היאם מוחמד נ. משרד הפנים

פסק-דין בתיק עע"ם 4324/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"ם 4324/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. היאם מוחמד 2. איאד מוחמד 3. רהף מוחמד 4. אסיל מוחמד 5. סגא מוחמד 6. מאלק מוחמד 7. מרים מוחמד נ ג ד המשיב: משרד הפנים ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בתיק עת"מ 10563-02-11 שניתן ביום 8.5.2011 על ידי כב' השופט ד"ר י' מרזל תאריך הישיבה: ד' באדר התשע"ג (14.2.2014) בשם המערערים: עו"ד נג'יב זאיד בשם המשיב: עו"ד ברט יצחק פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו מיום 8.5.2011 של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט ד"ר י' מרזל) בעת"מ 10563-02-11, בגדרו נדחתה עתירת המערערים נגד החלטת משרד הפנים שלא לשדרג את מעמדו של המערער 2 למעמד של תושב ארעי. התשתית הנורמטיבית 1. הערעור נסוב סביב השאלה האם המערער 2, הנשוי למערערת 1, זכאי לקבל מהמשיב רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 מכוח בקשה לאיחוד משפחות ובהסתמך על העקרון שנקבע בפסק הדין בעע"ם 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים (2.6.2008), (להלן: עניין דופש). תחילה אציג בקצרה את המסגרת הנורמטיבית הדרושה לדיון זה. הקניית מעמד בישראל לאדם זר הנשוי לתושב קבע או לאזרח ישראלי, נעשית מכוח בקשה לאיחוד משפחות במסגרת נוהל של משרד הפנים שנקרא "ההליך המדורג". בעת הגשת הבקשה לאיחוד משפחות על-ידי המערערים, בחודש אפריל 1999, כלל ההליך המדורג מספר שלבים, שאם בן הזוג הזר צלח אותם, היה הוא זכאי לקבל מעמד של תושב קבע או אזרח. בשלב המקדמי, הגישו בני הזוג למשרד הפנים בקשה לקבלת מעמד עבור בן הזוג הזר, מכוח איחוד משפחות. אם הבקשה אושרה, נכנס המבקש אל גדרי ההליך המדורג. בשלב הראשון להליך קיבל המבקש רישיון ישיבה מסוג ב/1 או היתר שהייה מטעם מפקדת התיאום והקישור (להלן: היתר מת"ק). הרישיון או ההיתר ניתנו למשך 12 חודשים, שלאחריהם ניתן היה להאריכם למשך 15 חודשים נוספים. בשלב השני של ההליך המדורג, לאחר קבלת היתרי מת"ק במשך 27 חודשים, ניתן היה לשדרג את מעמדו של המבקש למעמד של תושב ארעי במסגרתו קיבל רישיון ישיבה מסוג א/5. בהמשך יכול היה המבקש לשדרג את מעמדו למעמד של תושב קבע, אם נישואיו הם לתושב ישראל, או למעמד של אזרח, אם נישואיו הם לאזרח ישראל, בהתאם לתנאים שונים שנקבעו בהליך. אישור הבקשה בתום השלב המקדמי, כמו גם אישור שדרוג מעמד משלב אחד לשני בהליך המדורג, ניתנו לאחר עריכת בדיקות שונות, וביניהן: בדיקת כנות קשר הנישואין בין בני הזוג, בדיקת מקום קיום מרכז חייהם, בדיקה ביטחונית ובדיקה פלילית (ראו גם: בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 787-784 (1999), (להלן: עניין סטמקה); בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 955-954 (2002), (להלן: עניין סלאמה); עע"ם 4014/11 אבו עיד נ' משרד הפנים, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (1.1.2014), (להלן: עניין אבו עיד)). 2. ביום 12.5.2002 (להלן: המועד הקובע), התקבלה החלטת ממשלה מס' 1813 לפיה תושבי האזור לא יוכלו להגיש בקשות חדשות לקבלת מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות. בהחלטה נקבע כי מבקשים שנמצאו באותה העת בעיצומו של ההליך המדורג ימשיכו לקבל את ההיתר או רישיון הישיבה בו החזיקו במועד הקובע, אך לא יוכלו לשדרג את מעמדם. החלטה זו עוגנה בהמשך בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה; ראו גם: בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202 (2006); בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.1.2012)). פסק הדין בעניין דופש יצר חריג לאיסור הגורף, שעוגן בחוק הוראת השעה, על שדרוג מעמדם של תושבי האזור מכוח איחוד משפחות. בפסק הדין נקבע כי: "ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב". פסק הדין התייחס ל"טעות או עיכוב בלתי מוצדק" בטיפול המשיב בבקשות שאושרו, היינו לאחר שהמבקשים נכנסו אל השלב הראשון של ההליך המדורג. בפסק הדין בבג"ץ 5315/02 חתו נ' שר הפנים (4.12.2002), (להלן: עניין חתו) נקבע, כי עיכוב לא מוצדק בטיפול בבקשה, מעת הגשתה ועד לאישורה, יכולה להיחשב כנסיבה מיוחדת שתביא לקיצור משך הזמן הנדרש למעבר בין שלבים בהליך המדורג. פסק דין חתו פורש בפסיקה באופן המרחיב את החריג שנקבע בעניין דופש ובעקבות כך נקבע כי בנסיבות מיוחדות ניתן להעלות טענות המתייחסות להתנהלות המשיב גם במהלך השלב המקדמי שבין מועד הגשת הבקשה לבין מועד אישורה (ראו גם: עע"ם 6404/11 טוויל נ' משרד הפנים (14.2.2013), (להלן: עניין טוויל); עע"ם 6407/11 דג'אני נ' משרד הפנים (20.5.2013), (להלן: עניין דג'אני); עע"ם 9168/11 פלוני נ' משרד הפנים (25.11.2013), (להלן: עניין פלוני); עניין אבו עיד; עע"ם 1145/13 אבו חבלה נ' משרד הפנים (20.1.2014)). מכאן לבחינת עניינם של המערערים העומדים בפנינו. רקע עובדתי 3. המערערת 1 (להלן: המערערת) היא