מדינת ישראל נ. רמי חג'אמי

פסק-דין בתיק ע"פ 4316/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4316/13 ע"פ 4715/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת בע"פ 4316/13 והמשיבה בע"פ 4715/13: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 4316/13 רמי חג'אמה והמערער 1 בע"פ 4715/13: המערערת 2 בע"פ 4715/13: סמדר חג'אמה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 13.05.2013 בת"פ 40083/07 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק תאריך הישיבה: ט' בתמוז תשע"ד (7.7.14) בשם המערערת בע"פ 4316/13 והמשיבה בע"פ 4715/13: עו"ד אורנה גלבשטיין בשם המשיב בע"פ 4316/13 והמערערים 2-1 בע"פ 4715/13: עו"ד סולומון תמיר פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד"ר ע' מודריק) בת"פ 40083/07 מיום 13.5.2013, במסגרתו הושתו על המערער 1, רמי חגא'מה (להלן: המערער), 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרו); 15 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון או עבירת מס שהיא פשע; שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירה אחרת מן העבירות בהן הורשע בתיק; וכן קנס בסך 750,000 ש"ח. כמו כן, הסכימו הצדדים כי המערער ישלם 3,700,000 ש"ח במזומן חלף חילוט נכסים, בתוך 60 ימים מיום מתן גזר הדין. יצוין כי בתחילה הוגש גם ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.12.2012, אך במהלך טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו חזרו בהם המערערים מערעורם ככל שהוא נוגע להכרעת הדין, כך שנותר לנו להכריע רק בערעורי הצדדים באשר לחומרת העונש שהושת על המערער. העובדות לפי כתב האישום 1. בשנים 2005-1997 עסק המערער בניכיון שיקים תמורת עמלה וניכה שיקים בהיקף של קרוב לחצי מיליארד שקלים. פעילות זו מצריכה רישום אצל רשם נותני שירותי מטבע (להלן: הרשם) וכן, בדומה לכל פעילות עסקית, הודעה לפקיד השומה ולמנהל מס ערך מוסף. המערער נמנע מקיום חובות דיווח אלה. כתב האישום עוסק בארבע פרשיות אישום שכולן נוגעות לפעילות ניכיון השיקים של המערער. 2. עניינו של האישום הראשון באי קיום חובות רישום וזיהוי לפי חוק איסור הלבנת הון ובמסגרתו מפורטות תשע חובות שונות המוטלות על נותן שירותי מטבע אותן הפר המערער בתקופה שבין 1.5.2002 לבין 1.1.2006. במהלך תקופה זו ניכה המערער שיקים בהיקף כולל של כ-264 מיליון ש"ח, תוך שהוא נמנע מלדווח דיווחים נחוצים ביחס ל-1,480 פעולות של ניכיון שיקים בהיקף שאינו נופל מ-117.5 מיליון ש"ח. כמו כן, בשנים 2002 ו-2003 ניכה המערער 4,455 שיקים בהיקף של כ-54 מיליון ש"ח, תוך שימוש במגוון שמות ולא בשמו שלו. כל זאת, במטרה למנוע צורך בדיווח או להימנע מדיווח על פעולות החייבות דיווח לפי סעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון. 3. עניינו של האישום השני בפעולת הערמה בהן נקט המערער כלפי הרשם. על המערער היה להירשם ולקבל את אישור הרשם לעיסוקו כנותן שירותי מטבע, אך כיוון שידע כי נסיבותיו האישיות מונעות קבלת אישור כאמור, פעל בסיוע המערערת 2, אשתו סמדר (להלן: סמדר), להגיש בקשה לרישום באמצעות חברת סמדר מימון והשקעות בע"מ (להלן: סמדר מימון והשקעות), שבבעלותה. בבקשה זו, הצהירה סמדר, בעצתו של המערער ובידיעתו, כי היא בעלת השליטה והמנהלת היחידה בחברה, אף שהשניים ידעו שהמערער ינהל את החברה ויהיה הגורם הפעיל בה כנותן שירותי מטבע, באופן העולה כדי קבלת דבר במרמה (רישום לפי חוק רישום נותני מטבע). 