בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4351/00
ע"פ 4463/00
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערערת (בע"פ 4351/00): מדינת ישראל
נגד
המשיב (בע"פ 4351/00): ג'מאל אבו-אלהווא
המערערים
(בע"פ 4463/00): 1. דאוד אבו-אלהווא
2.
ג'מאל אבו-אלהווא
נ
ג ד
המשיבה
(בע"פ 4463/00): מדינת ישראל
ערעור
על הכרעת דינו וגזר דינו
של
בית המשפט המחוזי בירושלים
מיום
7.5.2000 בת"פ 364/99 שניתן
על-ידי
כבוד השופטת מ' נאור
תאריך הישיבה: ג' באדר תשס"א
(26.2.01)
בשם
המערערת (בע"פ 4351/00)
והמשיבה
(בע"פ 4463/00): עו"ד ר' לוי-גולדברג
בשם
המשיב (בע"פ 4351/00)
והמערערים
2-1 (בע"פ 4463): עו"ד א' מוגרבי ועו"ד ס' זועבי
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
המערערים בע"פ 4463/00 - אב
ובנו - הם תושבי עקבת-סוואנה בירושלים. בין משפחת המערערים לבין שכניהם, בני משפחת
קדמאני, ניטש סכסוך בשאלת זכותם של השכנים לעבור בדרך הגובלת בחלקת ביתה של משפחת
המערערים. ביום 3.12.99 נתלהטה המריבה בין שתי המשפחות. במהלכה של תיגרה אלימה,
בין המערערים לבין המנוח ראג'ה איברהים מוחמד קדמאני, הלם האב (להלן: דאוד), באלת
עץ, בעורפו של המנוח. הבן (להלן: ג'מאל), שלקראת התיגרה הצטייד בסכין קצבים גדולה,
נחלץ עד מהרה לכלות את זעמו במנוח: הדף אותו לעבר מדרון סמוך ונעץ את סכינו בירכו
השמאלית. הסכין, שפילחה את ירכו של המנוח עד לעומק 11 ס"מ, קרעה את העורקים
הראשיים באזור הירך. המנוח הוחש לבית-חולים, אך לרופאים לא נותר אלא לקבוע את
מותו, שנגרם כתוצאה מאובדן דם רב.
שני המערערים הועמדו לדין לפני בית המשפט
המחוזי. בנוסף לעבירת התפרעות, שיוחסה לשניהם, הואשמו - האחד, דאוד, בעבירת תקיפה
ואילו השני, ג'מאל, בעבירת הריגה, כמשמעה בסעיף 298 לחוק העונשין. המערערים,
שבחקירתם לא חלקו על המעשים שיוחסו להם, טענו להגנתם, כי הותקפו על-ידי המנוח ושני
אחרים מבני משפחת קדמאני, ופעלו כפי שפעלו לשם התגוננות מפני התקיפה. ג'מאל הוסיף
וטען, כי לא התכוון לדקור את המנוח, אלא שסכינו פגעה במנוח באקראי, בעת ההתגוששות
ביניהם. השופטת המלומדת נכונה הייתה להניח, כי המערערים אכן הותקפו. עם זאת קבעה -
על יסוד בחינת נסיבותיו העובדתיות של האירוע - כי מעשיהם כלפי המנוח לא נדרשו,
וממילא לא נועדו, לשם התגוננות, אלא נעשו על-ידי המערערים בתגובה ("השבת
מלחמה שערה") למעשי תוקפיהם. גירסת ג'מאל, כי סכינו פגעה במנוח באקראי, נדחתה
על-ידי השופטת מכול וכול. ביחס לגירסה זו נקבע בהכרעת הדין, כי לא זה בלבד שאין
היא עולה בקנה אחד עם הודאת ג'מאל בשלב החקירה, שלוותה אף בשיחזור המעשה על-ידיו,
אלא שהיא אף אינה מתיישבת עם נסיבות ההתרחשות ועם מידת הכוח אשר נדרשה להחדרת
הסכין למעמקי ירכו של המנוח. ברם, חרף קביעתו, כי הכנסת הסכין לגופו של המנוח
הייתה פעולה רצונית, שביצועה נכרך בהפעלת כוח פיזי, נמנע בית המשפט מהרשעתו של
ג'מאל בעבירת ההריגה בה הואשם, שכן מעצם ביצוע המעשה לא ניתן, לדעתו, ללמוד
בוודאות שלג'מאל הייתה מודעות לכך, שהמנוח אף עלול למות כתוצאה מפגיעת הסכין
ברגלו. לנוכח הספק שמצא, בשאלת התקיימותו של יסוד המודעות לתוצאה הקטלנית, זיכה
בית המשפט המחוזי את ג'מאל מעבירת ההריגה בה הואשם והרשיעו תחתיה בעבירה של גרימת
מוות ברשלנות, בהתאם לסעיף 304 לחוק העונשין.
