עיריית תל אביב-יפו נ. מחמוד גאזי אבו סייף ואח'

החלטה בתיק רע"א 4347/18 בבית המשפט העליון רע"א 4347/18 רע"א 4357/18 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשות ברע"א 4347/18: 1. עיריית תל אביב-יפו 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו המבקשות ברע"א 4357/18: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. רשות הפיתוח נ ג ד המשיבים ברע"א 4347/18: 1-15. מחמוד גאזי אבו סייף ואח' 16. רשות מקרקעי ישראל 17. רשות הפיתוח 18. הימנותא בע"מ המשיבים ברע"א 4357/18: 1-15. מחמוד אבו סייף ואח' 16. עיריית תל אביב-יפו 17. הימנותא בע"מ בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.5.2018 בת"א 31072-02-17 שניתנה על ידי כבוד השופט י' גייפמן בשם המבקשות ברע"א 4347/18: עו"ד נעם ליובין; עו"ד אורנה אחרק-פרלוק בשם המבקשות ברע"א 4357/18: עו"ד נעמי זמרת בשם המשיבים 1-15 ברע"א 4347/18 וברע"א 4357/18: עו"ד ד' קירשנבוים בשם המשיבות 16-17 ברע"א 4347/18: עו"ד ישראל בלום; עו"ד נעמי זמרת בשם המשיבה 18 ברע"א 4347/18: עו"ד דוד שפירא פסק-דין 1. לפנַי שתי בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.5.2018 (השופט י' גייפמן) בת"א 31072-02-17, בגדרה הוחלט על פיצול הדיון, באופן שבו תידון תחילה תביעת המשיבים 15-1 (להלן: המשיבים), ולאחריה תידון התביעה שכנגד שהוגשה מטעם המבקשת ברע"א 4357/18, המבקשת ברע"א 4347/18 (להלן ביחד: המבקשות) וחברת הימנותא בע"מ (להלן ביחד: התובעות שכנגד). 2. המשיבים הם תושבי יפו, המתגוררים על קרקע המצויה בעיבורה של העיר. התובעות שכנגד הן בעלות הקרקע שבה מתגוררים המשיבים, לפי הרישום בפנקס הזכויות. ביום 14.2.2017 הגישו המשיבים תביעה למתן פסק דין הצהרתי שבו ייקבע כי הם הבעלים של הקרקע (להלן: תביעת הבעלות). התובעות שכנגד הגישו תביעה שכנגד, שבה עתרו לפינוי המשיבים מן המקרקעין ולחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים, הם, וכן גם כ-115 אנשים נוספים (להלן: התביעה שכנגד). 3. ביום 3.5.2018, בקדם-משפט, הציע בית המשפט המחוזי לפצל את הדיון בתיק, כך שתביעת הבעלות תידון תחילה, ולאחריה תידון התביעה שכנגד. ב"כ המשיבים הביע את הסכמתו להצעה, ואילו ב"כ התובעות שכנגד הסכימו לדחיית הדיון בתשלום דמי השימוש הראויים, אך ביקשו לדון בתביעת הפינוי בד בבד עם הדיון בסוגיית הבעלות על הקרקע. ב"כ התובעות שכנגד ציינו גם שככל שהמשיבים יסכימו על פינוי הקרקע במידה ותביעתם תידחה, הרי שמטבע הדברים ניתן יהיה לייתר את הדיון בתביעת הפינוי. באותו יום נתן בית המשפט החלטה ובה הורה "על פיצול הדיון באופן שתחילה ידון בית המשפט בתביעה העיקרית בעניין הבעלות" משום ש"יש צורך שבית המשפט יכריע תחילה בעניין הבעלות טרם ידון בתביעות לסילוק יד ובדמי שימוש". 