4. עניינו של האישום השלישי בעבירות לפי הפקודה ולפי חוק מס ערך מוסף בקשר לעיסוק המערער במתן שירותי ניכיון שיקים בין השנים 2005-1997. בתקופה זו הפיק המערער הכנסות מעיסוקו בסכום שבין 34.5-12 מיליון ש"ח ונמנע מניהול פנקסי חשבונות ביחס להכנסות אלה, מרישום השיקים המנוכים, מהפקת חשבוניות מס וקבלות וכן מהגשת דו"חות על הכנסותיו לפקיד השומה בשנים 2003-1997. כמו כן, הגיש המערער דו"ח לשנת 2004, אך רשם בו רישומים כוזבים והשמיט ממנו הכנסות. לצד האמור, ביצע המערער פעולות שונות כדי להערים על רשויות מס הכנסה ורשויות מס ערך מוסף, ובין היתר, הפקיד את הכנסותיו בחשבון בנק על שם אחר, פעל באמצעות נותני שירותי מטבע אחרים, תוך שימוש בשמות של אחרים ולא בשמו ותוך הגשת דו"חות תקופתיים למנהל מס ערך מוסף בהם הצהיר שלא היו לו עסקאות החייבות במס. 5. עניינו של האישום הרביעי בשיבוש מהלכי משפט שביצע המערער על רקע פעילות רשויות המס לגביית מס ממנו. המערער רכש נכסי מקרקעין בכספי ההכנסות שהעלים, כמתואר באישומים שלעיל, כאשר ארבעה נכסי נדל"ן נרשמו על שמה של נעימה חאגמ'ה, אמו של המערער (להלן: נעימה). בחודש ינואר 2006, שם פקיד השומה את הכנסותיו של המערער לשנים 2003-1997 וחייב את המערער בתשלום מס בסכום של כ-91 מיליון ש"ח, תוך שהוא מטיל עיקולים על נכסים הרשומים על שם המערער, סמדר ונעימה ועל חשבונות הבנק של המערער ושל אחד בשם מרדכי יעקב. ביום 14.2.2006 הגישו המערער ומרדכי יעקב בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול העיקולים, אשר נתמכה בתצהירה של נעימה, בו נטען כי הנכסים נרכשו בכספים שאינם של המערער, כאשר המערער לקח חלק פעיל בהכנת התצהיר והוא שמסר לעורך הדין המאמת את המידע הכלול בו. נעימה חתמה על התצהיר על מנת לגרום להסרת העיקולים, והכל כשהשניים יודעים כי תוכן התצהיר אינו אמת. 6. בגין האישומים האמורים לעיל הואשם המערער בעבירות הבאות: במסגרת האישום הראשון הואשם המערער באיסור הלבנת הון, לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון); ובעיסוק במתן שירותי מטבע בלא רישום במרשם, לפי סעיף 11יב(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון. במסגרת האישום השני הואשם המערער בניסיון לקבל דבר במרמה, לפי סעיף 415 וסעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). במסגרת האישום השלישי הואשם המערער במרמה עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220 לפקודת מס ההכנסה [נוסח החדש] (להלן: הפקודה) (שמונה עבירות); בהשמטה מתוך דו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה; במסירת דו"ח כוזב בכוונה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף) (21 עבירות); ובשימוש במרמה, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף. במסגרת האישום הרביעי הואשם המערער בשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 7. באשר לפרשה מושא האישום הראשון; בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמערער לא נרשם במרשם נותני שירותי מטבע, לא ניהל רישום של השיקים שניכה ולא קיים את חובות הזיהוי ורישום הפרטים של מקבלי השירות וחובות הדיווח הקבועות בצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני מטבע), התשס"ב-2002, ועל כן הרשיעו בעיסוק במתן שירותי מטבע בלא רישום במרשם. עוד עמד בית המשפט על כך שבביקורת שנערכה בעסקו של המערער התגלה כי בין השנים 2006-2002 הסתכם מחזור העסק בסך של למעלה מ-262,000,000 ש"ח, מתוכם 117,525,539 ש"ח בעסקאות ניכיון החייבות בדיווח, שכן הן עסקו בניכיון שיקים במזומן בשווי 50,000 ש"ח, או יותר, כשחלק ניכר מהן בוצעו בדרך של פיצול השיק המנוכה למספר שיקים בכדי להימנע מחובת דיווח. המערער לא הכחיש את נתוני הביקורת, אלא הסתפק בטענה כי פיצול השיקים נעשה מטעמי נוחיות הלקוחות, אף שעדויות שלושה מלקוחותיו סתרו טענה זו. לצד האמור, עמד בית המשפט על כך שבמקרים שונים השתמש המערער בשמותיהן של שלוש חברות שהיו רשומות כלקוחותיה של חברה הנותנת שירותי מטבע בשם סנאבי סחר ושיווק בע"מ (להלן: סנאבי), כאשר למעשה היה הוא עצמו הלקוח. כך עלה, בין היתר: מאלפון הלקוחות של סנאבי; מהודעתו של המערער במשטרה; וכן מעדותו של בעליה של סנאבי, שמסר כי המערער ביקש כי שיקים וחשבוניות ירשמו על שם אחת מאותן חברות ולא על שמו. 8. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער פעל לניכיון שיקים בהיקפי עתק, כמפורט בדו"ח הביקורת, כאשר בתחילה פעל בחשבון בנק שלו ובחשבון בנק על שם של אחר שהיה חשבונו שלו, ובהמשך פעל באמצעות סנאבי. בתוך כך, ביצע המערער פעולות מלאכותיות של פיצול שיקים כדי להימנע מדיווח וכן הסתיר את זהותו כמנכה השיקים, כמפורט לעיל. עוד דחה בית המשפט את טענת המערער כי נמנע מלדווח על פעולותיו רק במטרה להימנע מתשלום מסים וקבע כי התקיימה אצלו מודעות לכך שהתנהלותו – במסגרתה ניכה שיקים תוך שימוש בחברות קש והסתרת זהות לקוחותיו וזהותו שלו – תוביל בהסתברות גבוהה להפרת חובות הדיווח שבחוק איסור הלבנת הון. על כן, בהסתמך על הלכת הצפיות, נקבע כי התקיים במערער היסוד הנפשי שבעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון והוא הורשע בה. 9. באשר לפרשה מושא האישום השני; בית המשפט המחוזי עמד על כך שחברת סמדר מימון והשקעות הייתה בתחילה בבעלותם של המערער ושל סמדר, ובהמשך, לקראת הגשת הבקשה לקבלת אישור הרשם לעיסוק במתן שירותי מטבע – בה נטען כי סמדר היא בעלת החברה ומי שמנהלת את פעילותה – נמחק שם המערער מרישומי רשם החברות. עוד עמד בית המשפט על כך שמגרסאות בני הזוג עולה כי לסמדר אין כל ידע בתחום של פעילות מתן שירותי מטבע, וכי בני הזוג החליטו ביודעין להציג לפני הרשם מצג מרמה לפיו סמדר תהיה מנהלת העסק והגורם הפעיל בו, אף שמלכתחילה כוונתם הייתה כי המערער יעשה כן ואילו סמדר תשמש – לכל היותר – כסות טכנית לפעילות. והכל במטרה להימנע מתשובה שלילית, או למצער עיכוב בתשובה, מצד הרשם. במצב דברים זה, ובהתחשב בכך שהרשם סירב לבקשה האמורה ביום 6.12.2006 לאחר שנודעו לו נסיבות הגשת הבקשה, הרשיע בית המשפט את המערער ואת סמדר במיוחס להם באישום השני. בתוך כך, נדחתה טענת בני הזוג כי הבקשה נוסחה על פי ייעוצו המשפטי של עורך הדין שטיפל בה, לאחר שהמערער סתר אותה בעדותו, כשמדבריו עלה כי הוא שיזם את הגשתה של הבקשה בצורתה המתוארת. 10. באשר לפרשה מושא האישום השלישי; על יסוד הודאתו של המערער בחקירתו במשטרה, כי הלכה למעשה העלים את עיסוקו משלטונות המס, ודבריו באמרותיו במשטרה, קבע בית המשפט המחוזי כממצא עובדתי כי המערער העלים משלטונות המס את כל הכנסותיו מעסקיו כמנכה שיקים בין השנים 2005-1997, במהלכן נמנע מלדווח על פתיחת העסק, לא ניהל ספרים כנדרש, מסר הצהרות כוזבות בדו"ח בודד שהגיש למס הכנסה, וכן התנהל מול לקוחותיו ללא תיעוד ומבלי להנפיק חשבוניות וקבלות כדין. בית המשפט אימץ את חישובי המדינה ביחס להיקף ההכנסות שהעלים המערער, לפיהם מחזור עסקיו בתקופה כולה הסתכם בכ-495,131,533 ש"ח. בית המשפט דחה את טענת המערער, לפי יש להפחית מהסכום האמור "חובות אבודים" בסך של כ-5,000,000 ש"ח ושיקים "חוזרים" בסך של 8%-7% מהמחזור, לאחר שמצא כי זו נטענה בעלמא ואף סותרת דברים שמסר המערער בחקירתו. כמו כן, באשר לשיעור העמלה שגבה המערער מלקוחותיו, ואשר ממנו נגזר סכום הכנסתו שהועלם, נדחו גרסאותיו של המערער, לפיהן גבה ממרבית לקוחותיו עמלה בשיעור של כמחצית האחוז, וממיעוטם עמלה בשיעור של כ-2.5%. תחת זאת, אימץ בית המשפט את הערכות המדינה, אשר נסמכו על חקירת עשרות מלקוחותיו של המערער, לפיהן שיעור העמלה שנהג המערער לגבות נע בין 3% ל-8% בחודש, ומכאן שהמערער העלים הכנסות בסכום שנע בין 12,300,000 ש"ח ל-34,500,000 ש"ח. על רקע זה, ולאחר שנמצא כי מחדלי הדיווח מצד המערער מלמדים כי פעל במטרה להתחמק מתשלום מס במרמה ולא היה בידו לספק הסבר חלופי ממשי להתנהלותו, הורשע המערער בשמונה עבירות של מרמה, עורמה ותחבולה לצורך העלמת מס ובהשמטה מתוך דו"ח. לצד האמור, הורשע המערער ב-21 עבירות של מסירת דו"ח כוזב במטרה להתחמק מתשלום מס ובעבירה של שימוש במרמה לפי חוק מס ערך מוסף, לאחר שנמצא כי הגיש 21 דו"חות למנהל מס ערך מוסף בין השנים 2005-2002, בהם הצהיר באופן כוזב כי לא היו לו עסקאות טעונות מס ערך מוסף. בהקשר זה, דחה בית המשפט את הטענה כי הדיווח נבע מסיבות "טכניות", והדגיש כי המערער ידע כי הוא מסתיר בדו"חותיו נתונים הרלבנטיים לשומת פעילותו, וכי לא ניתן להסביר את התנהלות המערער, אלא בשאיפה להוליך שולל את רשויות המס. 11. באשר לפרשה מושא האישום הרביעי; בית המשפט המחוזי קבע כממצא של עובדה כי ארבעת נכסי הנדל"ן שנרשמו על שמה של נעימה נרכשו בכספו של המערער וכי אין אמת בתצהירה (בו יוחסה הרכישה לכספים