לפנינו שני ערעורים נגד הכרעת הדין. בערעורם
הנ"ל משיגים דאוד וג'מאל על צדקת הרשעתם בדין, בטענה אחת ויחידה, והיא, כי
בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את טענתם כי פעלו מתוך הגנה עצמית. ואילו בע"פ
4351/00 משיגה המדינה על צדקת זיכויו של ג'מאל (המשיב בערעורה) מאשמת הריגה,
כמשמעה בסעיף 298 לחוק העונשין, שיוחסה לו בכתב האישום. לערעורם של דאוד וג'מאל לא
נתבקשה המדינה להשיב. דחיית טענתם של השניים, כי פעלו לשם התגוננות מפני תוקפיהם,
מהווה, בראש ובראשונה, הכרעה עובדתית, שבית המשפט המחוזי הגיע אליה על יסוד כלל
הראיות שבאו לפניו, לרבות התרשמותו הבלתי-אמצעית מעדויות המערערים עצמם. את מסקנתו
האמורה נימק בית המשפט כראוי, וטענות הסניגור המלומד לא הניחו יסוד להתערבותנו
במסקנה זו.
ערעור המדינה, לעומת זאת, בדין יסודו. הדעה
הרווחת בפסיקה היא, כי מאז חקיקתו של תיקון 39 לחוק העונשין, שיכלולה של עבירת
הריגה אכן מותנה, בין היתר, בקיום מודעות לאפשרות שהמעשה יגרום למותו של הקורבן,
ושוב אין להסתפק בקיום מודעות לאפשרות שהקורבן יספוג חבלה גופנית. לפרשנות
יסודותיה של עבירת הריגה, לאורו של תיקון 39, ראו את פסק-דינו של השופט אור
בע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145. עם זאת ברי,
כי קיומה של מודעות לאפשרות גרימתה של חבלה חמורה עשוי, בדרך כלל, להקים חזקת
מודעות גם לאפשרות של גרימת מוות. הלוא האפשרות שחבלה חמורה עלולה אף לסכן את חייו
של הקורבן נלמדת מניסיון החיים (השוו: ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני,
פ"ד נג(2) 632, דברי השופטת דורנר בעמ' 641-640). הנטל לסתור את החזקה, כי
היה מודע לאפשרות שהקורבן ימות כתוצאה ממעשהו, רובץ על שכמו של מבצע המעשה החבלני,
תוך היותו מודע לאפשרות שמעשהו יסב לקורבן חבלה גופנית חמורה; ואם אין עולה בידו
לסתור את החזקה, למצער כדי הקמת בסיס לספק בדבר תחולתה עליו, מן הדין להרשיעו
בעבירת הריגה (ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד(4) 653,
דברי השופטת דורנר בעמ' 666).