תושבת קבע בישראל ונשואה מאז שנת 1998 למערער 2 (להלן: המערער), הרשום במרשם האוכלוסין כתושב האזור. המערערים 7-3 הם חמשת ילדיהם של בני הזוג המתגוררים עם הוריהם בישראל במעמד של תושבי קבע. ביום 26.4.1999 הגישו בני הזוג בקשה לאיחוד משפחות. המשיב החל בבחינת הבקשה ופנה למשטרה ולגורמי הביטחון על מנת לקבל את עמדתם ביחס לבקשת המערערים. גורמים אלה השיבו, בימים 8.7.1999 ו-1.9.1999 בהתאמה, תשובות זהות לפיהן "אין הערות". ביום 24.11.1999 התקבלה אצל המשיב פניית המערערים בה הם דרשו לקבל תשובה לבקשת איחוד המשפחות וקבלו על כך שההליכים נמשכים זמן רב ועל כך שהמשיב התעלם ממכתב דומה שהתקבל אצלו ביום 24.5.1999. בסמוך לקבלת פנייה זו, בשלהי חודש נובמבר 1999, פנה המשיב למוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל) בבקשה לקבלת מידע ביחס למקום מגוריה של המערערת, זאת כחלק מבחינת המקום בו מצוי מרכז חייה. ביום 28.11.1999, במקביל לפנייה למל"ל, ביקש המשיב מהמערערים להמציא שני מסמכים נוספים (אישורים בדבר תשלומים מהביטוח הלאומי שניתנו למערערת ואישורים בדבר מקום העבודה של בני הזוג), הדרושים לבחינת המקום בו מצוי מרכז החיים. לטענת המערערים, המסמכים הנדרשים נשלחו למשיב ביום 13.12.1999. לטענת המשיב, המכתב שנשלח במועד הנ"ל על-ידי המערערים, ושהצהיר לכאורה על צירוף המסמכים, לא כלל אותם הלכה למעשה, ולכן ביום 8.2.2000 התבקשו המערערים לשלוח את המסמכים בשנית. מטיעוני המשיב לא ברור האם מסמכים אלה אכן התקבלו לאחר מכן ומתי הם התקבלו, אך כך או אחרת הבקשה אושרה ביום 31.5.2000, כ-13 חודשים לאחר שהוגשה, וזאת לאחר פנייה נוספת של המערערים שהתקבלה אצל המשיב ביום 15.5.2000. להשלמת התמונה יצוין כי תמצית חקירת המל"ל הועברה לידי המשיב ביום 13.1.2000. בעקבות אישור הבקשה, הוענק למערער ביום 13.6.2000 היתר מת"ק למשך 12 חודשים. כחודשיים לפני פקיעת תוקף היתר המת"ק, ביום 19.4.2001, פנה המערער למשיב בבקשה להארכת ההיתר למשך 12 חודשים נוספים. בקשה זו אושרה רק ביום 3.12.2002, קרי כשנה ושמונה חודשים לאחר הגשתה, ומאותה העת ממשיך המערער לשהות בישראל מכוח היתרי מת"ק המתחדשים מדי שנה. 4. ביום 29.7.2007 פנו המערערים למשיב בבקשה לשדרוג מעמדו של המערער למעמד של תושב ארעי, אך בקשתם נדחתה. בעקבות זאת הגישו המערערים ביום 9.1.2008 עתירה מנהלית (עת"ם 8025/08 מחמוד נ' שר הפנים), אשר נמחקה ביום 25.3.2008, בהסכמת המערערים, על רקע הערות בית המשפט בדיון בעתירה. לאחר שניתן פסק הדין בעניין דופש, פנה בא-כוחם של המערערים למשיב בבקשה נוספת לשדרוג מעמדו של המערער. ביום 16.4.2009 נדחתה הבקשה, דחייה אשר הובילה את המערערים להגיש ביום 28.6.2009 השגה לוועדת ההשגה לזרים. בהשגה טענו המערערים כי הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות התעכב באופן בלתי מוצדק ועל כן יש לשדרג את מעמדו של המערער חרף האמור בחוק הוראת השעה. בהחלטה מיום 1.7.2010 קבע יו"ר ועדת ההשגה לזרים כי החריג שנקבע בעניין דופש לא חל על עניינו של המערער מאחר שבקשתו לאיחוד משפחות אושרה רק כ-24 חודשים לפני המועד הקובע, ועל כן הוא לא צבר 27 חודשים במהלכם ניתנו לו להיתרי מת"ק, כנדרש לשדרוג מעמד. עוד נקבע, כי בבחינת התנהלות המשיב במהלך התקופה שבין הגשת הבקשה לאיחוד משפחות ועד לאישורה, לא נמצאו נסיבות מיוחדות המצדיקות את קיצור משך הזמן הנדרש למעבר בין שלב לשלב בגדר ההליך המדורג. 5. בעקבות החלטה זו עתרו המערערים לבית משפט קמא וטענו כי יש מקום לשדרג את מעמדו של המערער. טענות המערערים התייחסו בעיקר לעיכוב בלתי מוצדק בתהליך אישור הבקשה לאיחוד משפחות אשר הוגשה ביום 26.4.1999 ואושרה ביום 31.5.2000. נטען כי עיכוב זה נבע, בין היתר, ממשלוח שאילתא למוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל) רק כשבעה חודשים לאחר הגשת הבקשה, כמו גם מאישור הבקשה רק כארבעה וחצי חודשים לאחר שהגיעה תמצית חקירת המל"ל לידי המשיב, כאשר לטענת המערערים ניתן היה לאשר את הבקשה מיד עם קבלת תמצית החקירה. עוד נטען כי המשיב התעכב בטיפול בבקשת המערער להארכת היתר המת"ק בשנת 2001. בית משפט קמא דחה את העתירה וקבע כי משך הזמן שחלף בין הגשת הבקשה לבין אישורה אינו בלתי סביר. נקבע כי על אף שהמשיב לא סיפק הסבר לשבעת החודשים שחלפו עד שהוגשה השאילתא למל"ל, אין לראות בכך "עיכוב בלתי מוצדק". עוד הוסיף בית המשפט, כי לאחר העברת תמצית חקירת המל"ל, נתבקשו מסמכים נוספים מהמערערים, כך שאין לקבל את הטענה כי ניתן היה לאשר את הבקשה מיד לאחר הגשת תמצית החקירה. משכך העתירה נדחתה ונקבע שעל המערערים לשאת בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח. טענות הצדדים 6. המערערים חוזרים על מרבית הטענות אותן העלו בפני בית משפט קמא. לטענתם, המשיב השתהה באישור הבקשה לאיחוד משפחות ועל כן יש מקום לקצר את משך הזמן שבין השלב הראשון לשלב השני בהליך המדורג, כך שניתן יהיה להעניק למערער רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, על אף