פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4350/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4350/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלוני ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.4.12 בת"פ 35722-08-11 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' סלע תאריך הישיבה: כ"א בטבת התשע"ג (3.1.2013) בשם המערער: עו"ד סולימאן עאמר בשם המשיבים: עו"ד עדי צימרמן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.4.2012 (ת"פ 35722-08-11, כבוד השופטת ד' סלע). נגד המערער הוגשו שני כתבי אישום מתוקנים. במסגרת כתב האישום המתוקן הראשון (להלן: כתב האישום הראשון), מיוחסת למערער עבירה של נשיאת והובלת נשק לפי סעיף 144(ב) רישא בצירוף סעיף 144(ב) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). לפי המתואר בכתב האישום הראשון, ביום 05.08.2008, בעת שהיה מתנדב בתחנת משטרה, נטל המערער ממקום מחבוא אקדח חצי אוטומטי, שתי מחסניות המתאימות לאקדח וכן כדורים, ללא שהיה בעל רשות לנשיאתם, ונסע למשמרת התנדבות. המערער נסע בניידת משטרתית יחד עם מתנדב נוסף לביתו של אדם שלישי. המערער והמתנדב הנוסף יצאו מביתו של האדם ונסעו בניידת מרחק מה עד שנעצרו על ידי שוטרי משטרת ישראל. כתב אישום מתוקן שני (להלן: כתב האישום השני) הוגש נגד המערער ונאשם נוסף (להלן: האחר) המייחס להם עבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיפים 335(א)(2) ו-29 לחוק; תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 בצירוף סעיפים 382(א) ו-29 לחוק; וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק. לפי המתואר בכתב האישום השני, ביום 25.11.2011, נתגלע בין המערער למתלונן, אשר עבד עימו, סכסוך מילולי. בעקבות כך, המערער ואחרים קשרו קשר לתקוף את המתלונן. ביום 26.11.2011, התקשר המערער למתלונן וביקש ממנו להגיע לתחנת דלק כדי לשוחח עימו על עניין הקשור לעבודה. המתלונן הגיע לתחנה ובסמוך לכך הגיעו אחרים כשהם נוהגים בטנדר. המערער ניגש לרכבו של המתלונן ובעודו משוחח עימו נסע האחר בטנדר וחסם את רכבו של המתלונן. המערער החל מכה את המתלונן באמצעות אגרופים באפו, בעיניו, בבטנו ובחזהו וצעק לעברו "על מי אתה מלכלך?". האחר משך את המערער מחוץ לרכבו של המתלונן כך שהמתלונן נחבט בחוזקה ברצפה. בעודו על הרצפה המשיכו המערער ואדם נוסף להכות את המתלונן ואף לחנוק אותו, בעוד האחר נכנס לרכבו של המתלונן והזיז אותו מחוץ לתחנה. לאחר מכן, חזר אל שטח התחנה והחל מכה, יחד עם המערער, את המתלונן בחוזקה. ביום 16.11.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום הראשון, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון. ביום 19.2.2012 הורשע הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום השני (ת"פ 13456-12-11), בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון נוסף, ושני התיקים צורפו יחדיו. ביום 19.4.2012 הטיל בית המשפט על המערער עונש של 36 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו; 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן פיצויי למתלונן בסך 25,000 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט לחומרת מעשיו של המערער שכללו אלימות חמורה וכן החזקת נשק ונשיאתו – עבירה שהפכה למכת מדינה ועלולה הייתה לגרום לאסון. בית המשפט ציין כי בהיותו מתנדב במשטרת ישראל, ניתן למערער אמון, והוא מעל בו. כן התייחס בית המשפט לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום השני. למסקנתו, אין מדובר באירוע ספונטני אלא במעשים מתוכננים בקפידה. בהקשר זה, בית המשפט ציין כי למתלונן נגרמו חבלות חמורות וכי הוא סובל מהשלכות האירוע עד לעצם היום. בית המשפט נתן משקל לכך שהעבירה בוצעה בצוותא בעוד שלמערער ולאחרים יתרון מספרי על המתלונן. בית המשפט התייחס לטענותיו של המערער הנוגעות לשיהוי בהגשת כתב האישום ונתן להן משקל. עם זאת, ציין כי מיד לאחר הגשתו, עבר המערער עבירה חמורה נוספת, דבר המלמד כי לא מדובר בשגגה חד פעמית או בשיקול דעת לקוי. בית המשפט נתן דעתו לגזר הדין בעניינו של הנאשם הנוסף בכתב האישום הנוגע למעשי האלימות וקבע כי חלקו של