איתן טייב נ. מדינת ישראל

14 1 בבית המשפט העליון עה"ס 4315/21 עה"ס 4329/21 עה"ס 4408/21 עה"ס 4431/21 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ג' קרא המערער בעה"ס 4315/21: המערער בעה"ס 4329/21: המערערת בעה"ס 4315/21: המערער בעה"ס 4431/21: איתן טייב ג'ונס יהודה אלוש גולדה דניאל ג'אמי נוח יהודה וניש נ ג ד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה ערעורים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק תה"ג 34526-08-20 שניתנה על ידי כב' השופטת חנה מרים לומפ תאריך הישיבה: ט' בטבת התשפ"ב (13.12.2021) בשם המערער בעה"ס 4315/21: בשם המערער בעה"ס 4329/21: בשם המערערת בעה"ס 4315/21: בשם המערער בעה"ס 4431/21: בשם המשיב: עו"ד קליין ישראל עו"ד גיא מימון עו"ד ליה פלוס עו"ד יונתן קוויל; עו"ד רפאל דוכן עו"ד מתן עקיבא פסק-דין השופט ג' קרא: ערעורים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' מ' לומפ) בתה"ג 34526-08-20 מיום 25.5.2021 (להלן: ההחלטה), לפיה הוכרזו המערערים 4-1 כברי הסגרה על פי חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). העובדות וההליכים באוגוסט 2020, הגישה ממשלת צרפת לישראל בקשה להסגרת המערערים על יסוד האמנה האירופית בדבר הסגרה (להלן: בקשת ההסגרה). למערערים יוחסו עבירות מרמה בחבורה מאורגנת, ניסיון למרמה בחבורה מאורגנת, קשירת קשר לקבלת דבר במרמה והלבנת הון בחבורה מאורגנת. לפי בקשת ההסגרה, מדובר בעבירות על פי הקוד הפלילי הצרפתי. בהתאם לחוק ההסגרה, הגיש המשיב – היועץ המשפטי לממשלה – עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז על המערערים כברי הסגרה לצרפת. ביולי 2020 הוציא בית המשפט בפריס צווי מעצר נגד המערערים בגין ביצוע העבירות. כמפורט בהחלטה, על פי הנטען בבקשת ההסגרה, מחודש ינואר 2020 ועד למעצרם ביוני 2020, על רקע מצב החירום בצרפת ועקב התפשטות מגפת הקורונה, בצוותא חדא ובאופן שיטתי ומאורגן, הונו המערערים וניסו להונות מוסדות רפואיים צרפתיים וחברות מסחריות. לאחר מכן פעלו המערערים להסתרת הכספים שקיבלו במרמה באמצעות העברתם לחשבונות בנק שפתחו בזהויות גנובות. המערערים פעלו בשני מתווי "עוקץ" לצורך ביצוע עבירות המרמה, תוך התחזות לאחרים, שימוש בכתובות דוא"ל מטעות או מזויפות ושימוש בתוכנה ליצירת מספר טלפון צרפתי מדומה, באופן שמסווה כי מקור השיחה מישראל. במעשיהם אלה קיבלו המערערים במרמה סך של לפחות 188,960 יורו, אותם הם הפקידו בחשבונות בנק המתנהלים באנגליה ובפורטוגל ושנפתחו בזהויות גנובות. החלטתו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה והכריז על המערערים ברי-הסגרה לצרפת בגין העבירות המיוחסות להם בבקשת ההסגרה. נקבע כי ההליך הפלילי נגד המערערים החל, כך שאף אם עוד לא הוגש כתב אישום פורמלי ולא התקבלה החלטה שיפוטית המורה על העברת התיק לשלב "בירור האשמה", ניתן לראות כוונה ברורה להעמידם לדין. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי יש לדון מחדש בפרשנותה של דרישת ההדדיות וקבע כי המערערים לא פירטו את הסיבות המצדיקות בחינה מחדש של פרשנות עיקרון ההדדיות. משכך, ובהתחשב בהלכה הפסוקה, בית המשפט קמא לא מצא ממש בטענות לעניין העדר 'הדדיות' ביחסים, ובפרט בהינתן כי טענות דומות נדחו בעבר ובתי המשפט נוהגים שנים רבות לאשר בקשות הסגרה לצרפת. כמו כן, נקבע כי למיקומו הפיזי של המחשב או מכשיר הטלפון באמצעותם בוצעו העבירות – תינתן משמעות פחותה במקרים אלו. המשטרה בצרפת פתחה בחקירה, החקירה בישראל החלה ביוזמתה של צרפת, בצרפת נמצאים נפגעי העבירות ולמעשה הנזק התרחש כולו בצרפת. חלק משמעותי מהראיות נמצא בצרפת ושם מתגוררים עדים מהותיים. מכאן, שעל אף שהמערערים ביצעו את העבירות בישראל ותוך פעילות מתוך דירה בישראל, "מרכז הכובד" אינו בישראל. לכן, נקבע כי מירב הזיקות הן לצרפת, ולכן לא נפל פגם בהחלטת המשיב להסגיר את המערערים לצרפת ולא להעמידם לדין בישראל. ביחס לסייג 'תקנת הציבור' נקבע כי הפעלתו של הסייג תיעשה במשורה ובמקרים חריגים ביותר. נקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית קונקרטית המלמדת על הסכנה הצפויה למערערים בצרפת בשל הקורונה. כך, בין היתר, נדחתה טענת המערערת 3 כי הסגרתה תפגע באופן בלתי מידתי בזכויותיה, בשל נסיבותיה האישיות –היותה גרושה המטופלת בשלושה ילדים קטנים, אשר עלתה ארצה לאחר שחוותה תקיפה אנטישמית בצרפת, לטענתה. ביחס לתשתית הראייתית הנדרשת לקבלת בקשת ההסגרה, בית המשפט פירט בהרחבה את הראיות שהובאו לפניו, בחן אותן וקבע כי הורם הנטל הראייתי הנדרש לצורך הסגרה משהוכח קיומה של תשתית ראייתית נגד המערערים המקיימת את דרישת ה"אחיזה לאישום". תמצית טענות הצדדים לטענת המערער 1, בקשת ההסגרה לא נעשתה לצורך העמדה לדין אלא לתחילת חקירה. כמו כן, נטען כי צו המעצר שהוצא בצרפת אינו חוקי ויש להמתין להכרעה בעניין טענה זו בצרפת. עוד נטען כי הפרשנות הפסיקתית שניתנה לעיקרון 'ההדדיות' היא פוגענית ו"מתרפסת" ואינה תואמת את המציאות מאחר שצרפת אינה מסגירה את אזרחיה. לטענתו, יש צורך לדון בפרשנות הראויה של המונח הדדיות, אשר אמור לשקף יחס של סימטריה. נטען כי תכליות חוק ההסגרה מתקיימות גם כאשר ישראל שופטת את אזרחיה בעצמה ולא מסגירה אותם למדינה המבקשת. בהקשר זה נטען כי על בית המשפט העליון להוביל מדיניות חדשה של הגנה על אזרחי ישראל, כך שיהיה ניתן לשפוט אותם בארץ. כן נטען כי עקב מצב מגפת הקורונה בצרפת, המסכן את בריאותו של המערער, יש לבטל את הכרזתו כבר הסגרה מחמת תקנת הציבור. עוד נטען כי הביסוס הראייתי של 'אחיזה לאישום' ביחס למערער 1 הוא ביחס לעבירת ניסיון למרמה בלבד. לטענת המערער 2, המערערים אינם נדרשים בצרפת לצורך העמדתם לדין אלא לצרכי חקירה; צווי המעצר שהוצאו נגד המערערים הם בלתי חוקיים מאחר שלא זימנו אותם כדין לפני הוצאת הצווים; אף שבית משפט קמא לא טעה בפרשנות עקרון ההדדיות, יש לתת "פתח" לפרשנות אחרת שתבטא טוב יותר את עיקרון ההדדיות כך שגם ישראל – בדומה לצרפת – לא תסגיר את אזרחיה; אין אחיזה ראייתית לאישומים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והלבנת הון בחבורה מאורגנת, אלא לכל היותר מדובר בעבירות ניסיון. כמו כן, המערער 2 טוען כי הוא עבד לבד ובאופן חוקי במכירת מסיכות וג'ל לחיטוי. לכן, הימצאותו המשותפת עם יתר המערערים בדירה ממנה פעלו יתר המערערים – אינה קושרת אותו אליהם. המערערת 3 טוענת כי הסגרתה לצרפת נדרשת לצורך חקירתה בלבד ולא לצורך העמדתה לדין; כי בית משפט קמא שגה משדחה את הטענה בדבר אי חוקיות צו המעצר; כי לא מתקיים עיקרון ההדדיות מאחר שצרפת לא מסגירה את אזרחיה למדינות זרות; כי "מרכז הכובד" של העבירות מצוי בישראל וזאת, בין היתר, נוכח מקום ביצוע העבירה, מקום ביצוע חלק מהחקירה והיות המערערים אזרחי ישראל; כי אין די בראיות שהוצגו כדי לעמוד בדרישת האחיזה לאישום ביחס למתווה הרמייה הראשון, וכי ביחס למתווה הרמייה השני מדובר אך בניסיון והנסיבות