אפרים מאיר נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק רע"פ 4348/08 בבית המשפט העליון רע"פ 4348/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקשים: 1. אפרים מאיר 2. חברת לבנטל כימיקל וורקס בע"מ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 03/04/2008 בתיק עפ 70812/05 שניתן על ידי כבוד השופטים: ז' המר, י' שיצר ור' בן-יוסף בשם המבקשים: עו"ד משה ישראל, עו"ד צבי פורר ועו"ד משה שמיר בשם המשיבה: עו"ד אור ממון פסק – דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו (כב' סגן הנשיא ז' המר, וכב' השופטים י' שיצר ו-י' שבח), אשר קיבל את ערעור המשיבה והרשיע את המבקשים בעבירות של גרם מוות ברשלנות וגרם חבלה ברשלנות בגין אירוע טרגי של שרפה במרכול, אשר תבע חיים של ארבעה בני אדם, והביא לפציעה קשה של חמישה אחרים. 2. המבקשת, חברת "לבנט כימיקל וורקס בע"מ" (להלן גם: החברה), הינה חברה פרטית שבבעלותה מקרקעין בפתח תקווה (להלן: החלקה). המבקש הינו בעל מניות ומנהל החברה. ביום 2.2.00 אירעה שרפה במרכול שהוקם על מקרקעי המבקשת, וכתוצאה ממנה נהרגו ארבע עובדות המרכול, ונפצעו חמישה מעובדיו (להלן: המנוחות והניזוקים). בעקבות כך, הוגש כתב אישום כנגד המבקשים, וכנגד אחד עשר נאשמים נוספים, המייחס לכל אחד מהם עבירות של גרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות על פי סעיפים 304 ו-341 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). הנאשמים האחרים הם קבלן זיפות שביצע עבודות איטום בגג המרכול בבוקר יום השרפה (נאשם 1); הבעלים, המנהלים, והעובדים של המרכול וכן החברה שהיא הבעלים של המרכול (נאשמים 2-6 ו-13); וכן ראש מדור מניעת דליקות באיגוד כבאות פתח תקווה (להלן: איגוד הכבאות) ומפקחים מטעם המדור (נאשמים 8-11). 3. נאשמים 2-6 ו-13 הגיעו להסדר טיעון עם המשיבה, ובהתאם לו הודו בעבירות שיוחסו להם בכתב אישום מתוקן, ונגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי, ופיצוי לניזוקים. בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ר' לורך) הרשיע את הנאשמים 1 ו-8-11, וזיכה מחמת הספק את הנאשמים 7 ו-12, הם המבקשים שלפנינו. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בת"א-יפו מטעם הנאשמים שהורשעו, נדחה. מנגד, ערעור המשיבה על זיכוי המבקשים, התקבל. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם, והחזיר את הענין לבית משפט השלום על מנת שיגזור את עונשם. בית משפט השלום גזר על המבקש שלושה וחצי חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 5,000 ₪. על המבקשת הוטל קנס כספי בשיעור 20,000 ש"ח. ביצוע המאסר בעבודות שירות שנגזר על המבקש עוכב לבקשתו על ידי בית משפט השלום עד למתן פסק דין בערעור, ככל שתינתן רשות לערער. הבקשה שלפנינו מכוונת כנגד פסק דינו המרשיע של בית המשפט המחוזי, והיא אינה מתייחסת לענישה שנקבעה בבית משפט השלום, שלגביה אין המבקשים משיגים השגות כלשהן. הרקע העובדתי 4. זו תמצית מסכת העובדות הצריכה לענין ההכרעה בהליך שבפנינו: בשנת 1993 רכש המבקש, ביחד עם שני אחרים, את החברה. המבקש הוא הגורם היחיד מבין השותפים בחברה אשר היה מעורב באופן פעיל במכלול הפעולות הרלוונטיות לכתב האישום. החברה היא בעלים של חלקה בגודל 6,228 מ"ר בגוש 6399 (חלקות 94, 95, ו-96) ברח' הירקונים 50, בפתח תקווה ליד צומת סגולה (להלן: החלקה). על החלקה בפתח תקווה ניצבו בתחילה מספר מבנים ישנים צמודים זה לזה בשטח כולל של כ-2,000 מ"ר. זמן קצר לאחר רכישת החברה על ידי המבקש ויתר השותפים, פרצה במבנים אלה שרפה, אשר כתוצאה ממנה ניזוקו גגות המבנים. בחודש ינואר 1994 הגישו בעלי החלקה בקשה להיתר בניה לעיריית פתח תקווה לשם החלפת קירות וגג המבנים הישנים. לצורך כך, הם נדרשו להמציא אישור מאיגוד הכבאות. במסגרת זו, פנה המבקש, בשם החברה, לאיגוד הכבאות, וביום 8.4.94 חתם בשם החברה על "כתב התחייבות" כלפי רשות הכבאות "לרכישת ציוד כיבוי, התקנה ואחזקה במצב תקין" (להלן: כתב ההתחייבות). מסמך זה הוכן על ידי ראש מדור מניעת דליקות באיגוד כבאות פתח תקווה (נאשם 8), ובמסגרתו התחייבה החברה, באמצעות המבקש, לעמוד בדרישות ובתקנים שונים שמטרתם למנוע דליקות במבנים כגון, למשל, התחייבות להשתמש לבנייה בחומרים בלתי דליקים, לדאוג לקיומם של אמצעי בטיחות שונים, ובהם אמצעי גילוי וכיבוי אש, להתקין עמדות כיבוי, גלאי עשן, פתחי יציאת חום ועשן, מערכת מתזי מים, ועוד אמצעי בטיחות שונים נגד אש. כן נכללה בכתב ההתחייבות הדרישה לפיה "בגמר עבודות הבניה, לפני קבלת אישור גמר הבניה – יקבל בעל המבנה חוות דעת נוספת משירותי הכיבוי". לאור ההתחייבות האמורה, ניתן עוד באותו יום אישור איגוד הכבאות, ובעקבותיו ניתן לחברה היתר בנייה. הקירות והגג החדשים שנבנו יצרו מעטפת שאיגדה בתוכה את המבנים הישנים לכדי מבנה אחד (להלן: המבנה הראשי). עד לגובה 4 מטרים, נבנו קירות המבנה מבלוקים מבטון חלול, ויתרתם, עד לגובה של כ-2 מטרים נוספים, היתה עשויה פח מסוג איסקורית, וכך גם תקרת המבנה. 5. בחודש מאי 1994 נתנה ועדת המשנה המקומית של עיריית פתח תקווה לבעלי החלקה אישור לשימוש חורג במבנה למשך 10 שנים לצורך מכירת מוצרי חשמל, רהיטים ולמכירה סיטונאית אחרת. בהמשך לכך, נחתם חוזה שכירות בין החברה לבין חב' "ירקון (סיטונאות מזון) בע"מ" (הנאשמת 13), לפיו יושכרו לה החלקה והמבנה הראשי הניצב עליה, החל מתאריך 1.7.94. השוכרים פתחו במקום מרכול למכירה קמעונאית בשם "חביב – מרכז קניות" (להלן: המרכול). 6. במהלך תקופת השכירות של החלקה, ערכו השוכרים (נאשמים 3-5) מספר שינויים במבנה הראשי. בין היתר, הם בנו בתוך המבנה גלריה על עמודי מתכת, אשר חלקה הצפוני מופרד מחלקה הדרומי. בחלקה הצפוני של הגלריה אוחסנו סחורות, ואילו בחלקה הדרומי נבנו ארבעה משרדים מקונסטרוקציית עץ וגבס. לקומת המשרדים היתה כניסה אחת בלבד, דרך דלת שהובילה אל גרם מדרגות צר, וממנו אל דלת יציאה בקיר הדרומי של המבנה הראשי. כמו כן, הותקנה בכל שטח המבנה הראשי תקרה אקוסטית בגובה של כ-5 מטרים, ובחלל שבינה לבין תקרת המבנה, הותקנו מערכות מיזוג אויר וחשמל. בנוסף על הגלריה, נבנו מבנים נוספים בצמוד למבנה הראשי, ובהם מבנה בן שלושה חדרים ששימש כחדר אוכל לעובדים. מדרום ומצפון לחדר האוכל הונחו שני קונטיינרים ששימשו לקירור. כן נבנה מחסן פח גדול, שחובר למבנה חדר האוכל באורך 33 מ' וברוחב 10 מ' (להלן: המחסן הגדול המכונה גם מחסן ו'). המחסן הגדול היה מוקד השרפה, וממנו התפשטה האש, ושם מצאה את מותה אחת העובדות ונפצעו 5 עובדים (פסק דין שלום, עמ' 3058). בית משפט השלום קבע כי המחסן הגדול נבנה לאחר 9/95 ולפני 9/96. בסמוך נבנה מחסן נוסף, קטן יותר, אשר חובר למחסן הגדול ושימש לאחסון סחורה מוחזרת (להלן: מחסן ההחזרות). למחסן ההחזרות היה פתח יציאה אחד בלבד שהוביל אל המחסן הגדול, והוא כלא בתוכו ברז הידרנט, אשר אמור היה לשמש ברז חיצוני למבנה. כל השינויים המבניים המתוארים התבצעו על ידי השוכרים בלא היתר בנייה כדין. 7. במהלך השנים שמ-1994 ועד 2000 נערכו במרכול מספר ביקורות מטעם רשות הכבאות, שבעקבותיהן ניתנו אישורים מאיגוד הכבאות לפיהם הוא מקיים את דרישות חוק שירותי כבאות, התשי"ט-1959, ואת דרישות התקנות בדבר ציוד לכיבוי דליקות. איגוד הכבאות ביצע ביום 10.7.94 ביקורת פתיחת עסק בסמוך לפתיחת המרכול, וכן נתבצעה ביקורת על ידיו מידי שנה החל בשנת 1995 ועד לשנת 2000. בכל השנים הללו ניתנו לחברה אישורים המאשרים את תקינות המבנה מבחינת אמצעי כיבוי אש. ביום 18.1.00 נערכה הביקורת האחרונה, ולפני שנשלחה הודעה על תוצאות הביקורת, אירעה ביום 2.2.00 השרפה הגדולה (עמ' 3064-3065 לפסק דין השלום). 8. אשר להליכי רישוי העסק בעיריית פתח תקווה, בתחילה ביקשה הנהלת המרכול רישיון עסק ביום 8.1.95 אך בקשתה נדחתה. ביום 8.1.97 הוגשה בקשה נוספת, לאחר שניתן האישור לשימוש חורג לחברה, אלא שלבקשה זו צורפו תכניות שאינן כוללות את המחסן הגדול, ועוד חלקים במבנה שנבנו מאוחר יותר. בשל אי התאמת התכניות למבנה, הכולל גם תוספות, ובעקבות השתלשלות דברים במחלקת מהנדס העיר, ניתן רשיון עסק למרכול ביום 4.9.97. מאז בכל שנה, חודש רשיון העסק של המרכול לאחר קבלת הסכמת איגוד הכבאות. ביום השרפה היה בידי הנהלת המרכול רישיון עסק שתוקפו עד דצמבר 2000 (עמ' 3066 לפסק דין שלום). 