פסק-דין בתיק ע"א 4340/01
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4340/01
בפני:
כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי
המערערים:
1. מוחמד אמין
מרקה
2. אברהים אבו דהים
3. השאם אבו דהים
נ ג ד
המשיבים:
1. ח'טאב חברה
לבניין בע"מ
2. דאוד ח'טאב
3. נאדיה ח'טאב
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.4.01 בת.א.
1592/97 שניתן על ידי כבוד השופט ע' חבש
תאריך הישיבה:
כ"ו באב התשס"ב (04.08.02)
בשם המערערים:
עו"ד בביאן רמי
בשם המשיבים:
עו"ד שלום אברהם
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
מבוא
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי
בירושלים, (כב' השופט ע' חבש), בת"א 1592/97 מיום 5.4.01, לפיו נדחתה תביעתם
של המערערים 1 ו-2 לחייב את המשיבים לשלם להם סכום של 144,00$, והתקבלה, בחלקה,
תביעתו של מערער 3 כאשר חוייבו המשיבים לשלם לו סכום של 60,000 דולר כפי ערכם
בשקלים, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית.
הרקע העובדתי
2. בתאריך 29.5.97 נכרת בין המערערים למשיבים הסכם
בו הודו האחרונים, ח'טאב חברה לבניין בע"מ (להלן "החברה"), דאוד
ח'טאב ואשתו נאדיה (להלן: "המשיבים") כי הם חבים למערערים 1 ו-2 סכום של
120,000 דולר, ולמערער 3 סכום של 140,000 דולר. באשר להחזר החוב נקבע ההסדר הבא: המשיבים
ישלמו למערערים 1 ו-2 שנים-עשר תשלומים חודשיים של 10,000$ כל אחד, ולמערער 3
התחייבו המשיבים לשלם אחד-עשר תשלומים חודשיים בסך 12,000$ כל אחד, ותשלום נוסף של
8,000$.
להבטחת התשלומים היה על המשיבים להפקיד בידי
מערערים 1 ו-2, במעמד חתימת ההסכם, 12 שיקים בציון מועדי התשלום. כמו כן התחייבו להפקיד
בידי עו"ד שריג, בא-כוחם של המערערים ומי שניסח את ההסכם, 8 שיקים להבטחת
תשלום הפרשי-שער. עוד נקבע בהסכם, כי איחור בתשלום החוב יזכה את מערערים 1 ו-2
בריבית שקלית בשיעור של 10% לשבוע. אם המשיבים יאחרו בפירעונם של שני תשלומים
כלשהם יותר מ-15 ימים, יחשב הדבר כהפרת ההסכם, והמשיבים יחויבו בתשלום מיידי של
יתרת החוב בתוספת 20% (סעיף 4 להסכם). להבטחת התחייבויותיהם על פי ההסכם, היו
אמורים המשיבים לעשות את אלה: ראשית, לשלם את יתרת התמורה עבור בית
שרכשו בבית צפאפא לבא-כוחם של המוכרים, עו"ד דהוד מוחמד, ולגרום לרישום נכס
זה על שמו של משיב 2 (דאוד חטיב). שנית, המשיבים התחייבו לחתום על
ייפוי-כוח בלתי חוזר, מכוחו יהיה רשאי עו"ד שריג לעשות כל פעולה אשר תבטיח את
תשלום החוב אם המשיבים יפגרו בפירעונם של 3 תשלומים חודשיים רצופים. שלישית,
המשיבים התחייבו למסור לחברת ד.ש. אליאספור, ממנה התעתדו לקבל עבודה קבלנית
לבניית בית ספר בשכונת בית-צפפא, הוראה בלתי-חוזרת לשלם למערערים, באמצעות
עו"ד שריג, סכום של עד 200,000 ₪, בשמונה תשלומים בני 25,000 ₪ כל אחד. בנוסף
נקבע, כי משיבים 2 ו-3 יהיו ערבים אישית לחובות החברה על פי הסכם זה.
