערעור שלפנינו שבו קבל בא כוחה של המערערת על המסקנות שהסיק בית המשפט מכתב האישום המתוקן בהתייחס לחלקה של המערערת באירוע. עוד הדגיש כי עברה הפלילי של המערערת התיישן ולא היה בו להצדיק פער כה גדול בינה לבין שותפיה; וכי לא ניתן משקל מספיק לשיקולים לקולה שעליהם עמד בית המשפט, ובהם חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה והטיפול באם המבוגרת, כמו גם להמלצתו של שירות המבחן. בא כוחה של המערערת הוסיף וטען כי שגה בית המשפט בקביעת מתחם הענישה ובקביעת העונש בתוך המתחם. להשקפתו, ענישה מאחורי סורג ובריח לא תשרת במקרה זה את האינטרס הציבורי, וראוי לשקול להשית על המערערת עונש מאסר שאותו תישא בעבודות שירות. 9. בא כוח המדינה טען מצדו כי יש להבחין בין חלקה של המערערת לבין חלקם של הנאשמים האחרים בפרשה, וזאת נוכח הטעמים שעליהם עמד בית המשפט. עוד נטען כי מדרג הענישה שנקבע בגזר הדין הוא ראוי. גב' וייס, בשם שירות המבחן, עמדה על גורמי הסיכון שפורטו בתסקיר, ובצד האמור על התמתנות בפעילותה הפלילית של המערערת לאורך השנים. בסופו של יום לא בא שירות המבחן בהמלצה טיפולית בעניינה של המערערת. 10. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, לא מצאנו עילה להתערבות בגזר הדין המנומק והמפורט של בית המשפט המחוזי. אכן, בית המשפט המחוזי התייחס בגזר הדין לעברה הפלילי של המערערת כטעם מבחין לעומת עניינם של הנאשמים האחרים, וצודק בא כוחה של המערערת כי ההרשעות התיישנו. יחד עם זאת, מקובלת עלינו ההבחנה שערך בית המשפט המחוזי בין המערערת לבין הנאשמים האחרים, הן בהיבט של חלקה הדומיננטי באירוע, הן ביחס למשקל שנתן לגילם הצעיר של הנאשמים האחרים. להשקפתנו הבחנה זו, שנסמכת על שוני רלוונטי, אינה פוגעת בעקרון אחידות הענישה ודי היה בה כשלעצמה כדי להצדיק תוצאה עונשית שונה בעניינה של המערערת. בהינתן כל אלה, ובשים לב לעוצמת הפגיעה במתלונן ולתקופת האשפוז הממושכת שלו, סבורים אנו כי גם לאחר מתן משקל מתאים לנסיבות לקולה, שעליהן עמד בית המשפט המחוזי במפורט, מחייב עקרון ההלימה בנסיבות העניין השתת עונש מאסר בפועל על המערערת. קביעת העונש בתוך המתחם על יסוד הטעמים שעליהם עמד בית המשפט המחוזי – כמפורט בפסקה 7 לעיל – אינה חורגת לדעתנו מרמת הענישה הראויה במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור. המערערת תתייצב לריצוי מאסרה בבית הסוהר נווה תרצה, בתאריך 1.12.2015 בשעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותה תעודת זהות או דרכון. על המערערת לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ‏ה' בכסלו התשע"ו (‏17.11.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15043570_M05.doc כב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il