9. בבוקר יום 2.2.00 הגיע קבלן זיפות (נאשם 1) למרכול, על מנת לבצע עבודות איטום לגג המרכול. האיטום נעשה באמצעות הדבקת יריעות ביטומניות, אשר חוממו באש גלויה המופקת ממבער. בסמוך לשעה 13:20 הבחינו עובדי המרכול כי אש פרצה מתוך המחסן הגדול. שני קרטונים בוערים נפלו וחסמו את המעבר שהוביל מחדר האוכל אל היציאה היחידה מהמחסן הגדול. ככל שהתפשטה האש, נפלה סחורה בוערת נוספת במחסן, והמעבר נחסם על ידי "קיר אש". ניסיונות העובדים לכבות את האש לא צלחו, בין היתר משום חסרונם של מטפי כיבוי אש, קשיי גישה לארונות כיבוי האש הקיימים שהיתה חסומה על ידי סחורות שאוחסנו במחסן, ומפאת מצבם הלקוי של זרנוקי הכיבוי, אשר בעטיו לא ניתן היה לעשות בהם שימוש. שורה ארוכה של ליקויים חמורים במבנה מבחינת אמצעי בטיחות מפני אש האיצה במהירות מסחררת את התפשטות האש, ומנעה יכולת להשתלט עליה. התפשטות זו תרמה לתוצאות הטרגיות שאירעו. כתוצאה מהשרפה, נספו, כאמור, ארבע עובדות המרכול אשר נלכדו בתוך המבנים – האחת במבנה חדר האוכל ושלוש האחרות במשרדים שבגלריה. חמישה עובדים נפצעו קשה מהדלקה. המרכול נשרף כליל. האחריות שיוחסה למבקשים בכתב האישום 10. כאמור, כתב האישום ייחס למבקשים עבירות של גרימת מוות ברשלנות בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין ועבירה של חבלה ברשלנות בניגוד לסעיף 341 לחוק. אשר למבקש, נטען בכתב האישום כי אחריותו מתבססת על כך שהוא לא דאג לכך שימולאו דרישות כיבוי אש, וזאת בניגוד להתחייבות עליה חתם; הוא לא דאג להתקנת מערכת ספרינקלרים, ולהתקנת מערכת גלאי עשן תקנית שתהיה מחוברת למוקד; הוא לא דאג לכך שהבנייה בעסק תיעשה מחומרים בלתי דליקים, ולא דאג שיותקנו פתחי יציאת חום ועשן שיהיו פתוחים דרך קבע, או בדרך של פתיחה אוטומטית. הוא איפשר את בניית הגלריה והמשרדים, וכן את בניית המחסן הגדול ללא היתר בנייה, ומבלי שרשויות כיבוי אש ינחוהו לגבי סידורי מניעת אש במבנים אלה; הוא לא דאג, ולא וידא שבעלי העסק יקיימו את ההתחייבות עליה חתם כלפי איגוד הכבאות. הוא לא נהג בדרך שבעל עסק, ומשכיר מבנה מן הישוב, היה נוהג בנסיבות הענין. אשר לחברה, נטען בכתב האישום כי היא לא דאגה למילוי דרישות איגוד הכבאות בהתאם לכתב ההתחייבות שנחתם על ידי המבקש בשמה, ולא נהגה כפי שבעלת מבנה סבירה היתה נוהגת בנסיבות הענין. כתב האישום ייחס לשניים אחריות לתוצאות הטרגיות של השרפה. פסק הדין של בית משפט השלום 11. בפסק דין מפורט ומעמיק, הפורש תמונה עובדתית כוללת על בסיס תשתית ענפה של ראיות, החליט בית משפט השלום לזכות מן הספק את המבקשים. הוא מצא כי קיים ספק באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית על המבקשים כלפי הניזוקים. כן קבע, כי אפילו קיימת חובה כזו, נותר בעינו ספק סביר בדבר הפרת החובה הקונקרטית בידי המבקשים וקיומו של קשר בינה לבין התוצאה הטרגית שהתרחשה (עמ' 3173 להכרעת הדין). 12. לצורך עמידה על משמעות קביעותיו של בית משפט השלום, יש צורך להתייחס למסכת הרחבה יותר שעמדה בפני בית המשפט, הנוגעת גם לחלקם של יתר המעורבים באירוע השרפה. נפרט את הדברים: 13. בית משפט השלום חילק את המסכת העובדתית לשתי מערכות אחריות נפרדות: המעגל הראשון עוסק באחריות הישירה לפרוץ השרפה, המוטלת על קבלן האיטום שהבעיר את האש לצורכי עבודתו, אשר אחזה במבנה והתפשטה בו. המישור השני עוסק בגורמים שהביאו להתפשטות המהירה של האש ולחוסר היכולת להשתלט עליה. בית המשפט קבע, כי מוקד השרפה היה במחסן הגדול ובגלריה ומהם התפשטה האש במהירות למרכול כולו. במישור הראשון נקבע, כי הקבלן התרשל התרשלות חמורה בשיטת העבודה בה נקט, ובמחדלים שונים שפורטו בפסק הדין, שבעטיים אחזה האש לראשונה במבנה, והביאה לפגיעה בחיי אדם. כן נמצא קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתנהגות הרשלנית של הקבלן לבין תוצאות השרפה. במישור השני, בית המשפט בחן את הגורמים להתפשטותה המהירה של האש, שמוקדה היה, כאמור, במחסן הגדול ובגלריה. דרך בחינת סוגיית רשלנותם של אנשי איגוד הכבאות שנאשמו, עמד בית המשפט על מכלול אמצעי הבטיחות המינימליים מפני אש שנעדרו מן המבנה, ובין היתר, חסר בפתחי מילוט נוספים במחסן הגדול ובגלריה, העדר פתחי שחרור של חום ועשן. העדר גלאי עשן במחסן הגדול, וממילא העדר חיבור גלאי עשן למוקד כיבוי אש. כן היו חסרים אמצעי כיבוי במחסן ובגלריה, ואמצעי הכיבוי בחלקו המזרחי של המרכול היו בלתי תקינים. נמצא עוד, כי לא נדרשו אישורים על עמידות חומרי בנייה כלפי אש במחסן ובגלריה, ונעדרו קירות הפרדת אש. לא נמנעה החסנת סחורות במחסן באופן שחסם מעברים בתוכו בעת סכנה. ממצאים אלה הביאו את בית המשפט לקביעה כי אנשי איגוד הכבאות התרשלו, בין היתר, בכך שבביקורות שערכו במקום מידי שנה לא דרשו את קיומם של אמצעים אלה, וחזרו ונתנו אישורי תקינות למבנה מבחינת בטיחות אש מידי שנה. עוד נקבע, כי העדר ציון מפורש של קיומו של המחסן הגדול בתכניות מנע התייחסות אנשי הכבאות לסיכונים הנובעים מקיומו ללא כל סידורי בטחון מפני אש, ומנע העמדת דרישות ותנאים ספציפיים בתחום זה על ידי גורמי איגוד הכבאות לגבי חלקי המבנה שנבנו מאוחר יותר. 14. כן נמצא קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התרשלות אנשי איגוד הכבאות לבין התרחשות השרפה. מכאן, עבר בית משפט השלום לבחינת אחריות המבקשים. 15. בית המשפט סקר את פרטי הרשלנות העיקריים שיוחסו למבקשים בכתב האישום: (א) אי קיום דרישות כתב ההתחייבות ביחס לכיבוי אש; (ב) מתן אפשרות לשוכרים לבנות את הגלריה והמחסן הגדול ללא היתר בנייה, וכתוצאה מכך, אי מתן הנחיות על ידי רשויות כיבוי אש בדבר סידורי הבטחה הכרחיים. כן נטען כי המבקש לא וידא שהשוכרים יקיימו את פרטי ההתחייבות, אותה נטלו על עצמם בהסכם השכירות בינם לבין החברה. (ג) המבקש לא חזר לאיגוד הכבאות בתום הבנייה כדי שתבצע במקום ביקורת לבדיקת דרישות הבטיחות הבסיסיות. 16. טענת ההגנה העיקרית מטעם המבקשים היתה כי איגוד הכבאות בדק כל שנה את המבנה ואישר את התאמתו לדרישות הבטיחות והם הסתמכו על כך. מכאן, שמסמך ההתחייבות הפך בכך ללא רלבנטי. כן נטען, כי דרישות ההתחייבות כלפי החברה והמבקש הועברו למעשה לשכם השוכרים מכח הסכם השכירות שנחתם בין המבקשים לבינם, שכלל הוראה ברוח זו בין תנאיו. בית המשפט הגיע למסקנה כי מתקיים ספק סביר באשמתם של המבקשים הן באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית, והן באשר לשאלת הפרתה ותרומתה לתוצאה שהתרחשה. הטעמים לכך הם: ראשית – המבקשים הסתמכו כדין על האישורים שניתנו על ידי איגוד הכבאות מידי שנה בדבר תקינות אמצעי הבטיחות במבנה, ועמידתו בדרישות הדין; שנית - בעלי העסק נטלו על עצמם אחריות בהסכם השכירות לבצע את דרישות הרשויות השונות, לרבות דרישות איגוד הכבאות, ובכך הוסרה במידה רבה אחריות המבקשים לענין זה; שלישית – למבקשים לא היתה שליטה על דרך ניהולו של המרכול, ובין היתר, על אופן איחסון הסחורות במחסן, אמצעי הכיבוי, ואיבזורו של המבנה, אשר היו בתחום אחריותם המובהק של בעלי המרכול; רביעית – כתב ההתחייבות איבד ממשקלו ומהרלבנטיות שלו משעה שניתנו על ידי איגוד הכבאות אישורי כיבוי אש מידי שנה, והיה בכך כדי להסיר אחריות מהמבקשים; יתר על כן, ההתחייבות חלה על המבנה המקורי ולא על תוספות הבנייה של המחסן הגדול והגלריה, שהם היוו מוקדי הכשל העיקריים בפרוץ האש; תוספות אלה נבנו לאחר מתן כתב ההתחייבות והם חורגים, על כן, ממסגרתה ואין בהם כדי להטיל על המבקשים אחריות. חמישית – אשר לענין החובה לחזור לאיגוד הכבאות בתום הבנייה, נקבע כי על פי ההתחייבות לא היה צורך בתעודת גמר או טופס 4, וממילא ביום 11.7.94 בוצעה בדיקת פתיחת עסק, אליה הוזמנו אנשי איגוד הכבאות על ידי בעלי העסק שבדקו את תנאי בטיחות המבנה מפני אש. אישור מפורש של בדיקת פתיחת עסק שניתן על ידי איגוד הכבאות, האמון על בדיקת המבנה מבחינת סידורי מניעת דלקות, ואישורים ספציפיים שניתנו לאחר מכן מידי שנה, מספיקים לצורך עמידת המבקשים בחובתם, ככל שזו נתקיימה בענין זה. זאת, גם על רקע העובדה שהמבקשים מרוחקים ממעגל האחריות הישיר כלפי באי המרכול, המוטלת בראש וראשונה על בעלי המרכול, ונוכח החובה שאלה נטלו על עצמם בהסכם השכירות לדאוג לקיום הדרישות והתנאים בתחום כיבוי האש. 17. על רקע כל אלה, קבע בית משפט השלום כי יש לזכות את המבקשים מן הספק מן העבירות בהן הם הואשמו. הערעור בעניינם של המבקשים לבית המשפט המחוזי 18. המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי על זיכויים של המבקשים. בערעורה היא טענה כי המבקש התחייב לבצע דרישות בטיחות שהוצבו על ידי איגוד הכבאות (ת/20ה') והתחייב לחזור לאיגוד הכבאות בתום הבנייה, כדי שתבוצע ביקורת על אופן ביצוע דרישות הבטיחות במבנה לצורך גמר הבנייה. הוא לא עשה כן, ובכך התרשל. הסתמכותו על ביקורת איגוד הכבאות והאישורים שהוא הוציא לבעלי המרכול אינה סבירה בנסיבות הענין. רשלנותו ורשלנותם הכבדה של אנשי איגוד הכבאות הן מצטברות. יתר על כן, המבקש איפשר את בניית הגלריה והמחסן הגדול ללא היתר בנייה, וללא קבלת הנחיות מאיגוד כיבוי אש ביחס לאמצעי הבטיחות הנדרשים בהם. משמעות ההתחייבות שניתנה על ידי המבקש היא רחבה, והיא חלה על כל מבנה שיבנה בעתיד על החלקה, וכל תוספת למבנה הקיים, מה גם שהמחסן הגדול נבנה ללא היתר והמבקש התחייב כלפי רשות הרישוי לקבל היתר או להרוס אותו. אחריות המבקש מתחדדת לנוכח מעמדו הציבורי ותפקידיו הציבוריים בעירייה, אשר היקנו לו בקיאות מיוחדת בהליכי קבלת ההיתרים השונים והבנת משמעותם, ונוכח נגישותו למידע רלבנטי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 19. בית המשפט המחוזי החליט לסטות מקביעותיו של בית משפט השלום, ולהרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. הוא השתית את מסקנותיו על הטעמים הבאים: ראשית נקבע, כי ההתחייבות שקבלו על עצמם המבקשים כלפי איגוד הכבאות לאחר אירוע השרפה הראשון נותרה בעינה גם כאשר המבנה הושכר לשוכרים, והיה מקום כי בחוזה השכירות תודגש החובה למלא את דרישות איגוד הכבאות על פי ההתחייבות ולדאוג לקבלת תעודת גמר למבנה – דבר שכלל לא הוצג בפני השוכרים. הטלת חובה כללית על השוכרים לקבל את ההיתרים הנדרשים מהרשויות המוסמכות אינה מספקת כאשר על המבקשים חלה התחייבות ישירה וספציפית כלפי איגוד הכבאות. גם אם ראה המבקש את אישורי איגוד הכבאות שניתנו מידי שנה ביחס למרכול, אין זה פוטר אותו מפנייה ישירה לאיגוד הכבאות כדי לברר עימו אם יש בכך כדי לשחררו מההתחייבות הישירה שקיבל על עצמו. יתר על כן, ב-1997 ניתן למבקשים היתר לשימוש חורג במבנה. להיתר צורף נספח שהיתנה את ההיתר בתנאים שונים. אחד התנאים היה כי בעל ההיתר לא יאכלס את המבנה ולא ישתמש או ירשה להשתמש בו בדרך אחרת עד לקבלת תעודת גמר. תנאי זה – על פי גישת בית המשפט המחוזי – הקים את חובת המבקשים כלפי המנוחות והניזוקים לדאוג לקבלת תעודת גמר בטרם אוכלס המבנה. תנאי זה לא קויים, בכך שהמבקש איפשר לשוכרים להשתמש במבנה המרכול ללא קבלת תעודת גמר, ובלא כל התנייה בקשר לכך. בכך הפר המבקש את חובתו הקונקרטית כלפי קרבנות האסון, ותרם להתרחשות התוצאה הטרגית. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי המבקש היה מודע לחשיבות תעודת הגמר בשל בקיאותו הרבה בתחום הבנייה וההיתרים עקב תפקידו כסגן ראש מינהל הנדסה בעיריית פתח תקווה והיותו חבר מועצה, חבר ועדה לתכנון ובנייה, וחבר דירקטוריון איגוד ערים לכבאות. הפרת חובת המבקש לדאוג לקבלת תעודת גמר במסגרת ההיתר לשימוש חורג שקולה להפרת התחייבות אחרת שלקח על עצמו כלפי המחלקה לרישוי עסקים, המעוגנת בהתחייבותו להסדיר את רישוי המחסן הגדול. בענין זה, נקבע כי המבקש הודיע ביום 13.1.96 למחלקה לרישוי עסקים בעיריית פתח תקווה כי בביקורת שנעשתה במקום בעקבות בקשה לרשיון עסק למרכול התגלה כי המחסן הגדול אינו מופיע בתכנית המבנה. באותה פנייה, התחייב המבקש להסדיר את הענין בין באמצעות רישוי המחסן ובין באמצעות פירוקו. המבקש לא קיבל תעודת גמר, והתעלם גם מהתחייבותו זו. הוא היה מודע לבנייה, שיתף פעולה עם השוכרים עד כדי טיפול אישי בהשגת הרשיונות והאישורים הנדרשים למיניהם. הוא לא עמד בהתחייבותו להשיג את הרשיונות האמורים. בית המשפט המחוזי הבהיר, כי המבקש יכול וצריך היה לצפות כי עקב איכלוס המבנה ללא קבלת תעודת גמר, הוא לוקח על עצמו אחריות כי קיימים במבנה ליקויים אינהרנטיים, לרבות בתחום הבטיחות נגד שריפות. הוא התחייב באופן אישי לקבל חוות דעת נוספת מאיגוד הכבאות, שבלעדיה לא ניתן היה להוציא תעודת גמר. בנסיבות אלה, קמה חובת ציפיות של אדם מן הישוב כי בלא נקיטה בכל הצעדים האמורים, עלול להיגרם נזק לשוהים במבנה, ועל אחת כמה וכמה ביחס לאדם המעורה בהליכים הקשורים בהוצאת היתרים ורשיונות, ומודע למלוא חשיבותם. לדעת בית המשפט, נתקיים, אפוא, קשר סיבתי בין אי-קבלת תעודת הגמר ואי-קיום התחייבויות המבקש כמפורט לעיל לבין קרות האסון. 20. מכאן, בקשת רשות הערעור שבפנינו. נימוקי בקשת רשות הערעור 21. לטענת המבקשים, פסק דינו של בית המשפט המחוזי קמא מתבסס על טענה אחת ויחידה, שלא הועלתה כנגדם בכתב האישום, במהלך המשפט או אף במהלך הערעור, ואשר לא ניתנה להם הזדמנות להתגונן בפניה – והיא הטענה בדבר אי קבלת תעודת הגמר לאיכלוס המבנה, על תוספותיו. לדבריהם, בנסיבות הענין, אי-מתן רשות ערעור תגרום להם עיוות דין חמור. בערעור, אם תינתן רשות לכך, תינתן להם ההזדמנות הראשונה והיחידה לתקוף את הרשעתם, הנסמכת על טענה שלא ניתנה להם הזדמנות להתגונן מפניה. 22. לגופו של ענין, טוענים המבקשים כי הראיות שהונחו במשפט מצביעות על אי-נכונותה של הטענה הנוגעת לחובת השגת תעודת הגמר, וכן על חוסר הרלוונטיות שלה לענין בטיחות אש, ועל העדר קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין העדרה של תעודת גמר לבין התוצאה הטראגית שהתרחשה. לדבריהם, תעודת גמר עניינה היתר לאכלוס מבנה חדש לאחר תום בנייתו, בעוד המבנה הנוגע בדבר לא היה מבנה חדש, אלא מבנה קיים, ולפיכך לא היה כל צורך בתעודת גמר. יתר על כן, תעודת גמר ניתנת לאחר שהמבנה מתאכלס, ואינה מהווה תנאי לאכלוסו. לפיכך, שגה בית המשפט קמא, בכך שקשר בין אי-הוצאת תעודת הגמר לבין השרפה ותוצאותיה. עוד טוענים המבקשים, כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שסטה מקביעות הערכאה הדיונית בלא שהצביע על הפגמים שנפלו בהחלטתה. למשל, בית המשפט המחוזי לא התמודד עם קביעות בית משפט השלום לפיהן הסתמכות המבקשים על אישורי איגוד הכבאות מידי שנה הספיקו כדי לצאת ידי חובתם, גם בהנחה שקמה להם חובת זהירות קונקרטית כלפי הניזוקים. כמו כן, בית המשפט המחוזי לא התמודד עם קביעת בית משפט השלום לפיה המבקשים נמצאו במעגל אחריות מרוחק כלפי באי המרכול בהשוואה לשוכרי המרכול, אשר נטלו על עצמם אחריות ישירה לביצוע דרישות הרשויות השונות, ובכלל זה איגוד הכבאות. על יסוד דברים אלה, מתבקשת המסקנה כי לא היה מקום להרשעת המבקשים, אפילו היתה מוטלת עליהם חובה לקבל תעודת גמר. לנוכח זאת, טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור, באם תינתן רשות ערעור, הינם גבוהים, ויש להתיר להם את יומם בבית המשפט לטעון את ערעורם. עמדת המשיבה 23. לגישת המשיבה, שלושה נימוקים עומדים ביסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והם אינם מגלים עילת התערבות על ידי בית משפט זה: ראשית, בקובעו כי המבקש לא היה רשאי להסתמך על אישורי איגוד הכבאות, ולהימנע מלקיים את התחייבותו הישירה כלפי האיגוד על פי כתב ההתחייבות, התמקד בית המשפט קמא במחדליו הרשלניים העצמאיים של המבקש, וביסס עליהם את הרשעתו. טעם זה הינו טעם עצמאי ונפרד מנושא תעודת הגמר, ולפיכך אין לקבל את טענת המבקשים כאילו הרשעתם מתבססת אך ורק על היבט תעודת הגמר. שנית, מעצם דחייתו של בית המשפט את טענת ההסתמכות של המבקשים על אישורי איגוד הכבאות שניתנו מידי שנה ביחס למבנה, דחה בית המשפט קמא, ממילא, את טענתם כאילו אישורי איגוד הכבאות ייתרו את הדרישה כי המבקש יחזור לאיגוד בגמר הבנייה, כפי שזו מעוגנת בכתב ההתחייבות. הוא קבע, כי הוטלה על המבקש חובה אקטיבית כלפי איגוד הכבאות, שהוא לא מילא אחריה. חזרת המבקש לאיגוד על פי התחייבותו עשויה היתה למנוע את התוצאות הרות האסון שאירעו. החזרה לאיגוד כאמור אינה דרישה טכנית אלא חובה מהותית, שאילו בוצעה יש להניח כי האסון לא היה נגרם. שלישית, לדברי המשיבה, פסק הדין המרשיע של בית המשפט המחוזי נסמך גם על הפרת התחייבות אחרת ונפרדת שהמבקש לקח על עצמו כלפי מחלקת רישוי עסקים: להסדיר את רישוי המחסן הגדול, או לפרקו. המבקש לא ביקש ולא קיבל היתר בנייה בעבור המחסן הגדול, אף שהתחייב לכך כלפי הרשות המוסמכת. לאור האמור, נושא תעודת הגמר אינו עומד במוקד פסק דינו של בית משפט קמא, אלא הוזכר בהקשר למחדלו של המבקש לפנות לרשויות המוסמכות, פנייה שאמורה היתה להניע, בין היתר, את הליך הפיקוח והבקרה של איגוד הכבאות ביחס למבנה, ולהוביל לעמידתה על הליקויים ולהבטיח את תיקונם. 