טסט בעכו בע"מ נ. משרד התחבורה והבטיחות בדרכים

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 4312/24 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. טסט בעכו בע"מ 2. סאלח עטאללה 3. זבידאת בהאא נ ג ד המשיב: משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ק' ורדי) שניתן ביום 5.5.2024 בעת"ם 5071-03-24 בשם המערערים: עו"ד רועי בלכר; עו"ד גיא זאבי פסק-דין השופט א' שטיין: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ק' ורדי), בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אשר ניתן ביום 5.5.2024 בגדרי עת"מ 5071-03-24 (להלן: העתירה המנהלית(, ואשר קיבל בחלקה את עתירתם של המערערים – מכון הרישוי טסט בעכו בע"מ (להלן: מכון הרישוי), בוחן הרישוי, מר סאלח עטאללה (להלן: מר עטאללה) וכן המנהל המקצועי של מכון הרישוי, מר זבידאת בהאא (להלן: מר בהאא) – שהוגשה נגד המשיב, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים. הרקע לערעור לאחר חקירה שביצע המשיב, התברר כי במהלך החודשים אפריל-מאי 2019 בוצעה תרמית במכון הרישוי, במסגרתה אחד מבוחני הרכב במכון הרישוי, מר אחמד בכר (להלן: מר בכר), דיווח דיווחים כוזבים למחשבי המשיב בנוגע לכ-100 כלי רכב, אשר מעולם לא הגיעו למכון הרישוי – וזאת, בתמורה לתשלום כספי שקיבל מר בכר. הדיווחים הכוזבים נעשו באמצעות מכשיר אלקטרוני שנמסר למר עטאללה על-ידי המשיב, ואשר מאפשר חיבור למערכות המשיב, שלא דרך מערכות מכון הרישוי (להלן: טוקן). נגד מר בכר התנהל הליך פלילי, שבסיומו הורשע מר בכר בהתאם להודאתו בריבוי עבירות של לקיחת שוחד, וביום 15.2.2023 נגזר דינו ל-3.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי וכן קנס של 15,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו (ת"פ 8799-04-21). כחצי שנה לאחר שההליך בעניינו של מר בכר הסתיים, שלח המשיב למערערים מכתב אשר מזמן אותם לשימוע בטרם הפעלת סמכויות האכיפה המוקנות לו מכוח תקנה 4(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. במכתב זה פירט המשיב את המחדלים שנפלו בפעולותיהם של המשיבים בקשר עם התרמית של מר בכר. כך, ובין היתר, צוין כי מר עטאללה אִפשר למר בכר להשתמש בטוקן שלו, בניגוד להצהרתו שלא יעביר את הטוקן לאחר; ביחס למכון הרישוי פורטו הוראות שונות שנכתבו בכתב ההרשאה של מכון הרישוי ובחוזרי המשיב, אשר מטילים על מכון הרישוי ועל מנהלו המקצועי אחריות שילוחית למחדלי עובדי מכון הרישוי. כן פורטו הוראות שונות אשר מופיעות בנהלי המשיב, אשר מכון הרישוי ומר בהאא לא קיימו, ואשר נועדו לפקח על השימוש בטוקן ולמנוע דיווחים כוזבים. בהמשך למכתבו של המשיב למערערים שלחו המערערים למשיב את טענותיהם בכתב, וביום 4.2.2024 נשלחה להם החלטתו המנומקת של מר משה קירמאיר, מנהל אגף א' רישוי ופיקוח, רשות הרישוי (להלן: ההחלטה), אשר נקבע בה כי על המערערים יוטלו סנקציות כדלקמן: מר עטאללה – תעודת הבוחן של מר עטאללה תותלה בפועל לתקופה של 10 חודשים, וכן תותלה על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך שנתיים. מר בהאא – תעודת הבוחן של מר בהאא תותלה בפועל לתקופה של 6 חודשים, וכן תותלה על תנאי לתקופה של 8 חודשים למשך שנתיים. מכון הרישוי – כתב ההרשאה של מכון הרישוי יותלה בפועל לתקופה של 4 חודשים, וכן יותלה על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך שלוש