4. מכאן הבקשות שלפנַי. לטענת המבקשות, הלכה פסוקה היא שאין לפצל דיונים, אלא במקרים שבהם הנושא שנדון בנפרד הוא מגודר ומצומצם. ענייננו אינו בא בגדרם של מקרים אלה, משום שקיימת זהות בין נסיבותיהן של שתי התביעות הנדונות, על העדים והמומחים הדרושים לבירורן, והן מעוררות שאלות המצריכות הכרעה משותפת. משכך, ישנה סבירות גבוהה כי פיצול ההליכים יוביל להארכתם, באופן שיגרור פגיעה חמורה בקניינן של המבקשות ובאינטרס הציבורי המצריך את פינויים המהיר של המשיבים. עוד טוענות המבקשות, כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי בכך שלא נימק כדבעי את החלטתו, ומשכך, אין לדעת מה השיקולים שבבסיס החלטתו. בשל האמור, ומכיוון שמדובר בהחלטה שלא ניתן יהיה לערער עליה לאחר מתן פסק הדין, מבוקש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, ולאפשר את קיום הדיון בתביעות במאוחד. 5. בהחלטה מיום 31.5.2018 ביקשתי את תגובת המשיבים לבקשה נשוא רע"א 4357/18, ובהחלטה מיום 10.6.2018 ביקשתי את תגובת המשיבים לבקשה נשוא רע"א 4347/18. בתגובותיהם, עמדו המשיבים על כך שנתונה לבית המשפט סמכות להורות על פיצול הדיון, ולטעמם סמכות זו הופעלה כהלכה. זאת, כיוון שקבלת תביעת הבעלות, תייתר את הדיון בתביעה הנגדית, ובכך יימנע הצורך מלדון בה ולשמוע את הראיות הרבות הנוגעות לה. בשל כך, גורסים המשיבים כי החלטת בית המשפט יעילה, ויש בה כדי למנוע בזבוז של זמן שיפוטי יקר ומשאבים ציבוריים. 6. לאחר שעיינתי בבקשות רשות הערעור ובתשובות שניתנו להן ושקלתי את נימוקי הצדדים מזה ומזה, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לקבל את הבקשות, ולדון בהן כבערעור. דין הערעורים להתקבל; החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת די צרכה, באופן שאינו מאפשר להעבירה תחת שבט הביקורת הערעורית. 7. ככלל, ימנע בית המשפט של ערעור מהתערבות בהחלטות דיוניות, שכן מתפקידה של הערכאה הדיונית, שלפניה מונח המכלול לקבוע את סדר הדיון. "כבר נקבע לא אחת שסמכויותיו של שופט הדן בקדם-משפט רחבות הן עד מאוד, וחובתו לעשות מיוזמתו שלו את כל הדרוש לשם יעילות הדיון" (רע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום, פסקה 7 וההפניות שם (23.10.1994)). ההחלטה על פיצול המשפט לשלבי-דיון מסורה כאמור לבית המשפט, אך טעונה כמובן, הנמקה. אמנם, "היקפה של חובת ההנמקה משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו ובהתחשב עם מהות ההחלטה" (רע"א 6903/17 עו"ד ארז נ' פרץ, פסקה 8 וההפניות המובאות שם (25.10.2017)). לא תמיד יש צורך להכביר מילים רבות בדברי הנמקה. ברם, בנדון דידן, כפי שעולה גם מטענות ב"כ הצדדים, יש בשיקולים להחלטה על פיצול הדיון פנים לכאן ולכאן. היה אפוא על בית המשפט להתייחס, ולו בתמצית, לשיקולים אלו. בהעדרם, אין אפשרות לצדדים ולא לערכאת הערעור, להבין מדוע הוחלט כך ולא אחרת. 8. בתגובתם הצביעו המשיבים על נימוקים אפשריים להחלטת בית המשפט המחוזי, וטענו שהחלטתו עשויה להיות יעילה, במקרה שבו תתקבל תביעתם, ובכך יתייתרו הדיונים בתביעה הנגדית, על הראיות הרבות הצפויות להישמע במסגרתם. אמנם, טענות המשיבים והנימוקים המועלים על-ידם נותנים טעם אפשרי להחלטת בית המשפט המחוזי, אך לאור האינטרסים כבדי-המשקל בצד השני של המתרס, איני מוצא את הראשונים, כשלעצמם, משכנעים דיים כדי להצדיק את ההחלטה הנדונה. 9. הערעורים מתקבלים אפוא, מבלי שאני נוקט עמדה לגופו של עניין. בית המשפט המחוזי ישוב להידרש לטענות הצדדים בנושא שעל הפרק, ידון, ישקול ויכריע כחוכמתו. ניתן היום, י"ב באב התשע"ח (‏24.7.2018). ש ו פ ט _________________________ 18043470_O03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il