24. לטענת המשיבה, הפרת החובה לבצע את פרטי ההתחייבות לחזור לאיגוד הכבאות לצורך קבלת אישורה היא שעמדה במוקד ההרשעה של המבקשים, והיא אינה מעלה כל עניין עקרוני, חשוב או חדשני, המצדיק קבלת בקשת רשות ערעור וקיום דיון בגלגול שלישי בפני בית משפט זה. הכרעה 25. ענייננו בבקשת רשות ערעור בהליך פלילי, לאחר ששתי ערכאות בחנו את הפרשה נשוא ענייננו, ונתנו הכרעתם. אכן, כלל הוא כי רשות ערעור בגלגול שלישי מוגבלת למקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית – בין במישור המשפטי, ובין בהשלכה ציבורית כללית, החורגת מהענין הפרטני, והמצדיקה בחינה נוספת בערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); רע"פ 3325/09 אבוהאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.09); רע"פ 6135/09 לפידוס נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (לא פורסם, 5.8.09)). לאחר עיון בהיבטיה השונים והמורכבים של פרשה זו, באתי לכלל מסקנה כי יש ליתן רשות ערעור במקרה זה לצורך בחינת הסוגיות העולות בבקשת רשות הערעור לגופן. הטעם העיקרי ביסוד מסקנה זו נעוץ בחשיבותה העקרונית של שאלת היקף אחריותו בפלילים של בעלים של נכס מקרקעין לעבירה של גרם מוות ברשלנות עקב תאונה טרגית שאירעה בנכס, בנסיבות בהן הנכס היה בחזקתו ובשליטתו של אחר בעת התאונה. חשיבותה של השאלה מעצימה במקרה זה לאור חומרת התוצאה שאירעה בפרשה זו שבה ארבעה בני אדם נספו בדלקה, ומספר אנשים נוספים ניזוקו בה קשה. שאלת היקף אחריותו הפלילית של בעל מקרקעין בנסיבות המתוארות, מעבר להיבט המשפטי הכרוך בה, נושאת בחובה גם משמעות ציבורית כללית, החורגת מעניינם של הצדדים עצמם. היא מעלה שאלות נוקבות גם בתחום האחריות המוסרית לחיי אדם, הנושאת עימה משמעות מיוחדת לא רק לפרטים המעורבים בפרשה, אלא גם לציבור הרחב, ככלל. על רקע שיקולים אלה, ולאור העובדה כי הערכאות קמא נחלקו בדעותיהם בענין אחריותם של המבקשים, ראיתי לקבל את בקשת הערעור ולדון בה כבערעור גופו. המתווה הנורמטיבי 26. נסקור בתמצית את עקרונות היסוד בתשתית הנורמטיבית החלה על ענייננו. 27. ענייננו באישומים פליליים בשתי עבירות המיוחסות למבקשים: עבירה של גרימת מוות ברשלנות בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, ועבירה של חבלה ברשלנות בניגוד לסעיף 341 לחוק זה. סעיף 304 לחוק העונשין קובע: גרימת מוות ברשלנות הגורם ברשלנותו למותו של אדם, דינו – מאסר שלוש שנים. סעיף 341 לחוק העונשין קובע: חבלה ברשלנות העושה מעשה שלא כדין, או נמנע מעשות מעשה שחובתו לעשותו, והמעשה או המחדל אינם מן המפורטים בסעיפים 338 עד 340, ונגרמה בהם חבלה לאדם – דינו מאסר שנה. שתי העבירות בהן הואשמו המבקשים הן עבירות תוצאתיות שההבדל המרכזי שבהן הוא בחומרת התוצאה. באחת, התוצאה כרוכה במוות. בשניה, התוצאה כרוכה בחבלה. המשותף לשתי העבירות הוא ביסוד הנפשי – הרשלנות – המאפיינת את שתיהן. 28. המונח "רשלנות" מוגדר בסעיף 21 לחוק העונשין כדלקמן: רשלנות (א) רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן הישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד – (1) שלענין הפרטים הנותרים, היתה לפחות רשלנות כאמור; (2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר; (ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאינה מסוג פשע. בבסיס הגדרת הרשלנות בעבירה הפלילית מונח יסוד נורמטיבי ערכי; יסוד זה מתמצה במונח "אדם מן הישוב" הקובע את רמת הזהירות הנדרשת בנסיבות מקרה נתון (ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 544 (2002) (להלן: ענין יעקובוב); ע"פ 1007/05 מדינת ישראל נ' בוחבוט, פסקה 4 לפסק דיני (לא פורסם, 1.9.08) (להלן: ענין בוחבוט)). מושג "האדם מן הישוב" משקף את רמת הזהירות הנורמטיבית שמשמעה – קיום נסיבות נתונות שבהן יכול וצריך אדם לצפות קיומו של סיכון שעליו לנקוט באמצעי זהירות כדי למונעו. רמת הזהירות הנדרשת מן "האדם מן הישוב" נקבעת תוך הסתייעות במבחני דיני הנזיקין בעוולת הרשלנות האזרחית, הבנויה על בחינת קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתן, וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובות לנזק שהתרחש. מושג ה"אדם מן הישוב", שאיננו אלא "האדם הסביר", נועד לאזן בין אינטרסים רלבנטיים שונים המתייחסים לשיקולים שבאינטרס ציבורי מול אינטרס ההגנה על הנפגע הפוטנציאלי, תוך שילוב גורמים של תועלת חברתית וכלכלית, בצד שיקולי מוסר, הגינות וצדק (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131-132 (1982) (להלן: ענין ועקנין); ענין בוחבוט, פסקה 6 לפסק דיני). אמת המידה של סבירות חלה הן לצורך קביעת קיומה של חובת זהירות, הן לצורך קביעת היקף החובה, והן לצורך בחינת קיום הסטייה מרמת הזהירות והאם ננקטו אמצעים מספיקים לצאת ידי החובה בנסיבות ענין נתון. מבחן הסבירות הוא נורמטיבי-אובייקטיבי (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 505, 506 (2004) (להלן: פרשת חמד); ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784, 790 (1996)). יסודות העבירה של גרימת מוות ברשלנות 29. יסודות עבירת גרם מוות ברשלנות על פי סעיף 304 כוללים יסוד עובדתי – מעשה או מחדל רשלני שתוצאתו היא מות אדם. לצורך בירור הרשלנות שבמעשה או המחדל, ניתן להיעזר במושגי הרשלנות האזרחית, ולענין זה בוחנים אם קיימת אחריות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. היסוד הנפשי בעבירה משמעו "מודעות בכח" לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה הנימנים עם פרטי העבירה במקום שאדם מן הישוב יכול וצריך היה בנסיבות הענין להיות מודע לאותו פרט. לצורך ביסוס היסוד הנפשי די כי אדם סביר יכול וצריך היה להיות מודע לאחד או יותר ממרכיבי היסוד העובדתי בעבירה (ע"פ 9826/05 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.08); ע"פ 7193/04 יקירביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 53 (לא פורסם, 30.4.07) (להלן: ענין יקירביץ); ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)). לצורך הרשעה בעבירת רשלנות פלילית, נדרש כי הסטייה מנורמת ההתנהגות הסבירה תהא גבוהה ממידת הסטייה מנורמה הדרושה לצורך עוולה אזרחית (ע"פ 385/89 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 1, 12 (1991) (להלן: ענין אבנת); ענין יקירביץ, פסקה 56). הטעם לשוני נעוץ בכך שהשיקולים הרלבנטיים בשני המישורים, והערכים המוגנים בהם אינם בהכרח זהים (ענין בוחבוט, פסקה 10). השוני הבסיסי בסטנדרט ההתנהגות ובמשמעות הסטייה מהרמה הנדרשת בעבירות רשלנות במשפט הפלילי לעומת הדין האזרחי נובע בעיקרו מהסטיגמה המוסרית הנילווית לאדם בהרשעתו בפלילים, לעומת חיובו בדין במישור האזרחי, ובהיות הערך המוגן בדין הפלילי מכוון לאסור על פגיעה באינטרס הציבור, בעוד הדין האזרחי מתמקד במתן תרופה לפרט הנפגע (ענין אבנת, שם). ברשלנות פלילית במחדל יש להצביע על חובה לפעול מכח הדין (סעיף 18(ג) לחוק העונשין, בענין בוחבוט, פסקה 13 לפסק דיני; ע"פ 6811/01 אחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 26, 33-34 (2002)). כאשר ההתנהגות הרשלנית הפלילית נסבה על מחדל, יש להחיל את הנורמה הפלילית ביתר זהירות והקפדה (ענין בוחבוט, פסקה 14 לפסק דינו של השופט ג'ובראן, פסקה 13 לפסק דיני). עם זאת, בעבירה של גרם מוות ברשלנות, הסטנדרט הנורמטיבי הוא גבוה, והוא נועד להתריע ולהגן מפני זלזול בחיי אדם (ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 264 (1982)). 