אלעתאיקה נ' המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 43128-11-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן העותר: אברהים אלעתאיקה נגד המשיבות: 1. המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה 2. רשות מקרקעי ישראל 3. הרשות להתיישבות הבדואים בנגב עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותר: עו"ד חן אביטן פסק-דין השופטת רות רונן: העותר ובני משפחתו (יכונו להלן: העותרים) מתגוררים במספר מבנים המצויים צפונית לכביש 310 באזור המכונה "צביר 24" (להלן: המבנים). על פי הנטען בעתירה, עוד משנת 2008 פועלים העותרים על מנת להסדיר את מגוריהם. לטענתם הם נכונים להסכים לכל הסדר, באופן מידי, ללא תנאי; אלא שלאורך השנים המשיבות עיכבו את הליך ההסדרה וחזרו בהן שוב ושוב מהסכמות שניתנו. כן נטען כי במסגרת המגעים שניהלו העותרים עם המשיבות – בשנת 2025 הוצע להם להסדיר את מגוריהם בשטח שבו הם מתגוררים כעת. ביני וביני, הגישה המדינה בקשות לביצוע צווי הריסה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 לבית משפט השלום בבאר שבע – בגדרם נתבקש בית המשפט ליתן צווי הריסה כנגד המבנים שנבנו שלא כדין. בדיון מיום 12.2.2025 הסכימו הצדדים כי – "המבקש יחזור בו מהבקשה לביטול צו ההריסה. הבקשה תידחה ללא צו להוצאות. מוסכם על דחייה של מועד כניסתו של צו ההריסה לתוקף למשך 8 חודשים. עד למועד הנדחה מתחייב המבקש להרוס את המבנים מושא צו והבקשה בעצמו ועל חשבונו. המבקש יגיש לתיק בית המשפט בתוך 30 יום התחייבות בסך 10,000 ₪ להרוס בעצמו ועל חשבונו את המבנים עד למועד הנדחה. אם לא תוגש ההתחייבות עד למועד האמור, ייכנסו הצווים לתוקף באופן מיידי. היה ולאחר חלוף המועד הנדחה, יימצא כי המבקש לא הרס את כלל המבנים במלואם או חלל חלקיהם ולא פינה את המקרקעין, המשיבה תהיה רשאית לבצע את צו ההריסה בעצמה ועל חשבונו של המבקש וכן תהיה רשאית להגיש בקשה לחייב אתת המבקש בתשלום התחייבות. הואל ומדובר בצווים לפי סעיף 212 ב"כ המבקש שומר לעצמו את הזכות להגיש בקשה לדחיית המועד, ככל ויהיו עיכובים שלא קשורים אליו אלא ברשות להתיישבות הבדואים בנגב." ביום 2.11.2025 הגישו העותרים בקשה לדחיית מועד כניסתם לתוקף של צווי ההריסה עד לחודש אפריל 2026, וזאת על מנת לאפשר להם להשלים את הליך העתקת המגורים. לשיטתם, עניינם התעכב בשל המלחמה והמצב הביטחוני – והשהות הנוספת בביצוע צווי ההריסה דרוש להם על מנת לאפשר להשלים את הליך הפינוי, שלהערכתם יימשך עוד כחודשיים. בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת א' קרץ; צ"ה 44508-10-22 ו-21 תיקים נוספים) דחה את הבקשה ביום 12.11.2025. בית המשפט קבע כי הבקשה לעיכוב ביצוע אינה עומדת בתנאים שנקבעו בחוק לעיכוב ביצוע של צו הריסה; וכי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר כאשר הצווים כבר היו בתוקף – בעוד שהיה על העותרים להגיש אותה 21 ימים לפני המועד האחרון שנקבע לביצוע הצווים. כן נקבע כי עמדת הפסיקה היא כי אורכות לביצוע צווי הריסה ניתנות במקרים חריגים – כאשר היתר הבניה הוא בהישג יד. יתרה מכך, נקבע כי "המבקשים לא הוכיחו שנעשו על ידם מאמצים לזרז את הסדרתם ולא הוכיחו את הטענה לשיתוף פעולה מלא עם הרשויות" (פסקה 16 להחלטה). העותרים הגישו ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי – אשר נדחה בהחלטה מיום 13.11.2025 (כב' השופט ע' כהן; עתפ"ב 39033-11-25) בית המשפט המחוזי הדגיש את נימוקי בית משפט השלום, והתייחס בפרט לשיהוי הניכר שחל בהגשת הבקשה. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת בית המשפט המחוזי – נדחתה אף היא בהחלטת בית משפט זה, שניתנה היום (השופט א' שטיין; רע"פ 39590-11-25). בנקודה זו הוגשה העתירה, ועמה בקשה למתן צו ביניים. העותרים טוענים כי הם פועלים במשך שנים לצורך הסדרת מגוריהם, ולעומת זאת המשיבות גוררות רגליים ומונעות את קידום הסכמי ההסדרה. בשלב זה, בהיעדר פתרון מגורים חלופי, ההחלטה להרוס את בתיהם של העותרים תסב להם פגיעה קשה ותותיר אותם ללא קורת גג. כן טוענים העותרים כי הסדרת המגורים שלהם מיועדת להיות במקרקעין נושא צווי ההריסה. אשר על כן, הם טוענים כי המדינה פועלת בשתי זרועות נפרדות שאינן מתואמות זו עם זו, כאשר ביד אחת פועלות המשיבות להריסת המבנים; וביד אחרת הן פועלות להסדרתם. לפיכך, נטען כי ההחלטה לבצע את צווי ההריסה בעת הזו היא בלתי סבירה ואינה מידתית. כמו כן, נטען כי בהסכמה שאליה הגיעו הצדדים בדיון מיום 12.2.2025, הובהר כי ככל שתידרש לעותרים שהות נוספת לצורך השלמת הליך ההסדרה – הם יהיו רשאים להגיש בקשה בנדון. העותרים מוסיפים כי העיכוב בהגשת הבקשה לא היה תלוי בהם, ונעשה על בסיס ההנחה שהם מצויים במסלול הסדרה ועל כן אין חשש שההריסה תבוצע. דיון והכרעה דין העתירה להידחות, אף בלא צורך להידרש לעמדת המשיבות. כלל ידוע הוא בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות הניתנות בהליכים אזרחיים בערכאות השיפוטיות המוסמכות, למעט במקרים חריגים שבהם העותר מצביע על חריגה מסמכות או פגם היורד לשורש העניין (ראו: בג"ץ 66545-07-25 אלאסד נ' הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, פסקה 4 (31.7.2025); בג"ץ 49887-10-25 רמיחי נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקה 10 (29.10.2025); בג"ץ 5350/21 מחאג'נה נ' שר המשפטים, פסקה 18 (18.10.2021); בג"ץ 7132/21 ג'עברי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (26.10.2021)). העתירה דנן מכוונת כאמור לצווי ההריסה תוך שהעותרים טוענים בעיקר לקיומו של אופק הסדרה המצדיק את עיכוב הביצוע שלהם. ואולם טענות אלה – שהן טענות ערעוריות – אכן נשמעו ונטענו בפני הערכאות קמא, כמו גם בפני בית משפט זה – ונדחו. לכן אין מקום לשוב ולהידרש אליהן במסלול של עתירה לבג"ץ. הנסיבות בעניינם של העותרים מעוררות אמנם לכאורה אי-נוחות, ואיננו מקלים ראש במצוקה והפגיעה הנטענות כתוצאה מהריסה אפשרית של המבנים ככל שהיא אכן תבוצע – אך אין בכך כדי להצדיק שימוש בעתירה לבג"ץ כמעקף של המסגרות הדיוניות הקבועות בדין. יוער כי קשה להבין מהכתובים שהונחו בפנינו האם ההריסה נועדה להתבצע היום (כך צוין בהחלטתו של השופט שטיין מהיום); או שמא היא מתוכננת להתבצע מחר (כך עולה מכתב העתירה). אם אכן תוכננה ההריסה להתבצע היום, יתכן שיש בפנינו גם מעשה עשוי, וזו עשויה להיות סיבה נוספת לדחיית העתירה. מכל מקום, ככל שנותר עוד פרק זמן עד לביצוע צווי ההריסה – מוטב שהצדדים יעשו מאמץ נוסף לנסות להגיע לפתרון מוסכם על מנת להתמודד עם הקשיים שמעורר ביצוע מידי של צווי ההריסה, עוד בטרם הבשילו מאמצי ההסדרה של העותרים. סוף דבר: העתירה נדחית, וממילא גם הבקשה למתן צו ביניים. משלא התבקשה תשובת המשיבות, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ה חשוון תשפ"ו (16 נובמבר 2025). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת