חיים לביא נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 4333/10 בבית המשפט העליון ע"פ 4333/10 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל המערער: חיים לביא נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.5.10 בתה"ג 540/10 שניתן על-ידי השופט ר' כרמל בשם המערער: עו"ד אדי אבינועם, עו"ד ענת מיטניק בשם המשיבה: עו"ד טליה עטר פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט כרמל) בתה"ג 540-10 מיום 9.5.10, שבגדרו הוכרז המערער כבר הסגרה לארצות הברית בהתאם לחוק ההסגרה, תשי"ד- 1954. רקע ב. ביום 31.10.08 הגישה ממשלת ארה"ב באמצעות שגרירותה בישראל בקשה להסגיר את המערער בגין עבירות פדרליות – שראיות לכאורה להן הוגשו של קשירת קשר להפצת סם מסוג MDMA (להלן אקסטזי), סיוע להפצת סם מסוג אקסטזי, קשירת קשר להלבנת הון של רווחי סחר בסמים, והלבנת הון של רווחי סחר בסמים. נציין כבר כאן, כי העבירות הנטענות נעברו בשנת 2000, וכתב האישום בארה"ב הוגש ב-2003, הכל כפי שיפורט להלן: מן הנודעות, כי בין מדינת ישראל לבין ארה"ב קיימת אמנת הסגרה מ-1962 הקובעת הדדיות בהסגרת עבריינים (כתבי אמנה 505, כרך 13 עמוד 795); בתאריך 10.1.07 נכנס לתוקפו, לאחר מו"מ ממושך, פרוטוקול בין ישראל לארה"ב מ-2005, המתקן את האמנה; חוק ההסגרה תוקן בעקבות זאת בתשנ"ט ובתשס"א, בין השאר בקשר לאפשרות להסגרת אזרחים ישראלים (בכפוף להתחייבות להחזרה לריצוי עונש בארץ של מי שהיה אזרח ותושב ישראל בעת העבירה). פסק דינו של בית המשפט קמא ג. בית המשפט קמא הכריז על המערער כבר הסגרה; נקבע, כי הצטברו ראיות שיש בהן לבסס כתב אישום בעבירות שיוחס לו. צוין, כי עולה מן הראיות שחלקו של המערער במעשים שיוחסו לו היה משמעותי, ואין בעובדה שחלק מן הראיות מבוסס על עדותו של עד מדינה כדי לפגום בעוצמתן לצורך הליך זה. הוטעם, כי על בית המשפט הדן בשאלות הסגרה לבחון האם קיימות ראיות לכאורה די הצורך להעמדתו לדין של מי שהסגרתו מבוקשת, ואין הוא צריך להידרש לשאלות מהימנות או משקל. כן נדחתה טענת המערער בדבר שיהוי בנקיטת הליכים נגדו על ידי ממשלת ארה"ב. עוד קבע בית המשפט, כי עד שנת 2004 התרופפו זיקות המערער אל מדינת ישראל ונוצרה זיקה יציבה וקבועה לקנדה, ותושבותו הישראלית פקעה. צוין, כי אמנם לא נטען שלמערער זיקה ממשית לקנדה כיום, אולם לא באו בפני בית המשפט ראיות לכך שהמערער השתלב במארג החיים בארץ, ולא הוצבע על זיקות ממשיות הקושרות אותו לישראל. לבסוף נדחתה טענת המערער להתיישנות העבירות שבהן הואשם. צוין, כי על פי הדין הישראלי, העבירות שבהן הואשם המערער לא התיישנו בישראל, וכך גם על פי הדין הפדרלי האמריקאי. טענות המערער ד. בערעור נטען, כי הסגרתו של המערער לארה"ב מנוגדת לתקנת הציבור בשל השיהוי - בהגשת כתב אישום נגד המערער בארה"ב, בביצוע פעולות בארה"ב לצורך מעצר המערער, באיתורו בקנדה, באיתורו בישראל ובהגשת בקשת ההסגרה. כן נטען, כי לא נתמלא תנאי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה שעניינו הכרזה על מבוקש כבר הסגרה, שכן כתב האישום בארה"ב הוגש מבלי שנשמעה גירסתו של המערער. עוד נטען, כי המערער הוא תושב ישראל; הא ראיה - הוא נהג לבקר בישראל, ואף המשיך לשלם מיסים בעבור נכסיו בה. לבסוף נטען, כי המערער נשוי ואב לילדים, ושבהסגרתו ייגרם עוול לו ולמשפחתו. טענות המשיבה ה. המשיבה מבקשת לדחות את טענות המערער. נטען, כי קשה להלום את הטענה שיש לראות בהתנהלות ממשלת ארה"ב שיהוי, שכן הוגש כתב אישום בגין עבירות חמורות, שמן הראוי לחקרן גם שלוש שנים לאחר ביצוען. כך גם נטען באשר לטענת השיהוי במעצרו של המערער בארה"ב, בנימוק שרשויות ארה"ב התאמצו לאורך השנים לעצור את המערער ולהביאו לדין. אשר לשיהוי הנטען בביצוע פעולות לאיתור המערער בקנדה (בקשת הסגרה נשלחה ביום 23.10.03 לקנדה, וביום 24.2.04 הגיעו חוקרי משטרת מונטריאול לביתו של המערער) - צוין, כי אין זה מתפקידן של הרשויות בישראל לבחון את פעולותיה של משטרת מונטריאול ואת סדרי העדיפויות שלה במילוי משימותיה. אשר לטענת השיהוי בביצוע פעולות לאיתור המערער בישראל (ביום 24.1.05 הסתבר כי נערכות שיחות טלפון מביתו בקנדה למספרי טלפון בישראל; ביום 25.1.07 נעשתה פניה לרשויות בישראל, כדי לברר את היתכנות הימצאו בישראל; בפברואר 2007 נתקבלה הודעה מישראל, שלפיה המערער נמצא בארץ, ובקשת הסגרה הוגשה ביום 31.10.08) – לשיטת המשיבה גם במסכת אירועים זו לא נפל שיהוי. לפי הסבירה, הכנת בקשת הסגרה, אישורה על ידי הגורמים הרלבנטיים בארה"ב ושליחתה לישראל לכל אלה נדרש זמן; פרק זמן של עשרה חודשים הוא סביר לצורך כך, ואינו יכול להיחשב כשיהוי. הוסף, כי אין להתעלם מתרומתו של המערער לעיכוב בירור אשמתו; משנודע לו שמחפשים אותו בקנדה לצורך הסגרתו לארה"ב, בחר להימלט לישראל בתקוה למנוע את הסגרתו או לעכבה. אשר לטענה כי לא צפוי למערער משפט צדק בארה"ב, לאחר שהוגש כתב אישום נגדו בלא שנגבתה גירסתו, ובלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע הסבריו לאירועים המיוחסים לו, צוין, כי המערער קורא לתוך חוק ההסגרה את שאין בו: סעיף 9(א) לחוק ההסגרה עניינו בקיומן של ראיות לכאורה שדי בהן כדי להעמיד את המבוקש לדין בישראל, ובנדון דידן ראיות הקושרות את המערער לעבירות המפורטות מצויות - כך נטען - למכביר. יתרה מכך, כאשר נמלט המערער מארה"ב ומקנדה מנע אפשרות לגבות ממנו גירסה. הדיון ו. בדיון בפנינו חזרו הצדדים על עמדתם בכתב. בא כוח המערער הדגיש, כי הסגרת המערער חרף השיהוי תוביל לפגיעה מהותית ברגשי הצדק בישראל ובזכותו של המערער להליך הוגן. הודגש, כי המערער לא נמלט מרשויות האכיפה, וכי לראשונה נודע לו כי מחפשים אחריו ב-24.2.04, כאשר הגיעו חוקרים לביתו בקנדה. הוסף, כי המערער הוא תושב ישראל, הוא ביקר בארץ פעמים רבות והחזיק כאן נכסים. באת כוח המשיבה הדגישה, כי לא יגרם עוול בהסגרתו של המערער, בין השאר שכן בפיו שגורה השפה האנגלית לאחר שחי שנים רבות בקנדה. הוסף, כי גם מסמכי המוסד לביטוח לאומי מעידים שאין מדובר בתושב ישראל. לבסוף נטען, כי משהודע למערער שמחפשים אחריו בקנדה, ומשלא שב שמה, אף אם לא הסתתר בישראל - מדובר בהימלטות. הכרעה התשתית הנורמטיבית ז. חוק ההסגרה קובע תנאים להכרזתו של אדם כבר הסגרה, אשר רק בהתקיימם במצטבר ניתן להסגיר אדם (סעיף 2א): "תנאים להסגרה א(א)מותר להסגיר אדם ממדינת ישראל למדינה אחרת אם נתמלאו כל אלה: (1)בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים; (2)האדם מבוקש או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל עבירת הסגרה (להלן - המבוקש). (ב)מדינת ישראל תנהג הדדיות ביחסי הסגרה, אלא אם כן החליט שר המשפטים אחרת". עבירת הסגרה (סעיף 2א(א)(2)) מוגדרת כעבירה שאילו נעברה בישראל, דינה שנת מאסר או יותר (סעיף 2(א) לחוק ההסגרה). בנדון דידן לא התעוררה מחלוקת ביחס לקיומם של התנאים הללו. ח. עם זאת נקבעה בחוק ההסגרה רשימת סייגים להסגרה (סעיף 2ב). כך למשל, כאשר המבוקש הורשע במדינה אחרת על מעשה עבירה שבגללו מבקשים את הסגרתו, ונשא את עונשו או את החלק הנותר ממנו בישראל (סעיף 2ב(א) (5)); כאשר בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל (סעיף 2ב(א)(6)); כאשר היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור (סעיף 2 ב(א)(8)), ועוד. ט. בהתקיים כל התנאים הקבועים בסעיף 2א לחוק ההסגרה, ולאחר שהוכח, בין השאר, כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על העבירה המדוברת בישראל, קובע סעיף 9 לחוק ההסגרה, כי בית המשפט יכריז שהמבוקש הוא בר הסגרה. תקנת הציבור - שיהוי י. טענתו העיקרית של המערער היא, כי הסגרתו מנוגדת לתקנת הציבור בשל שיהוי בנקיטת הליכים נגדו. סעיף 2ב(א)(8) קובע, כי לא יוסגר אדם למדינה המבקשת כאשר "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". המושג תקנת הציבור, שמטבעו יש בו עמימות ורקמתו פתוחה, נזכר במספר דברי חקיקה (ראו בין היתר, סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973; סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח- 1958; סעיף 28 כב לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א- 1981; סעיף 2 לחוק החברות, תשנ"ט-1999). קולמוסים נשתברו ודיואות רבים נשפכו בניסיון לבאר את משמעותו: "תוכנה של תקנת הציבור משתנה מחברה לחברה; הוא משתנה בחברה נתונה מעת לעת (ראו ע"א 614/76 פלמונית נ' אלמוני, פ"ד לא(3) 85, 94. על תפיסות היסוד של החברה הישראלית - ועל עמדתו של המשפט הישראלי - באשר למותר ולאסור, לומד השופט ממכלול ערכיה של שיטת המשפט. הראשונים בערכים אלה הם הערכים החוקתיים של המשפט והמשטר... ערכי יסוד אלה קובעים גם את תוכנה של 'תקנת הציבור'. אין הם המרכיבים היחידים של 'תקנת הציבור'. תפיסותיה של החברה הישראלית באשר למותר ואסור בהתקשרות החוזית אינן נקבעות אך על פי ערכים המבטאים זכויות אדם. תקנת הציבור משתרעת על ערכים, מטרות ואינטרסים נוספים, המשקפים את מדיניותה של החברה הישראלית (ה -Public Policy שלה). על כן, בטחון המדינה, שלום הציבור, רווחתה ועוצמתה של המדינה - גם הם ערכים ואינטרסים המעצבים את 'תקנת הציבור' שלה. (ע"א 6601/96 AES SYSTEM INC נ' סער, פ"ד נד(3), 850, 861-860 (הנשיא ברק)). וראו עוד: "תקנת הציבור משקפת את הערכים המוגנים בתפיסות היסוד התשתיתיות של חברתנו (ראו למשל: סעיף 36 לחוות דעתו של כבוד הנשיא א' ברק בדנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(5) 330, 363 (להלן: עניין רקנט)). באמצעות תקנת הציבור מבטיחה שיטתנו המשפטית התנהגות ראויה ביחסים הבין-אישיים (שם). תקנת הציבור חובקת בחובה את טובת הציבור ויחידיו והיא נועדה לשמור על אושיות היסוד של הסדר החברתי ועקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית (סעיף 18 לחוות דעתה של כבוד השופטת ט' שטרסברג כהן בעניין חן והאסמכתאות הנזכרות שם). תקנת הציבור הינה המכשיר המשפטי, אשר באמצעותו החברה מבטאת את 'האני מאמין' שלה. מכשיר זה משמש את החברה ליצור מסגרות נורמטיביות חדשות ולמנוע חדירה של הסדרים נורמטיביים בלתי ראויים למסגרות הקיימות. תקנת הציבור הינה 'החומה' אשר באמצעותה שיטת משפט נתונה, בזמן נתון, שומרת על 'ציפור נפשה' מפני הסדרים המבקשים לפגוע בה (סעיף 32 לחוות דעתו של השופט א' ברק (כתארו אז) בבג"צ 639/91 אפרת נ' הממונה על המינהל האוכלוסין, פ"ד מז(1)749, 778; עוד ראה בעניין זה אצל שלו, בעמודים 510-511 וכן אצל פרידמן וכהן בהשתתפות עופר גרוסקופף, בעמודים 522-528)...היקפה, תוכנה וטיבה של תקנת הציבור נקבעים באמצעות איזון ראוי בין הערכים והאינטרסים המתנגשים. איזון זה נקבע על-פי המשקל היחסי של הערכים והאינטרסים המתחרים בגדריו של המשפט הפרטי ..." (ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (לא פורסם), פסקות 56-55 (השופט דנציגר)). ראו גם: "תקנת הציבור היא עצמה מושג רחב, 'עקרון-על, שיקול-גג' (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 השופט- כתארו אז- מ' חשין) ויש המכנים זאת 'מושג שסתום' (ע"א 294/91 חברת קדישא נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 534 השופט- כתארו אז- ברק). מושג זה מעגן בתוכו שיקולים שונים ואת האיזון ביניהם – 'בקביעת היקפה של 'תקנת הציבור' נדרשת עריכתו של איזון פנימי בין ערכים ואינטרסים מתנגשים' (ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 209, 222 - הנשיא ברק, ויתר האסמכתאות שם; להלן עניין פלונית). ברי כי המדובר בעניינים שאין נקיון הדעת הציבורי במדינה המבקשת להיות מתוקנת סובלו כל עיקר..." (דברי בע"א 6726/05 הידרולה בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 1 (לא פורסם), פסקה י' (2)). תקנת הציבור אפשר שתלבש צורות ופנים רבות, בגדרי ה'אני מאמין' של החברה. נקרב מבטנו להתיחסות אליה במקרי הסגרה: "תקנת הציבור שבהוראת סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה תקנת ציבור 'חיצונית' היא ( - (ordre public exeterne להבדילה מתקנת ציבור 'פנימית' ( - (ordre public interne ועניינה של זו בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה. וכפי שנאמר בע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 652 'מדברים אנו... בערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות ...'. ראו עוד, שם, 653-651. וכך אמרנו על ענייננו בפרשת יגודייב (ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 585,529: קרוב להניח כי בדברו בתקנת הציבור - לא-כל-שכן ש'תקנת הציבור' באה בסמוך ל'אינטרס חיוני של מדינת ישראל' - מכוון החוק לתקנת הציבור ה'חיצונית', קרי, לאוסף 'ערכי יסוד של מדינה ושל חברה', לאותם ערכים המבטאים את 'רגש הצדק והמוסר של ציבור ישראל' (ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 652-651..." (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6)337, 346 (השופט - כתארו אז- חשין (להלן פרשת סירקיס)). וכן: "הרעיון הגלום בהוראה זו (2 (8) – א"ר) נועד למנוע הסגרת מבוקש מישראל למדינה המבקשת, כאשר אקט ההסגרה עלול לפגוע ב'תקנת הציבור', כמשמעות מושג זה בתפיסה החברתית והמשפטית המקובלת של החברה בישראל. עיקרון 'תקנת הציבור' חולש על שדה המשפט כולו, על כל ענפיו, ובהיותו 'רקמה פתוחה', הוא נושא תכנים מתכנים שונים בהתאם לנושא ולהקשר הדברים אליו הוא מתייחס. 'תקנת הציבור' היא בבחינת עקרון-על, המשקף ערכים יסודיים ותפיסות ערכיות בסיסיות של שיטת המשפט והמשטר החברתי, המורים מהי דרך ההתנהגות הראויה של החברה הישראלית בהקשרים שונים ומגוונים. מושג 'תקנת הציבור' מצא את מקומו כסייג להסגרה, מקום שבנסיבות ענין מסוים עשויה ההסגרה לעמוד בסתירה לעקרונות משפטיים-חברתיים מוכרים בשיטת המשפט הישראלית. מושג 'תקנת הציבור' חולש בעוצמתו על חוק ההסגרה כולו..." (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 109 (השופטת פרוקצ'יה) (להלן פרשת מונדרוביץ)). י"א. כאשר סבור, איפוא, בית המשפט כי "מעשה ההסגרה יפגע בהשקפה מהשקפותיה העקרוניות של המדינה, בעיקר מעיקרי המוסר, בצדק, בהגינות או בערך מערכיה של ישראל, לא יתן... ידו להסגרה" (פרשת סירקיס, 346). הודגש לא פעם, כי טענות שההסגרה מנוגדת לתקנת הציבור, יתקבלו במשורה ובמקרים יוצאי דופן (ע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) והאסמכתאות שם, פסקה ל"א; בג"צ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא (2) 1, 47), ובית המשפט לא ימהר לקבוע כי המבוקש אינו בר הסגרה מטעם זה. י"ב. שיהוי בנקיטת הליכים משפטיים יכול בנסיבות מסוימות להגיע לכדי פגיעה בתקנת הציבור (ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט (6) 73,49 (להלן פרשת פיינברג); ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 6 (להלן פרשת שובייב); ע"פ 739/07 אפרת נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם), פסקה 12 (להלן פרשת אפרת)). בפרשת מונדרוביץ סברה השופט פרוקצ'יה, שלעניין זה היתה דעתה דעת יחיד, כי המתנה של 23 שנים להליך הסגרה מאז ביצוע העבירות הנטענות בארצות הברית, בנסיבות שבהן לא חמק המבוקש מהליכי ההסגרה בישראל, לוקה בשיהוי כזה שאין להסכין עמו, ויש לראות זאת כפגיעה בתקנת הציבור. באותה פרשה זו ציינתי שמול הערכים הנפגעים כתוצאה משיהוי בנקיטת הליכי הסגרה, וביניהם אינטרס ההסתמכות של המבוקש, ניצבים אינטרסים חשובים לא פחות: "במקרה דנא, אושיות היסוד של הסדר החברתי כוללות מזה - העמדת אדם לדין על עבירות מין חמורות, ומזה - פעולה תקינה של רשויות אכיפה בשתי המדינות. איני בטוח שתקנת הציבור, ועמה ההגנה מן הצדק, מורות על הכרעה לכאן ולכאן. יאמר האומר, והרי תדיר מקומה של הגנה מן הצדק הוא, כאשר שיקולים אחרים מושכים לכיוון העמדה לדין אלא שהתנהגות הרשויות היתה בעוכריהן. אכן כך, אולם איני רואה צורך להכריע מה מטה את הכף בעניינו, והייתי מותיר נושא זה בצריך עיון, נוכח התוצאה אליה הגענו בהקשרים אחרים" (פסקה כ"א). השופטת נאור ציינה (בפסקה 4) "שאיני סבורה כי בהחלטה על הסגרת המערער יש משום פגיעה בתקנת הציבור, ולדעתי, גם אין מקום להכיר בנסיבות העניין בהגנה מן הצדק" (התוצאה הוכרעה משיקולים אחרים); וראו גם פרשת שובייב, פסקה 7 (השופט לוי): "החשש מפני הימלטות מן הדין, אגב הפיכתה של ישראל למדינת מקלט לחשודים, חומרת העבירה המיוחסת למערער - שוד קורבנו ורציחתה נפש, ועקרונות ההדדיות והתנהגות נאותה בין מדינות, פירושם כי כדי להטות את הכף ולסרב לבקשה של הסגרה, נדרש נימוק כבד משקל..". י"ג. אינני סבור כי המקרה שלפנינו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים, שבהם ניתן לומר כי מדובר בשיהוי המגיע לכדי פגיעה בתקנת הציבור, אף לשיטתה של השופטת פרוקצ'יה בעניין מונדרוביץ; בענייננו אין המדובר בשיהוי קיצוני, אף אם ניתן היה לגרום לטחנות האכיפה לטחון ביתר מהירות, ועל הרשויות ליתן דעתן לכך במבט לעתיד. כאמור, העבירות נשוא הערעור נעברו כנטען בשנת 2000, וביום 30.7.03 הוגש כתב אישום לבית המשפט הפדרלי של המחוז המזרחי במדינת פנסילבניה, והוצא צו מעצר נגד המערער. כעולה מהודעת משרד המשפטים של ארה"ב מיום 5.3.10, ביום 23.10.03 נשלחה לרשויות קנדה בקשה להסגיר את המערער לארה"ב. ביום 22.4.04 פקדו חוקרי רשות האכיפה בקנדה את ביתו של המערער. המערער עבר מקנדה לישראל בחודש ספטמבר 2004. ביום 31.10.08 הגישה ממשלת ארה"ב בקשה להסגיר את המערער. מדובר במכלול בפרק זמן לא קצר, ומוטב היה - כאמור - שהזריזות תהא רבה יותר, אולם עלינו לתת את הדעת למורכבות ההעמדה לדין כאשר מעורבות מספר מדינות (בענייננו שלוש), על גופי התביעה והאכיפה ועל הקשיים הכרוכים בכך; מטבע הדברים נחוץ פרק זמן שאינו קצר מאוד. ברע"פ 250/08 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) נזדמן לי לומר: שיהוי בהליכי הסגרה יצדיק את סיכולם רק בנסיבות שבהן תהא הסגרתו של פלוני אך בשל השיהוי שהיה כרוך בהגשתה של בקשת ההסגרה – בגדר מעשה בלתי צודק בעליל, או, במקום שבו תעלה הסגרתו לכדי מעשה התעמרות קשה" (עניין סירקיס, בעמ' 346, השופט - כתארו אז - מ' חשין), ודומה כי המקרה דנא לא הגיע לדרגתם של אלה". כך גם כאן. גם לחומרת העבירה יש להידרש בבואנו למוד שיהוי, וכשהמדובר בעבירות מן הסוג הנדון בתיק זה, אין מדובר בשיהוי מסכל. י"ד. אף אילו באנו למסקנה - וכאמור, לא כן דעתנו - כי מדובר בשיהוי של ממש, השאלה הניצבת לפתחנו היא האם נוכח השיהוי יהיה מעשה ההסגרה בלתי צודק בעליל (ע"פ 3439/04 בזק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט (4) 294, 300 (להלן פרשת בזק)), קרי, "אם בשל השיהוי נוצרו נסיבות יוצאות דופן כדי כך שהסגרתו של פלוני באותן נסיבות תהא שקולה כנגד פגיעה מהותית ברגשי הצדק והמוסר של הציבור בישראל" (פרשת סירקיס, 347). בפסיקה הוטעם, כי תוצאה בלתי צודקת, אין משמעה בכך שהמבוקש עלול לשאת בסבל של הליכי שפיטה או מאסר, שכן אלה הם חלק מתהליך אכיפה מטבעו (ראו גם שם; פרשת פיינברג, 73). כאמור, למול זכותו של המבוקש להליך הוגן ניצב אינטרס רב חשיבות של העמדת עבריין לדין ומיצוי הדין עמו, ובענייננו שלנו לא נתקיימו נסיבות יוצאות דופן המטות את הכף לעבר אי הסגרה. בהקשר זה אין להתעלם מהעובדה שלמערער תרומה של ממש לעיכוב בבירור אשמתו, שהרי יכול היה להתייצב בפני הרשויות, וכך להחיש את המהלך: "אכן, חלוף השנים כשלעצמו מכביד על המערער... עם זאת, הכבדה זו הינה פועל יוצא של התחמקותו של המערער מן הדין במשך שנים ארוכות, ומשכך הוא, לא יכולה להישמע מפיו הטענה לפגיעה בתקנת הציבור. אף אם ציפייתו של המערער כי יוסיף להימלט מאימת הדין נכזבה, אין זו ציפייה לגיטימית שהדין מעניק לה הגנה" (פרשת אפרת, פסקה 12 (השופט פוגלמן)). ט"ו. אכן, לטענת המערער, לא נמלט מן הדין, שכן נודע לו לראשונה כי מחפשים אחריו אך ב-24.2.04. כעולה מהודעת משרד המשפטים, במועד זה הגיעו לביתו חוקרים של רשויות האכיפה בקנדה, ושוחחו עם אשתו, שמסרה להם כי הוא מחוץ לעיר. עורך דינו של המערער יצר עמם קשר. נמסר לו כי המערער מבוקש לצרכי הסגרה, וכי הוא מתבקש ליצור קשר עם השלטונות, ככל שיש לו שאלות. בספטמבר 2004 הגיעו חוקרים לביתו של המערער בקנדה בשנית, והסתבר להם כי הבית הועמד למכירה כבר בחודש אפריל 2004. כן אותרו שיחות שנערכו מן הבית בקנדה לישראל. מכל מקום, כאשר נודע למערער כי הרשויות הקנדיות מחפשות אחריו, לא יצר עמן קשר, אלא החליט להעתיק את חייו לישראל; אם זו אינה הימלטות מאימת הדין, אתמהה הימלטות מהי. הפרצה קראה למערער, והוא נכנס בה; בכך נהנה שנים אחדות של שלוה יחסית, וטחנות האכיפה המשיכו לטחון לאט יחסית. תנאי הסגרה אחרים ט"ז. לבסוף טען המערער, כי לא צפוי שייערך לו משפט צדק בארה"ב, משלא נשמעה גירסתו. לטענתו, במדינת ישראל לא ניתן היה להגיש כתב אישום בנסיבות דומות, ולכן אין מתקיימת הדרישה הקבועה בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה. גם טענה זו קשה להלום כל עיקר; יגעתי ולא מצאתי היכן ניתן לעגנה בסעיף. סעיף 9(א), שכותרתו "הכרזת מבוקש כבר הסגרה", קובע: "הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי... יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה". עסקינן בשאלת דיות הראיות (ע"פ 508/89 רובין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (4) 340, 342; ע"פ 6846/07 קקון נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם), פסקה 12; ע"פ 7303/02 הקש נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 22). כנאמר, בבקשות הסגרה מדובר בתשתית לכאורית, ואין בגדרו של הליך ההסגרה להכריע בשאלות שעניינן מהימנות עדים, אמיתותן של ראיות או משקלן (פרשת בזק, 300-299). דבר זה אינו טעון אריכות דברים והוא בחינת פשיטא; המשפט העיקרי יתנהל במדינה המבקשת, והנדרש לשם הסגרה הוא "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין בישראל". עיון בראיות שהוגשו בקשת ההסגרה מגלה בעליל כי תנאי זה מתקיים בנידון דידן, והמערער גם אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה; ברי כי בפניו אפשרות למסור את גירסתו לאחר שיוסגר. ככל שהיה מתייצב לחקירה, יכול היה למסור גירסתו אז, וגם בהקשר זה דומה כי אין לו להלין אלא על עצמו. תושבות י"ז. המערער טוען לתושבות בישראל לעניין החזרה לריצוי בישראל אם ייגזר דינו בארה"ב למאסר. סעיף 1א לחוק ההסגרה מטיל סייג על הסגרת אזרח ישראלי שהוא גם תושב בעת ביצוע העבירה: "(א) אדם שעבר עבירת הסגרה לפי חוק זה ובעת עשית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן התקיימו שני אלה: (1) בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת; (2) המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר". בנדון דידן, כאמור, פסק בית המשפט קמא כי המערער לא היה תושב ישראל בעת העבירה, וכי לא ניתן להצביע על זיקות ממשיות הקושרות אותו לישראל. י"ח. בהידרשו לשאלת התושבות על בית המשפט לשוות לנגד עיניו בראש וראשונה את תכלית הוראת החוק שבסעיף 1א: "נביא עתה במניין כל אותם שיקולים שעמדנו עליהם לעניינו של אסיר האמור לשאת עונש מאסר במדינה-לא-לו, וידענו כי המושג 'תושב ישראל' על רקע תכליתה של הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה משמיענו אדם שזיקות התושב שלו לישראל הן כה-עמוקות, כה-ממשיות, כה רחבות-פרישה, כה-אמיתיות, כה -טבעיות, עד שכליאתו במדינה אחרת - מדינה לא-לו - תגרום לו סבל רב מן הרגיל, סבל אשר יוסיף עצמו על עצם הסבל שבמאסר. זיקתו של אותו אדם לישראל חייבת שתהא זיקה כה-עמוקה, עד שנוכל לומר ללא היסוס כי ישראל היא מרכז חייו, כי גורלו קשור בגורלה, כי רוב זיקותיו לאשר סביבו הוא לחיים בישראל. וזה הדגם של 'תושב ישראל' שאני רואה נגד עיניי. אני רואה נגד עיניי צעיר ישראלי אשר בעת טיול במדינה אחרת עבר עבירה חמורה. מיד בסמוך לאחר מכן בורח הצעיר לישראל, ועתה מבקשת אותה מדינה הסגרתו של הצעיר לידיה, לשופטו על מעשיו. על זיקתו של הצעיר לאותה מדינה ייאמר: מה-לך-פה ומי-לך-פה? דומני כי בדברו באזרח ובתושב כיוון חוק ההסגרה אל צעיר זה ואל שכמותו. אכן, דוגמת הצעיר אינה אלא דגם שניתן להרחיבו, אך זה הגרעין היוצר... נלמד על זיקת-תושב של אדם למדינה? אף אתה אמור: כוונה ומעשה - מיבחן סובייקטיבי ומיבחן אובייקטיבי - יחברו יחדיו ויצרו מעמד של תושב. תנאי התושב ייווצר - על דרך של היקש למוסד ההחזקה - animo et corpore, ברוח ובגוף, בכוונה להשתקעות (animus manendi) ובמעשה השתקעות הנלווה לכוונה. יש לבחון את הקשרים הקיימים בין אדם לבין מקום, ורק בחינתם הכוללת של הקשרים תנחה אותנו לתשובה אם 'תושב' המקום הוא אם לאו..." (דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נה(5) 438, 461 (השופט-כתארו אז- חשין); פרשת פיינברג,56). כאמור, בפסיקה הוחל מבחן כפול - אובייקטיבי וסובייקטיבי - בבוא בית המשפט לבחון מיהו תושב על פי חוק ההסגרה: "המיבחן האובייקטיבי והמיבחן הסובייקטיבי אינם זרים זה-לזה ואינם הרמטיים זה לזה. אכן, מבקשים הם, כל אחד מהם, לבחון מערכת עובדות נתונה מזוויות ראות שונות, אך בצד