3. להסכם צורפו ארבע קבלות (אחת מהן מיום
28.5.97, ושלוש האחרות מיום 30.5.97) בהן אישר משיב 2 כי קיבל לידו סכום כולל של
90,000$. יצוין כבר עתה, כי בהסכם עצמו אין זכר לקבלות אלו ולפשר התשלום, אם כי
נראה שסכום החוב הנקוב בהסכם כולל גם את הסכום הזה, הואיל והמערערים לא תבעו בבית
המשפט המחוזי (ראה עמ' 19 לפרוטוקול), מעבר לסכומים הנקובים בחוזה, למעט סכומי
הריבית. המערערים טענו בבית המשפט המחוזי כי סכום זה ניתן למשיבים במעמד חתימת
ההסכם, כדי לאפשר להם לממן עבור החברה את הערבות הכספית אותה הייתה אמורה להפקיד
בידי חברת אליאספור, כחלק מתנאי המכרז בו זכתה לבנייתו של בית-הספר בבית צפפא.
המשיבים, אשר הכחישו קיומו של חוב כלשהו למערערים 1 ו-2, כפרו גם בקבלת הסכום של
90,000$.
גרסת המערער 3 - הישאם
4. מערער זה טען בעדותו בפני בית משפט קמא, כי בתאריך
19.6.95 מכר למשיב 2 בית בשכונת בית-חנינה בירושלים (ראו ת/1) תמורת 200,000$. מתוך
סכום זה שילם משיב 2 סכום של 20,000$, ואת היתרה היה אמור לשלם ב-12 תשלומים. אך
משיב 2 לא עמד בהתחייבותו במלואה, ושילם סכום של 60,000$ בלבד.
עוד טען מערער 3, כי נודע לו שמשיב 2 מנסה
למכור את הבית לפני תשלום התמורה, ועל כן פנה לבית משפט השלום בירושלים, בחודש
יולי 1996, שם ניתן לבקשתו צו האוסר על משיב 2 למכור את הבית לאחר. אך התברר כי
כבר בחודש נובמבר 1995 מכר משיב 2 את הבית למערערים 1 ו-2 (ראו ת/6). לפיכך, הגיש
מערער 3 תביעה כנגד משיב 2, וכדי להתיר את הסבך שנוצר, הסכימו הצדדים לפנות לבורר
אשר קבע כי על משיב 2 לשלם למערער 3 160,000$, המורכבים מ- 120,000$ של יתרת
התמורה ו-40,000$ כפיצוי. פסק הבורר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בתאריך 15.4.97
(ראה ת/8).
במטרה למנוע את הליכי ההוצאה לפועל, כך טען
מערער 3, נחתם ההסכם ת/12 נשוא המחלוקת. על פי הסכם זה חובו של משיב 2 למערער 3
(140,000$) היה מורכב מאלה: יתרת התמורה עבור הבית בסך 120,000 דולר, פיצוי שקבע
הבורר בסך 40,000 דולר, 30,000 דולר ששולמו כחלק מהשתתפותו של מערער 3 במימון
הערבות הבנקאית עבור המשיבים, וכן 10,000 דולר בגין הוצאות שכר טרחתו של עורך-דין.
מתוך הסכום הכולל (200,000 דולר) שילמו מערערים 1 ו-2 למערער 3, על חשבון חובו של
משיב 2, סכום של 60,000$, כך שיתרת החוב עמדה על סך של 140,000$.
גרסת המערערים 1 ו-2:
5. גרסתם של מערערים אלה היתה, שמשיב 2 פנה
אליהם וטען כי הוא מבקש למכור בית שבבעלותו והנמצא בבית חנינא, כדי לממן את רכישתה
של קרקע ובנייתו של בית אחר בבית צפפא. משהביעו המערערים את הסכמתם לרכוש את הנכס,
הם שילמו למשיב 2 את מלוא התמורה, 220,000$. לאחר מעשה התברר להם כי משיב 2 לא
שילם את מלוא התמורה עבור אותו בית למערער 3, והוא הציע כי אחיו, חסן, ירכוש את
הבית שמכר להם, תמורת סכום של 256,000$. לצורך כך הפקיד משיב 2 בידי מערערים 1 ו-2
4 שיקים, אך אלה לא נפרעו, ובהמשך הוסכם כי מערערים 1 ו-2 ימכרו את הבית לצד ג',
וישלמו מהתמורה 60,000$ למערער 3. לפיכך, עמד חובו של משיב 2 למערערים אלה על סך
120,000$, המורכב מהתשלום למערער 3 וסכום נוסף של 60,000$ אותו הם שילמו עבור
מימון הערבות הבנקאית לחברה.