אינן מחמירות. המערערת סבורה כי חל בעניינה סייג תקנת הציבור מאחר שהיא גרושה ואם לשלושה ילדים קטנים אשר עלתה לארץ לאחר שחוותה תקיפה אנטישמית בצרפת ובנוסף בשל משבר הקורונה בצרפת. לטענת המערער 4, צו המעצר שהוצא בצרפת נגד המערערים אינו חוקי; בית משפט קמא טעה בהסגירו את המערער 4 לצורך חקירה ולא לצורך העמדה לדין מכיוון שבקשת ההסגרה לא מציגה 'כוונה ברורה' להעמיד לדין; צרפת לא צירפה את מלוא חומר החקירה שברשותה, כך שבקשת ההסגרה נשענת על ממצאי החקירה הישראלית בלבד ואינה כוללת את מלוא התשתית הראייתית הרלוונטית; בית המשפט קמא טעה בדחותו את בקשתו להעמידו לדין בישראל ובקביעתו כי 'מירב הזיקות' נתונות לצרפת. לטענת המערער 4, מקום מגורי נפגעי העבירה והעדים המהותיים אינו רלבנטי מאחר שהמערער 4 מוכן להגיש את מלוא חומרי החקירה שנאספו בצרפת ולא יטען בעניין קבילותם. עוד נטען כי בקשת ההסגרה מנוגדת לסייג תקנת הציבור ופוגעת שלא כדין בזכויות המערער 4 לכבוד ולחירות. המשיב טוען כי אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא להכריז על המערערים כברי הסגרה לצרפת. ראשית, נטען כי בדין דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים כי צו המעצר שהוצא נגד המערערים בצרפת אינו חוקי ולחלופין כי יש להמתין לתוצאות ההליך שנקטו המערערים בצרפת נגד צו המעצר – משטענה זו נשענת על הדין הפנימי בצרפת; כי בית המשפט הדן בעתירה המבוססת על בקשת הסגרה שהוגשה בהתאם להסכם ההסגרה בין שתי מדינות והעומדת על פניה בתנאיו, אינו הערכאה המתאימה לערוך ביקורת שיפוטית על מעשי הרשות במדינה המבקשת; כי המקום לדון בטענות הנוגעות לדין המדינה המבקשת הוא בהליך שיתקיים באותה מדינה. המשיב מדגיש כי צו המעצר שהוציאו רשויות צרפת נגד המערערים הוא בתוקף ומשמש בסיס חוקי ותקף לבקשת ההסגרה. שנית, נטען כי בדין דחה בית המשפט קמא את הטענה כי אין להכריז על המערערים כברי הסגרה לצרפת בהיותם נדרשים לחקירה ולא להעמדה לדין. שלישית, נטען כי בדין נקבע כי מתקיימת דרישת ה"הדדיות" ביחסי ההסגרה בין ישראל לצרפת. הלכה היא כי עקרון ההדדיות נשמר גם כאשר מדינה, שעל פי חוקיה אינה מסגירה את אזרחיה, מתחייבת להעמיד לדין אדם חלף הסגרתו. לעמדת המשיב, קבלתה של טענת המערערים ל"פרשנות חדשה" של דרישת ההדדיות, תביא לשינוי מהותי ביחסים של ישראל עם מדינות, וראוי שתתבסס על טענות כבדות משקל ולא שתיטען כלאחר יד. רביעית, לעמדת המשיב, בדין דחה בית משפט קמא את טענת המערערים כי יש לשפוט אותם בישראל. מרכז הכובד בעבירות המיוחסות למערערים נמצא במקום בו נמצאים המתלוננים ובו נגרם הנזק ויש ליתן משמעות פחותה למקום הפיזי ממנו בוצעו העבירות. ישראל, הטריטוריה בה היו המערערים כשעסקו בביזת כספי המתלוננים בצרפת, היא זירה אינצידנטלית לביצוע העבירות. צרפת – בה איתרו המערערים את הקורבנות הפוטנציאליים – היא סמכות השיפוט הנכונה והרלוונטית. בצרפת מצויים רוב העדים הרלוונטיים ולה היכולת הממשית לניהול הליך אפקטיבי של בירור האשמה. חמישית, לצורך התקיימות סייג תקנת הציבור יש להראות קיומו של סיכון קונקרטי בעל עוצמה וכוח מיוחדים. בטענות המערערים אין עוצמה וכוח מיוחדים באופן קונקרטי כלפיהם ובדין דחה בית המשפט קמא את טענותיהם לתחולת הסייג בעניינם. כך הן גם, בין היתר, טענות המערערת 3 לגבי מצבה האישי – היותה אם לשלושה ילדים וגרושה – וזאת מאחר שאימהות כשלעצמה אינה מקימה חסינות מפני הסגרה. שישית, בית המשפט קמא סקר בהרחבה את חומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה וקבע כי הוא מקיים את רף האחיזה לאישום, ודי בכך כדי לקבוע שמתקיים רף האחיזה לאישום לצורך הכרזת המערערים כברי הסגרה לצרפת. בדיון שהתקיים לפנינו חזרו הצדדים על טענותיהם הנ"ל, כאשר המערערים התמקדו בטענה לפיה יש מקום לשנות את פרשנותו המשפטית הקיימת של תנאי ההדדיות. דיון והכרעה לאחר עיון בהחלטה, בנימוקי הערעורים ובתגובה להם ושמיעת טיעוני הצדדים בעל פה, הגעתי למסקנה כי דין הערעורים להידחות. כידוע, מוסד ההסגרה משרת תכליות חשובות וראויות, כאשר בראש ובראשונה נמצאת המטרה של שיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בפשיעה והעמדתם של עבריינים לדין. חשיבותו של מוסד ההסגרה אף גדלה עם התפתחות הטכנולוגיה והגלובליזציה. אכן, מדינת ישראל אינה רוצה לשמש מקלט לעבריינים נמלטים (ראו, למשל: ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 22 (21.9.2010) (להלן: עניין מאיו)). יצוין כי רוב טענותיהם של המערערים 4-1 דומות ועל כן אדון בטענות אלו במאוחד, כאשר טענות פרטניות של המערערים יידונו בנפרד. בדין דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים כי לפי הדין הצרפתי צו המעצר שהוצא נגדם בצרפת אינו חוקי ולחלופין יש להמתין לתוצאות ההליך שנקטו המערערים בצרפת נגד צו המעצר. בית המשפט הדן בעתירה להסגרה אינו הערכאה המתאימה לערוך ביקורת שיפוטית על הרשויות במדינה המבקשת. המקום לדון בטענות הנוגעות לדין המדינה המבקשת הוא בהליך שיתקיים באותה מדינה (ראו, למשל: ע"פ 6003/19 גרינס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 28 (3.9.2020) (להלן: עניין גרינס)). ממילא, המשיב עדכן כי ביום 2.12.2021, הודיעו רשויות צרפת כי ההליך שיזם המערער 4 בצרפת נגד תקפות צו המעצר שהוצא נגדו – הסתיים בדחיית הטענה ובהותרת צו המעצר בתוקף. טענת המערערים כי ההסגרה נועדה לחקירה ולא להעמדה לדין הוראת סעיף 1א(א)(1) לחוק ההסגרה קובעת כי "בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת". הוראת סעיף 2א לחוק ההסגרה קובעת תנאים להכרזה על אדם כבר-הסגרה. הוראת סעיף 2א(א)(2) לחוק ההסגרה, דורשת כי המבוקש יהיה בגדר "נאשם או נתחייב בדין" במדינה המבקשת. הלכה היא כי מתן צו ההסגרה "אינו מותנה בביצוע השלב האחרון של ההליך, היינו בהגשת כתב אישום לבית המשפט, אלא די בכך שננקטו ההליכים הדרושים לשם העמדתו לדין של המבוקש והם מתנהלים לפי דין הארץ המבקשת הסגרתו" (ע"פ 5275/01 ז'ורבלוב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (14.5.2002)). הדגש הוא על פתיחת הליך פלילי במדינה המבקשת (שם). המונח "נאשם" פורש בפסיקה באופן מרחיב, כך שאין מדובר בדרישה להגשת כתב אישום פורמלי דווקא, אלא די בקיומו של הליך פלילי נגדו במדינה המבקשת (ע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה יט (12.3.2009); עה"ס 6896/20 עטיה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 13 (‏28.6.2021) (להלן: עניין עטיה)). אכן, "אין דרישה שלפיה המדינה המבקשת תציין בפנייתה לרשויות בישראל כי היא מבקשת להסגיר אדם 'כדי להעמידו לדין', ודי אם כוונה זו נלמדת מההליכים שננקטו עד אותה העת" (ע"פ 2542/19 טוויל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 13 וההפניות שם (‏3.12.2019) (להלן: עניין טוויל)). יתר על כן, "גם אם תידרש השלמת חקירה במדינה המבקשת לצורך הכרעה סופית בעניין העמדה לדין והגשת כתב האישום שם, אין