מרחבי-מחיה שכל אחד משני מיבחנים אלה פינה לעצמו, באים הם לא אחת - שמא נאמר: על הרוב - זה-בתוך -זה, עד שלא נדע אם באובייקטיבי או אם בסובייקטיבי ענייננו. בדמותנו תושבות לחי, נוכל להוסיף ולומר כי האובייקטיבי הוא הגוף; הסובייקטיבי היא הרוח; ובבוא הרוח בגוף יחיה הגוף וחי החי. פלוני העוקר ממדינה למדינה ואישתו וילדיו עימו, נתקיים בו, בה-בעת, גם סימן אובייקטיבי גם סימן סובייקטיבי לתושבות במדינה החדשה, שהרי ביתו היא - אישתו; כך היה וכך הוא בימינו" (ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 529, 582 (השופט-כתארו אז- חשין)). אוסיף: בתיקון מס' 8 לחוק ההסגרה תשס"א תוקן מה שנחקק בתיקון מס' 6 בתשנ"ט, שלפיו תנאי האזרחות והתושבות צריכים היו להתקיים בעת בקשת ההסגרה, בניגוד להצעת החוק הממשלתית (ראו השתלשלות הדברים בדברי ההסבר לסעיף 1 להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), תשס"א-2000, הצעות חוק תשס"א, 154). בתשס"א תוקן החוק איפוא כך, שהוראת התושבות תחול בעת עשיית העבירה, כדי שלא לאפשר שישראל תהפוך עיר מקלט למי שיגלה את חלום התושבות לאחר שעבר עבירה, וכדי להימלט מענישה בארץ העבירה. י"ט. בנדון דידן לא ארינו להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא, כי לא ניתן לראות במערער תושב ישראל, הכרעה זו נסמכה על ממצאים עובדתיים בדבר זיקתו המערער לישראל (לעניין הנטייה שלא להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית - ככל שיש צורך לחזור על הלכה מושרשת זו - ראו ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים, פ"ד נא(4) 687, 695; ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מה' 7 בעריכת ש' לוין) סעיף 665, 856 - 857)). המערער העביר את מרכז חייו לקנדה, שם התגורר עם משפחתו, שם התחנכו ילדיו (וחלקם אף נולדו שם) ושם ניהל את עסקיו. פלט בדבר הכניסות והיציאות מהארץ מלמד, כי המשפחה הגיעה לארץ לאורך שנות העבר אך לביקורים קצרים. המערער שב לארץ מתוך כורח ההימלטות מאימת הדין, והוא חי כאן עם משפחתו כשש שנים. אמנם כפי שציין בית המשפט המחוזי "עצם המניע של ההימלטות מאימת הדין הזר אין בו כשלעצמו כדי לשלול התפתחותם של קשרים מחודשים עם מדינת ישראל, באופן שזו הופכת מחדש למרכז חייו ואליה נמשכות עיקרי זיקותיו. עם זאת, המניע של ההימלטות מטה את הכף בעוצמה רבה לטובת זמניות וארעיות השהייה. נדרשים נתונים (סובייקטיביים ואובייקטיביים) כבדי משקל כדי להטות את הכף לטובת הזיקה הממשית ההופכת את ישראל למרכז חייו" (ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל פ"ד נד(5), 111, 124 (הנשיא ברק)). אך כמותי כבית המשפט המחוזי סבורני, כי בחלוף הזמן בנידון דידן אין די; מה גם שהמערער לא הצביע אף בגדרי הערעור על נתונים קונקרטיים לעניין השתלבותו של המשיב בחיי המדינה שעל חסרונם הצביע בית המשפט המחוזי. יודגש, כי בדיקת המוסד לביטוח לאומי גם היא הצביעה על כך שהמערער לא היה תושב בעת העבירה; ברישומי המוסד שהוגשו הוא מופיע כ"לא תושב" בין ספטמבר 1989 לינואר 2004. אף בתשלום מסים על נכסים בישראל, לו טען המערער, אין ללמד כי המערער היה תושב ישראל (ראו סעיף 2 לפקודת מס הכנסה לעניין תשלום מס על ידי תושב חוץ). כ'. כללם של דברים: איננו נעתרים לערעור, ופסק דינו של בית המשפט קמא יעמוד בעינו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ט' באדר א' תשע"א (13.2.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10043330_T02.doc רס+רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il