גרסת משיב 2
6. משיב 2 טען בתצהיר שהגיש לבית משפט קמא (ראו
סעיפים 17 ו-19) כי מערערים 1 ו-2 עוסקים במתן הלוואות בריבית ובניכיון צ'קים.
לטענתו, שיקים שמשכה החברה שבבעלותו לפקודת קבלני משנה שהעסיקה, התגלגלו לידיהם של
מערערים 1 ו-2, ומשנקלעה החברה לקשיים כלכליים בעקבות קריסתם של קבלנים אחרים איתם
עבדה, לחצו עליו מערערים 1 ו-2 ליטול מהם הלוואה בסך של 280,000$. על פי גרסתו,
הוא החזיר הלוואה זו באופן הבא: הוא מכר שתי חלקות מקרקעין בבית צפפא תמורת
180,000$, ואת הסכום הזה העבירו הקונים ישירות למערערים 1 ו-2. בנוסף על כך מכר
משיב 2 למערערים 1 ו-2 את ביתו שבבית חנינא (ראו ההסכם ת/6), תמורת סכום של
280,000$, ובמקביל הם מכרו את הבית לאחיו, חסן, תמורת סכום של 380,000$ (ת/15).
אך זו לא היתה הגרסה היחידה של משיב 2
לעניין פירעון ההלוואה. במהלך עדותו בבית משפט קמא (ראו עמ' 41), הוא חזר ונקב
בסכום של 180,000$ שהועבר לבעלי דינו בעקבות מכירתן של החלקות בבית צפפא, אך הוסיף
והעיד כי שילם למערערים 1 ו-2 גם סכום של 230,000 ₪ במזומן. מעדותו ניתן להבין, כי
שני תשלומים אלה לא היוו פירעון מלא של ההלוואה, אך הוא נותר איתן בדעתו כי לא
נותר חייב למערערים אלה דבר, הואיל ובמקום להעביר את הבית שבבית חנינא לאחיו חסן,
התברר בדיעבד כי מערערים 1 ו-2 מכרו את הבית לאחר תמורת 310,000$. מכאן שגרסתו של
משיב 2 היא, שכנגד ההלוואה בסך 280,000$ שנטל ממערערים 1 ו-2, הם זכו בסכומים
מצטברים אלה: 180,000$ (מכירת החלקות) + 310,000$ (מכירת הבית בבית חנינא) +
230,000 ₪.
באשר לחתימתו על ההסכם ת/12 טען משיב 2, כי
מעולם לא קיבל את הסכום של 90,000$ הנזכר בקבלות אשר צורפו להסכם. מכל מקום,
להשקפת משיב 2 הסכם זה בטל מחמת עושק ו/או כפייה ו/או הטעייה, וזו האחרונה נובעת
מכך שבעלי דינו אמרו לו כי אם יחתום על ההסכם יוחזר הבית שבבית חנינא לבעלותו.
באשר לחובו למערער 3 טען משיב 2, כי הוא קנה
את הבית בבית חנינא בסכום של 200,00$, ומתוך סכום זה שילם למערער 3 130,000$ במעמד
חתימת ההסכם, ועוד 17000$ במזומן, ובסך הכל 147,000$, כך שנותר חייב סכום של
53,000$ בלבד.
פסק הדין בבית משפט המחוזי
7. בית משפט קמא החליט לדחות את טענתו של משיב 2
לבטלות ההסכם מחמת עושק וכפיה, הואיל וטענות אלו לא הוכחו, מאידך, התקבלה טענת
ההטעיה. לאחר שבחן את הסכומים ששולמו, אימץ בית המשפט את גרסתו של משיב 2, לפיה הולך
שולל על ידי מערערים 1 ו-2, אשר הצהירו בפניו כי מטרתו של ההסכם ת/12 היא להחזיר
את הבית שבבית חנינא לבעלותו, ובלשון בית המשפט בעמ' 12 לפסק הדין:
"בבחינת
מערכת היחסים שבין המוכתר ומרקה [מוחמד ואברהים] מחד, והנתבע מאידך, לאור העדויות
והראיות שנסקרו לעיל, עולה כי התובעים קיבלו מח'טאב [משיב 2], בין במישרין ובין
בעקיפין, סכום כולל של 210,000$.