דין זה חל בפרשתנו. כעולה מן העובדות שנקבעו,
נעץ ג'מאל את סכינו בירכו של המנוח עד לעומק של 11 ס"מ. החדרת הסכין לעומק זה
הצריכה הפעלת כוח פיזי. אין כל ספק, כפי שאף נקבע לחובתו במפורש בהכרעת הדין,
שמעשה זה ביצע ג'מאל בכוונה לחבול בגופו של המנוח, תוך שהיה מודע לכך שכתוצאה מן
הפגיעה עלולה להיגרם למנוח חבלה חמורה. מקביעות אלו נגזר קיומה של חזקה עובדתית,
כי בהחדירו את סכינו לגופו של המנוח, היה ג'מאל מודע גם לאפשרות שמעשהו עלול לגרום
אף למותו של המנוח. השופטת המלומדת סברה, כי בדבר קיומה של מודעות זו מתעורר ספק;
זאת (כך עולה מדבריה) על רקע הנחתה כי לא ניתן לקבוע בוודאות לחובתו של ג'מאל כי
היה מודע לאפשרות שהמנוח עלול למות כתוצאה מפגיעת הסכין בירכו. להנחה זו אפשר שהיה
מקום אילו נתברר, כי ג'מאל אכן כיוון את סכינו לירכו של המנוח, בהאמינו באמת
ובתמים כי גרימת חבלה בחלק זה של גופו אינה עלולה, בשום נסיבות שהן, להסתיים בגרימת
מותו. אך לא אלה הם פני הדברים: מן הגירסה שמסר ג'מאל בשלב החקירה, ושעליה ביסס
בית המשפט את הכרעתו העובדתית, עלה כי החדיר את סכינו לגופו של המנוח, מבלי לכוון
לירך דווקא. יתר על כן, בעת שיחזור המעשה, משנתבקש להצביע על המקום בגופו של המנוח
אליו כיוון את סכינו, היפנה את אצבעו לפלג הגוף העליון באזור המותן. בנסיבות אלו
היה על בית המשפט להחיל עליו את חזקת המודעות לקיומו של הסיכון הקטלני, ובהיעדר
ראיה לסתור חזקה זו, או לעורר ספק באיתנותה, היה על בית המשפט להרשיע את ג'מאל
בעבירת הריגה.
מטעמים אלה יש לדחות את ערעור המערערים
בע"פ 4463/00, לקבל את ערעור המדינה בע"פ 4351/00, לבטל את הרשעתו של
ג'מאל (המשיב בערעור המדינה) מן העבירה של גרימת מוות ברשלנות ולהרשיעו בעבירת
הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, אשר יוחסה לו בכתב האישום. יתר חלקי הכרעת-דינו
של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. לנוכח התוצאה, על יסוד המבוקש על-ידי המדינה
בערעורה ובהסכמת הסניגוריה, יוחזר ההליך לבית המשפט המחוזי להשלמת הטיעון בנושא
ענישתו של ג'מאל ולמתן גזר-דין חדש.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
מסכימה אני עם חוות דעתו של חברי, השופט מצא,
אך רואה אני להעיר לעניין הדרך אשר הביאה את חברי למסקנה המרשיעה, ולהביע עמדה
בנוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.
עבירת ההריגה הינה עבירת-תוצאה, אשר במסגרתה
נדרש להוכיח כי התנהגות הנאשם גרמה למות הקורבן. היסוד הנפשי הנדרש בעבירה הוא
מחשבה פלילית. טרם תיקון 39 לחוק העונשין, קבעה הפסיקה שדנה בעבירת ההריגה, כי די
להוכיח שהנאשם היה מודע לאפשרות כי התנהגותו תגרום לקורבן חבלה גופנית ממשית, ואין
הכרח להוכיח כי הנאשם היה מודע לאפשרות של גרימת מוות דווקא. (ראו למשל: ע"פ
1/52 דויטש נ' היועמ"ש, פ"ד ח 456, 471; ע"פ 100/66 איסן
נ' היועמ"ש, פ"ד כ(3) 102, 109; וראו גם: ע"פ 1100/93 סובאח
נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 635, בפיסקה 8 לפסק-דינו של השופט גולדברג).
הרציונל לגישה פרשנית זו, היה נעוץ בהשקפה לפיה תכלית עבירת ההריגה אינה רק הגנה
על החיים, אלא גם הגנה על בטחון הזולת ועל שלמות הגוף. (ראו: ע"פ 1/52 דויטש
נ' היועמ"ש, פ"ד ח 456, 471). לשון עבירת ההריגה, כנוסחה אז, איפשרה
פרשנות זו. סעיפים 298 ו299- לחוק קבעו:
298.
"הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו- מאסר עשרים
שנים".
299.
"מחדל אסור העולה כדי התרשלות פושעת במילוי חובה, בין יש עימו כוונה לגרום
מוות או חבלת גוף ובין שאין עימו כוונה כזאת".
(ס"ח
תשל"ז 271; ההדגשות הוספו)
הנוסח האמור של סעיף 298 לחוק העונשין נותר על
כנו, אולם סעיף 299 לחוק בוטל במסגרת תיקון 43 לחוק העונשין. עם ביטולו של הסעיף,
בוטל העיגון בלשון החוק, לפרשנות לפיה די במודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת חבלה
גופנית. יתרה מזאת, במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, נקבע בסעיף 20(א) לחוק, כי
מחשבה פלילית היא: "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה
לתוצאות המעשה, הנימנים עם פרטי העבירה... (ההדגשה הוספה)". מלשונו של
סעיף זה עולה, איפוא, כי המודעות הנדרשת במסגרת עבירות של מחשבה פלילית, היא
מודעות לאפשרות של גרימת התוצאה כפי שהיא מופיעה בהגדרת העבירה.
מאז הוחקו תיקון 39 ותיקון 43 לחוק העונשין,
שבה ועלתה בפסיקתנו שאלת טיבה של המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירות ההריגה לפי סעיף
298 לחוק. כפי שציין חברי השופט מצא בחוות דעתו, הדיעה השלטת כיום בפסיקתנו הינה
כי במסגרת עבירת ההריגה, אין להסתפק בהוכחת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת
חבלה גופנית ממשית, ויש להוכיח כי הנאשם היה מודע לאפשרות של גרימת המוות, היא
התוצאה הכלולה בהגדרת העבירה. (ראו: ע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל,
דינים-עליון מב 218, דעתו של השופט גולדברג; ע"פ 4639/95 מלכה נ' מדינת
ישראל, פ"ד נ(2) 661, דעתו של השופט גולדברג; ע"פ 1713/95 פרידמן
נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 265, דעתו של השופט בך; ע"פ 7159/98 מדינת
ישראל נ' פלוני, דינים-עליון נו 23; ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל,
פ"ד נג(2) 145; ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד
(4) 653, 665-666; ע"פ 1196/99 ממדוב נ' מדינת ישראל, דינים-עליון נז
891, דעתו של השופט זועבי; ע"פ 2480/00 קראדי נ' מדינת ישראל (טרם
פורסם); וראו גם: מ' קרמניצר "על עבירת ההריגה במשפטנו" הפרקליט
לו (תשמ"ד) 201, 112-113; אף כי הדעה בעניין זה אינה אחידה וקיימות עמדות
חולקות. ראו: ע"פ 1713/95 פרידמן הנ"ל, דעת השופטת שטרסברג-כהן;
וכן ע"פ 1196/99 ממדוב הנ"ל, דעתו של השופט קדמי).
חלקי עם הסבורים כי חקיקת סעיף 20(א) לחוק
העונשין וביטול סעיף 299 לחוק, אכן שינו את המצב המשפטי ששרר בעבר, באופן שכיום
נדרשת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. בהתחשב בכך, שאלה מורכבת
היא עד כמה ניתן להיעזר בקביעת קיומה של המודעות לתוצאה הקטלנית, תוך הישענות על
חזקה ראייתית-עובדתית, המושתתת על הוכחת מודעות הנאשם לאפשרות של גרימת חבלה
גופנית. נראה כי החזקה, לפיה מודעות לאפשרות גרימת חבלה מקימה בדרך כלל חזקת מודעות
לגרימת המוות, עלולה לטשטש את השינוי שחל בנוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה.