הדבר צריך למנוע את הסגרת המבוקש למדינה המבקשת" (שם). בית משפט קמא דחה את טענת המערערים כי הסגרתם לא נועדה לצורך העמדתם לדין בצרפת אלא לצורך חקירתם שם. נקבע כי מבקשת ההסגרה עולה כי מטרתה היא העמדתם לדין של המערערים בצרפת. לפיכך, בדין דחה בית משפט קמא את הטענה כי אין להכריז על המערערים כברי הסגרה לצרפת בהיותם נדרשים לחקירה ולא להעמדה לדין. דרישת ההדדיות הלכה מושרשת היא כי עקרון ההדדיות, הקבוע בהוראת סעיף 2א(ב) לחוק ההסגרה, נשמר גם כאשר מדינה, שאינה נוהגת להסגיר את אזרחיה, מתחייבת להעמיד לדין אדם חלף הסגרתו (ראו, למשל: ע"פ 8304/17 למפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 30 (8.5.2018) (להלן: עניין למפל)). בית משפט זה פירש את המונח 'הדדיות' בחוק ההסגרה באופן גמיש כדי שלא לסכל את תכלית המלחמה בפשיעה (ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פסקה 57 (23.5.2002) ("העיקרון של 'או הסגרה או שפיטה' עולה בקנה אחד ומתיישב עם עקרון ההדדיות")). גם בענייננו מתקיים תנאי ההדדיות, אף שצרפת אינה נוהגת להסגיר את אזרחיה ותחת זאת מעמידה אותם לדין בתחומה (לצרפת כמדינה המבקשת, ראו, למשל: עניין למפל, פסקה 30). המערערים אינם חולקים על הלכה פסוקה זו, אך לטענתם בפועל אין הדדיות ביחסי ההסגרה בין ישראל לצרפת מאחר שצרפת אינה מסגירה את אזרחיה. לכן, לטענת המערערים, חרף קיומה של הלכה מושרשת זו, יש מקום, בנסיבות עניינם, לשקול מחדש את שאלת ההכרה בקיום הדדיות ביחסי ההסגרה בין ישראל לבין מדינות שאינן מסגירות את אזרחיהן. לטענתם, הדבר כרוך בבחינה מחודשת של פרשנותו הקיימת של עקרון ההדדיות. דין הטענה להידחות. מקובלת עליי עמדתו של המשיב, לפיה קבלתה של הטענה תגרום לשינוי מהותי ביחסי ישראל עם מדינות, וראוי היה שהמערערים היו מבססים טענה זו על נימוקים כבדי משקל. משכך, בדין דחה בית המשפט קמא טענה זו של המערערים, בקבעו כי המערערים לא פירטו את הסיבות הנדרשות לבחינה מחדש של פרשנות עיקרון ההדדיות. המערערים טענו כי לעמדתם יש לסטות מההלכה רבת השנים הקיימת, מבלי שיספקו נימוק כבד משקל המצדיק זאת – למעט טענות כלליות בדבר 'ריבוי תיקים' ובדבר חלוף הזמן מאז שנפסקה הלכה זו (השוו: ע"פ 6384/11 בן חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן (5.2.2014) ("הסכם ההסגרה בין מדינת ישראל לצרפת במתכונתו הנוכחית, לרבות ההבדלים בין מדיניותה של צרפת לשיפוט אזרחיה שלה לבין מדיניותה של ישראל בכל הנוגע להסגרה, הוא תוצר של מדיניות החוץ של ישראל, בפיקוח הכנסת, וההדדיות המשתקפת ממנו מיושמת בפסיקתו של בית משפט זה מזה עשרות שנים... משנטענו טענות אלו בעלמא, וללא עיגון משפטי של ממש, איננו מוצאים שיש בהן כדי לעורר ספק ממשי באשר לחוקתיות וחוקיות ההסדר, ואיננו נדרשים להן")). ועל כך נאמר 'ואידך זיל גמור'. "מרכז הכובד" של העבירות המערערים טוענים כי על המשיב היה להעמידם לדין בישראל. בית המשפט קמא דחה את טענתם וקבע כי מאחר שהעבירות בוצעו באמצעות המחשב והטלפון שלמיקומם הפיזי משמעות פחותה; מאחר שנפתחה חקירה משטרתית בצרפת והחקירה בישראל החלה ביוזמת צרפת; ומאחר שהנזק התרחש כולו בצרפת, שם נמצאים גם נפגעי העבירות – הרי "מרכז הכובד" של העבירות הוא בצרפת. לפיכך, בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב להסגיר את המערערים ולא להעמידם לדין בישראל. קביעות אלו בדין יסודן. לשתי המדינות, צרפת וישראל, יש סמכות שיפוט בענייננו (ראו, למשל: ע"פ 