ניקולאי בשקירוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4347/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4347/05 ע"פ 4378/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: ניקולאי בשקירוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור וערעור שכנגד על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 22.3.05, בת"פ 998/03 בפני כבוד השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי וי' אלון תאריך הישיבה: כ"ז באלול התשס"ו (20.9.06) בשם המערער: עו"ד עופר אשכנזי; עו"ד קרן קלר בשם המשיבה: עו"ד בת עמי ברוט בשם שירות המבחן: גב' צביה טרייטל פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער הורשע בעבירות של ניסיון לרצח וחבלה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 305(1), ו-333 בשילוב עם 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בפרק העובדות שבכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 23.10.03 הגיעו המערער והמתלוננת, אשר קיימו עד אז מערכת יחסים אינטימית במשך שנתיים, לדירה הנמצאת בקומה השנייה של בניין באשקלון. השניים לגמו אלכוהול וקיימו יחסי מין, עד שבשלב כלשהו, נטל המערער, אליבא דגרסת המשיבה, סכין מטבח, וממניע שלא הובהר, שיסף את גרונה של המתלוננת, מתוך כוונה לגרום למותה. בהמשך, דקר המערער את המתלוננת וגרם לה חתכים עמוקים בפניה ובפיה. בעקבות כל אלה נמלטה המתלוננת לחדר השירותים, וכעבור זמן מה נמצאה מוטלת על הקרקע בחצר בבניין. על פי הנטען, היה זה המערער שדחף את המתלוננת מבעד לחלון חדר השירותים, ונקדים ונאמר כי גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, אשר התרשם כי המתלוננת קפצה לחצר הבניין כדי להימלט מפני המערער. בעקבות הרשעתו, גזר בית המשפט המחוזי למערער 13.5 שנות מאסר, ושנה מאסר על-תנאי. 2. שני ערעורים מונחים בפנינו. באחד (ע"פ 4347/05), מלין המערער על הרשעתו, ולחלופין, על העונש שנגזר לו. בע"פ 4378/05 משיגה המדינה כנגד קולת העונש. באשר להכרעת הדין – בא-כוחו המלומד של המערער, עורך-הדין ע' אשכנזי, סבור כי הרשעת שולחו בטעות יסודה, הואיל והיא נסמכת על ראיות נסיבתיות שאינן תומכות בהכרח בתרחיש המפליל עליו הצביעה המשיבה. על פי השקפתו, יש באותן ראיות נסיבתיות כדי להצביע על האפשרות שפציעתה של המתלוננת נגרמה כתוצאה ממעשה אובדני. כתמיכה באפשרות זו הפנה בא-כוח המערער לגרסאות שנרשמו מפיהן של אם המתלוננת ובתה. אפשרות נוספת שהעלה בא-כוח המערער היתה שפציעתה של המתלוננת נגרמה בידי אדם פלוני, שהספיק להיכנס לדירה, לבצע את זממו, ולהימלט מהמקום עוד לפני בוא המשטרה, ובשעה שמהערער היה מוטל הלום מאלכוהול על מיטה בחדר. נטען, כי בתרחיש זה תומכת העובדה כי מפתח הדירה נעלם בדרך כלשהי; ברזי הגז נמצאו פתוחים; וסנדליו של המערער נמצאו מוטלים מחוץ לדירה. בא כוח המערער הוסיף והתייחס לגרסאות שנרשמו מפי שולחו, ובהן נתגלו סתירות, חלקן מהותיות. את קולר האשם לעניין זה תלה בא כוח המערער בבלבול שאחז בשולחו שעה שהתעורר משנתו וגילה את כתמי הדם בכל הדירה, והריח את ריחו החריף של הגז שזרם מהברזים הפתוחים. כך או כך, סבור בא כוח המערער, כי אף אם שיקר שולחו באמרותיו, אין בכך כדי לשמש תחליף לחסר בראיות התביעה, שכאמור, אינן מצביעות על מסקנה מרשיעה אחת ברמה הנדרשת בפלילים. ועוד נטען, כי בגרסת חפותו של המערער משתלבות שתי עובדות נוספות להן לא נתן בית המשפט קמא משקל ראוי: העדר מניע להמית את המתלוננת או לפגוע בה, ואי-מציאותן של טביעות אצבע על להב הסכין שעל פי הנטען שימש בניסיון לרצח. בפיו של המערער היתה עתירה חלופית, לאמור, לקבוע כי חל בעניינו הסייג בדבר העדר אחריות פלילית מחמת שיכרות (סעיף 34ט לחוק העונשין). נטען, כי שוטרים שנכנסו לדירה הריחו ריח חריף של אלכוהול עולה מפיו של המערער, ולכך ניתן אישור גם בתיעוד רפואי שנערך שעה שהמערער הובל לאחר מעצרו לקבלת טיפול. 