שהתקבלו מבעלה המנוח) אשר נועד להערים על בית המשפט שהורה על עיקול הנכסים. בתוך כך, מצא בית המשפט את גרסת המערער – לפיה הנכסים נרכשו בכספים שהעביר לו אביו לפני מותו בכפוף להבטחתו לדאוג למחסורה של אמו, וכי לצורך כך רכש המערער נכסי נדל"ן ורשם אותם על שם אמו – בלתי מהימנה. בית המשפט הדגיש כי גרסה זו נעדרת תימוכין חיצוניים, ואף משוללת היגיון, שכן הנכסים, למעט אחד, נרכשו בחלוף למעלה מ-25 שנים מהיום בו הבטיח המערער, לטענתו, לדאוג למחסורה של אימו – ורק לאחר שהחלה חקירת הרשויות בעניינו – והכל, כשאף שנעימה סבלה ממצוקה כלכלית, כפי שהעידה אחות המערער, הלה לא העביר לידיה את דמי השכירות שהתקבלו מן הנכסים. עוד קבע בית המשפט כי בניגוד לטענת המערער, אין כל ספק כי הלה היה מעורב בעריכת התצהיר, כעולה מעדויות עורך הדין שערך את התצהיר ועורך דין נוסף שנכח במהלך עריכת התצהיר. לפיכך, ולאור מסקנתו בדבר חוסר מהימנות התצהיר, הרשיע בית המשפט את המערער בשיבוש מהלכי משפט. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענת המערער להגנה מן הצדק, לאחר שמצא כי זו מתבססת בסיכומיו רק על הטענה כי צחי מימון, אחד מן הגורמים העוסקים באכיפת החוק על נותני שירותי מטבע, פעל לייזום חקירת המערער מתוך אינטרסים זרים, טענה אשר לא היה בה כדי להשפיע על אופן התנהלות חקירתו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 12. בית המשפט המחוזי עמד תחילה על חומרת עבירות המס והלבנת ההון בהן הורשע המערער (בחלקן, לצד אשתו), על הערכים החברתיים בהם פגעו במעשיהם ועל חומרת נסיבות ביצוע העבירות, אשר התפרסו על פני כשמונה שנים והיקפן היה גדול ביותר. עוד עמד בית המשפט על טיעוני הצדדים לעונש. המדינה טענה, בהסתמך על פסיקה אליה הפנתה, כי מתחם העונש ההולם בגין עבירות הלבנת ההון שביצע המערער נע בין 10 ל-20 חודשי מאסר לריצוי בפועל לצד קנס בסך של כ-1,000,000 ש"ח, כאשר לעבירות המס יש לקבוע מתחם ענישה הולם נפרד, שנע בין ארבע לשש שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד קנס בסך של 2,500,000-200,000 ש"ח. המערער הדגיש כי בשונה מעבריינים הפועלים בתחום לא הילך אימים על לקוחותיו. עוד טען המערער כי מחדלי הדיווח בהם הורשע הינם "טכניים" באופיים ונבעו אך ורק מחשש שלא יעלה בידיו להסדיר באופן חוקי את פעילותו, כפי ששאף לעשות, כאשר המידע עליו התבססו רשויות האכיפה לצורך הגשת כתב האישום כנגדו, נאסף ממקורותיו. לאור האמור, ובשים לב לפסקי הדין אליהם הפנו הצדדים, קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער נע בין שנתיים לחמש שנות מאסר לריצוי בפועל, בצירוף קנס משמעותי. 13. לחומרה שקל בית המשפט המחוזי את העובדה כי המערער לא הסיר את מרבית מחדליו – ואף שהעלים הכנסות בסך שנע בין 12,000,000 ש"ח ל-34,500,000 ש"ח, העביר לרשויות סכום של 1,244,000 ש"ח בלבד – וכן את עברו הפלילי המכביד של המערער, אשר לו 17 אישומים פליליים בעבירות רבות ושנות, בגינן ריצה, בין היתר, עונש מאסר בפועל בן חמש שנים. לקולא שקל בית המשפט את גילו של המערער ואת מצבו המשפחתי; את העובדה ששינה את דרכיו וזנח את אורח החיים העברייני שניהל בעבר; את אופי התנהלותו מול לקוחותיו; וכן את העובדה שהעבירות כלפי המדינה נבעו, בין היתר, מחוסר יכולתו לזכות בהיתר פעילות חוקי. לצד זאת, דחה בית המשפט את טענת המערער לעינוי דין, לאחר שמצא כי החלק הארי בעיכוב שהוביל לכך שחלפו שש שנים מיום הגשת כתב האישום עד למתן גזר הדין, נבע מהתנהלות המערער, וכאשר האחרון לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים כלשהם בשל העיכוב. לאור האמור, גזר בית המשפט על המערער את העונשים שברישא. תמצית נימוקי המערער (ע"פ 4715/13) 14. המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד תמיר סלומון – טוען כי בנסיבות העניין העונש אשר הושת על המערער הינו עונש חמור יתר על המידה, שכן במסגרת גזר הדין לא ניתן משקל מספק: לעינוי הדין ממנו סבל המערער, בשים לב לזמן שחלף ממועד ביצוע העבירות ולכך שחלפו 30 חודשים מיום הגשת סיכומי ההגנה ועד להכרעת הדין