30. אשר לקשר הסיבתי בין ההתנהגות הרשלנית לבין הנזק, נדרש להראות כי הפרת חובת הזהירות היא שהביאה לתוצאה המזיקה. נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין המעשה לתוצאה. הפן העובדתי קובע את הקשר הפיזי בין המעשה או המחדל לבין התוצאה; הפן המשפטי מתייחס לשאלת אחריותו של העושה להתרחשות התוצאה במקום שהוא יכול היה וצריך היה לצפות כי התנהגותו תביא לתוצאה שהתרחשה. ההקשר הפיזי-עובדתי בוחן האם התנהגות הנאשם היתה סיבה הכרחית "בלעדיה-אין" להתרחשות התוצאה. הקשר הסיבתי-משפטי מבטא את זיקת השייכות בין הנאשם לתוצאה המזיקה מבחינת אחריותו המשפטית לגרם התוצאה (ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1, 34-36 (1994)). יסודות העבירה של חבלה ברשלנות 31. חבלה ברשלנות היא עבירה תוצאתית החלה על כל מי שגורם ברשלנות במעשה או במחדל לחבלה בגופו של אדם. לענין מחדל, תחומי האיסור נקבעים על פי תוכנה של החובה לעשות מעשה על פי דין או מכח חוזה (סעיף 18(ג) לחוק העונשין; יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שלישי 1334 (2006); ע"פ 74/62 פישמן, פ"ד יז 1486 (1963)). לצורך העבירה, די שהופרה רמת הזהירות הסבירה, שתוצאתה גרימת חבלה לאדם. יש להוכיח קשר סיבתי בין המעשה או המחדל האסור לבין החבלה לגופו של האדם. המעשה או המחדל לצורך העבירה צריך להיות מלווה ביסוד נפשי של רשלנות. לצורך היסוד הנפשי נדרשת רשלנות כמובנה בסעיף 21 לחוק העונשין, ומשמעותה מודעות בכח לפחות לרכיב אחד מבין רכיבי היסוד העובדתי בעבירה (ענין יעקובוב, בעמ' 535). אחריות בעל נכס למבקרים בנכסו 32. דיני הרשלנות מבוססים על חובתו של אדם לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק שניתן וצריך לצפותו בנסיבות המקרה. בעלים ומחזיק של מקרקעין חב חובת זהירות מיוחדת כלפי מבקר בקרקע שבחזקתו (אהרן ברק "אחריות בנזיקין של מחזיק במקרקעין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל (עורך: גד טדסקי) 104 (תשכ"ד); דיני נזיקין: תורת הנזיקין הכללית (עורך: גד טדסקי) 465 (מהד' 2, תשמ"ד)). ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מיימוני (לא פורסם, 14.12.06)). החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (פרשת ועקנין, עמ' 125) האחריות המושגית קמה בין אם הנזק נגרם בשל מצב סטטי של המקרקעין ובין אם עקב פעולה אקטיבית עליהם (ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399 (1981)). החובה ניזונה מן העובדה כי המחזיק במקרקעין הוא על פי רוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמונעם, וכן לפעול להקטנת הסיכונים הנובעים מפעילות המתבצעת במקרקעין. 33. כאשר הבעלים על הקרקע הוא גם המחזיק, קיומה של חובה מושגית החלה עליו כלפי המבקרים בנכס משתמעת מאליה. הקושי עשוי לעלות כאשר הבעלים מעביר זכות לחזקה בנכס לידי גורם אחר, למשל במסגרת הסדר שכירות, שעל פי תנאיו מקבל השוכר זכות חזקה, ומשתמש בקרקע לצרכיו. נסיבות אלה מעלות שאלה בדבר קיומה של חובה מושגית וקונקרטית של הבעלים כלפי מבקרים בנכס, לרבות היקף אמצעי הזהירות אותם עליו לנקוט כנגד הסיכונים הנובעים מהנכס, מתוך הנחה שהשליטה הישירה והמיידית בו מצויה בידי השוכר. התשובה לשאלה באיזו מידה קמה חובת זהירות קונקרטית על הבעלים של נכס כלפי מבקרים בו במקום שהוא השכירו לאחר, ומה הם אמצעי הזהירות שעליו לנקוט כדי להסיר סיכונים הנובעים ממנו, תלויה במידת הזיקה שנותרה בין הבעלים לבין הנכס, והיא נמדדת, בין היתר, גם בטיבו של הסיכון בו מדובר, במערכת היחסים החוזית בין הבעלים לבין השוכר, בדרך התנהגותם בפועל של הגורמים הללו בהתייחסם לנכס, וכיוצא באלה. 34. אחריות המחזיק ואחריות הבעלים בקרקע הושוותה זו לזו בתיקון לפקודת הנזיקין (מס' 4) בתש"ל-1970 (ע"פ 305/58 עמידר החברה הלאומית לשכון עולים בישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי, פ"ד יד 1685 (1960) וע"א 387/62 רשות הפיתוח נ' קואן, פ"ד יז 1098 (1963)) ומכוחו, על שניהם חלה חובה שלא להתרשל ביחס לנכס שבבעלות ובחזקה (השופט י' כהן בע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630, 636 (1977)). ככלל, הבעלות במקרקעין, באשר היא, מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת המבקרים במקרקעין, גם אם החזקה בהם הועברה לאחר: "אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו; הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למונעו אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית" (ענין ועקנין, בעמ' 124-125). מתן זכות חזקה לאחר בנכס של הבעלים אינה גורעת, אפוא, מאחריותו המושגית של הבעלים כלפי מבקרים בנכס לקיומם של סיכונים הטמונים בו, העלולים לפגוע בשלומו או בבטחונו של אדם. עם זאת, העברת החזקה בנכס לאחר מעלה שאלה ביחס לקיומה של חובה קונקרטית על הבעלים ביחס לסיכונים הנובעים מהנכס והיקפה. שאלה זו נענית בהתאם למבחן הזיקה של הבעלים לנכס, ויכולתו וחובתו לצפות קיומם של סיכונים הטמונים בו שבתורת בעלים עליו לשאת באחריות להסירם. העובדה בלבד כי אחריות קונקרטית דומה עשויה לחול גם על המחזיק בפועל בנכס אינה גורעת בהכרח מחובתו הקונקרטית של הבעלים, ומקום שחובה זו קיימת, לא ניתן להסירה על ידי גלגולה לשכמו של גורם אחר. האחריות הקונקרטית של בעלים לסיכונים בנכס שהושכר לאחר תחול בדרך כלל על עניינים הקשורים בבטיחות הבסיסית והיסודית של המבנה, שהבעלים אחראי לה הן לפני השכרת הנכס והן לאחר השכרתו, ככל שהוא יכול וצריך לדעת על קיומם של סיכונים מובנים בו, ועליו לנקוט אמצעים להסרתם כדי להבטיח את שלומם של באי המקום. אחריות זו אינה ניתנת לגלגול לכתפיו של האחר, וגם אם המחזיק בפועל בנכס אחראי באחריות דומה מכח החזקה הנתונה בידיו, אין הדבר גורע מאחריותו של הבעלים, ובלבד שאין מדובר באותם סיכונים שהמחזיק יצר במו ידיו, בלא ידיעתו של הבעלים, ומבלי שזה האחרון יכול וצריך היה מבחינה נורמטיבית לדעת אודותם (השוו: ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 110 (1995)). 35. הדין האנגלי מטיל כיום על בעלים שהשכיר נכס מקרקעין לאחר אחריות בנזיקין לנזקים שנגרמו מן הנכס עקב רשלנותו, וזאת בין אם המצב המסוכן התגבש לפני, ובין אם אחרי, העברת החזקה לשוכר (Clerk & Linsell on Torts 782 (Dugdale et al eds., 19th ed., 2006) (להלן: Clerk). במקביל, מוטלת חובת זהירות סטטוטורית שנקבעה ב- Defective Premises Act 1972. חוק זה קובע כי כאשר הבעלים מחויב מכוח חוזה השכירות לדאוג לתקינות המבנה, חלה עליו חובה סטטוטורית לעשות כן. גם כאשר אין על הבעלים חובה חוזית שכזו, אך יש לו זכות להיכנס לנכס לצורך ביצוע תיקונים ופעולות תחזוקה, חלה עליו חובה לדאוג לתקינות הנכס מכח פוטנציאל השליטה שבידו. בהקשר זה, חב הבעלים בחובת זהירות כלפי השוכר וכלפי מבקרים בנכס (W.V.H. Rogers, Winfield and Jolowicz on Tort 434-435 (17th ed., 2006); Clerk בעמ' 783-784). כן אחראי הבעלים בגין סיכונים בנכס שהוא יצר, בין במעשה ובין במחדל, ובגין מפגעים נסתרים מן העין שידע על דבר קיומם אך לא גילה את דבר קיומם לשוכר (Margaret Brazier & John Murphy, Street on Torts 332-333 (10th ed., 1999); John G. Fleming, The Law of Torts 470 (8th ed., 1992)). 36. הדין האמריקאי מכיר בקיום אחריות למשכיר כאשר מטרת השכירות כוללת פתיחת הנכס לציבור מבקרים, והמשכיר ידע או צריך היה לדעת על מצב הנכס העלול לסכן את באי המקום, וכאשר יש לו יסוד להאמין כי השוכר יפתח את הנכס לציבור עוד בטרם תוקן המצב המסוכן, והוא אינו פועל לתיקונו בעצמו (Restatement of the Law, 2nd:Torts, §359 (להלן: Restatement); W. Page Keeton et el, Prosser and Keeton on Torts 437-440 (5th ed., 1984)). במקרה כזה, אפילו היתה על השוכר החובה החוזית לדאוג לבטיחות הנכס, ולהזהיר את המבקרים מפני סכנות צפויות – אין בכך כדי להסיר אחריות מהמשכיר, והוא אינו רשאי להסתמך על פעולות השוכר וחובת הזהירות נותרת על שכמו (Restatement, §359). מקור הנזק: חפץ מסוכן מטבעו לעומת דבר הטומן בחובו סכנה פוטנציאלית 37. בקביעת רמת האחריות הפלילית, יש חשיבות לשאלה האם מקור הנזק נובע מדבר הטומן בחובו סכנה מובנית, או שמא מדובר בחפץ שאינו מסוכן מטבעו, אף שיתכן כי יהפך מסוכן אם ינהגו בו בדרך מסוכנת. חפץ מסוכן מטיבו מוליד רמת זהירות גבוהה במיוחד (סעיף 326 לחוק העונשין). חפץ תמים, העשוי ליהפך מסוכן אם ינהגו בו שלא כראוי, מוליד רמת זהירות הנמדדת בהתאם לנסיבות הענין (ענין בוחבוט, פסקה 14 לפסק דיני; ע"א 1071/96 עזבון אלעבד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.06)). מבנה המשמש למטרה כלשהי אינו מוגדר כ"דבר מסוכן" מעצם טיבו, וזאת בהנחה שהוא מקיים את כל דרישות הבטיחות הן בתחום התכנון