גרסתם
של התובעים להשתלשלות האירועים, מותירה ללא הסבר, העברת סכומי כסף כה גדולים מכיסו
של הנתבע לכיסם, ובמיוחד את העסקה בבית צפאפא. הסבריהם החלקיים והמתחמקים של
התובעים, בעיקר מרקה והמוכתר, מעוררים חשד כי הם מסתירים מבית המשפט את מהותה
האמיתית של מערכת היחסים בינם לבין ח'טאב, וזאת בלשון המעטה.
לעומת
זאת, גרסתו של הנתבע הוכחה בצורה משכנעת ביותר..." (ההדגשה במקור).
ובעמ' 13 הוסיף בית המשפט:
"
לאור האמור לעיל, ובהתחשב בעובדה כי הנתבע הוא איש עסקים, יש קושי רב להאמין כי
הוא חתם על ההסכם מרצונו החופשי ובידיעה המלאה של תוכנו; זאת, לאור העובדה שטרם
חתימת ההסכם כבר העביר לנתבעים סכומי כסף גדולים. סכומים, אשר כשלעצמם מתקזזים
ואף עולים בהרבה על סכומי החוב (למוכתר ומרקה) הנטענים על פי ההסכם, וכן לאור
העובדה כי נקבעו בהסכם סכומי ריבית חריגים, ותנאי ערבות דרקוניים.
...
אין כל הגיון כלכלי בהסכם זה, והדבר אומר דרשני.
אי
לכך, יש לקבוע כי ההסכם הנ"ל בטל מחמת הטעיה,.. הנתבע חתם עליו כאשר הוטעה להאמין
כי יקבל חזרה את ביתו, בעוד שבית זה נמכר כבר לצד ג'" (ההדגשה במקור).
8. באשר לחובו של משיב 2 למערער 3, נקודת המוצא
של בית המשפט היתה הסכום אשר נפסק על ידי הבורר (160,000$). יחד עם זאת נקבע, כי
יש לנכות מסכום זה 100,000$ בגין סכומים ששולמו למערער 3, ולפיכך יתרת חובו של
משיב 2 למערער זה היא 60,000$.
כבר עתה אציין, כי ברור מפסק דינו של בית
משפט קמא, אם כי הדבר לא נאמר במפורש, כי הוא האמין לגרסתו של משיב 2 לפיה לא
שילמו לו מערערים 1 ו-2 במעמד חתימת ההסכם סכום נוסף כלשהו.
נימוקי הערעור
9. על פי השקפת המערערים, לא היה ראוי לקבל את
טענת ההטעיה, הואיל והיא נעדרת היגיון. לעניין זה הם תהו, אם נכונה טענתו של משיב
2 לפיה סבר שמטרת ההסכם היתה להחזיר את הזכויות הקנייניות באותו בית לידיו, מדוע
הסכים לחתום על התחייבויות כספיות, ולמסור ייפוי-כוח אשר העניק לעורכי הדין אשר
מונו מטעמו סמכויות רחבות ביותר ביחס לנכס זה.
ועוד נטען, כי טענת ההטעיה היתה צריכה
להידחות גם לנוכח העובדה שהשבת הבית בבית חנינא לידיו של משיב 2, היתה מותניית
בפירעון התמורה על ידי אחיו חסן. דא עקא, הצ'קים אשר נמסרו למטרה זו סורבו, וזו
היתה העילה אשר הובילה לביטולה של אותה עסקה. כן תוקפים המערערים את עצם פנייתו של
בית משפט קמא לטענת ההטעיה, כאשר בסיסה העובדתי עומד בסתירה לבסיסן של הטענות
האחרות בהן התגוננו המשיבים – עושק וכפייה.
המערערים הוסיפו וטענו, כי אף אם קבלתה של
טענת ההטעיה היתה כדין, היה מקום לחייב את המשיבים לשלם להם את הסכום של 90,000$,
אשר שולם למשיבים מכוח ההסכם מחודש מאי 1997. לגרסתם, השבה זו מתחייבת מכוח סעיף
21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיו משבוטל חוזה חייב כל צד להשיב
לצד השני מה שקיבל על פי החוזה.