בעניינו; להתנהגותו התקינה של המערער במהלך ריצוי עונשו; ולעובדה שהינו אב לחמישה ילדים. עוד נטען כי בניגוד לטענות המדינה, הסיר המערער את מחדליו, כאשר מעבר לשומותיו האזרחיות נדרש המערער לחילוט נכסים בשווי של 3,700,000 ש"ח, והיה ראוי לענישה מקלה יותר גם בשל כך. תמצית ערעור המדינה (ע"פ 4316/13) 15. המדינה – באמצעות באת כוחה, עו"ד אורנה גלבשטיין – טוענת כי גזר דינו של המערער אינו הולם את חומרת מעשיו, אשר פורטו לעיל, וסוטה לקולא במידה קיצונית מרף הענישה הנוהג הן בעבירות מס והן בעבירות הלבנת הון, אשר לאורו, ברי כי יש להחמיר את עונש המאסר בפועל שהושת על המערער. בתוך כך, נטען כי היה מקום לקבוע מתחם ענישה נפרד לכל סוג עבירה – עבירות המס; עבירות הלבנת ההון; הניסיון לקבלת דבר במרמה והעבירה של שיבוש מהלכי משפט – ולא לגזור על המערער עונש כולל, המקל עימו יתר על המידה. עוד נטען כי במסגרת גזר הדין לא ניתן משקל מספק לעובדה שהמערער לא הסיר את מחדליו, לעברו הפלילי המכביד, וכן לשיקולי הרתעה ולעיקרון ההלימה, ומנגד, כי לא היה מקום ליתן משקל לקולא לעובדה שהמערער סבר כי לא יוכל להירשם כנותן שירותי מטבע ולא היה מקום לקבל את טענתו כי שינה את אורח חייו העברייני. דיון והכרעה 16. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעורים מזה ומזה והאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל-פה מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ערעורה של המדינה להתקבל ואילו דין ערעורו של המערער להידחות, כך שעונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל על המערער יוחמר, כפי שיפורט להלן. אפרט טעמיי. 17. בית משפט זה עמד זה מכבר על חומרתה הרבה של עבריינות כלכלית, אשר הפכה רעה חולה במקומותינו, ועל פגיעתה הקשה בכלל הציבור ובמשק. הטיבה לציין חברתי השופטת ד' ברק-ארז ביחס לעבריינות כלכלית בע"פ 4666/12 גורבץ נ' מדינת ישראל (8.11.2012), כי: "חרף אופייה 'הנקי' היא 'מלוכלכת' לא פחות, ונזקיה אף עולים במקרים רבים על נזקיהן של עבירות רכוש מסורתיות" (שם, בפסקה 8). 18. הדברים נכונים ביתר שאת ביחס לעבירות מס שיש בהן יסוד של מרמה ומטרתן להתחמק מתשלום מס באופן הפוגע בעקרון השוויון בנשיאת נטל המס, ואשר חומרתן מועצמת במקום בו הן מבוצעות באופן שיטתי על פני תקופה ממושכת ולנוכח היקף המס המועלם, כמו במקרה שלפנינו [ראו למשל: רע"פ 512/04 אבו עבייד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 381, 384 (2004) (להלן: עניין אבו עבייד); ע"פ 9788/03 טופז נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 245, 250 (2004)]. יפים לעניין זה דברי בית משפט זה בע"פ 344/80 (לא פורסם) אשר הובאו בע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 211, 218 (1981), כי: "... צווארונו של עושה העבירה הזו אינו 'לבן', והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט". בית משפט זה נדרש לעסוק בעבירות מס לא אחת וחזר והדגיש כי אופיין מחייב נקיטת יד קשה כלפי מבצעיהן – ובכלל זאת הטלת עונשי מאסר בפועל ואף לתקופה ממושכת – במטרה לשמש אמצעי הרתעתי מפני ביצוע עבירות אלה בעתיד וכן לבטא את הגמול ההולם על הנזק הרב שהן גורמות לקופת הציבור. עוד הודגש כי מדיניות ענישה מחמירה כלפי מבצעיהם של עבירות מס נדרשת גם בכדי להביא לידי ביטוי את סלידתה של החברה מאלו הבוחרים להפיק רווח כספי משליחת ידם אל כספי הציבור, אשר בעניינם יש להעדיף את האינטרס הציבורי ואת שיקולי ההרתעה על פני התחשבות בנסיבותיהם האישיות [ראו למשל: ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 721, 728-727 (2004); ע"פ 2407/05 מן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.7.2005) (להלן: עניין מן); ע"פ 857/84 סניורה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 550, 555-554 (1985); ע"פ 2636/12 עזבון המנוח יהושע שלוש ז"ל, פסקה 9 (5.3.2013); ע"פ 3829/13 שניידר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 והאסמכתאות הנזכרות שם (10.10.2013); ע"פ 2555/13 נחמיאס נ' מדינת ישראל, פסקה 22 והאסמכתאות שם (9.1.2014); רע"פ 2868/08 ג'בארין נ' מדינת ישראל (31.3.2008); רע"פ 3137/04 חג'ג' נ' מדינת ישראל (18.4.2004); רע"פ 977/13 אודיז נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (20.2.2013); רע"פ 1552/12 לוי נ' מדינת ישראל (27.2.2011); רע"פ 254/06 קעדאן נ' מדינת ישראל (20.6.2006); עניין אבו עבייד, בעמ' 384]. 