שנים. המערערים לא אמרו נואש, והגישו עתירה מנהלית לבית משפט קמא נגד ההחלטה, במסגרתה ביקשו להורות על ביטול ההחלטה מהטעמים הבאים: ההחלטה לוקה בשיהוי כבד, שכן חלפו 4.5 שנים ממועד ביצוע העבירות על-ידי מר בכר ועד לשליחת ההזמנה לשימוע; נטען כי ההחלטה להטיל אחריות אישית על מכון הרישוי, בגין מעשים שנעשו על-ידי אחד מעובדיו, הינה בלתי סבירה באופן קיצוני; נטען כי הענישה שנקבעה למערערים היא לא מידתית, וזאת בשים לב לענישה שנקבעה בעע"מ 4632/20 מכון רישוי עד הלום נ' משרד התחבורה רשות הרישוי (28.10.2020) (להלן: עניין עד הלום); לבסוף, נטען כי ההחלטה מפלה את המערערים לרעה בהתחשב בעונשים שהושתו על-ידי המשיב על אחרים. בתגובתו לעתירה המנהלית, ביקש המשיב לדחותה. לטענת המשיב, ההחלטה התקבלה לאחר שהגורם הרלבנטי בחן את מכלול טענותיהם של המערערים בשימוע, ובהתאם להוראות הדין הרלבנטיות ולסמכויותיו. בנסיבות אלה לא קמה כל סיבה להתערבות שיפוטית בהחלטתה של רשות מנהלית, אשר פעלה בהתאם לסמכות שהוענקה לה, תוך הפעלת שיקול דעתה המקצועי באופן ענייני. המשיב המשיך ופירט את השיקולים השונים אשר הביאו אותו לקבלת ההחלטה, ובהם: המערערים כולם פעלו בניגוד להנחיות המשיב. מר עטאללה נתן למר בכר את הטוקן ואף את הסיסמה שמאפשרת את השימוש בו, וזאת מתוך מודעות לכך שהדבר אסור על-פי נהלי משרד התחבורה; ומכון הרישוי ומר בהאא לא קיימו את החובות המוטלות עליהם בעניין פיקוח על עובדיהם. עמדת המשיב היא כי מדובר בהתנהלות חמורה, אשר מצדיקה את הסנקציות שנקבעו. בכל מקרה, לא מדובר בהחלטה אשר חורגת ממתחם הסבירות באופן אשר מצדיק את התערבותו של בית המשפט; במענה לטענת השיהוי הודה המשיב כי התנהלותו בעניין זה לא הייתה מיטבית. הוסבר השיהוי נבע מהרצון להמתין עם הליך האכיפה עד לסיומו של ההליך הפלילי בעניינו של מר בכר, אולם המשיב סבור כיום כי לא היה מקום לפעול באופן זה, וכי היה ראוי לקיים את השימוע ברגע שהיו ראיות מנהליות מספקות. יחד עם זאת, המשיב סבור כי העובדה שנפל שיהוי בהליך האכיפה, איינו מצדיק התערבות בהחלטתו. בפסק דינו קיבל בית משפט קמא את העתירה בחלקה, וזאת בהתבסס על שני נימוקים: (1) בעניין עד הלום נקבע כי ריכוז הנתונים במכשירי הטוקן כרוך בבעיות, וכי לצד הצורך בשיפור טכנולוגי קיים צורך בנוהל מפורט וברור, שלא היה קיים בזמן אמת. נוכח האמור, צומצם עונש ההתלייה שהוטל על מכון הרישוי בעניין עד הלום לתקופה של שלושה חודשים, ובית משפט קמא סבר כי יש באמור בעניין עד הלום כדי להצדיק צמצום של הענישה גם בענייננו. אציין כי בעקבות עניין עד הולם שונו נוהלי משרד התחבורה, אולם נסיבות המקרה שלפנינו אירעו עוד בטרם ניתן פסק הדין; (2) השיהוי הכבד שנפל בקידומו של הליך האכיפה המנהלית מצדיק התערבות בענישה. בעניין זה נקבע כי אכן מדובר בטעות בתום-לב של המשיב, אולם השיהוי הכבד, שאינו מוצדק, מצדיק התערבות בענישה שנקבעה למערערים. מנגד, בית המשפט עמד על החומרה הרבה במעשיהם של המערערים, ועל הסכנה לציבור שנגרמה בעקבות התנהלותם. בסיכומם של דברים, החליט בית משפט קמא לצמצם באופן משמעותי ביותר את עונשי ההתלייה בפועל שהושתו על המערערים – זאת, באופן הבא: מר עטאללה – תקופת ההתלייה בפועל קוצרה מעשרה חודשים לשישה. מר בהאא – תקופת ההתלייה בפועל קוצרה משישה חודשים לשלושה. מכון הרישוי – תקופת ההתלייה בפועל קוצרה מארבעה חודשים לארבעים יום. הערעור המערערים, שלא