5227/10 יובל נ' מדינת ישראל, פסקה 85 (2.4.2012) (להלן: עניין יובל)), השאלה היא לאיזו מהמדינות יש עדיפות בהבאת העבריינים לדין. בע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (30.11.2005), נקבע כי כדי להכריע למי מבין המדינות יש עדיפות לבירור המשפטי יש לבחון למי משיטות המשפט קשור המעשה המיוחס "במירב העבותות", היינו לאיזו שיטה "מירב הזיקות" או "מרכז הכובד" של העבירה (ראו גם: עניין יובל, פסקה 87). עניין מאיו ועניין יובל תיארו נסיבות דומות לנסיבות ענייננו, באשר העבירות שם בוצעו לכאורה בשטח ישראל, מבצעי העבירות הם אזרחי מדינת ישראל וחומר חקירה רב נאסף בישראל (עניין יובל, בפס' 92-88). באותם מקרים, נקבע כי מרכז הכובד של העבירות הוא במדינה המבקשת, ולא בישראל. כך, בעניין יובל נקבע כי: "המבוקשים היו יכולים 'לנהל' את עסקי ההונאה ולהתקשר לקורבנות הקשישים בארצות הברית מכל מקום בעולם. למיקומם הפיזי או הגיאוגרפי, לא היתה כל השפעה על מעשה ההונאה עצמו והוא נעדר כל חשיבות... תופעה זו של פשיעה חוצת גבולות הפכה לחלק מהמציאות של ימינו בה הפך העולם ל'כפר גלובאלי'... מציאות זו, כך נקבע, מחייבת ממערכות המשפט ברחבי העולם, להתאים את עצמן להתפתחויות שחלו ולשכלל את מאבקן בפשיעה, בין היתר באמצעות הרחבת הנכונות לסייע למדינות על ידי הסגרתם של עבריינים" (פסקה 89). דברים אלו יפים לענייננו – עבירות מרמה המבוצעות ממדינה אחת כלפי אזרחי מדינה אחרת. מירב הזיקות מובילות למסקנה כי לצרפת יש עדיפות על פני מדינת ישראל בניהול ההליכים המשפטיים נגד המערערים (ראו גם: עניין עטיה, פסקה 13). לפיכך, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא כי "מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות למערערים הוא בצרפת וכי לא נפל פגם בהחלטת המשיב לעתור להכרזת המערערים כברי הסגרה (השוו: עניין מאיו, פסקה 31). סייג תקנת הציבור המערערים טענו טענות כלליות לפיהן הסגרתם לצרפת מנוגדת לתקנת הציבור, וזאת בשל חשש מאנטישמיות בצרפת וחשש ממגפת הקורונה בה. בית משפט קמא קבע כי המערערים לא הוכיחו כי נגרמה להם פגיעה חמורה בזכויותיהם העולה כדי פגיעה בתקנת הציבור. סייג תקנת הציבור הוא סייג להסגרה הקבוע בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. הלכה היא כי "טענות לפיהן הסגרה מנוגדת לתקנת הציבור ייענו במשורה, ובמקרים יוצאי דופן בלבד" (עניין יובל, פסקה 96) וכי "אין די בהעלאתן של טענות כלליות - טענות-של-סתם - ושומה עליו על הטוען לייסד חשש ממשי לפגיעה בו שלא-כדין" (ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 (7.3.2005)). סייג זה יחול רק בנסיבות בהן יש נתונים יוצאי דופן וכבדי משקל, לפיהם ההסגרה תהיה בגדר מעשה בלתי צודק בעליל או תעלה כדי התעמרות קשה במבוקש. נפסק כי הפעלתו של סייג זה להסגרה תיעשה ב"מצבים קיצוניים בלבד, שבהם החשש לפגיעה בנאשם עקב ההסגרה היא בעלת עוצמה וכוח מיוחדים" (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 114 (14.1.2010)). קביעתו של בית משפט קמא בעניין זה מבוססת היטב. טענותיהם הכלליות של המערערים, שהועלו בעלמא, בדבר חששות מאנטישמיות בצרפת וממגפת הקורונה בה, אינן עולות כדי נסיבות יוצאות דופן הנדרשות לצורך תחולת הסייג של תקנת הציבור. היענות לבקשת ההסגרה של המערערים לצרפת אינה פוגעת בעקרונות היסוד של השיטה ואינה בבחינת מעשה בלתי צודק בעליל. לעניין הטענה שהועלתה ביחס למגפת הקורונה, אפנה לבג"ץ 2933/20 גוטייר