שבקשתו אושרה רק 24 חודשים לפני המועד הקובע ולא 27 חודשים כנדרש. המערערים טוענים כי ביום 1.9.1999 כבר החזיק המשיב בכל המידע הדרוש לו כדי להכריע בבקשה (עמדת המשטרה, עמדת השב"כ ומסמכים המעידים על קיום מרכז חיים בישראל) ולכן יכול היה לאשר את הבקשה באותה העת. עוד נטען כי המשיב התעכב במשלוח השאילתא למל"ל ואף לאחר שממצאי חקירת המל"ל הוגשו לו, בינואר 2000, התעכב המשיב במשך מספר חודשים נוספים עד שאישר את הבקשה. בנוסף טוענים המערערים כי המשיב עיכב שלא לצורך את הבקשה להארכת היתר המת"ק בשנת 2001. לטענת המערערים, אלמלא עיכובים אלה, אשר נגרמו בשל מחדליו של המשיב, ניתן היה לשדרג את מעמדו של המערער. המשיב טוען כי לפי האמור בפסק הדין בעניין חתו, בית המשפט יתייחס להתנהלותו בתקופה שקדמה לאישור הבקשה לאיחוד משפחות במקרים נדירים בלבד, מקרים בהם התרשל בצורה חמורה בטיפול בבקשה או סטה באופן קיצוני מפרק הזמן הסביר לטיפול בה. בהתאם לכך טוען המשיב, כי 13 החודשים בהם בחן את בקשת המערערים לאיחוד משפחות הם משך זמן סביר שלא מצדיק קיצור של תקופת 27 החודשים הדרושים למערער לשם מעבר לשלב השני של ההליך המדורג. המשיב מוסיף כי מאחר שהמערערת עברה דירה כשלושה חודשים לפני סיום חקירת המל"ל, נדרשו המערערים להגיש מסמכים נוספים, ולכן, בניגוד לנטען בערעור, לא ניתן היה לאשר את הבקשה מיד עם הגשת ממצאי החקירה ביום 13.1.2000. 7. במהלך הדיון בערעור, ביום 14.2.2013, טען בא-כוחם של המערערים כי בהתאם לנוהלי המשיב בעת הגשת הבקשה לאיחוד משפחות בשנת 1999, היה על המשיב להחליט בבקשה תוך שישה חודשים מעת הגשתה. מאחר שבקשתם של המערערים אושרה רק כ-13 חודשים לאחר שהוגשה, סבורים המערערים כי המשיב התרשל בטיפול בבקשה ולכן נסיבות המקרה מצדיקות את קיצור משך הזמן הנדרש למעבר בין השלבים בהליך המדורג ויש לשדרג את מעמדו של המערער. המערערים תמכו את טענתם בקביעות בית המשפט בעניין סטמקה ובפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים (עת"ם (י-ם) 1936/09 נתשה נ' משרד הפנים, בפסקאות 7-6 (23.1.2013)), אשר התייחסו לנוהלי המשיב לפיהם יש לאשר בקשות לאיחוד משפחות תוך שישה חודשים. בא-כוחו של המשיב טען בתגובה כי עליו לבחון את הנוהל שהיה בתוקף בעת הגשת הבקשה ולבדוק האם אכן הייתה חובה על המשיב להחליט בבקשות תוך שישה חודשים. לאחר הדיון בערעור ניתנה החלטה לפיה: "התעוררה שאלה באשר למקורו של הנוהל המתייחס למתן תשובה לבקשה לאיחוד משפחות עד שישה חודשים, כפי שמופיע בפסק דינו של הנשיא ברק, בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 750 (2002) ושל השופט סובל בעת"ם (י-ם) 1936/09, נתשה נ' משרד הפנים (23.1.13) והאם הנוהל חל על המקרה נשוא הדיון שבפנינו ... הודעת עדכון תוגש תוך 30 יום". 8. ביום 17.4.2013 הוגשה הודעה מטעם המשיב אליה צורף מסמך מחודש ינואר 1997 שנקרא "נוהל טיפול בבקשות לישיבת קבע לבני זוג על בסיס איחוד משפחות" (להלן: נוהל ההליך המדורג). לטענת המשיב, מדובר בנוהל המפרט את שלבי ההליך המדורג, החל על המבקשים לקבל מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות, נכון למועד הגשת הבקשה על-ידי המערערים. בפתח הדברים טוען המשיב כי המערערים העלו את הטענה ביחס לששת החודשים רק בסיכומי התשובה ובדיון בערעור. המשיב מדגיש כי המערערים לא התייחסו לטענה זו בבית משפט קמא, בהודעת הערעור ובסיכומיהם לבית משפט זה ולפיכך דין הטענה להידחות מטעם זה בלבד. לגופם של דברים, טוען המשיב כי בנוהל ההליך המדורג המצורף לא נקצבה תקופה לאישור בקשות לאיחוד משפחות ואין בו זכר להתחייבות למתן החלטה בבקשות תוך שישה חודשים. המשיב מוסיף כי ניתן למצוא התייחסות למסגרת זמן של שישה חודשים בנוהל אחר המתייחס לאיחוד משפחות מכוח נישואין לאזרח ישראל (להלן: נוהל ההליך המדורג לאזרחים) ולא לתושב קבע. לטענת המשיב, פסקי הדין בעניין סטמקה ובעניין סלאמה עוסקים באיחוד משפחות מכוח נישואין לאזרח ישראל, ולא לתושב קבע, ועל כן אין להם נפקות לענייננו, שהרי המערערת היא תושבת קבע ולא אזרחית. עוד נטען, כי גם בנוהל ההליך המדורג לאזרחים אין התחייבות קשיחה ליתן החלטה בבקשות בתוך שישה חודשים. בנוהל נקבע כי "ככלל, בתוך תקופה של שישה חודשים יוזמנו בני הזוג לראיון אישי ותתקבל החלטה בדבר הבקשה". המשיב טוען כי המילה "ככלל" מעידה על כך שלא מדובר בהתחייבות קשיחה, אלא במסגרת זמן שאמורה להבטיח כי הבקשה תטופל בהקדם ולא "'תשכב' במשרדי המשיב בלא טיפול משך זמן ממושך". כמו כן, לשיטת המשיב, תקופת ששת החודשים הנזכרת בנוהל ההליך המדורג לאזרחים, נמנית רק לאחר הגשת כל המסמכים הנדרשים להחלטה בבקשה ולא ממועד ההגשה הראשונית. בנוסף נטען כי על-פי פסקי הדין בעניין חתו ובעניין דופש, אף אם הייתה חריגה ממסגרת ששת החודשים, היא אינה מצדיקה את שדרוג מעמדו של המערער, שכן נדרשת רשלנות חריגה בהתנהלות המשיב כדי להתייחס לעיכוב בטיפול בבקשה בשלב המקדמי. על סמך כל האמור טוען המשיב כי יש לדחות את טענת המערערים ביחס לחובה המוטלת על הרשות לספק מענה לבקשה תוך שישה חודשים. המשיב מוסיף כי פרק הזמן בו נבחנה בקשת המערערים הוא סביר ועל כן אין הצדקה לקיצור משך הזמן הנדרש למעבר בין שלב לשלב בהליך המדורג ולשדרוג מעמדו של המערער. 