3. ערעור זה, העוסק בהרשעה שהתבססה, רובה ככולה, על הכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, מציב בפני המבקש להשיג עליה משוכה גבוהה ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 150, 165). אנו סבורים כי גם לאחר קריאתם של נימוקי הערעור שבכתב והאזנה קשובה לטיעון על-פה, לא נמצאה לנו עילה לשנות מההרשעה. לצורך הדיון, אנו מוכנים להניח כי מפיה של המתלוננת נשמעו בעבר, על ידי אמה ובתה, מחשבות אובדניות. ברם, איננו סבורים כי לכך היה קשר כלשהו למה שהתרחש ביום האירוע בו עוסק הערעור שבפנינו. להלן נבהיר את הדברים: א) נקודת המוצא לדיון היא מצבו של המערער שעה שהמתלוננת הותקפה. לגרסתו, הוא שכב רדום על המיטה, ועל כן לא היה יכול לפגוע בה, כפי שלא היה יכול לדעת מי ביצע את המעשה הנורא. ברם, גרסה זו של המערער לא קנתה אחיזה בלבו של בית משפט קמא. בהתבסס על עדויות השוטרים שהגיעו לדירה, נקבע, כי הם פגשו את המערער ערני, ולא זו בלבד אלא שהוא גם גילה התנגדות פעילה לכניסתם. וכך מצא הדבר את ביטויו בעדותו של השוטר לאון סימון: "ניגשנו לדירה השוטר עופר בעט בדלת כדי לפתוח אותה וללא הצלחה, עזרתי לו לפרוץ את הדלת וכשפרצנו אותה הבחנתי בבחור שמחזיק את הדלת בשתי ידיו מהצד השני ... אני מבהיר – אחרי הבעיטה הראשונה הדלת קצת נפתחה ואז ראיתי יד אחת של הבחור דוחף הדלת חזרה, הדלת שוב נסגרה, אחר כך בבעיטה השנייה הצלחנו לפתוח את הדלת ואותו הבחור ראיתי אותו שהוא נהדף מהדלת ושתי ידיו למעלה אוחזות בדלת". בית המשפט המחוזי אימץ את גרסתם של סימון ושוטרים אחראים שנכחו בזירה והעידו בדרך דומה, ועל כך הוסיף תהייה: "אילו ידיו של [המערער] לא היו במעל נראה שלא היה מנסה למנוע את כניסת השוטרים לדירה" (עמ' 19 להכרעת הדין). הנה כי כן, קשה מאד היה לאמץ את גרסת המערער לפיה היה רדום עד לבואם של השוטרים, ומסקנה זו מתבקשת ביתר שאת נוכח העובדה כי מעיון בתצלומים שבוצעו בזירה (מצורפים לת/36), עולה כי במרחק סנטימטרים בודדים מהמקום בו נם המערער, לטענתו, את שנתו, התפתח מאבק אלים ביותר, וסימני הדם צואת האדם הם הראיה הטובה ביותר לכך. על רקע זה תהינו אם יעלה על הדעת כי המערער לא ראה ולא שמע דבר, ומנגד, זמן קצר לאחר מכן היה ערני דיו כדי לגלות התנגדות עיקשת במטרה למנוע את פתיחת דלת הדירה על ידי השוטרים? ב) המסקנה המתבקשת מהאמור עד כה היא, כי המערער היה ערני לחלוטין שעה שהמתלוננת הותקפה, והואיל וזו האחרונה לא זכרה את הקורות אותה בעקבות החבלות שנחבלה, רשאים היו החוקרים ובית המשפט לצפות לכך שהמערער יציע פתרון לתעלומה. ברם, המערער בחר שלא להציג גרסה כלשהי לעניין זה, והעדיף להתגונן בגרסה כוזבת לפיה היה רדום, גרסה שכאמור נדחתה כלא-אמינה. ג) אם אכן מדובר בניסיון אובדני שקדמה לו החלטה של המתלוננת לשים קץ לחייה על ידי קפיצה מבעד לחלון הדירה שבקומה השנייה, אינך יכול שלא להוסיף ולתהות מדוע הקדימה לכך שיסוף של גרונה במו ידיה. והרי אפשרות אחרונה זו לא רק שקשה היא לביצוע על ידי הקורבן עצמו, אלא גם נדחתה על ידי ד"ר ב' לוי מהמכון לרפואה משפטית מאחר ולא מצא בגרון