מירה אבן חן (חלה) נ. דניגד דווידאן

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4340/24 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ח' כבוב המערערת: מירה אבן חן (חלה) נ ג ד המשיבים: 1. דניגד דווידאן 2. ענתי דוידיאן 3. אביגדור עוקשי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 26.03.2024 בת"א 31204-01-24 שניתן על ידי כבוד השופט ד' ארד-איילון בשם המערערת: בשם משיבים 2-1: בעצמה עו"ד עמית דוידיאן פסק-דין השופט ח' כבוב: ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט ד' ארד-אילון) בת"א 31204-01-24 שניתן ביום 26.03.2024, בגדרו סולקה תביעתה של המערערת על הסף. נקבע, כי דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין; ולחלופין, כי דינה להימחק נוכח התנהלות המערערת, העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, כמשמעותו על-פי תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). רקע והעובדות הצריכות לעניין הגב' מירה חלה (להלן: המערערת), הגישה לבית משפט קמא כתב תביעה בשם 'יורשי חלה זהרה ז"ל' נגד המשיבים, במסגרתו עתרה למתן עשרה סעדים שונים בקשר עם קיום הסכם השכירות שנחתם (על-פי כותרתו) ביום 21.01.2006 (להלן: הסכם השכירות), כמו גם הנספח להסכם השכירות שנחתם (על-פי כותרתו) ביום 21.01.2006 (להלן: הנספח להסכם השכירות) – בין הגב' זהרה חלה ז"ל (להלן: המנוחה) לבין המשיבים. הנכס מושא ההסכם הוא מגרש ובית המצויים ברחוב העורב 9 בראש העין, הידועים כגוש 5019 חלקה 69, מגרש 136 (להלן: הנכס). על-פי עובדות פסק הדין, בעת חתימת ההסכם הייתה המנוחה בעלת זכויות החכירה המהוונות בנכס; והמערערת היא היורשת של המנוחה, זאת על-פי כותרתו של כתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא. בתוך כך, עתרה המערערת לסעדים הבאים: להורות למשיבים 2-1 לקיים את הנספח להסכם 'ככתבו וכלשונו'; להורות למשיבים 2-1 לסלק ידם מהנכס נוכח הפרה יסודית של ההסכמים בין הצדדים; להורות למשיבים 2-1 לשלם את יתרת התמורה בסך של 5,636,900 ש"ח (על-פי חישובי הריבית וההצמדה בשיעור של 15%); להורות ולהצהיר כי פסק הדין שניתן ביום 30.12.2015 בה"פ 64038-09-14 בטל ומבוטל עקב הפרה יסודית של ההסכם והנספח לו; להורות ולהצהיר כי המשיבים הפרו את הסכם הפשרה בינם לבין משיב 3, שהושג במסגרת ה"פ 64038-09-14 וקיבל תוקף של פסק דין, ולהורות כי הסכם המכר בין המנוחה לבין משיב 3 תקף וניתן לאוכפו; להורות ולהצהיר כי הדיווח שדיווחו משיבים 2-1 למס שבח בגין הצהרתם "לאכוף את הנספח להסכם מיום 21.01.2006", בטל ומבוטל; להורות כי ההסכם והקניית הזכות הראשונה לרכישת הנכס בטל ומבוטל, בשל מצג שווא וניצול לרעה של הליכי משפט; להורות כי פסק הדין שניתן ביום 23.07.2012 בת"א 9804-01-11 בטל ומבוטל, עקב הפרות יסודיות של ההסכם לאחר מתן פסק הדין; להורות ולהצהיר כי פסק הדין שניתן ביום 13.01.2014 בע"א 7659/12 הופר הפרה יסודית; וכן להתיר למערערת לפצל את סעדיה, לרבות תביעה להחזרת הכספים בסך 1,600,000 ש"ח, שהופקדו ממכירת מגרש אחר והופקדו בתיק הוצל"פ 20-12095-10-2. כתב התביעה, כמו גם הערעור כאן, נוסחו באופן עמום – וקיים קושי של ממש להתחקות אחר נימוקי המערערת, על יסודם מתבקש