ועוד טענו מערערים 1 ו-2, כי את הרווח שהפיקו
ממכירת הבית בבית חנינא, אסור היה לזקוף לחשבון חובם של המשיבים, הואיל ומדובר
ברווח שהפיקו ממכירתו של בית אותו רכשו כדין. באשר לחובם של המשיבים למערער 3
נאמר, כי לא נכון היה לנכות מהסכום לו זכאי מערער זה על פי פסק הבוררות, את הסכומים
אשר נקבעו בפסק הדין, ומכל מקום אם נכון היה לנכות מהחוב למערער 3 את הסכום של
60,000$ שקיבל ממערערים 1 ו-2, צריך היה, במקביל, לחייב את המשיבים להשיב סכום זה
למערערים 1 ו-2.
דיון
10. אקדים ואומר כי קבלתה של טענת ההטעיה על ידי
בית משפט קמא, אינה עומדת במבחן הביקורת, ולכך שני טעמים עיקריים:
א) קיימת סתירה-עובדתית-פנימית בין טענות
העושק והכפייה, שגם מכוחן התגוננו המשיבים כנגד תביעת המערערים, לטענת ההטעיה.
באשר ל"כפייה", אין זה הגיוני כי נדרש היה להפעיל כוח ואיומים על משיב
2, כדי לכפות עליו הסכם שמטרתו, כך להבנתו, להשיב לו (ולא לשלול ממנו!) זכויות
קנייניות. ולהיפך, אם ההסכם נכפה על משיב 2, משמעותה של טענה זו היא שהוא ידע
והבין את תוכנו של ההסכם, ואף שבנסיבות רגילות לא היה חותם עליו, הוא נאלץ לעשות
זאת הפעם מחמת כוח ו/או איומים שהופעלו כנגדו. חוסר ההיגיון שבטיעון זה חל גם על
טענת העושק שגם אותה דחה בית משפט קמא (ראו עמ' 9 לפסק הדין), ולהשקפתי, בדין נהג
כך.
ב) הערכאה הראשונה, לה מסורה ההכרעה בשאלות
של עובדה ומהימנות, התרשמה כי משיב 2 הנו אדם הבקי בהלכות מסחר. על כן קבעה כי אין
זה סביר שהוא יחתום על ההסכם ת/12, שהוגדר כ"חסר היגיון כלכלי", מרצונו
הטוב והחופשי ובידיעה מלאה על תוכנו, ואם עשה זאת, מקור הרע בהטעייתו על ידי
בעלי-דינו. ואני תוהה בכיוון ההפוך - כיצד יכול ממצאו של בית משפט קמא בדבר היותו
של משיב 2 "איש עסקים", להשתלב עם האפשרות שדווקא הוא יחתום על מסמך
מסוג זה מבלי לבחון בדקדקנות את תוכנו. יותר מכך, אין זה גם סביר שהוא לא הבחין בהתחייבויות
הכלולות בהסכם, לפרוע חוב בסך של 260,000$, והיעלה על הדעת שהוא לא תהה
לפשרו של חיוב זה, במיוחד לנוכח טענתו כי מטרתו של ההסכם היתה אחת – להשיב לו את
הבית שמכר למערערים 1 ו-2?. זאת ועוד, להבטחת התשלום הסכים משיב 2 להפקיד בידיהם
של בעלי-דינו שיקים לפירעון קרן החוב, ובידיו של בא-כוחם הפקיד שיקים לתשלום
הפרשי-שער. ואם באלה לא די, כיצד ניתן להסביר את הבטוחות הנוספות שמסר משיב 2
לבעלי-דינו: ייפוי כוח בו הסמיך שני עורכי-דין להעביר נכס שרכש לשמם של המערערים,
אם יפגר בתשלום חובו, והוראה בלתי חוזרת לחברת אליאספור, עבורה עמד לבצע עבודה,
להעביר למערערים סכום של 200,000 ₪ מתוך כספים שיגיעו לו.
לאור כל אלה אני סבור, כי לא זו בלבד שטענות
הכפייה והעושק נדחו כדין על ידי בית משפט קמא עקב היותן טענות שאין בהן ממש, אלא
שגם טענת ההטעיה אינה יכולה לשמש בסיס לפסק-הדין. חרף מסקנה זו, מכאן ועד לקבלת
תביעתם של המערערים - הדרך ארוכה, אם לא לומר בלתי-אפשרית.