והבנייה והן בתחום הסיכונים מפני אש, חשמל, גז וכיוצא באלה. אי-קיום תנאי בטיחות כאמור, עלול להפוך את המבנה ל"דבר מסוכן" גם אם אינו כזה מעצם טיבו. מן הכלל אל הפרט החובות המושגית והקונקרטית החלות על הבעלים 38. המבקשת הינה הבעלים של נכס המקרקעין בו ניצב המבנה ששימש מרכול, ואשר בו פרצה השרפה. המבנה המקורי שניצב על החלקה, ואשר שופץ בידי המבקשים, שימש למרכול, והוספו לו חלקי מבנה נוספים על ידי השוכרים. המבקש פעל כמנהל וכאורגן של המבקשת לצורך הענין. אף שהשרפה פרצה כאשר המבנה היה מושכר לבעלי המרכול, חבו המבקשים, כבעלים של הנכס, חובת זהירות מושגית כלפי באי בית המרכול להבטיח כי מבנה שהשכירו למטרת העסק יעמוד, בין היתר, בתקני הבטיחות הנדרשים מפני התפשטות אש ומפני סיכון חיי אדם עקב כך. החובה המושגית החלה על בעלים של נכס להבטיח את בטיחותו מפני פרוץ אש והתפשטותה תוך סיכון חיי אדם, ממשיכה לחול עליו גם כאשר הוא משכיר את הנכס לאחר. כאשר מדובר בסיכונים מובנים הטמונים בנכס כגון פרוץ אש, דליפת גז, אי-תקינות מערכות חשמל וכיוצא באלה, ההנחה היא כי חובת הזהירות המושגית להסרתם נותרת על שכמו של הבעלים של הנכס גם לאחר השכרתו לאחר. 39. מימושה של החובה המושגית מקבל ביטוי באמצעות חובת הזהירות הקונקרטית. על בעלים של נכס שהשכירו לאחר חלה חובה קונקרטית ביחס לסיכונים אינהרנטיים לנכס העלולים לפגוע בשלומם של באי המקום, בין אם הסיכונים נוצרו לפני ההשכרה, ובין אם לאחריה, ובלבד שלבעלים נותרת זיקה מספקת לנכס לאחר ההשכרה המאפשרת לו לדעת "בכוח" על קיום הסיכונים למבנה, והמטילה עליו חובה נורמטיבית לצפות את התוצאות מאי הסרתם. דברים אלה אמורים ביחס לסיכונים הידועים לבעל הנכס עוד בטרם ההשכרה ומתפרשים גם על פני סיכונים שהמשך זיקתו לנכס מאפשרת לו לדעת אודותם ומטילה עליו אחריות להסירם. האם המבקשים חבו חובה קונקרטית למנוע את סיכוני האש במבנה המרכול, מה גבולותיה של החובה, והאם הפרו אותה? 40. המבקשים כבעלים על המבנה היו בעלי אחריות קונקרטית להבטיח את עמידתו בכל דרישות הבטיחות, הן בתחום התכנון והבנייה, והן במישורים אחרים, לרבות בטיחות מפני אש. אופי זיקתם לנכס הטילה עליהם חובה ישירה להבטיח את תקינותו, ולהסיר סכנות לשלום המבקרים בו שהוא טומן בחובו, הן סכנות שהיו ידועות להם טרם ההשכרה, והן סכנות קיימות לאחר ההשכרה שהיתה להם ידיעה בכוח לגביהן וחובה לצפות את תוצאותיהן הפוגעניות. 41. על המבקשים כבעלים על הנכס חלה חובה קונקרטית להבטיח את בטיחות המבנה מפני פרוץ אש ומפני התפשטותה. חובה זו חלה עליהם לגבי המבנה בטרם ההשכרה מכח עצם בעלותם על הנכס, והאחריות שקמה מכוחה להבטיח שסיכונים חבויים בנכס לא יביאו לפגיעה בחיי אדם. לחובה כללית זו שמקורה בדין הצטרפה חובה מיוחדת שנבעה מכתב ההתחייבות עליו חתם המבקש לאחר השרפה הראשונה, ובה התחייב לנקוט באמצעי בטיחות ספציפיים שאיגוד הכבאות דרש לקיימם. חובה זו נמשכה מבחינת המבקשים גם לאחר השכרת הנכס. היא חלה מכח בעלותם על המבנה המקורי וגם על תוספותיו שהם היו מודעים להקמתן ואף היו מעורבים בענייני רישויין, והיו בעלי אינטרס כלכלי מובהק בקיומן שהתבטא בדמי השכירות הגבוהים שקיבלו עבורן. נשמרה זיקת הבעלים למבנה, שיצרה המשכיות באחריות הקונקרטית שהם חבו למבקריו גם אחרי השכרתו. 42. המבקש היה מודע באופן מלא לחובה הקונקרטית שרבצה עליו להבטיח את קיום תנאי הבטיחות מפני אש. כאמור, לאחר השרפה הראשונה, הוא חתם על כתב ההתחייבות כלפי איגוד הכבאות, ובו לקח על עצמו שורה ארוכה של אמצעי בטיחות מפני אש שהיה עליו לקיים ולבצע במבנה. לא עוד, אלא שהיה עליו לפנות לאיגוד בטרם אישור גמר הבנייה במבנה כדי לאפשר לאיגוד לבדוק ולבקר את קיום התנאים האמורים. 43. כזכור, ב-1993 פרצה שרפה בבנין הראשי, אשר בעקבותיה נדרש שיפוצו של הבנין. הותר למבקשים לבצע את השיפוץ בכפוף לכך שבגמר עבודות הבנייה יקבל המבקש חוות דעת נוספת מאיגוד הכבאות ביחס לעמידה בתנאי הבטיחות. להתחייבות זו (ת/61 נספח ה') מיום 8.4.94 צורף נספח בו נמנו 9 עניינים שונים שהמבקשים חוייבו לבצעם כאמצעי בטיחות מפני אש וביניהם – לדאוג לכך שחומרי בנייה וציפויים יהיו בלתי דליקים; להתקין 6 ברזי שרפה במרחקים שווים; להתקין הכנה למערכת ספרינקלרים; להציב 5 עמדות כיבוי בתוך שטח המחסן; להתקין מערכת כיבוי אוטומטית פנימית, וכן יחידות תאורה תקניות, דרך גישה לרכב כיבוי, ולהבטיח קיום מרחק שלא יעלה על 25 מ' עד דלת אש; כן חוייבו המבקשים להתקין מערכת גלאי עשן תיקניים ולחברם למוקד, ולהתקין פתחים ליציאת חום ועשן שיהיו פתוחים דרך קבע, או ייפתחו אוטומטית בעת הצורך. 44. דרישות אלה של שירותי הכבאות הביאו לכלל ביטוי את אותם אמצעי בטיחות בסיסיים שהמבקשים נדרשו לבצעם כתנאי לקבלת אישור גמר בנייה למבנה המקורי ונדרשה לצורך כך גם חוות דעת נוספת מאיגוד הכבאים לאחר ביצוע האמצעים האמורים. תנאי ההתחייבות לא בוצעו כלל, וממילא לא היתה כל פנייה לאיגוד בבקשה כי יבדוק ויברר את ביצוע תנאי הבטיחות במקום. המבנה הושכר לבעלי המרכול מבלי שתנאי הבטיחות מפני אש קויימו. משמעות הדבר היא, כי המבנה הושכר לשוכרים בידי הבעלים ביודעם כי קיום תנאי הבטיחות מפני אש שנדרשו בפירוט רב על ידי איגוד הכבאות לא קויימו. 45. אמנם נקבע כנתון, שאינו במחלוקת, כי בהסכם השכירות בין המבקשים לבין בעלי המרכול לקחו האחרונים על עצמם את האחריות לקיים את כל דרישות הרשויות המוסמכות הנובעות מהחזקת המבנה, ובכלל זה דרישות הבטיחות מפני אש שהציבו רשויות כיבוי אש. הכללת הוראה כזו בהסכם השכירות אמנם מחייבת במישור החוזי את שוכרי המיבנה לדאוג לדרישות הבטיחות מפני אש כלפי בעלי הנכס המשכירים. לחובה החוזית החלה על השוכרים כלפי הבעלים לקיים את הוראות הבטיחות מפני אש נילווית גם חובת זהירות כללית ברמה גבוהה החלה עליהם מכח דיני הנזיקין בתורת מחזיקים במקרקעין כלפי המבקרים בנכס. עם זאת, ההתחייבות החוזית של בעלי העסק כלפי המבקשים וחובת הזהירות החלה עליהם מכח דין הנזיקין הכללי כלפי צדדים שלישיים אינה פוטרת את הבעלים על הנכס מחובת הזהירות הקונקרטית החלה עליהם כלפי באי המרכול, להבטיח את תקינותו של המבנה, במיוחד בהיבטים שעניינם אמצעי בטיחות בסיסיים הקשורים בהגנה על חיי אדם ושלומם. זיקתם של הבעלים לנכס, וחובתם כלפי מבקריו נותרה בעינה גם בהשכרת המבנה לאחרים, למצער ככל שמדובר בהבטחת תקינותו הבסיסית מפני סיכוני אש – ענין שהיה באחריותם המלאה עוד קודם להשכרה, ואשר נמשך גם לאחר ההשכרה, שלא שחררה אותם ממנה. זיקתם של הבעלים לנכס נמשכה גם לאחר ההשכרה, והיא חלה על המבנה כולו, לרבות תוספותיו. קיומה של אחריות קונקרטית על כתפי השוכרים לא שחררה את הבעלים מאחריות קונקרטית מקבילה, ברמה ובהיקף מתאימים על פי נסיבות המקרה. 46. בנסיבות מקרה זה, נוצרו שני מעגלי אחריות מבחינת עוצמתה של חובת הזהירות הקונקרטית. המחזיק, אשר שלט באופן ישיר ומיידי על המבנה ועל המתרחש בו חב חובת זהירות ישירה ובעלת עוצמה רבה, כלפי באי המקום, מאחר שבידיו היתה נתונה השליטה המירבית על המתרחש בחצריו, ומשליטה זו נבעה האחריות כלפי באי המקום. בעלי המבנה, שאף הם חבו חובה קונקרטית כלפי באי המקום, נמצאו במעגל אחריות מרוחק יותר ממוקד ההתרחשויות. אולם הם לא היו רשאים לסמוך על כך שמכלול דרישות בטיחות האש לגבי המבנה תקויימנה על ידי השוכרים. מכח זיקתם ואחריותם לנכס, היה ביכולתם והיה מחובתם הנורמטיבית לצפות קיומן של תקלות בטיחותיות במבנה, שנמצאו בתחום מודעותו בכח של המבקש, ואשר היה באחריותם כבעלי המקום לדאוג להסרתן. מדובר בדרישות בטיחות בסיסיות ביחס לתקינות המבנה שהבעלים היו מודעים לקיומן, ואף ידעו בפועל כי הן לא קויימו, ולו בשל אי-כיבוד ההתחייבות לאיגוד הכבאות שהמבקש חתם עליה, ואשר לא קויימה מעולם. 47. בנסיבות המקרה שלפנינו, בטיחותו הבסיסית של המבנה מפני התפשטות אש היוותה נושא שהבעלים היו אחראים לו באחריות קונקרטית מעצם זיקתם לנכס וחובתם כלפי באי המקום. במיוחד כך, ביודעם כי הנכס מושכר לצורך בית עסק, המעסיק עובדים רבים, ופתוח לקהל מבקרים גדול. על אחת כמה וכמה, משהמבקש ידע כי לא ביצע שורה של אמצעי בטיחות מפני אש שנדרש לבצעם. 