9. ביום 31.10.2013 הוגשה תגובת המערערים להודעת המשיב. ראשית נטען כי המערערים הזכירו את טענתם לפיה יש להחליט בבקשות לאיחוד משפחות תוך שישה חודשים כבר בפני ועדת ההשגה, כמו גם בעתירה לבית משפט קמא ובכתב הערעור דנא. עוד טוענים המערערים כי בפסק הדין בעניין סטמקה נקבע מפורשות כי תינתן החלטה בבקשה לאיחוד משפחות תוך שישה חודשים, הן בהליך המתייחס לנישואין לתושבי קבע והן בהליך המתייחס לנישואין לאזרחים. המערערים מוסיפים כי בפסקי הדין בעניין סטמקה ובעניין סלאמה ההתייחסות לתקופת ששת החודשים היא מעת הגשת הבקשה ולא מעת המצאת כל המסמכים לרשות, וטענה זו נתמכת גם במסמכים שחילק המשיב באותה העת למגישי בקשות לאיחוד משפחות. לטענת המערערים מסמכים אלה הם בגדר פרסום לציבור מטעם הרשות, אשר יוצר ציפייה לקבלת תשובה לבקשה במסגרת הזמן הנקובה, והסתמכות של המבקשים על האמור בו. דיון והכרעה 10. המערער החזיק בהיתרי מת"ק במשך 12 חודשים בלבד טרם המועד הקובע ולכן על-פני הדברים הוא לא היה זכאי לשדרוג מעמדו מהשלב הראשון לשלב השני בהליך המדורג, שכן כזכור נדרש כי המבקש לשדרג את מעמדו בין שלבים אלה יחזיק בהיתרים למשך 27 חודשים. המערערים טוענים כי אף על פי כן יש מקום לשדרג את מעמדו של המערער בשל עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בעניינו. טענות המערערים בנוגע להתנהלות המשיב מתייחסות לשתי תקופות: טענות ביחס לעיכוב בלתי מוצדק באישור הבקשה במהלך השלב המקדמי וטענות ביחס לעיכוב בלתי מוצדק בהארכת היתר המת"ק במהלך השלב הראשון. אקדים ואומר כי לטעמי יש ממש בטענות המערערים ומשכך אציע לחבריי לקבל את הערעור. התנהלות המשיב בשלב המקדמי 11. אפתח את הדיון בטענות המערערים המתייחסות לשלב המקדמי. המערערים טוענים כי משך הזמן שנדרש לאישור הבקשה, כ-13 חודשים, הוא זמן בלתי סביר נוכח ההנחיות הפנימיות של המשיב עצמו אשר לפיהן יש לקבל החלטה בבקשות לאיחוד משפחות תוך שישה חודשים. בטרם אדרש לטענה לגופה, אתייחס לטענת הסף של המשיב ביחס למועד העלאת טענה זו על-ידי המערערים. מעיון בכתבי הטענות בבית משפט קמא, בכתב הערעור ובסיכומי התשובה שהוגשו לבית משפט זה, עולה כי המערערים הזכירו טענה זו, אף אם היא הוצגה באופן כללי ותמציתי, ועל כן אין בטענת המשיב בהקשר זה כדי להביא לדחיית הערעור. לגופם של דברים, מהנתונים שהוצגו ניתן להסיק שהמשיב אכן התכוון שאישור בקשות לאיחוד משפחות יינתן בתוך שישה חודשים ממועד הגשת הבקשה. המשיב הציג את הנוהל שהיה בתוקף באותה העת, ואכן, בהתאם לטענתו, אין בו התייחסות לתקופת זמן קצובה במהלכה יש לאשר בקשות לאיחוד משפחות. עם זאת, נוכח קביעות בית המשפט בעניין סטמקה ובעניין סלאמה ועל סמך המסמכים שצירפו המערערים, נדמה כי הנוהל שהציג המשיב אינו משקף בצורה מלאה את מצב הדברים באותה העת (ראו גם: פסקאות 28-27 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז בעניין אבו עיד, בהן ציין בית המשפט כי היו קיימות הוראות הקשורות לבקשות איחוד משפחות אשר לא הופיעו בנוהל הרשמי של ההליך המדורג. והשוו לדבריה של השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בבג"ץ 7139/02 עבאס-בצה נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 481, 490-489 (2003), (להלן: עניין עבאס-בצה)). 12. פסק הדין בעניין סטמקה עסק בנישואין בין יהודים אזרחי ישראל לבין זרים שאינם יהודים ואינם אזרחי ישראל. בפסק הדין נדונו סוגיות שונות הקשורות כולן למתן אזרחות לבני הזוג הזרים מכוח הנישואין לאזרחי ישראל. סוגיות אלה כללו, בין היתר, את תחולת חוק השבות על בן הזוג הזר, את הדרישה שבן הזוג הזר יעזוב את הארץ במהלך בחינת כנות קשר הנישואין ואת ההליך המדורג אותו צריך לעבור מי שרוצה לזכות באזרחות ישראלית מכוח נישואין לאזרח ישראל. לעניין המבקשים להתאזרח מכוח נישואין לישראלי, ביקר בית המשפט את הנוהל שהיה בתוקף באותה עת ולפיו על מבקשים אלה לעבור את שלבי ההליך המדורג במלואם בדומה למבקשים לקנות מעמד קבע בישראל מכוח נישואין לתושב קבע. בית המשפט קבע כי יש קושי בכך שהמבקשים להתאזרח מכוח נישואין לאזרח צריכים להמתין כחמש שנים ושלושה חודשים, שהוא פרק הזמן בו נמשך ההליך המדורג, בדומה למבקשים לקבל מעמד קבע, כאשר רק לאחר מכן מתחיל המשיב לבחון את בקשתם להתאזרח. ואכן, בסוף שנת 1999, לאחר שניתן פסק הדין בעניין סטמקה, גובש נוהל ההליך המדורג לאזרחים שקבע הוראות שונות למי שמבקשים לקבל מעמד בישראל מכוח זוגיות עם אזרח ישראלי. כחלק מהדיון בעניין סטמקה, סקר בית המשפט את שלבי ההליך המדורג החל על המבקשים לקנות מעמד בישראל מכוח נישואין לאזרחים או לתושבי קבע. על סקירה זו מסתמכים המערערים עתה. בית המשפט ציין, כי השלב המקדמי, בגדרו נבחנת לראשונה הבקשה לאיחוד משפחות וניתנת החלטה בבקשה, נמשך "מספר חודשים בלתי מוגדר ועד