נ' היועץ המשפטי לממשלה (‏18.5.2020), שם נדחתה בקשת העותר להורות על ביטול הליך הסגרתו לידי שלטונות ארה"ב, על רקע התפשטות נגיף הקורונה, בטענה כי הסגרתו לארה"ב תסכן את בריאותו. וכך נקבע שם: "בענייננו, עיקר טענותיו של העותר נוגעות לשיקולים פרסונאליים-הומניטאריים ובפרט לסכנה הנשקפת לחייו, לטענתו, היה ויוסגר לארה"ב נוכח מגפת הקורונה. התפשטות נגיף הקורונה היא תופעה כלל-עולמית. השלכותיה נפרשות על תחומי חיים רבים ומשפיעות, בין במישרין ובין בעקיפין כמעט על כל תושבי העולם. ואולם, קיומה של המגפה, כשלעצמו, אינו מהווה תירוץ או 'גלגל הצלה'... מפני הסגרה לארה"ב... העתירה אינה מציגה נתונים מבוססים מהם ניתן ללמוד כי לעותר צפויה סכנה משמעותית או מיוחדת עקב הסגרתו לארה"ב או כי הסגרתו כאמור תהיה מעשה בלתי צודק בעליל" (פסקה 11). לעניין הטענה בדבר קיומה של אנטישמיות בצרפת, אפנה לדברים בע"פ 3234/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (16.1.2011)), שם נקבע כדלקמן: "אמנם, המערער טוען כי במידה ויוסגר לצרפת הוא עשוי להיפגע על רקע יהדותו. אלא, שהמערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח פגיעה אפשרית בו בשל יהדותו ולא ביסס את טענותיו בהקשר זה על עובדות ונתונים" (שם, פסקה 23). קביעות אלו יפות גם לענייננו. המערערת 3 ביקשה להתחשב בעובדת היותה מטופלת בילדיה הקטנים, אך נסיבות אלה כשלעצמן, אף אם הן יוצרות קשיים למערערת 3, אינן פוגעות בתקנת הציבור (השוו: עניין יובל, פסקה 97, שם נקבע כי הסגרתה של המערערת למדינה המבקשת "תציב קושי מיוחד לה ולבנה הפעוט, ואולם נסיבות אלה אינן פוגעות בתקנת הציבור הישראלית ובערכי היסוד של החברה. סבלו של מבוקש בהליכי הסגרה על כל הכרוך בכך הינו אינהרנטי ונמנה על התוצאות הטבעיות הנלוות להליך זה והוא כשלעצמו אינו נוגד את ערכי היסוד של המדינה והחברה בישראל שלשם הגנתם נועדה הדוקטרינה של 'תקנת הציבור'"). לפיכך, טענות המערערים בדבר פגיעה בתקנת הציבור, נדחות. דיות הראיות לבקשת ההסגרה דרישת התשתית הראייתית לבקשת ההסגרה קבועה בהוראת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. בעניין טוויל הסברתי כי: "דרישה ראייתית זו פורשה בפסיקה ככזו שדי בה על מנת להקים 'אחיזה לאישום'. בעת בחינת קיומה של אחיזה לאישום אין בית המשפט נדרש להכריע אם יש בתשתית הראייתית כדי להוביל להרשעת המבוקש ולקבוע כי המסקנה המרשיעה העולה מן הראיות היא המסקנה האפשרית היחידה. כל שנדרש בית המשפט לבחון הוא אם יש בתשתית הראייתית הצדקה להמשך בירור אשמתו של המבוקש במסגרת הליך פלילי במדינה המבקשת את הסגרתו" (פסקה 9). הלכה היא כי במסגרת הליך ההסגרה, אין בוחנים את משקלן של הראיות או את מהימנותן (וזאת כאשר הראיות אינן חסרות ערך על פניהן). בחינת מהימנות הראיות תתברר בהליך העיקרי שעתיד להתקיים במדינה המבקשת (עניין גרינס, פס' 17 ו-23; עניין למפל, פסקה 22). על כן, טענות המערערים המתייחסות למהימנות הראיות ולמשקלן – מקומן להתברר בהליך העיקרי בעניינם. בית משפט קמא פירט בהרחבה את התשתית הראייתית המצויה בבסיס בקשת ההסגרה, בחן אותה וקבע כי הוכח קיומה של תשתית ראייתית נגד המערערים, המקיימת את דרישת ה"אחיזה לאישום". בהחלטה פורטו הראיות שהוצגו להוכחה, לכאורה, של מתווה המרמה הראשון. חומר ראיות זה נאסף על ידי רשויות צרפת וישראל. כך, בתמצית, המערערים 3-1 נתפסו בדירה "מבצעית" בנתניה (להלן: הדירה) בה נמצאו ראיות מפלילות, כמו טלפונים