המערער שונה שכן עיקר התכנון והביצוע של העבירות היו שלו וכן זו הרשעתו השנייה. כן התייחס בית המשפט לפנייתו של המערער למשפחת המתלונן לקיום "סולחה" (פיוס) וקבע כי משזו לא התקיימה אין לכך "נפקות אמיתית", בשים לב לכך שלא נחסה מהמתלונן עוגמת הנפש שבעדות בבית המשפט, שכן המערער הודה במיוחס לו, לאחר העדתו. מבחינת שיקולים לקולה בית המשפט התייחס לכך כי המערער לא עשה שימוש בנשק חם בעת תקיפת המתלונן, את עובדת היותו ללא עבר פלילי מכביד, את חרטתו ואת העובדה כי הודה במעשיו, על אף שעשה כן לאחר העדת המתלונן. עוד התייחס בית המשפט לשיהוי בהגשת כתב האישום הנוגע לעבירות הנשק ולצירוף התיקים. כן התחשב בית המשפט בנסיבותיו האישיות כפי שעלו מתסקירי שירות המבחן. אולם, בית המשפט קבע כי ממעשיו של המערער לא עולה דמות של אדם נורמטיבי, זאת עקב מעשי העבירה ועקב חוסר שיתוף הפעולה מצידו עם שירות המבחן בתחילת התהליך. מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערער העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור אשר לא נתן משקל מספק לכך שהוא אינו בעל עבר פלילי ולכך שהודה במיוחס לו. לטענתו, יש לתת משקל לכך שהופסקה התנדבותו במשטרת ישראל ולכך שפוטר מעבודתו. עוד טוען המערער כי בית המשפט לא נתן משקל לשיהוי בהגשת כתב האישום כנגדו. כן טוען כי על שותפו לכתב האישום השני הוטלו ארבעה חודשי מאסר וכי לא היה מקום לפער שכזה. בנוסף, מציג המערער הסכם סולחה שאליו הגיעו שתי המשפחות. לבסוף, המערער מבקש כי נפחית את שווי הפיצוי, שכן לגרסתו, לא הוצגו ראיות לתמוך בנזקים הממוניים וכן בנזקים הלא ממוניים אליהם טען המתלונן. מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת וכי מדובר בעונש הולם בנסיבות העניין. לטענתה, העובדה כי מיד לאחר הגשת כתב האישום הראשון ביצע המערער את המיוחס לו בכתב האישום השני, מעידה על מסוכנותו. כן מציינת המשיבה את חומרת העבירות שביצע המערער שכללו תכנון מוקדם של אלימות, ביצוע בצוותא וכן מעילה באמון המשטרה. באשר לעונש השונה שהוטל על המערער והאחר, טוענת המשיבה כי בעניינם של השניים קיימות נסיבות שונות הכוללות הפרש גילאים, המלצות שונות של שירות המבחן וכן מעורבות שונה בפרשה. באשר לשיהוי בהגשת כתב האישום הראשון, טוענת המשיבה כי ניתן הסבר לשיהוי זה בפני בית המשפט המחוזי וכן כי בית המשפט נתן דעתו לשיקול זה. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיהן, בתסקיר העדכני מטעם שירות המבחן, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק את התערבותנו, זאת משלא מצאנו כי העונש שהוטל על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת ביחס לסוג העבירות שבהן הורשע ונסיבות ביצוען. למעלה מן הצורך נציין כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש הולם בנסיבות המקרה. העבירות המיוחסות למערער הן עבירות חמורות, כל אחת בפני עצמה וודאי שכולן יחד. ראשית, באשר לעבירה של אחזקת ונשיאת נשק שלא כדין, לא פעם הדגשנו את החומרה היתרה של עבירות אלה ואת הצורך במדיניות של ענישה מרתיעה. כפי שנאמר בע"פ 3156/11 זראיעה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.02.2012) "זאת, בעיקר בשל כך שעבירות מסוג זה מקימות פוטנציאל להסלמה עבריינית ויוצרות סיכון ממשי וחמור לשלום הציבור וביטחונו". לא זו אף זו, למעשי המערער מודגשת חומרה יתרה, שכן הוא נשא את הנשק בעודו מתנדב במשטרת ישראל תוך ניצול האמון שניתן לו. באשר לעבירות המיוחסות למערער בכתב האישום השני, מדובר באלימות חמורה, שתוכננה מראש ובקפידה, ונעשתה בצוותא חדא. אין להקל ראש במעשיו של המערער ויש מקום להרחיקו מהחברה לתקופה שנגזרה עליו. הגענו לכלל מסקנה כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים השונים, לרבות השיקולים לקולה שהוצגו על ידי המערער ובפרט טענת השיהוי. בית המשפט התייחס לטענה זו פעמיים בגזר דינו וציין מפורשות כי היא נלקחה בחשבון. משכך, המערער לא העלה עילה המצדיקה את התערבותנו בענוש שנגזר עליו. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ג' בטבת התשע"ג (14.1.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12043500_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il