19. חומרה רבה נודעת גם לעבירות הלבנת הון. מתוך הכרה בכך שתופעת הלבנת ההון גורמת, כשלעצמה, לפגיעה בערכיה של החברה קבע המחוקק עבירות אלה כעבירות עצמאיות בחוק איסור הלבנת הון שתכליתו לנטרל את הרווח שמפיקים עבריינים מפעילותם העבריינית ולהרתיעם, ואשר לאורו נקבע בפסיקה כי הנוטלים חלק בהלבנת הון צפויים לעונשים חמורים [ראו למשל: ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 401 (2005) (להלן: עניין שם טוב); ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פסקאות 234-233 (12.7.2010); יעל גרוסמן, רוני בלקין וסאלי ליכט איסור הלבנת הון – להלכה ולמעשה 16 (2013). להרחבה אודות תכליתו של חוק איסור הלבנת הון ראו דברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט–1999, ה"ח תשנ"ט, 422-420]. ודוק, במסגרת ההתמודדות עם תופעת הלבנת ההון ולנוכח החשש כי שירותיהם של נותני שירותי מטבע ינוצלו על ידי גורמים עברייניים כדי להסתיר את מקור הונם האסור ולהקשות על האפשרות להתחקות אחר פעולותיהם, נקבע בחוק איסור הלבנת הון כי נותני שירותים אלו חייבים ברישום מסודר ובחובות דיווח קפדניות. קיומן של חובות אלו נועד לאפשר פיקוח על תנועות הון והוא תנאי הכרחי לקיום אפקטיבי של החוק ולהגשמת תכליתו [ראו למשל: עניין שם טוב, בעמ' 417-416; ע"פ 3395/06 כהן נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-14(30.4.2007); ע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (10.1.2007)]. 20. בענייננו, במשך שנים ארוכות – למעלה משמונה שנים – עסק המערער בניכיון שיקים וניכה שיקים בסך של כחצי מיליארד ש"ח תוך שהוא מתעלם מן החוק ומסתיר את פעילותו, בגינה הפיק הכנסות עתק בסך של עשרות מיליוני שקלים (34.5-12.3 מיליון ש"ח), שאף אותן הסתיר מן השלטונות. לצורך כך, ביצע המערער עשרות עבירות מס ופעל בכדי להערים על רשויות המס, כאשר, בין היתר, הפקיד את הכנסותיו בחשבון בנק של אחר, פעל באמצעות נותני שירותי מטבע אחרים תוך שימוש בשמות של אחרים והגיש דו"חות תקופתיים כוזבים. מעשים אלו פגעו באינטרס הציבורי וגרמו נזק משמעותי וחמור לקופת המדינה וכן פגעו בעקרון השוויון בנשיאת נטל המס. יתר על כן, התנהלות המערער – אשר כלל לא דיווח על עיסוקו ולא נרשם כנותן שירותי מטבע וכן נמנע מלדווח לרשות לאיסור הלבנת הון על עסקאות החייבות בדיווח בהיקף עצום של כ-117,500,000 ש"ח – פגעה בערך החברתי המוגן שביסודו של חוק איסור הלבנת הון ופגעה במימוש תכליתו להילחם בתופעת ההון השחור במדינה ולסייע כך במלחמה בפעילות עבריינית. את כל האמור עשה המערער עבור בצע כסף בלבד תוך שהוא נוקט בדרכי רמיה באופן מתוחכם, שיטתי ומתמשך על מנת להסוות את פעילותו ואת היקפה מפני רשויות המס ומסתיר את העובדה שתחת ידיו עברו סכומי עתק של מאות מיליוני שקלים. בין היתר, ניסה המערער להסדיר את רישומו כנותן שירותי מטבע במרמה – תוך הסתרת עברו הפלילי ושימוש בחברה שכביכול מצויה בבעלות ובניהול אשתו – בהמשך עסק בתחום מבלי להסדיר את עיסוקו ולבסוף אף פעל לשיבוש מהלכי משפט תוך ניצול אימו כמפורט לעיל, וזאת בניסיון להערים על בית המשפט ולהציג נכסים שנרכשו בכספי עבירה כנכסים השייכים לאימו ונרכשו בכספים שמקורם בירושה. 