לתקופה של כשישה חודשים" (שם, בעמ' 785; ראו גם עניין סלאמה, בעמ' 954). המשיב טוען כי פסקי הדין בעניין סטמקה ובעניין סלאמה התייחסו לבקשה לקבלת מעמד מכוח נישואין לאזרח, ולא לתושב קבע, ועל כן אין להם נפקות לענייננו. ואולם, טענה זו לא יכולה לעמוד נוכח הדברים הברורים של בית המשפט בעניין סטמקה בו הוצגו שלבי ההליך המדורג ונאמר שהם רלוונטיים הן לנישואין לאזרחים והן לנישואין לתושבי קבע (שם, בפסקה 71). גם בעניין סלאמה חזר בית המשפט על דברים אלה וציין כי טרם השינוי שנעשה בהליך המדורג בסוף שנת 1999, ההליך חל בדיוק באותו האופן על בקשות מכוח נישואין לאזרח ומכוח נישואין לתושב קבע: " בעבר הוסדר עניין זה [בקשות להתאזרחות של בן-זוג זר של אזרח ישראלי – צ.ז.] על-פי אותם כללים שהוסדרו בהם בקשות לרכישת מעמד לישיבת קבע שאינה גוררת אחריה אזרחות ישראלית. כולן נידונו כבקשות ל'איחוד משפחות'. על כולן הוחל הסדר אחיד, אשר נחלק לשלבים מספר: בשלב הראשון (שנמשך עד לתקופה של שישה חודשים) בדק שר הפנים את כנות הנישואין ואת היעדרה של מניעה ביטחונית או פלילית להעניק זכויות למבקש ... הסדר זה נבחן בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים. נקבע בו – בעקבות פסיקה ענפה ... – כי ההסדר סביר ומידתי ככל שהוא נוגע לרכישת מעמד של תושב קבוע שאין בצידה בקשה להתאזרחות. כזה הוא המצב לעניין בן-זוג זר הנישא לבן-זוג ישראלי שהוא תושב קבע אך אינו אזרח (כגון מרבית תושביה הערביים של ירושלים)" (שם, בעמ' 955-954, ההדגשות הוספו – צ.ז.). משכך, אין מקום לקבל את טענת המשיב לפיה דברי בית המשפט בעניין סטמקה בעניין מסגרת הזמן של שישה חודשים התייחסה לנישואין לאזרחים ישראלים בלבד. 13. בנוסף לפסקי הדין בעניין סטמקה ובעניין סלאמה, הציגו בפנינו המערערים מסמכים המעידים על כוונתו המוצהרת של המשיב לסיים את השלב המקדמי בהליך המדורג בתוך שישה חודשים. מסמכים אלה ניתנו למגישי בקשות לאיחוד משפחות במהלך השנים 1999-1996 בעת הגשת הבקשות, וכותרתם: "אשור על הגשת בקשה למתן רשיון לישיבת קבע בישראל". במסמכים אלה מצהיר המשיב כי: "מאחר שהטפול בבקשה זו הוא ממושך, יש להמתין עד לקבלת תשובת משרדנו, אשר תנתן תוך ששה חודשים. אם לא תתקבל תשובה תוך פרק הזמן המירבי, אפשר לפנות למשרדנו לברור גורל הבקשה". עם הגשת בקשתם ביום 26.4.1999, אף המערערים קיבלו מסמך מסוג זה, בו נאמר כי תשלח תשובה לבקשתם תוך 5-3 חודשים. לטעמי גם ממסמכים אלה ניתן ללמוד על כוונת המשיב ליתן תשובה לבקשה בתוך שישה חודשים (או 5-3 חודשים בעניינם של המערערים), כאשר כוונה זו אף עוגנה במסמכים רשמיים של הרשות שניתנו לפונים אליה. על כן, נוכח פסקי הדין בעניין סטמקה ובעניין סלאמה והמסמך שניתן למערערים עם הגשת בקשתם, סבורני כי בעת הגשת הבקשה לאיחוד משפחות על-ידי המערערים, המשיב אכן התכוון שבחינתה הראשונית תסתיים לכל היותר בתוך שישה חודשים. 14. המשיב טוען כי כלל לא נקבעה מסגרת זמן למתן החלטות בבקשות לאיחוד משפחות, אך מוסיף כי בהנחה שיקבע אחרת, מדובר במסגרת זמן גמישה ולא קשיחה. כך, למשל, נטען כי 5-3 החודשים הנזכרים במסמך שניתן למערערים קובעים מועד למתן מענה ראשוני לבקשה אך לא מתייחסים למתן החלטה סופית. בנוסף נטען כי בנוהל ההליך המדורג לאזרחים, שגובש לאחר עניין סטמקה, נקבע כי ככלל התשובות לבקשות לאיחוד משפחות יינתנו תוך שישה חודשים, אך לא מדובר בהוראה מחייבת ונוקשה. נטען כי מנוהל זה, אשר כאמור לא חל בעניינם של המערערים, ניתן ללמוד על דרך הבחינה של ששת החודשים גם ביחס להליך המדורג המתייחס לנישואין לתושבי קבע. בנקודת הזמן הנוכחית, כ-15 שנים לאחר הגשת בקשת איחוד המשפחות על-ידי המערערים, ולאחר שנוהלי המשיב שונו מספר פעמים, קשה לקבוע מה הייתה מידת הנוקשות והקשיחות של מסגרת הזמן בת ששת החודשים. באותה העת המשיב לא פרסם את נוהליו באופן מקיף וממצה (ראו: עניין סטמקה, בעמ' 768; עניין עבאס-בצה, בעמ' 490-489; עניין אבו-עיד, בפסקה 28) ועתה נמצא בפנינו מידע חלקי בלבד ביחס להנחיות הפנימיות של המשיב בהקשר זה, וביחס למשך הזמן בו היה נהוג לבחון בקשות לאיחוד משפחות. כך או אחרת, כעולה מהפסיקה ומהמסמך שניתן למערערים על-ידי המשיב, לכל הפחות ניתן לומר כי בעת ההיא אכן הייתה קיימת מסגרת זמן של שישה חודשים (נוקשה יותר או נוקשה פחות) בה התכוון המשיב להחליט בבקשות לאיחוד משפחות. 