11. הקושי הכרוך בהכרעה במחלוקת בה עוסק ערעור זה,
נובעת, בראש ובראשונה, מכך שמפיהם של שני הצדדים נשמעו גרסאות שרב בהן הנסתר על
הנגלה. בחינתן של גרסאות אלו היא כמעט מלאכה בלתי אפשרית, הואיל והרושם העולה מתוך
הכתוב הוא שכל המעורבים בפרשה מצויים היטב בחיי המסחר, ונדמה שלא נחטא לאמת אם
נאמר כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, אינם נמנים על אלה אשר יסכימו להטביע את חותמם על
מסמך כלשהו, שולי ככל שיהיה, מבלי שהקדימו לכך בדיקה יסודית של תוכנו. מכאן דעתי,
שאותן תהיות אותן מניתי ביחס לת/12, ותהיות נוספות העולות מעיון במסמכים נוספים
אשר הוגשו לבית משפט קמא, הם בבחינת תעלומה שבעלי הדין לא זו בלבד שלא סייעו
לפענחה, אלא עשו הכול כדי להותיר אותה לוטה בערפל סמיך.
חרף כל האמור, ולאחר שבחנתי את הראיות
ופרוטוקול הדיון, הגעתי למסקנה כי נכון להותיר את פסק דינו של בית משפט קמא על
כנו, ולהלן אבהיר את דברי.
12. כאמור, גרסת המערערים 1 ו-2 היתה שמשיב 2 מכר
להם את הבית אשר רכש ממערער 3, ובדיעבד התברר להם כי בעלותם בנכס זה אינה שלמה,
הואיל ומשיב 2 לא שילם למערער 3 את מלוא התמורה. משפתח מערער 3 בהליכים לגביית
החוב ממשיב 2, הוחלט להסדיר את מערכת היחסים המשולשת, בין מערערים 1 ו-2, מערער 3
ומשיב 2, ובכך עוסק ההסכם ת/12.
גרסה זו של מערערים 1 ו-2 מעוררת תהיות,
הואיל ומתוך הראיות שהובאו בפני הערכאה הראשונה עולה, כי בשנים 1995 ו-1996 נערכו
שני הסכמים ביחס לבית ששבית חנינא, ובעקבות כך שולמו למערערים 1 ו-2 סכומים ניכרים
להם לא ניתן הסבר משכנע. כוונת הדברים להסכמים אשר נחתמו בין משיב 2 למערערים 1
ו-2 מחד, ובין מערערים אלה לחסן, מאידך, בשני מועדים סמוכים בחודש נובמבר 1995
(ה-4 וה-6) אך אושרו על ידי נוטריון באתו יום ממש – 7.11.95. בעסקה הראשונה (ת/6)
מכר משיב 2 את הנכס למערערים 1 ו-2, ולטענתם של אלה הם שילמו את התמורה בסך
220,000$, במזומן. בהסכם השני, אשר לכאורה נערך לאחר יומיים בלבד,
מכרו שני המערערים את אותו נכס לחסן, אחיו של משיב 2 (ראו ת/15) במחיר 256,000$.
מכר כפול זה מעלה תהיות, הואיל ואין זה הגיוני שמשיב 2 ימכור את הבית למערערים על
מנת שלאחר יומיים בלבד יימכר אותו נכס לאחיו, בתוספת סכום נכבד של 36,000$.
במצב זה נראה לי כי בית משפט קמא היה רשאי
לדחות את גרסתם של מערערים 1 ו-2 לאירועים, ולאמץ את גרסתו של משיב 2, לפיה
המחלוקת בינו למערערים 1 ו-2 לא החלה בעקבות מכירת הבית בבית חנינא, אלא בהלוואה
בסכום של 280,000$ שנטל מהם. יותר מכך, סבירה גם טענתו של משיב 2 לפיה נועד המכר
הכפול לעקוף את האיסור שבדת האיסלם ליטול ריבית מחייב. ובאשר לסכום אותו היה אמור
חסן לשלם, שגם ביחס אליו נחלקו הדעות, טען משיב 2 כי אף שבהסכם ת/15 נקוב הסכום
256,000$, הרי הסכום אותו היו אמורים הוא ואחיו לשלם בפועל היה 380,000$. אך
למחלוקת זו אין עוד חשיבות, הואיל ומשלא פרע חסן את הסכום שהתחייב בו, מכרו מערערים
1 ו-2 את הבית לאחד, זע'ייר, ותמורתו קיבלו סכום של 310,000$ (לעניין סכום זה ראה
עדותו של מערער 3, בעמ' 7 לפרוטוקול). אך זה אינו הסכום היחיד בו זכו המערערים.