בית המשפט להיעתר לסעדים כמבוקש. כפי שציין בית משפט קמא בהקשר זה, ככל שניתן לעמוד על עילת התביעה, דומה כי זו מושתתת על הטענה שפסק הדין שניתן בה"פ 64038-09-14, בו הוכרעה המחלוקת בין הצדדים, הופר הפרה יסודית בכך "שהנתבעים לא שילמו את התמורה על פי זכות סירוב ראשונה בסך של כ-100,000$ {420,000} + ריבית והצמדה מינואר 2006. נכון להיום 09.09.22 בסך של 5.336.9000 ₪" (כך במקור); וכן בכך שהמשיבים "פתחו תיק הוצל"פ 20-1209510-2 למימוש הנכס בגין הלוואה בסך של כ-200,000$. ומימשו את המגרש בסך של 3,560,000 ₪ בניגוד לפסק דין 64038-09-14. יוצא איפה כי המשיבים בהפרת פסק דין 'פעמיים'". במסגרת ההליך קמא, הגישו המשיבים בקשה לסילוק התביעה על הסף, ולחלופין לחיוב המערערת בערובה להבטחת הוצאותיהם. במסגרת בקשתם, עמדו המשיבים על ארבעה פסקי דין והחלטות שניתנו בהליכים קודמים בין הצדדים, שראשיתם לפני למעלה מעשור (החל משנת 2012). כל אלו, לטענתם, מקימים מעשה בית דין המשתיק את המערערת מהגשת התביעה. בתשובתה לבקשת הסילוק, שבה המערערת על אותה רשימת הסעדים להם היא עותרת, גם כאן, תוך פירוט העובדות הנחוצות לכאורה לשם ביסוס עילת התביעה. ואולם, כפי שקבע בית משפט קמא, לא ניתן על-ידה בגדרי כך כל מענה לגופו, בהתייחס לנימוקי הבקשה לסילוק על הסף. המערערת אינה מיוצגת בהליכים אלה. בין היתר, בשל כך, מצא בית משפט קמא לנכון להידרש לטענותיה גם לגופן, וזאת על אף החוסר הניכר במענה מנומק מטעמה; וחרף העובדה שלא ניתן ללמוד מכתב התביעה מדוע אף אם תתקבלנה מלוא טענותיה, יהיה מקום ליתן לה אילו מן הסעדים שהתבקשו על-ידה. כך או כך, גם לגופם של דברים, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין; ובאופן מצטבר וחלופי, דינה להימחק נוכח התנהלות המערערת, העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. מכאן הערעור שלפניי, שעמו הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני בערעור. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור על נספחיו, ותוך שנתתי דעתי לפסק דינו של בית משפט קמא ולהליכים שקדמו לו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף, ללא צורך בתשובה, מתוקף סמכותו של בית משפט זה לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות; ומשמצאתי כי אין לערעור סיכוי להתקבל. אבאר מדוע. הלכה למעשה, כתב הערעור דומה, עד כדי זהה, לכתב התביעה שהוגש על-ידי המערערת בהליך קמא, כמו גם לתשובתה לבקשה לסילוק על הסף וכן לנימוקי הבקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגשה. בתוך כך, אין בערעור כל נימוק חדש שלא הונח לפני בית משפט קמא, ואין בו גם כל טענה מדוע החלטת בית משפט קמא לסלק את התביעה על הסף, מן הטעם של מעשה בית דין ושימוש לרעה בהליכי משפט – שגויה. בדומה, גם הבקשה למתן סעד זמני בערעור אינה מנומקת ואינה מבארת מדוע יש מקום למתן הסעד המבוקש, בראי הוראות הדין והפסיקה (וכך גם לא צורפו לה תצהיר וכתב התחייבות עצמית, כמתחייב וכנדרש). די בכל אלה כדי להוות טעם מספיק, כשלעצמו, לדחיית הערעור והבקשה לסעד זמני – אף ללא קבלת תשובה. למעלה מן הצורך יצוין, כי גם לגופם של דברים, לא מצאתי כי נפל רבב בפסק דינו של בית משפט קמא. פסק הדין מבוסס