15. במצב זה נשאלת השאלה כיצד משליכה מסגרת הזמן האמורה על בחינת בקשות לשדרוג מעמד מכוח העקרונות שנקבעו בעניין דופש ובעניין חתו. כזכור, בעניין דופש נקבע כי ניתן לשדרג את מעמדם של מי שלא שודרגו לפני המועד הקובע, אם הסיבה לאי-השדרוג היא "עיכוב בלתי מוצדק או טעות" בטיפול בבקשה לאיחוד משפחות. כמו כן, בפסק הדין בעניין חתו נקבע כי "מעבר הזמן מאז הגשת הבקשה מבלי שהיתה לכך הצדקה" יכול לשמש כנסיבה מיוחדת המצדיקה את קיצור התקופה הנדרשת למעבר בין שלב לשלב בהליך המדורג. סבורני כי ניתן להיעזר במסגרת הזמן של ששת החודשים לצורך בחינת התנהלות המשיב על רקע הקריטריון של "עיכוב בלתי מוצדק" שנקבע בעניין דופש. כלומר, ששת החודשים יכולים לשמש כאמת מידה באשר למשך הזמן הסביר שהמשיב קצב לעצמו לצורך בחינה ראשונית של בקשות לאיחוד משפחות. משמעות הדברים אינה שכל בדיקה של בקשה לאיחוד משפחות שנמשכה מעבר לשישה חודשים עולה כדי "עיכוב בלתי מוצדק" בהתנהלות המשיב. לטעמי, ראוי לקבוע כי חריגה מששת החודשים מהווה אינדיקציה לכך שהמשיב התעכב באופן בלתי מוצדק בבחינת הבקשה, אולם כמובן שקיימים שיקולים נוספים עליהם יש ליתן את הדעת, דוגמת הסיבה לעיכוב או משך הזמן שנמשכה בדיקת הבקשה בסופו של דבר, ולא כל חריגה ממסגרת הזמן של ששת החודשים תביא בהכרח לשדרוג המעמד. 16. טרם אדרש להתנהלות המשיב במהלך השלב המקדמי בעניינם הספציפי של המערערים, יש לציין את הקשיים בבדיקה זו, קשיים המתעוררים בכל פעם שבית המשפט נדרש לדון בבקשות לשדרוג מעמד הנסמכות על פסק הדין בעניין דופש. חלפו כ-15 שנים מעת שהגישו המערערים את בקשתם לאיחוד משפחות. בחינת התנהלות המשיב בחלוף זמן כה רב נעשית על רקע תשתית עובדתית חסרה כאשר פעמים רבות המשיב לא מחזיק בכלל המסמכים הרלוונטיים מאותה התקופה ולעיתים לא יכול לספק הסבר לעיכוב כזה או אחר. לטעמי המצע העובדתי החסר לא צריך להיזקף לחובת המשיב בלבד, שכן באותה העת המשיב לא יכול היה להעלות על דעתו שעיכוב של מספר שבועות לכאן או לכאן, או המצאות מסמך זה או אחר בידיו, יכולים לחרוץ את גורל הבקשות המונחות לפניו. בבחינת עתירות המוגשות בעקבות פסק הדין בעניין דופש, נדרש בית המשפט לייחס משמעויות למעשי המשיב לפני למעלה מעשור, כאשר ברור שהמשיב לא צפה שלמעשיו יהיו כאלו השלכות. לפיכך אני סבור שכאשר בית המשפט בוחן האם נפל "עיכוב בלתי מוצדק" בהתנהלות המשיב, עליו לבחון את הדברים במבט רחב ולא להיצמד בדקדקנות לכל עיכוב של מספר ימים או שבועות במעשה זה או אחר של המשיב. ואולם, יש ליתן את הדעת לכך שגם המערערים נפגעים מחלוף הזמן הרב. אף הם לא היו מודעים בזמן אמת לכך שהחזקה בהיתר מת"ק למשך חודש או חודשיים נוספים עשויה לחרוץ את גורלם לעשורים הבאים ולקבוע האם ייהנו מזכויות של תושבים או מהיתרי שהייה זמניים בלבד. סביר להניח שכל מערער שהיה מודע לכך בזמן אמת, היה פועל בזריזות וביעילות על מנת לקדם את עניינו בצורה המהירה ביותר מול המשיב. כמו כן, יש ליתן את הדעת גם לפגיעה המשמעותית במי שנמצאים בישראל למעלה מ-15 שנים בלי יכולת לשדרג את מעמדם, וזאת על אף שהם עוברים בדיקות שונות, וביניהן בדיקות ביטחוניות ופליליות, שנה אחר שנה. בהקשר זה אני רואה לנכון לחזור על דבריה של המשנָה לנשיא מ' נאור בעניין דג'אני: "אני סבורה שראוי הוא – אם וכאשר יוארך החוק פעם נוספת – שתינתן הדעת למצבם של אלו שאינם זוכים לשדרוג למרות שהחלו בהליך המדורג לפני זמן כה רב. אפשר ולגביהם, אחרי שהות כה ארוכה בארץ, ניתן לבצע בדיקה פרטנית (ראו והשוו לעמדתי ב-בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202 (2006), בפסקאות 23-19 לפסק דיני). אפשר והעובדה שהמערערים ושכמותם אינם זוכים לשדרוג למרות שהם נמצאים בארץ זמן כה רב היא העומדת ביסוד הגישה שמבטאת הלכת דופש וביסוד פסקי הדין הרבים שהגיש בא כוח העותרים ופסקי הדין שהזכרנו, חברי השופט פוגלמן ואנוכי. אולם הפתרון לנושא אי-השדרוג צריך להשקפתי להיות כללי ולא מותנה בשאלה, שלא ניתן עוד לבררה כיאות, מדוע התעכב הטיפול בבקשה זו או אחרת לאיחוד משפחות לפני למעלה מעשור. דברים אלה ראויים לעיונו של המחוקק" (שם, בפס' 6). ראו התייחסויות נוספות ברוח דומה: פסקאות 19-17 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן בעניין דג'אני; עניין פלוני, בפסקה 23; עע"ם 6480/12 דחנוס נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול (28.12.2013); עניין אבו עיד, פסקה 38 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז ופסקה 1 לפסק דינו של השופט י' עמית; עע"ם 331/13 פלוני נ' משרד הפנים (15.1.2014)). 17. אחר דברים אלה, אפנה לבחינת עניינם של המערערים, וזאת על רקע חריגת המשיב ממסגרת הזמן של ששת החודשים בבחינת בקשתם. בקשת המערערים לאיחוד משפחות הוגשה ביום 26.4.1999. בסמוך לכך החל המשיב לבדוק את הבקשה ופנה לגורמי הביטחון השונים בבקשה לקבלת עמדתם. ואולם, את נושא מקום קיום מרכז החיים החל המשיב לבדוק בשלב מאוחר. רק שבעה חודשים לאחר הגשת הבקשה פנה המשיב למל"ל בבקשה לקבלת מידע המתייחס למקום מגוריה של המערערת. במקביל פנה למערערים וביקש שני מסמכים נוספים אשר נדרשו לבדיקה זו (אישורים בדבר תשלומים מהביטוח הלאומי שניתנו למערערת ואישורים בדבר מקום העבודה של בני הזוג). בית משפט קמא קבע כי לא ניתן הסבר מספק לעיכוב של שבעת החודשים בפנייה למל"ל ואף אני לא מצאתי הסבר לכך בטיעוני המשיב. כמו כן, הפנייה למערערים לאחר שבעה חודשים בבקשה להמצאת מסמכים נוספים, עומדת בסתירה לנאמר במסמך שקיבלו המערערים מהמשיב, אשר הצהיר על מתן תשובה תוך 5-3 חודשים. אף לשיטת המשיב, הטוען כי מסגרת הזמן במסמך מתייחסת למתן מענה כלשהו לבקשה ולאו דווקא למתן