21. על רקע האמור, עיון בפסיקת בית משפט זה, לרבות באסמכתאות אליהן הפנו הצדדים ובאסמכתאות שנזכרו בגזר הדין, מלמד כי יש טעם בטענת המדינה, לפיה בית המשפט המחוזי הקל בעונשו של המערער וכי רף הענישה הנוהג במקרים בהם בוצעו עבירות מס ועבירות הלבנת הון בנסיבות הדומות למקרה דנן גבוה במידה לא מבוטלת מן העונש שהושת על המערער – 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כך, ברע"פ 4588/10 שקלים נ' מדינת ישראל (31.10.2010) נדון עניינו של מבקש אשר הורשע בשלושים וארבע עבירות מס, מרמה וכזב (ללא הרשעה נוספת בעבירות של הלבנת הון), שבאמצעותן התחמק במשך כשש שנים מתשלום מס בסך של 2,925,439 ש"ח לפחות. בית משפט זה סבר כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו הקל בעונש המאסר שהשית בית משפט השלום על המבקש וגזר על האחרון 45 חודשי מאסר לריצוי בפועל וקנס בסך של 500,000 ש"ח בגין, לצד עונש מאסר על תנאי. זאת בשים לב לעברו הפלילי של המבקש בתחום עבירות המס, למשך ביצוע העבירות ולאי הסרת המחדלים מצידו. כמו כן, ניתן להצביע על מגמה מחמירה שניכרה במספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים. כך, במסגרת ת"פ 40093/04 מדינת ישראל נ' אווזים (24.4.2006) נדון עניינו של אדם אשר הורשע במאות עבירות מס, הלבנת הון ושימוש במסמך מזוייף, אותן ביצע במשך כארבע שנים, ואשר, במסגרתן התחמק מתשלומי מס בהם היה חייב בהיקף של כ-5,000,000 ש"ח והלבין הון בהיקף דומה. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם – אשר הודה בעובדות כתב האישום, הביע חרטה על מעשיו, לא היה בעל עבר פלילי מכביד וסבל מנסיבותיו אישיות לא פשוטות – ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל לצד קנס בסך של 200,000 ש"ח ומאסר על תנאי. בדומה, בע"פ 71829/05 מדינת ישראל נ' רביזדה הרשיע בית משפט השלום את הנאשם בהעלמת הכנסות בסכום העולה על 10,000,000 ש"ח, אותה ביצע במסגרת עיסוקו בניכיון שיקים במשך שלוש שנים (1998-1995). בגין האמור, נגזרו על הנאשם, אשר לא הסיר את מחדליו, 50 חודשי מאסר לריצוי בפועל לצד קנס בגובה 1,000,000 ש"ח, כשבהמשך, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המדינה על קולת העונש, הותיר את עונש המאסר על כנו והעלה את גובה הקנס לסך של 2,500,000 ש"ח. 22. בנקודה זו אעיר כי על פני הדברים יש ממש בטענת המדינה, לפיה בנסיבות העניין ראוי היה לקבוע מתחם ענישה נפרד לכל אחד מארבעת האישומים שנכללו בכתב האישום, כנדרש במקרים בהם נעברו מספר עבירות במסגרת "כמה אירועים" על פי סעיף 40יג לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי אמנם לא קבע במפורש כי העבירות בהן הורשע המערער בוצעו במסגרת "אירוע אחד", אולם הדבר משתמע מכך שמצא לנכון לקבוע מתחם ענישה אחד לכל העבירות שבהן הורשע המערער בכתב האישום. ההכרעה בשאלה אם יש לראות פעילות עבריינית כ"אירוע אחד" שבמסגרתו נעברו מספר עבירות או כ"כמה אירועים" אינה פשוטה לעיתים [לדיון נרחב בעניין זה ראו: ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014)]. במקרה דנן ניתן לסבור, מחד, כי לצורך מלאכת גזירת הדין יש לראות בכל ארבעת האישומים – על כל העבירות שנכללו בהם – כ"אירוע אחד" מתמשך, וזאת מכיוון שכל העבירות נבעו מעיסוקו של המערער בניכיון שיקים, ואף בוצעו כולן במקביל ובמטרה להסתיר את פעילותו ואת טובות ההנאה שהצמיחה לו. כך כנראה סבר בית המשפט המחוזי בקבעו מתחם ענישה אחד לכל העבירות שבהן הורשע המערער בכתב האישום, על אף שהדברים לא נאמרו במפורש. מאידך, ניתן לסבור כי בשלב גזירת הדין במקרה דנן ראוי היה להפריד בין ארבעת האישומים השונים ולראות בכל אחד מהם כ"אירוע אחד", כיוון שמדובר בעבירות שונות זו מזו במהותן, אשר בוצעו בזמנים שונים ואשר פגעו בערכים חברתיים שונים, וזאת על אף שאין חולק כי חלקן בוצעו במקביל וכי כולן נבעו מעיסוקו של המערער בניכיון שיקים. כך או כך, סבורני כי במקרה דנן אין צורך להכריע בשאלה זו וכי ניתן להותירה בצריך עיון, וזאת מכיוון שעל פי הוראת סעיף 40יג לחוק העונשין – בין אם המעשים מהווים "אירוע אחד" ובין אם הם מהווים "כמה אירועים" – רשאי היה בית המשפט בסופו של דבר לקבוע עונש כולל אחד לכל העבירות המבטא את חומרת מעשי המערער, ובעיקר מכיוון שממילא הגעתי למסקנה כי ראוי לקבל את ערעור המדינה באשר לעונשו הקונקרטי של המערער במקרה דנן, בין אם נראה בכתב האישום כ"אירוע אחד" ובין אם נראה בו ככולל "כמה אירועים". 