ומנומק, והוא מושתת על אדנים עובדתיים ומשפטיים, התומכים באופן מלא במסקנה אליה הגיע. ודוק, כפי שנקבע שם, עיון בפסקי דין שניתנו במסגרת הליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים ובאותו עניין, כמו גם בפסק דינו של בית משפט קמא, מעלה כי עניינה של התביעה נושא הערעור הוכרע זה מכבר. לאמיתו של דבר, גם הערעור דנא מהווה חוליה נוספת בשרשרת ניסיונות של המערערת לפתוח לדיון מחודש את אותן שאלות עובדתיות ומשפטיות, שהוכרעו פעם אחר פעם, תוך מתן החלטות מנומקות באותו עניין ממש. הדברים נכונים, בפרט, בנוגע לטענותיה של המערערת להפרת פסקי הדין הקודמים בין הצדדים; תקפות הסכם המכר; קיומה של תרמית ומרמה; עיוות דין והתעשרות שלא במשפט – הכל נדון כאמור, והכל הוכרע. כך, וכפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא, תקפות הסכם המכר ואכיפתו הוכרעה בת"א 9804-01-11, אשר אושר בע"א 7659/12. גם תקפותם של פסקי דין אלה נדונה, שוב, בה"פ 64038-09-14, וגם כאן הגיע בית המשפט לאותה מסקנה. כך גם בכל הנוגע לטענת המערערת לפיה המשיבים אינם משלמים את חובם על-פי פסקי הדין, כטעם לביטולם (פש"ר 65637-10-18); וכך גם ביחס לטענה שהמשיבים מימשו את רכישת הנכס בניגוד לפסק הדין בה"פ64038-09-14. כפי שקבע בית משפט קמא, בצדק רב, המדובר בהכרעות עובדתיות ומשפטיות בין אותם בעלי דין (ולמצער בעלי דין קרובים), באותו עניין, לגופם של דברים ובמטרה להשיג את אותו הסעד של ביטול הסכם השכירות, הוא הסעד העיקרי המבוקש. קביעות אלו מהוות מעשה בית דין, אשר חוסם את דרכה של המערערת מהעלאת טענות דומות עד זהות, גם לפני הערכאה כאן. זאת ועוד. גם מסקנת בית משפט קמא בכל הנוגע להתנהלות המערערת, העולה כדי שימוש לרעה בהליכי המשפט, בדין יסודה. בחינת התנהלות המערערת מעלה, כי המדובר בהתנהלות שתכליתה להתיש את המשיבים בדרך של הגשת הליכים דומים עד זהים, פעם אחר פעם, מבלי לכבד את תוצאותיהם. התנהלות זו, מטבע הדברים, מטרידה את בעל הדין שכנגד, והיא מחייבת אותו בהשקעת משאבים וכספים, ללא כל ההצדקה לדבר. כך גם בכל הנוגע לייצוגה של המערערת (שכאמור אינה מיוצגת גם בהליך דנן), כפי שצוין בפסק דינו של בית משפט קמא, עיון בהליכים הקודמים בין הצדדים מעלה כי המערערת לא התייצבה לחלק מהדיונים בעצמה; כי באי כוחה התפטרו; וכי גם כאשר נכחה בדיון, היא עצמה לא ידעה דבר על ההליך, בשונה מאחיה יצחק בן משה שדיבר בשמה. עוד יוער, בכל הנוגע למעמדו המשפטי של יצחק בן משה (המופיע גם בכותרת כתב הערעור כאן), כפי שנקבע בפסק דינו של השופט מ' תמיר בפש"ר 65637-10-18 מיום 10.03.2019 (שם, בפסקאות 7-6), הרי שמדובר בחייב שהוכרז כפושט רגל, על כל המשתמע מכך בנוגע ליכולתו לנקוט בהליך משפטי כלשהו, ובכלל זאת בהליך דנן. סוף דבר: הערעור נדחה אפוא, ועמו נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני. נוכח התנהלות המערערת כמפורט בהרחבה לעיל, תישא המערערת בהוצאות המשיבים בסך כולל של 1,500 ש"ח; וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 2,500 ש"ח. ניתן היום, ‏ח' בתמוז התשפ"ד (‏14.7.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 24043400_C03.docx גק מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1