החלטה סופית, הוא לא עמד באמור בהנחיותיו שלו. בסופו של דבר, ארך הטיפול בבקשה כ-13 חודשים. נדמה כי אם המשיב היה פונה למל"ל ומבקש מהמערערים את המסמכים החסרים בשלב מוקדם יותר, הטיפול בבקשה היה מסתיים בפרק זמן קצר יותר מ-13 חודשים. עוד יש לציין כי עניינם של המערערים לא עורר סוגיות חריגות אשר היו עשויות לגרום להימשכות בדיקת בקשתם. יתר על כן, המערערים פעלו ביעילות ובזריזות מול המשיב: לבקשתם צורפו כמעט כל המסמכים הנדרשים (והמשיב אף החל בבדיקת הבקשה על סמך המסמכים שצורפו), הם הגיבו לכל פנייה ובקשה של המשיב תוך זמן קצר, הם עדכנו את המשיב מיוזמתם על החלפת כתובתה של המערערת ואף פנו למשיב מספר פעמים לשם בירור הסטאטוס של בקשתם ולא קפאו על שמריהם. אוסיף, כי אף אם ניתן להבין את משך הזמן שנדרש לבדיקת בקשתם של המערערים על רקע העומס ששרר באותה העת בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה במזרח ירושלים, סבורני כי אין בכך כדי לגרוע מטענות המערערים. בהקשר זה יפים דבריו של השופט ע' פוגלמן בעניין דג'אני: "יובהר כי המונח 'בלתי מוצדק' אינו בבחינת טרוניה כלפי עובדי הציבור שהיו נתונים לעומס עבודה רב. השאלה הינה לפתחו של מי יש לזקוף את העיכוב בטיפול בבקשת המערערים, לרבות זה הנובע מהעומס הרב שהוטל על בעלי התפקידים הרלוונטיים. להשקפתי, בנסיבות העניין – כפי שפורטו לעיל – אין לזקוף עיכובים אלה לחובת המערערים, ויש להתייחס אליהם כמי שבקשתם אושרה במועד מוקדם יותר – לפני החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה – וזאת בהתאם להלכות דופש וחתו" (שם, בפס' 16). בהמשך לדברים אלה, מאחר שהעומס במשרדי המשיב גרר אחריו עיכוב בטיפול בבקשה, תוך חריגה מהנחיותיו ובלי הצדקה עניינית, אין לזקוף את העיכוב לחובת המערערים ויש לראותם כמי שבקשתם אושרה במועד מוקדם יותר. 18. יצוין, כי אני ער לפסקי הדין שהציג המשיב, וביניהם פסק הדין בעניין טוויל, בהם בדיקות של בקשות לאיחוד משפחות ארכו מספר שנים, ואף על פי כן בתי המשפט לא אישרו את שדרוג מעמדם של המבקשים בשל העיכוב. סבורני כי ענייננו שונה ממקרים אלה. בעניין טוויל אושרה הבקשה רק כשש שנים לאחר שהוגשה. עם זאת, נקבע בפסק הדין כי היו סיבות מוצדקות לעיכוב זה: נקבע כי בת הזוג המזמינה כלל לא הייתה תושבת ישראל ועל כן הבקשה נדחתה לאחר הגשתה ואושרה לבסוף רק לאחר שינוי מדיניות המשיב. כמו כן, לאחר שבני הזוג נכנסו אל גדרי ההליך המדורג, חל עיכוב בחידוש היתרי המת"ק של טוויל בשל הליך פלילי שהתנהל נגדו. כלומר, אני מקבל את עמדת המשיב לפיה אין מקום לשדרג באופן "אוטומטי" את מעמדו של כל מבקש שהליך אישור בקשתו לאיחוד משפחות ארך יותר משישה חודשים. לטעמי, בכל מקרה יש לבחון האם בנסיבות העניין קיימת הצדקה להתארכות משכו של השלב המקדמי. במקרים בהם ימצא כי הסטייה ממסגרת הזמן של שישה חודשים לא הייתה מוצדקת, ניתן יהיה להתייחס לבקשות לאיחוד משפחות כבקשות שאושרו במועד מוקדם יותר מזה שבו אושרו בפועל, בהסתמך על פסק הדין בעניין חתו. המשיב הפנה לארבעה פסקי דין נוספים של בתי המשפט לעניינים מנהליים, בהם נקבע כי פרק זמן של שנה עד שנה וחצי לבחינת בקשה לאיחוד משפחות הוא סביר. יש לציין שכלפי שניים מפסקי הדין (עת"ם (חיפה) 33514-06-11 ד.ש נ' משרד הפנים (19.2.2012); עת"ם (חיפה) חסן נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול (26.10.2011)) הוגש ערעור לבית משפט זה שעודנו תלוי ועומד (עע"ם 9167/11 תתהירה נ' משרד הפנים). בשני פסקי הדין האחרים לא נדונה הטענה ביחס לכוונת המשיב לקבוע מסגרת זמן של שישה חודשים לבדיקת הבקשות ועל כן פסיקת בתי המשפט במקרים אלה נעשתה על רקע טענות שונות ואינה נוגעת במישרין לענייננו. 19. לסיכום חלק זה, בקשתם של המערערים אושרה רק כ-24 חודשים לפני המועד הקובע, ולא 27 חודשים לפני מועד זה כנדרש לשדרוג מהשלב הראשון לשלב השני בהליך המדורג. סבורני כי נוכח העובדה שהמשיב כלל לא פנה למערערים במשך ששת החודשים הראשונים לאחר הגשת בקשתם, פנה למל"ל רק לאחר שבעה חודשים ובדק את בקשת המערערים במשך 13 חודשים, על אף שהיא לא עוררה קושי מיוחד, יש מקום להתייחס לבקשת המערערים כמי שאושרה מוקדם יותר ולראות את המערער כמי שנכנס אל גדרי ההליך המדורג כ-27 חודשים טרם המועד הקובע. התנהלות המשיב בשלב הראשון של ההליך המדורג 20. אעבור כעת לבחינת טענות המערערים ביחס להתנהלות המשיב במהלך השלב הראשון של ההליך המדורג, התנהלות שנטען כי הובילה לכך שהמערער החזיק בהיתרי מת"ק רק למשך 12 חודשים ולא למשך 24 חודשים. המערער הגיש בקשה להארכת היתר המת"ק ביום 19.4.2001, כחודשיים לפני תום תוקף היתר המת"ק שקיבל ביום 13.6.2000. הבקשה אושרה רק בחודש דצמבר 2002, כשנה ושמונה חודשים מאוחר יותר, כאשר הסיבה המרכזית לכך נעוצה בגורמי הביטחון. ביום 18.7.2001 הציג השב"כ את עמדתו לפיה יש לעכב את הטיפול בבקשת ההארכה למשך שישה חודשים. עמדה זו לא נמסרה לידיעת המערערים. ביום 3.6.2002, כ-11 חודשים לאחר הקביעה כי יש לעכב את הטיפול בבקשה, הוזמן