23. באשר לגזירת עונשו של המערער; לא מצאתי ממש בטענות המערער כי בית המשפט המחוזי לא שקל כנדרש במסגרת גזר דינו את חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות ואת מצבו המשפחתי של המערער וכן כי יש ליתן משקל להתנהלותו התקינה עד כה במהלך מאסרו. מקובל עלי לעניין זה האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין הנסיבות דנן לבין יתר הנסיבות אותן שקל – במסגרתו בחן ומצא כי הימשכות ההליכים בעניינו של המערער נגרמה בעיקרה בשל התנהלותו וכי לא הוכח שנגרמו לו עינוי דין או נזקים כלשהם בשל כך – כמפורט בגזר הדין. 24. מנגד, סבורני כי צודקת המדינה בטענתה כי לא היה מקום לראות באורח חייו של המערער משום שיקול לקולא, שכן אף שהמערער נחלץ מאורח חיים עברייני שקיים בעבר, אשר כלל, בין היתר, עבירות רכוש וסמים, כפי שהטעים בית המשפט המחוזי, הוא המשיך לקיים הלכה למעשה אורח חיים עברייני מסוג אחר, שעניינו בעבריינות כלכלית. עוד צודקת המדינה בטענתה כי אין לקבל את הקביעה כי מעשיו של המערער כלפי המדינה, קרי ניסיונו לקבל דבר במרמה, מהווים במידה מסויימת פועל יוצא של חוסר יכולתו לזכות בהיתר חוקי לפעילותו, באופן המהווה שיקול לקולא בעניינו. לטעמי, קביעה זו של בית המשפט המחוזי איננה יכולה לעמוד. העובדה שהמערער סבר כי בשל עברו הפלילי לא יוכל להירשם כנותן שירותי מטבע אינה יכולה להצדיק הצגת מצג שווא וביצוע מעשה הערמה כלפי הרשם לשם קבלת דבר במרמה. לצד האמור, יש להעניק משקל משמעותי לכך שעד כה – במשך למעלה משבע שנים – לא הסיר המערער את עיקר מחדליו והעביר לרשויות המס רק סכום זעיר מחובו המשוערך. התנהלות זו מהווה שיקול משמעותי לחומרה, גם במידה והיא באה על רקע קיומה של מחלוקת בין הצדדים לעניין היקפו המדויק של החוב [ראו למשל: רע"פ 4323/14 מולדובן נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (26.6.2014); עניין מן, פסקה 8]. 25. אשר על כן, ובהתחשב ביתר השיקולים לקולא ולחומרה בעניינו של המערער, עליהם עמד בית המשפט המחוזי, סבורני כי בנסיבות העניין יש להחמיר בעונשו של המערער ולהעמידו על ארבע וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד הקנס המשמעותי שהושת עליו בסך של 750,000 ש"ח והתשלום בסך של 3,700,000 ש"ח עליו הסכימו הצדדים. יודגש, יתכן כי היה מקום אף להחמיר יותר בעונשו של המערער. ואולם, מאחר שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את מלוא חומרת הדין עם המערער אציע לחבריי להסתפק בהעלאת עונש המאסר לריצוי בפועל ב-18 חודשים כאמור לעיל. סוף דבר 26. לנוכח האמור לעיל אציע לחבריי כי נדחה את ערעורו של המערער ונקבל את ערעור המדינה, כמפורט בפסקה 24 לעיל. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר, ולמסקנתו לפיה מתחייבת החמרה בעונשו של המערער, החמרה שאף היא אינה ממצה אתו את הדין כפי שנהוג בערעור המוגש על-ידי המדינה. לצד זאת, אעיר בקצרה כי נראה לכאורה שקיים קשר הדוק בין העבירות שיוחסו למערער באישומים הראשון, השני והשלישי, אשר אמנם בוצעו לאורך מספר שנים אך כולן נובעות מתוכנית עבריינית אחת, ולכן ניתן לראותן ככאלה שבוצעו בגדרו של "אירוע" אחד (ראו: חוות דעתי בע"פ 4910/14 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014)). לעומת זאת, האישום הרביעי נסב על מהלכים לשיבוש הליכי משפט שביצע המערער במובחן מן העבירות מושא האישומים האחרים וכחלק מתוכנית עבריינית נפרדת, ולכן ראוי לכאורה לראות בעבירות הכלולות בו "אירוע" נפרד. מכל מקום, אני מסכימה עם חברי כי נוכח התוצאה שאליה הגענו במקרה דנן אין חובה להכריע בנוגע לחלוקת העבירות שביצע המערער ל"אירועים" שונים, וזאת למרות שמלכתחילה היה ראוי כי בית המשפט המחוזי יקבע במפורש בגזר דינו בכמה "אירועים" עסקינן. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט דנציגר. בנסיבות המקרה אבקש שלא לקבוע מסמרות באשר להגדרת "אירוע אחד" לעניין סעיף 40יג לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתנה היום, ‏ו' בחשון התשע"ה (‏30.10.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13043160_W06.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il