כאמור, טען משיב 2, כי מכר שתי חלקות קרקע
בבית צפפא ואת תמורתן, בסך 180,000$, העביר למערערים 1 ו-2. טענה זו אומתה בהסכם
נ/1 מחודש ספטמבר 1996, ובאשר לתשלום התמורה העיד קונה החלקות, נדאל איברהים יוסף
סלמן, בבית המשפט (ראו עמ' 26), כי על פי הנחייתו של משיב 2, הוא העביר למערערים 1
ו-2, במפגש אשר התקיים במשרדו של עורך-דינם, את הסכום האמור.
כנגד גרסה זו טענו
המערערים, שאת החלקות האמורות הם רכשו ממשיב 2 ואחר כך מכרו אותן לאדם אחר. דא
עקא, גרסה זו לא נתמכה בתיעוד כלשהו, גם לא בהסכם המכר עם אותו "אדם
אחר", ועל כן החליט בית משפט קמא לדחותה ולאמץ את גרסת המשיבים, אשר נתמכה
כאמור בעדותו של נידאל סלמן, בו ראה בית המשפט עד מהימן הואיל ואין לו עניין
בתוצאות הדיון.
אינני סבור כי הוכחה
עילה להתערבותנו בממצא זה של הערכאה הראשונה, אדרבא, בפניה היו ראיות המבססות
אותו. באשר לטענתו של משיב 2 לפיה שילם למערערים סכום נוסף של 230,000 ₪, סבורני
כי לא היה מקום לייחס לטענה זו משקל, הואיל והיא לא תועדה בדרך כלשהי.
13. העולה מהאמור הוא, שההסכם ת/12 נועד לזכות את
מערערים 1 ו-2 בסכומים נוספים על חשבון אותה הלוואה בסך 280,000$ שנטל מהם משיב 2.
אך מתוך הראיות עולה, כי עד אז כבר זכו המערערים 1 ו-2 בסכומים נכבדים אלה:
(א) 310,000$ אשר התקבלו ממכירת ביתו של
משיב 2 בבית חנינא.
(ב) 180,000$ ששולמו למערערים להם על ידי
נידאל סלמאן.
מנגד, שילמו מערערים 1 ו-2 למערער 3, על
חשבון חובו של משיב 2, סכום של 60,000$. ואף אם נניח כי המערערים 1 ו-2 מימנו גם
את ערבות הבנקאית לחברה בסכום של 60,000$, עדיין נותר בידיהם סכום של 370,000$
שיש בו כדי להשיב להם לא רק את קרן ההלוואה, אלא גם להותיר בידיהם רווח נאה של
90,000$.
מכאן דעתי, שנכון נהג בית משפט קמא כאשר קבע
כי מערערים 1 ו-2 אינם זכאים עוד לתשלום כלשהו בגין אותה הלוואה שנטל מהם משיב 2,
ועל כן ראוי היה לדחות את תביעתם.
14. לעניין ערעורו של מערער 3 - סבורני כי נפלה
שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא. נקודת המוצא אשר היתה מקובלת על הערכאה הראשונה
היא שהסכום לו זכאי מערער זה הוא אותו סכום אשר פסק לו הבורר (160,000$), וממנו
צריך לנכות את הסכום ששילמו לו מערערים 1 ו-2 עבור משיב 2 (60,000$). מכאן, שיתרת
החוב למערער 3 היא 100,000$, ובסכום זה יש לחייב את המשיבים 2 ו-3.
15. לסיכום, אני מציע לדחות את ערעורם של מערערים
1 ו-2, ולקבל את ערעורו של מערער 3, במובן זה שהמשיבים 2 ו-3 ישלמו לו סכום של
100,000$, כערכם על פי השער היציג ביום הגשת התביעה, וממועד זה ואילך ישא סכום זה
הפרשי הצמדה וריבית. המשיבים לא טרחו להגיש סיכומים מטעמם, ועל כן אני מציע כי
נימנע מפסיקתן של הוצאות לטובתם. מאידך, לנוכח קבלת ערעורו של מערער 3, בחלקו, אני
מציע לחייב את משיבים 2 ו-3 לשאת בהוצאותיו של מערער זה בסכום של 10,000 ₪.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א'
לוי.
ניתן היום, י"ד בכסלו תשס"ג
(19.11.02).
המשנה לנשיא ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 01043400_O10.doc
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il