48. הנסיבות שאירעו סביב החתימה על כתב ההתחייבות חידדו כלפי המבקשים את חובתם הקונקרטית מכח הדין ועל רקע הנסיבות הספציפיות של הענין לדאוג לאמצעי הבטיחות מפני אש, ולהבטיח כי המבנה עומד בתקני הבטיחות. חובה זו נמשכה גם כאשר הנכס הושכר לבעלי עסק המרכול, וחובתם המושגית והקונקרטית של בעלי המרכול לעמוד הם עצמם בתקני הבטיחות אינה גורעת מחובתם הנמשכת של המבקשים בענין זה. 49. רמת הזהירות שהמבקשים נדרשו לה בענין אמצעי הבטיחות מפני אש היא גבוהה בשים לב לרמת הסיכון הצפויה מהתפשטות אש במבנה לחיי אדם. רמת הסיכון עולה פי כמה בהינתן אופי השימוש במבנה כמרכול, המעסיק עובדים, ופתוח לקהל קונים. נסיבות מיוחדות אלה חייבו את המבקשים לסטנדרט זהירות גבוה במיוחד. 50. המבקשים לא עמדו בדרישות שנבעו מהחובה הקונקרטית שרבצה עליהם. פרטי ההתחייבות שניתנה לאיגוד הכבאות מעולם לא קויימו, והמבנה הראשי נותר בלא שאמצעי הבטיחות מפני אש הותקנו בו. 51. המבקש היה מודע באופן מלא לתוספות הבנייה שנבנו על ידי השוכרים בסמוך למבנה הראשי, וידע אל נכון כי לא הוצאו בגינם היתרי בנייה. הוא אף התחייב במכתב לגורם המוסמך כי יעשה לקבלת היתר בנייה למחסן הגדול, או ידאג לפירוקו אם לא ינתן היתר. דבר מהבטחות אלה לא נעשה. זיקתם של המבקשים גם לחלקי המבנה הנוספים שנבנו על ידי השוכרים נשמרה מעצם מעורבותם ומודעותם לבנייתם ולמהלכים הקשורים ברישויים שמעולם לא ניתן. דמי השכירות הגבוהים שקיבלו מהמבנה כולו על תוספותיו חיזקו את זיקתם הכלכלית לנכס, ונתנו עוצמה לאחריותם לדאוג לתקינותו בהיבטים הבטיחותיים. מעורבותם וזיקתם של המבקשים גם לתוספות המבנה שהוספו על ידי השוכרים הרחיבו את אחריותם הקונקרטית לבטיחות כל חלקי המבנה מפני אש שהפכו, למעשה, מיקשה אחת. 52. המבקשים הפרו במישרין את חובתם הקונקרטית לדאוג לבטיחות אש ביחס למבנה המקורי אותו השכירו, הן מכח חובתם הכללית, והן מכח כתב ההתחייבות. הם הפרו את חובתם הקונקרטית גם כלפי תוספות המבנה – ובמיוחד הגלריה והמחסן הגדול שנבנו על ידי השוכרים ללא היתרים. אמנם, כתב ההתחייבות לאיגוד הכבאות מתייחס במישרין למבנה המקורי, שהרי בעת עריכתו טרם נבנו תוספות הבנייה, ובכללן – המחסן הגדול והגלריה, אשר היוו מוקדי התפשטות האש. אולם, אחריותם הקונקרטית של המבקשים לבטיחות מפני אש משתרעת גם על תוספות המבנים מכח זיקתם של הבעלים לנכס כולו על תוספותיו; המבקשים, כבעלים של המקרקעין והמבנה המקורי, ידעו ואף סייעו לבעלי העסק בקידום בניית התוספות למבנה, והיה להם אינטרס כלכלי ברור בבנייה זו בשל דמי השכירות שהופקו מהם. ניתן להניח כי דמי השכירות החודשיים בסך 24,000 דולר שהמבקשים גבו בגין הנכס כללו את תוספות המבנה בהערכת שווי הנכס לצורך השכרתו. ידיעתם, הסכמתם, ומעורבותו של המבקש בהשגת היתר בנייה למחסן הגדול, בצד התחייבותו לפרקו אם לא יושג היתר כאמור, מצביעים על המשך זיקת הבעלים לנכס, על תוספותיו, ומקרינים על עוצמתה של האחריות הקונקרטית החלה על הבעלים לדאוג לאמצעי בטיחות במבנה על כל שלוחותיו, שנועדו להגן על שלום הבאים למקום. פרטי אמצעי הבטיחות שנמנו בכתב ההתחייבות לאיגוד הכבאות ביחס למבנה המקורי מקרינים גם על אופי האמצעים שהיה חובה להתקינם ולספקם גם בתוספות למבנה, והבעלים היו מודעים לכך וחייבים לצפות את הסיכונים מאי-קיום חובתם. המסקנה המשתמעת מניתוח זה הינה, כי בצד אחריותם של השוכרים, בעלי העסק, לעמוד בדרישות כיבוי אש במבנה המרכול, חלה חובת זהירות קונקרטית גם על המבקשים בתורת הבעלים של הנכס. חובה זו חלה עליהם הן ביחס למבנה הראשי והן ביחס לשלוחותיו, הן מכח החובה הכללית החלה מכח הדין, והן מכח ההתחייבות הספציפית כלפי איגוד הכבאות שהתייחסה למבנה המקורי, ואשר תוכנה הקרין גם על אופי החובה והיקפה ביחס לתוספות המבנה שנבנו על ידי השוכרים מאוחר יותר. גורם ההסתמכות על אישורי איגוד הכבאות 53. האם היו המבקשים רשאים להסתמך על ביקורת העסק שנעשתה על ידי איגוד הכבאות עובר לפתיחת העסק ועל האישורים השנתיים שניתנו מידי שנה על ידי גורמי האיגוד שעל פיהם, כביכול, המבנה כולו, על תוספותיו, עמד לאורך השנים בסטנדרטים מקובלים של בטיחות אש? התשובה המתבקשת לכך הינה בשלילה. כדי להצליח בטענת ההסתמכות כעילה לנשיאה באחריות, המוטלת עליו, על בעל החובה הקונקרטית להראות כי יצא ידי חובת אחריותו בכך שהסתמך בתום לב ובאמונה על פעולתם של אחרים, ובכלל זה על אישורו של גורם מוסמך כי המצב במקום תקין, ואינו מחייב מעשה כלשהו להסרת סיכון אפשרי הטמון בנכס. 54. בנסיבות שלפנינו, אמנם נערכה ביקורת איגוד הכבאות בסמוך לפתיחת העסק בשנת 1994, ולאחר מכן ניתנו על ידי האיגוד מידי שנה אישורים שנתיים בדבר תקינות המבנה מבחינת בטיחות אש. אולם הסתבר בדיעבד כי מתן האישורים כאמור נעשה מתוך רשלנות חמורה שהביאה להרשעתם של גורמי איגוד הכבאות בעבירה של גרם מוות ברשלנות, ונקבע כי הם אחראים לתוצאות השרפה עקב רשלנות בפעולתם. כן נגזרו עליהם עונשים פליליים. קביעה זו של הערכאה הדיונית אומצה גם בהליך הערעור. 55. בנסיבות הענין, הסתמכותו של המבקש על האישורים האמורים של איגוד הכבאות לא היתה הסתמכות בתום לב, שמקורה בהנחה כי המבנה על תוספותיו אכן עומד בדרישות הבטיחות מפני אש. טענת ההסתמכות על האישורים היא תואנה בפי המבקש להצדיק את מחדלו הרשלני החמור לאורך כל הדרך. המבקש היה מודע לאורך כל השנים לדרישות שירותי הכבאות ביחס לאמצעי הבטיחות האמיתיים הנדרשים במבנה על פי כתב ההתחייבות. הוא כמובן ידע עוד שאמצעים אלה מעולם לא בוצעו. והנה, הפלא ופלא, כמעשה של קסם, בביקורת אותו איגוד הכבאות זמן לא רב לאחר מתן ההתחייבות, אושרה פתיחת העסק ללא עמידה כלשהי על ביצוע אמצעי הבטיחות שפורטו בהתחייבות; ואם לא די בכך, בביקורות השנתיות השגרתיות מאז ואילך, כאילו נשכחו דרישות הבטיחות המפורטות והמהותיות שהוצבו ביחס למבנה בכתב ההתחייבות, ומאז ניתנו מידי שנה אישורים בדבר תקינות המבנה מבחינת בטיחות אש שהוכחו בדיעבד כאישורי סרק, שתרמו תרומה מכרעת לטרגדיה הנוראה שארעה. 56. נסיבות בלתי רגילות אלה מעוררות השתאות ותמיהה במישורים שונים, והן לא נתבררו כל צרכן במשפט. אולם מה שברור הוא, כי המבקש לא רק יכול היה לדעת, אלא בודאי היה מודע בפועל לכך שאישורי איגוד הכבאות שניתנו כלאחר יד בלא בדיקה של ממש, לא שיקפו נכונה את תקינותו של המבנה מבחינת בטיחות אש. חוסר הקורלציה בין הדרישות המפורטות של כתב ההתחייבות שמעולם לא בוצעו, לבין סדרת האישורים של איגוד הכבאות על דבר עמידתו של המבנה בתקני הבטיחות, בלא שבפועל נעשה דבר כדי להתקין אמצעי בטיחות ממשייים, אומר דרשני; מי כמבקש יכול היה לעמוד על טיבו של הפער הזה, ומי כמוהו בודאי עמד בפועל על קיומו. בהקשר זה יצויין, כי המבקש הוא איש ציבור מוכר ברשות המקומית, שימש בתפקיד ציבורי בגורמי הכבאות, היה חבר מועצת העיר, וחבר בועדת התכנון והבנייה בעיר. היו לו מהלכין ברשויות העירוניות, ויש מקום להניח כי הוא העריך אל נכון כי אישורי בטיחות האש שניתנו על ידי איגוד הכבאות ניתנו כלאחר יד, אם כפעולה מכוונת, ואם כרשלנות גרידא. המבקש לא רק יכול היה לדעת זאת, אלא צריך היה להבין זאת, ולפיכך טענת הסתמכותו על האישורים הרשלניים של גורמי הכבאות אינה טענה בתום לב, וכל שיש בה הוא הישענות על פעולת הרשות שהיוותה במקרה זה קנה רצוץ שלא ניתן היה לבטוח בו. אדם סביר במקומו של המבקש היה דואג להתקנת אמצעי בטיחות מפני אש ברוח כתב ההתחייבות, תחילה במבנה המקורי, ולאחר בניית התוספות, היה דואג להתקינם גם בהן, ופונה לאיגוד הכבאות כדי שיבדקו אם האמצעים שהתקין עונים על הדרישות. יש להניח, כי התנהגות כזו מצד המבקש היתה מניעה את אנשי איגוד הכבאות לבקר באופן מקצועי זהיר את אמצעי הבטיחות במקום, ולעמוד בכך בחובתם המקצועית והציבורית. יש עוד להניח כי אילו פעלו המבקשים ואיגוד הכבאות כך, הדלקה לא היתה מתרחשת באופן בו התרחשה. 57. טענת ההסתמכות על אישורי שרותי הכבאות כעילה לפטור מאחריות אינה יכולה להתקבל, אפוא. על המבקשים רבצה אחריות מכח הדין, ומכח כתב ההתחייבות לבצע את דרישות הבטיחות על פי כתב ההתחייבות, וכן לבצע דרישות בטיחות בתוספות המבנה מכח החובה הכללית החלה עליהם כבעלי הקרקע שזיקתם לנכס נותרה גם לאחר השכרתו, וכמי שידעו והיו מעורבים בהקמת התוספות, ומכח האינטרס הכלכלי שהיה להם במבנה על תוספותיו. 