את הסימנים המאפיינים התאבדות בדרך זו. ד) זאת ועוד, אם אכן ביקשה המתלוננת לשים קץ לחייה על ידי קפיצה מבעד לחלון, כיצד ניתן ליישב את אשר ראו העדים שהתקהלו בחצר הבניין, והכוונה לכך שהיא נאחזה נואשות באדן החלון לבל תישמט? לכל אלה ניתן להוסיף ולשאול מדוע קפצה המתלוננת למה שהיה עלול להיות, חלילה, מותה, כשהיא במערומיה. ולא למותר להזכיר לעניין זה כי חלק מחולצתה הקרועה של המתלוננת נמצאה בדירה, ויש בכך כדי ללמד כי לקפיצתה מבעד לחלון קדם מאבק בינה לבין התוקף. ה) ממצא מפליל אחר הם סנדליו של המערער. נקדים ונאמר כי לאחר מעשה נמצאו הסנדלים מחוץ לדירה (אחד בחצר והאחר במדרגות הבניין), כאשר הסוליות היו מוכתמות בדם אדם וצואה, ודי לעיין בתצלומים שצורפו לחוות הדעת ת/36 כדי להבין את מקורם (ראו, לדוגמא תצלומים 13 ו-14 וכן עמ' 2 של הדו"ח). טביעות של סוליות מסוג זה נמצאו גם בחדר השירותים ממנו קפצה-נפלה המתלוננת. מכאן, שמי שנעל את הסנדלים לא זו בלבד שהסתובב בדירה, אלא גם נכנס לחדר השירותים. אם נכונה הטענה שאת המעשה לא עשה המערער אלא אחר, כי אז המסקנה היא כי מדובר בעבריין מתוחכם שטרח ונעל את סנדליו של המערער כדי להפנות את החשד לתקיפת המתלוננת לאחר. חוששני, כי זו אפשרות מרחיקת לכת לה אין להידרש, ולו מן הטעם שמפיו של המערער, שכאמור, עתה שוב אין ספק כי היה ער, לא נשמעה גרסה מסוג זה (ע"פ 447/87 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1), 529; ע"פ 3514/91 סלימאן אבו רקייק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 126, 137). ו) על רקע כל האמור, נודעת משמעות מיוחדת לשקרים להם נזקק המערער במהלך חקירתו ובעדותו בבית המשפט. נראה כי הוא ניסה לבנות לו קו הגנה, בבחינת יש מאין, אולם נוכח הראיות שהוצגו על ידי המדינה, ברור עתה, וברמה הנוהגת בפלילים, כי קו הגנה זה משולל כל יסוד. מאותם טעמים לא מצאנו כי הונחה תשתית לטענת "השכרות" בצילה ביקש המערער לחסות. טענה זו לא הוכחה במישור העובדתי, אדרבא, היא נסתרה גם בדברים שנרשמו מפיו של המערער עצמו. נוכח כל אלה, אנו מחליטים לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. 4. כאמור, שני הצדדים משיגים בפנינו כנגד העונש, המערער כנגד חומרתו, והמדינה על קולתו. במחלוקת זו אנו סבורים כי הדין עם המדינה. המערער ביקש להמית את המתלוננת, והוא עשה זאת בדרך שמעטות דומות לה באכזריותה. הוא שיסף את גרונה של המתלוננת, דקר אותה בחלקי גוף שונים, עד שנאלצה לשים את נפשה בכפה ולקפוץ מבעד לחלון הדירה הנמצאת בקומה השנייה. תגובה כה קיצונית מלמדת על רגעי האימה והייאוש שהיו נחלתה, ואם נאמר כי רק בדרך נס לא נגרם מותה, לא נפריז בכך. המתלוננת נותרה משותקת בידה הימנית ובחלק מפלג גופה הימני, היא סובלת מקשיי דיבור ואובדן זיכרון מוחלט של האירועים, וכל זאת לאחר חודשי אשפוז ממושכים בבית החולים. כל אלה הם תוצאת מעשיו של המערער, ועל כן היה ראוי כי ייגזר לו העונש המרבי הקבוע בחוק, הן כדי לגמול לו על רוע מעלליו, והן כדי להבהיר לרבים עד כמה מרחיקת לכת עלולה להיות ענישתם של מבצעי עבירות מסוג זה. עם זאת, הואיל ואין זו דרכה של ערכאת ערעור למצות את הדין עם מערער כפי שהיתה עושה לו דנה בעניינו כערכאה ראשונה, החלטנו להעמיד את עונשו של המערער על 16 שנות מאסר בלבד. המאסר על-תנאי שנגזר על המערער, נותר על כנו. ניתן היום, כ"ז באלול תשס"ו (20.09.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05043470_O03.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il