סלולריים, כרטיסי סים רבים ומספר עותקים של נאום מרמה בשפה הצרפתית, הזהה לנאום המרמה שנמסר למתלוננים באחד מהמתווים שפורטו בבקשת ההסגרה; לאחר מעצרם, חוקרי משטרת ישראל חקרו את המערערים ובחקירותיהם הם הפלילו את עצמם ואחרים בביצוע עבירות המרמה; שותף נוסף של המערערים – הוא המשיב 4 בהליך שהתנהל בבית משפט קמא בבקשת ההסגרה ואשר הסכים להסגרתו ונמצא בצרפת – תיאר את פעולת המרמה ואת חלקם של כלל המערערים בעבירות. עוד צוין בהחלטה כי גם המערער 4 תיאר את פרשת המרמה וחלקו בה. כן פורטו בהחלטה הראיות המוכיחות לכאורה את מתווה המרמה השני. כך, במסגרת האזנות סתר הוקלטו, בין היתר, שיחות המעידות על מעברם של המערערים ליצירת תשתית המרמה במתווה השני; במסגרת חיפוש שביצעה משטרת ישראל בדירה ביום המעצר נמצא מסמך תמליל מדויק שהיה על המערערים להקריא במסגרת שיחות ההתחזות לאנשי רשות המיסים הצרפתית; שיחות המערערים שהוקלטו בהאזנות סתר חוזרות במדויק על התמליל אשר נתפס בדירה; חקירותיהם והפללותיהם של המערערים את עצמם והאחרים במשטרה. לגבי טענותיהם הפרטניות של המערערים – המערער 2 טוען כי היה מקום לבדוק את גרסתו לפיה הוא עסק באופן חוקי במכירת מסיכות וג'ל לחיטוי להגנה מקורונה לאזרחי צרפת, כך שהימצאותו המשותפת עם יתר המערערים בדירה אינה קושרת אותו אליהם. בית המשפט קמא ציין, ובדין, כי גרסה זו תיבדק במסגרת ההליך העיקרי בצרפת בהיותה טענת הגנה כבדת משקל אשר קבלתה תלויה בשמיעת עדותו של המערער 2 ובקביעת ממצאי מהימנות. בית המשפט קמא קבע כי מתקיימת דרישת ה'אחיזה לאישום' לגבי כל העבירות המיוחסות למערערת 3, וזאת נוכח הראיות המצביעות על מעורבותה במעשי המרמה: תפיסתה של המערערת 3 בדירה, הפללתה על ידי המערערים האחרים, הודאתה ודו"ח זיהוי קולות שאינו שולל את המסקנה שהקול המוקלט בשיחת מרמה שייך לה. עוד נקבע כי בשלב זה לא ניתן להפריד בין מעורבותה במתווה הראשון למעורבותה במתווה השני, כאשר הפורום הנכון לבירור מעורבותה במעשי המרמה ייעשה בהליך הפלילי שיתנהל נגדה בצרפת. ביחס למערער 4 נקבע כי כלל הראיות והודעותיו מצביעות על מודעותו לכאורה לעבירות המיוחסות לו ולפרשת המרמה; וכי שאלת היסוד הנפשי שלו תיבחן בהליך העיקרי בצרפת בו ייקבעו ממצאי מהימנות בעניינו. הנה כי כן, אין מקום להתערב בקביעתו המבוססת והמנומקת של בית משפט קמא בדבר דיות הראיות והתקיימותה של דרישת ה"אחיזה לאישום". בחינת התשתית הראייתית הכוללת מלמדת על קיומה של תשתית ראייתית ברף הנדרש הקושרת את המערערים לביצוע העבירות המיוחסות להם בבקשת ההסגרה. המערער 4 טוען שצרפת לא צירפה את מלוא חומר החקירה שברשותה, כך שבקשת ההסגרה נשענת על ממצאי החקירה הישראלית בלבד והיא אינה כוללת את מלוא התשתית הראייתית הרלוונטית. טענה זו דינה להידחות. אין חובה על המדינה המבקשת הסגרה לצרף את כלל החומר הראייתי שאספה. דרישה זו עניינה בהצגת אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת נגד המבוקש (עניין עטיה, פסקה 12; ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (6.12.2010)). אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעורים ולהותיר על כנה את החלטתו של בית המשפט. ש ו פ ט המשנָה לנשיאה נ' הנדל: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' קרא. ניתן היום, ‏י"ג באדר א התשפ"ב (‏14.2.2022). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21043150_Q04.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1