58. המבקשים הפרו, אפוא, את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שחלה עליהם להבטיח את קיומם של אמצעי בטיחות מפני אש במבנה כולו בכך שלא נקטו כל פעולה על מנת לממש חובה זו הלכה למעשה, ותוך שידעו בפועל, וצריכים היו לדעת, כי בעלי העסק לא דאגו לאמצעי בטיחות כאמור. הם גם ידעו וצריכים היו לדעת במישור הנורמטיבי כי אישורי איגוד הכבאות למיניהם אינם מהווים גושפנקה אמיתית לכך שהמבנה אכן עונה על דרישות הבטיחות. 59. יסוד הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בעבירות נובע ממערכת הנסיבות המתוארת. בית משפט השלום תיאר בפירוט את העדרם של אמצעי הבטיחות מפני אש אשר איפשרו את התפשטותה המהירה של האש, באופן שמנע כל אפשרות להציל את בני האדם ששהו במקום. אמצעי הבטיחות החסרים היו מסוגים שונים, והעדר כל אחד מהם תרם את תרומתו להעצמת תוצאות האסון. עיקר מוקד השרפה היה במחסן הגדול ובגלריה, אשר היוו תוספות למבנה המקורי. העדר אמצעי הבטיחות היווה סיבה פיזית להתפשטות הדלקה, ומנע יכולת להשתלט עליה. נתקיים גם קשר סיבתי משפטי, אשר מכוחו יכלו המבקשים וצריכים היו לצפות כי אי התקנת אמצעי בטיחות ממשיים מפני אש במבנה כולו, לרבות בתוספותיו, עלולה למנוע אפשרות לחסום התפשטות דלקה, וכי הדבר עלול לפגוע בשלומם של בני אדם, ואף לתבוע חיי אדם, או לגרום נזקים חמורים לשלומם. נתקיים, אפוא, גם קשר סיבתי בין מחדליהם הרשלניים של המבקשים לבין הנזק הנורא שאירע. 60. על רקע ניתוח זה, המסקנה היא כי מתקיימים במבקשים יסודות עבירות הרשלנות של גרם מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות. הוכחה התנהגותם הרשלנית של המבקשים במחדל, הוכח היסוד הנפשי של צפיות להתרחשות הנזק, והוכח הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין תוצאות הדלקה. אין צורך, אפוא, לדון ביתר טענות המבקשים שהועלו, ובכלל זה בטענות לענין תעודת הגמר. 61. על יסוד טעמים אלה אציע להותיר את הרשעת המבקשים בעינה, ולדחות את הערעור. 62. המבקשים לא ערערו על העונש. לצורך ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות שהוטל על המבקש, נבקש חוות דעת הממונה על עבודות שירות בתוך שבועיים. לאחר קבלתה, נשלים את פסק הדין במתן הוראה לענין המועד והמקום לריצוי העונש. הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת פרוקצ'יה. אבקש להטעים את המסר העיקרי העולה בעיני מדבריה – קרי, האחריות הרובצת בחזית רחבה – שני מעגלי האחריות (פסקאות 46-45), המעמידים את החובה בנושאי בטיחות. על בית המשפט לחוות דעתו בכל לשון, בפסיקה פלילית ואזרחית גם יחד, כי ישנם תחומים, ובטיחות בתוכם, שבהם אסור ללכת במסלול הישראלי האופייני של "יהיה בסדר", אלא לקיים את הוראות הבטיחות ככל משפטן וחוקתן. איש שהוא בעל זיקה לנכס בנסיבות, כגון במקרה דנא, אינו יכול לעצום עין אל מול התחייבות מפורשת שנתן בנושאי כיבוי האש, ולומר, השכרתי את הנכס ואת נפשי הצלתי. לא זה הדרך. כדי שלא ייפול נושא הבטיחות, שחיי אדם כרוכים בו, בין הכיסאות, לאחר הוראות מפורשות שחויה בהן המבקש, ראוי כי ייצא קול זה לכל בעלי אחריות. מקובלים עלי לעניין זה דברי השופטת שיצר בבית המשפט קמא (פסקה 60), כי "גישת בתי המשפט צריכה להיות קפדנית ביחס למילוי תנאי החוק והדרישות הנגזרות, הן על-ידי הרשויות והן על-ידי האזרחים הבאים במגע עמם". ב. במקרה דנא, כפי שתיאר בית המשפט המחוזי, נשא המבקש בתפקידים ציבוריים ובהם, לא פחות, חבר דירקטוריון של איגוד הערים לכבאות; חרף זאת לפנינו תמונה של הסתפקות באמירה כללית לשוכרים תוך אי הצגת דרישות ספציפיות, הגם שניתנה על-ידיו התחייבות אישית בעניין הכבאות, והשימוש בנכס אופשר איפוא בלא תעודת גמר. לא אפרט עוד אחר שפירטה חברתי, ואין להלום כי יכול היה המבקש להניח שאישורים שנתנו הכבאים לשוכרים פטרו אותו מהתחייבותו האישית הברורה. ג. אזכיר כאן מן המשפט העברי, כי ניתן לדמות את חובתו של משכיר מקרקעין מעין זה לחובתו של בעל בית לבנות מעקה. דבר זה יסודו בדברי התורה (דברים כ"ב, ח') "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (הפסוק כורך מצוות עשה ומצוות לא תעשה). השופט יצחק עמית, ברשימתו "על חובת זהירות במקרקעין- 'ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך'", פרשת השבוע גליון 41 (תשס"א) (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים), מביא מדברי הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל שו"ת שרידי אש - ליטא גרמניה - שוויץ (המאה הכ') (ג', צ"ז, עמ' שי"א במהדורת תשל"ז; במהדורה החדשה (תשנ"ט) בחלק ב' - יורה דעה, סימן ע"ז, עמ' תקס"ב): "מעקה בביתו, בין אם קנה בית או בנה או ירש, חייב במצוה זו, כמפורש בספרי: "'כי תבנה בית חדש' - אין לי אלא בונה. לקח וירש ונתן לו במתנה מניין? ת"ל: 'ולא תשים דמים בביתֶך' - מכל מקום (כי תצא, פיסקא רכט)"... שעשיית מעקה היא להסיר מכשול, כמו שנאמר: "ולא תשים דמים בביתֶך"... "ובאין לו בית, אין כאן מכשול. ולא חייבה התורה לעשות מכשול כדי לקיים מצות מעקה". ועוד מוסיף השופט עמית: "השאלה אם חובת התקנת מעקה חלה על הבעלים או על המחזיק במקרקעין, נידונה בתלמוד הבבלי: תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו - משכיר חייב להעמיד לו דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה, לסמוך לו קורה. ושוכר חייב לעשות לו סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב ולהטיח (לטייח – א"ר) את גגו" (בבא מציעא קא ע"ב). לכאורה איפוא חובת המעקה היא על השוכר, בשונה בבסיס מן המשפט הישראלי שבו הושוותה אחריות המחזיק לאחריות הבעלים (סעיף 37 לפקודת הנזיקין מדבר ב"בעל מקרקעין או... תופשם"), וכפי שנביא להלן, יש ללכת בכגון דא אחר מנהג המדינה, ולענייננו דין המדינה; ומכל מקום הבאנו דברים אלה בשל המסר הנורמטיבי הבסיסי של האחריות לחיי אדם. ד. כותב בעל ספר החינוך מצוה תקמ"ו, לענין מצות המעקה "... תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מוות בפשיעתנו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס"; וכן במצוה תקמ"ז לעניין אי הנחת מכשול, "שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו, כדי שלא ימותו ולא יזוקו בני אדם". ואף להלכה נפסק: "מצוות עשה לעשות אדם לגגו, שנאמר 'ועשית מעקה לגגך' (דברים כ"ב, ח')..." (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש י"א, א'; ולהלן (שם ד') הוא אומר, "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך (דברים ד' ט'), ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצוות עשה ועבר בלא תשים דמים" (דברים כ"ב, ח')". בהלכה - רמב"ם (שכירות ו', ג') ושולחן ערוך חושן משפט שי"ד, ב' (הלכות שוכר) - הוטל חיוב המעקה על השוכר, בהמשך לדברי הגמרא כאמור. אך הרמ"א (ר' משה איסרליש) מוסיף בהגהות מפי הטור בשם הרמב"ם "וכל אלו העניינים הולכים אחר מנהג המדינה" (הדגשה הוספה - א"ר). ראו גם שו"ת שבט הלוי (הרב ש"ה ואזנר, ישראל המאות הכ' – הכ"א), ה' רכ"א המתאר את החובה המשותפת לעניין זה, אשר חלה על המשכיר ועל השוכר כאחד; במקורה הריהי חובת בעל הבית, "אלא כיון שאינו דר שם אולי יתרשל בדבר מלעשותה, ולכן הטילו רבותינו ז"ל על השוכר". ונזכיר שוב – הכל כמנהג המדינה. להלן דן הרב ואזנר בשאלה מה דינו של מי שהוטל עליו חיוב אבל בטרם מילאו השכיר ביתו לאחרים "בזה יש לומר, כיון דכבר חל חיוב עליו, לא הפקיעו רבותינו ז"ל ממנו המצוה...", ודברים אלה דומים לענייננו. כן ראו שו"ת משנה הלכות לר' מנשה קליין (הקטן) (המאות הכ' – הכ"א), ד' רמ"ד ולבסוף, יתכן שלכגון דא נקשר הביטוי "אביזרייהו דשפיכות דמים" (אביזרי – עזרי - שפיכות דמים; ראו ספר החינוך מצוה רצ"ו "שנצטוינו לקדש השם", ודברי ר' יוסף באב"ד בעל מנחת חינוך שם, וכן – מצוה ז"ו שעניינה "לדון נזקי אש", ודברי מנחת חינוך שם; ראו גם הרב י' שרלו, "אביזרייהו דרציחה" שבתון 477 (תמוז תש"ע) ע' 2). עוד ראו דברי השופט אנגלרד ברע"א 3415/98 מדינת ישראל נ' סלאמה, פ"ד נג(4) 721, 724 לעניין נזקי התמוטטות מבנים. והרב שינפלד, נזיקין (בסדרה חוק לישראל בעריכת נ' רקובר, תשנ"ב-1991), 164. ה. על פי "מנהג המדינה" של ימינו, הדין הנוהג, החובה חלה לכאורה איפוא אף על המשכיר גם בגישת המשפט העברי. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ‏כ"ו בתמוז התש"ע (‏08.07.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08043480_R06.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il