המערער לתחקור במחנה עופר. התחקור התבצע ביום 7.7.2002, וארבעה ימים אחריו התקבלה אצל המשיב עמדת השב"כ לפיה "אין הערות". בקשת הארכת היתר המת"ק אושרה לבסוף ביום 2.12.2002, לאחר שהמשיב ביצע מספר בדיקות חוזרות בשל חלוף הזמן מעת הגשת בקשת ההארכה באפריל 2001. המערערים טוענים כי אישור בקשתו של המערער להארכת היתר המת"ק רק כשנה ושמונה חודשים לאחר הגשתה, עולה כדי עיכוב בלתי מוצדק בהתאם לקריטריונים שנקבעו בעניין דופש ובפסיקה שבאה בעקבותיו. לטענתם, המשיב לא סיפק כל הסבר למשך הזמן שנדרש לגורמי הביטחון להגיש את עמדתם. המשיב טוען כי עיכוב בחינת בקשתו של המערער והתחקור שנערך לו היו פעולות חיוניות לבחינת בקשתו ועל כן הטיפול בבקשה לא התעכב באופן לא מוצדק. בית משפט קמא התייחס לסוגייה זו בקצרה בלבד, שכן נקבע כי בקשתם של המערערים לאיחוד משפחות אושרה רק כ-24 חודשים לפני המועד הקובע, כך שממילא לא ניתן לשדרג את מעמדו של המערער. עם זאת, לגופו של עניין, ציין בית המשפט כי "לא היו בפי העותרים טענות של ממש בכל הנוגע לעיכוב בטיפול של השב"כ עצמו, ולא נסתרה טענת המשיב, לפיה סיבת העיכוב – בהיקף של שישה חודשים – מקורה בצרכים ביטחוניים שהיו אותה העת". 21. הסיטואציה המתוארת היא המקרה הטיפוסי אליו מתייחס פסק הדין בעניין דופש. כלומר, בהנחה שהמערער נכנס אל גדרי ההליך המדורג למעלה מ-27 חודשים לפני המועד הקובע, וזאת על-פי הניתוח שהובא לעיל ביחס לעיכוב בטיפול בבקשת המערערים בשלב המקדמי, נשאלת השאלה האם התנהלות המשיב בגדר השלב הראשון הביאה לכך שהמערער לא החזיק בהיתרי מת"ק למשך הזמן הנדרש לשדרוג מעמדו. סבורני כי יש לענות על שאלה זו בחיוב. המערערים פעלו בהתאם להוראות המשיב אשר על-פי הנחיותיו היה על המערער להגיש את בקשתו להארכת היתר המת"ק עד לחודשיים לפני שפג תוקפו. על-פי הנחייה זו נדמה כי המשיב צפה כי זו מסגרת הזמן הנדרשת במקרה הרגיל לבחינת בקשה להארכת היתר שהייה. משכך, בחינת הבקשה במשך שנה ושמונה חודשים, בלי שסופק לכך כל הסבר למעט אמירה כללית באשר לצרכים ביטחוניים, מהווה עיכוב בלתי מוצדק בהתנהלות המשיב. אף אם היו צרכים ביטחוניים שדרשו את עיכוב הטיפול בבקשה למשך חצי שנה, לא ניתן הסבר לכך שלבסוף המערער זומן לחקירה רק כשנה ושלושה חודשים לאחר מועד הגשת הבקשה. גם אם ניתן להבין כי נוכח המצב הביטחוני ששרר בארץ בתחילת שנות האלפיים נדרש לגורמי הביטחון זמן רב לבחון בקשות להארכת היתרים, לטעמי אין מקום לזקוף את העיכוב בבדיקה לחובת המערערים. מסקנה זו מתחדדת נוכח נסיבות המקרה, שכן לא הוצגה טענה כלשהי באשר לסכנה הביטחונית שנשקפה מהמערער ולא ניתן הסבר למשך הזמן שנדרש לבחינת בקשתו באופן ספציפי. אם כך, אני סבור כי ניתן להתייחס למערער כמי שהחזיק בהיתרי מת"ק במשך הזמן שחלף מעת אישור בקשתו ועד למועד הקובע. סוף דבר הנה כי כן, סבורני כי המשיב השתהה בטיפול בבקשתם של המערערים הן בשלב המקדמי והן בשלב הראשון של ההליך המדורג. על כן, אם תשמע דעתי, הערעור יתקבל ומעמדו של המערער ישודרג כך שיקבל מידי המשיב רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 במסגרת ההליך המדורג לאיחוד משפחות, זאת בכפוף לתנאים הנדרשים בנוהלי המשיב, היינו היעדר מניעה פלילית או ביטחונית, קיום מרכז חיים בישראל והמשך הקשר הזוגי בין המערערים. אציע, אפוא, לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבוע כאמור לעיל. עוד אציע לחייב את המשיב בשכר טרחת עורך דינם של המערערים, בשתי הערכאות, בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי השופט צ' זילברטל תוך הדגשה של שתי נקודות שעלו בחוות דעתו. האחת לעניין השלב המקדמי, לפיה לא בכל מקרה בו אישור בקשה לאיחוד משפחות ארך יותר משישה חודשים ישודרג באופן "אוטומטי" מעמדו של המבקש, וכפי שציין זאת חברי כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו ותישקל ההצדקה להתארכות משכו של השלב המקדמי. רק באותם מקרים בהם ישתכנע בית המשפט שהסטייה לא הייתה מוצדקת והתמשכות הזמן הייתה נעדרת סיבה ממשית ניתן יהיה לראות את הבקשות לאיחוד משפחות כבקשות שאושרו במועד מוקדם יותר מזה שאושר בפועל. השנייה, בהתייחס לשלב הראשון של ההליך המדורג, לפיה אפשר בהחלט להניח שקיימים צרכים ביטחוניים ובדיקות ודרישות שמעכבות את הטפול בבקשה ואת מתן התשובה לשדרוג המעמד. עם זאת, מתחייב הסבר מטעם גורמי הביטחון באשר לעיכוב שעל פניו נראה לא סביר ולא מוצדק. בנסיבות המקרה שבפנינו לא ניתן הסבר לעיכוב ומשכך הזמן שעבר והעיכוב הארוך היה בלתי סביר. אני מסכימה איפוא שיש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא כפי שהציע חברי בחוות דעתו. ש ו פ ט ת השופט א' שהם: אני מסכים לחוות דעתו של חברי, השופט צ' זילברטל, ולהערותיה של חברתי, השופטת ע' ארבל. ש ו פ ט לפיכך הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ד' באייר התשע"ד (‏4.5.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11043240_L25.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il