ודוק, מסכימה אני, כמובן, עם חברי השופט מצא, כי ניתן להיעזר בחזקות עובדתיות
להוכחת היסוד הנפשי בעבירה. ברמה הראייתית, משקפות החזקות העובדתיות את נסיון
החיים והשכל הישר, אף כי ניתן לסותרן בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. לעניין סעיף 298
לחוק, ניתן לומר כי רק כאשר המודעות לגרימת החבלה הגופנית, היא מודעות המתייחסת
לחבלה חמורה שמעצם טיבה עלולה לסכן חיים, מתקיימת מודעות לתוצאה הקטלנית. אולם
בנסיבות כאלה, ספק אם יש צורך להיזקק למודעות לחבלה וניתן לקבוע מודעות לאפשרות
גרימת המוות.
בהתאם לכך, אני סבורה כי בנסיבות רגילות, לשם
בחינת המודעות לתוצאה הקטלנית, ניתן לעשות שימוש ראייתי בחזקת המודעות, לפיה חזקה
כי אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה אותה ביצע, ובכלל זה אף חזקה כי היה
מודע לאפשרות של גרימת התוצאה הטבעית העשויה לצמוח מהתנהגותו. כך, כאשר אדם מתנהג
התנהגות פוגענית מן הסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות קורבנו, תוך שהוא
מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה, רשאים אנו להניח בהעדר ראיה
לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית.
במקרה דנן, הוכח כי ג'מאל אחז בסכין קצבים
גדולה, הניף אותה לעבר פלג גופו העליון של המנוח כדי לנעוץ אותה בקורבנו, אך
בסופו של דבר פילח את ירכו באמצעות הסכין עד לעומק של 11 ס"מ. נוכח עוצמת
הדקירה, עומקה ומיקומה, חזקה על ג'מאל שהיה מודע לאפשרות כי היא עלולה לגרום למותו
של המנוח, כתוצאה טבעית של המעשה. משלא הצליח ג'מאל לסתור חזקה ראייתית זו או
להצביע על טעם ממשי המעורר ספק לגביה, הרי ניתן לקבוע שהוכח כי היה מודע לאפשרות
של גרימת המוות. בהתחשב בכך, יש מקום להרשיעו בעבירת ההריגה, כאמור בפסק-דינו של
השופט מצא.
ש
ו פ ט ת
השופט מ' חשין:
אני מסכים לפסק-דינו של חברי השופט מצא,
להכרעת הדין ולדרך הילוכו של חברי עד להכרעתו בדין. כן מסכים אני להערתה של חברתי,
השופטת ביניש.
כולנו נסכים כי עם תיקון 39 לחוק העונשין
נתחולל שינוי בהגדרת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הריגה. שעד לתיקון לא נדרשה התביעה
להוכיח אלא שהנאשם היה מודע לאפשרות כי הקורבן ישא בחבלה גופנית ממשית, ואילו לאחר
התיקון שוב אין די בכך. עתה נדרש כי הנאשם יהא מודע לאפשרות כי מעשהו יגרום למותו
של הקורבן. כל-כך - לדינא. אשר לדיני ראיות - באלו, למותר לומר, לא חל כל שינוי
בענייננו כאן. כך בדיני ראיות על דרך הכלל וכך באשר לחזקות שבעובדה (praesumptio hominis; praesumptio facti), שמערכת עובדות
מסויימת יכולה שתקים.
משנעמוד בבירור על ההבחנה שבין הגדרת המהות
ליסוד הנפשי בעבירת ההריגה לבין שאלת הראיות, נוסיף ונדע ממילא כי במקרים מסויימים
העומדים להכרעה לפני בית-משפט, יכול שאדם יורשע בעבירת הריגה גם לפי הגדרת היסוד
הנפשי שנדרש על-פי הדין הקודם גם לפי הגדרת היסוד הנפשי בדין עתה. כך הוא, למשל,
במקרים שאדם נועץ סכין לעומק גופו של הזולת.
הערת לשון: בהידרשו
לעניינו של המערער השני, כך הציג בית-משפט קמא את מסגרת הדיון: "השאלה המרכזית השנויה במחלוקת היא, האם הנאשם 2 היה זה שדקר
את המנוח את הדקירה הקטלנית בסכין." (ההדגשה שלי - מ' ח'). נזכור שנאשם זה
נעץ סכין בירכו של המנוח, והסכין חדרה אל גופו של הקורבן לעומק של כאחד-עשר
סנטימטר, בְּבַתְּקָה בדרכה את העורקים הראשיים. אני מבקש לבוא בריב עם מושג
ה"דקירה" כמושג המתאר את מעשהו של המערער.
בימים שמכבר, נעיצת סכין או חרב בגופו של אדם
כונתה דקירה. וכתיאור מותו הטראגי של המלך הראשון לישראל, המלך שאול:
וַתִּכְבַּד
הַמִּלְחָמָה אֶל-שָׂאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׂים בַּקָּשֶׂת
וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. וַיֹּאמֶר שָׂאוּל לְנֹשֵא כֵלָיו שְׂלֹף חַרְבְּךָ
וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי
וְהִתְעַלְּלוּ-בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׁא כֵלָיו כִי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׂאוּל
אֶת-הַחֶרֶב וַיִפֹּל עָלֶיהָ. (שמואל א לא ג-ד).
לא-כן הוא בימינו, שדקירה היא נעיצת מחט או סיכה,
כדקירת-זריקה או כדקירה לבדיקת דם. זה פירוש המלה "דקירה", וזה צליל
המלה באוזני אדם בימינו. כך הוא בלשון היומיום, הגם שנשתמרו בשפה מטבעות-לשון
במשמעותה המקורית של דקירה, כגון בצירוף התיבות כמדקרות-חרב.
נגזרותיו של השורש נ.ע.צ. מתאימות למעשהו של
המערער, ועל מעשהו ייאמר כי נעץ את הסכין בירכו השמאלית של המנוח (כלשונו
של חברי וכלשון כתב-האישום). עוד אפשר לומר, כי המערער תקע סכין בגופו של
המנוח; וכתיאור הפגישה האחרונה בין אהוד מן-השופטים לבין עגלון מלך מואב:
וַיִּשְׂלַח
אֵהוּד אֶת-יַד שְׁמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ
וַיִתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ. (שופטים ג, כא).
כן ניתן לומר, כי המערער היכה את המנוח בסכין, והוא
כהכות אבנר את עשהאל:
וַיֹּסֶף
עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל-עֲשָׁהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה
וְאֵיךְ אֶשָּׁא פָנַי אֶל-יוֹאָב אָחִיךָ. וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר
בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל-הַחֹמֶשׂ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל-שָׂם
וַיָּמָת תַּחְתָּו וַיְהִי כָּל-הַבָּא אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׂר-נָפַל שָׂם
עֲשָׁהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ. (שמואל ב ב, כב-כג).
יהיו מי שיאמרו כי המערער החדיר סכין לגופו של
המנוח:
וְאַתָּה
בֶן-אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל-כָּף וְתִכָּפֵל חֶרֶב שְׂלִישִׂתָה חֶרֶב
חֲלָלִים הִיא חֶרֶב חָלָל הַגָּדול הַחֹדֶרֶת לָהֶם. (יחזקאל כא, יט).
אחרים יאמרו שהמערער שיקע סכין בגופו של המנוח; הכניס
סכין או תחב סכין לגופו של המנוח; פילח את ירכו של המנוח; חתך
בבשרו של המנוח לעומקו. כל אלה יסכנו, ואולם קשה בעיניי שייאמר כי המערער דקר
את המנוח.
ואם ישאל השואל, מה היה לי שהטרחתי את עטי ואת
הקורא בהערת-לשון שלכאורה אין היא אלא שולית וטפלה לעיקר, אשיב אני ואומר: הלשון היא - ואמורה היא להיות - אספקלריה למציאות, למחשבה,
לנפש. אספקלריה ראוי לה שתהא נקיה ומצוחצחת, כי תשקף - ובמדוייק - את שאמורה היא
לשקף, הן במובן ובמשמעות הן בצליל. כך בענייננו וכך בכל ענין וענין. והמבין יבין
וידע.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט
מצא.
ניתן היום, כו' באדר תשס"א
(21.3.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00043510.F01