נחה דעתם מפסק הדין קמא, הגישו את הערעור שלפנינו בו ביקשו שנורה על ביטולה של ההחלטה במלואה, כך שלא תוטל עליהם כל סנקציה בגין מחדליהם. במסגרת הערעור חזרו המערערים על טענותיהם בעתירה המנהלית, וטענו כי בית המשפט שגה בכך שלא קיבל את טענותיהם במלואן. לצד הערעור, הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, כך שהעונשים שהושתו עליהם יכנסו לתוקף רק אחרי מתן פסק הדין בערעור. דיון והכרעה לאחר עיון במסמכים שהונחו לפניי, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים – זאת, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בערעורים מנהליים מכוחה של תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. לערעור זה אין כל סיכוי להתקבל. הלכה היא עמנו כי – "נקודת המוצא לדיון בביקורת שיפוטית על רשויות מינהליות המפעילות סמכויות אכיפה היא, כי לגורמי האכיפה מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להפעלת סמכויות אלה. על כן, בית המשפט לא יתערב בנקל בהחלטה מינהלית של גורמי אכיפה, אלא במקרים חריגים בלבד. הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר עסקינן בגוף רגולטורי המקבל החלטה מקצועית, ובייחוד כאשר מדובר בהליך אכיפה הכולל שימוע מקצועי, סדור ומובנה, כפי שאירע במקרה דנן" (ראו: בג"ץ 5961/21 מוחסן נ' שר הבינוי והשיכון, פסקה 13 (1.11.2021)). דברים אלה יפים לענייננו. המערערים מתכחשים לאחריותם למחדליו של מר בכר, אולם הכחשתם זו מנוגדת ניגוד גמור למה שנקבע בעניין עד הלום לפיו: "התופעה של רכבים שעולים על הכביש מבלי שעברו רישוי שנתי כהלכתו, היא תופעה מדאיגה וחמורה, וכפי שנמסר לנו הדברים מגיעים כדי "מכת מדינה". לכל מכון רישוי יש אחריות על הנעשה בתחומו, ואין מדובר אך ב"אחריות מיניסטריאלית". על מכון רישוי מוטלת חובת פיקוח ובקרה על צוות העובדים והבוחנים, תוך שימוש מירבי בכל אמצעי הפיקוח והבקרה, כמו המצלמות ופלטי המחשב, ולרבות בדיקת הפלט ממכשיר הטוקן, הגם שהמכשירים נמסרים לשימושם האישי של הבוחנים." (עניין עד הלום, פסקה 3; ההדגשה הוספה – א.ש.)). אני סבור שדי באמור על-מנת לדחות את הערעור. התוצאה הרצויה מבחינתם של המערערים בערעור זה היא שלא תוטל עליהם כל סנקציה בקשר עם מחדליהם הרבים והמשמעותיים. אלא שתוצאה זו, על-אף שהיא רצויה מבחינתם של המערערים, אינה רצויה כלל וכלל מבחינה חברתית. פשיטא הוא, כי תוצאה כאמור לא תהא מוצדקת נוכח מחדליהם הקשים של המערערים ולאור הפסיקה אשר קובעת כי למכון הרישוי אחריות על הנעשה בתחומו. המערערים ניסו לאבחן את פסק הדין בעניין עד הלום מענייננו, וטענו שבעניין עד הלום היו נסיבות מחמירות בדמות הרשעות קודמות של מכון הרישוי באותו עניין. אלא שהמערערת מתעלמת מכך שמספר הרכבים שבעניין עד הלום ניתנו דיווחים כוזבים בעניינם עמד על כמחצית ממספר הרכבים בענייננו. מעבר לכך, איני סבור שעלה בידי המערערים להוכיח אכיפה בררנית, הן ביחס לפרשת עד הלום והן ביחס להליכים נוספים אותם ציינו המערערים בעתירה המנהלית ובערעור (ראו: בג"ץ זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 307 (1999)). באשר לטענות בדבר השיהוי – אכן, בהחלטת המשיב נפל שיהוי משמעותי, והמשיב עצמו סבור ששיהוי זה לא היה צריך לקרות. עם זאת, ספק רב בעיניי אם שיהוי זה מצדיק התערבות בהחלטתו של המשיב בדרך של צמצום הסנקציה שנקבעה, חלף החזרת הדיון למשיב, על-מנת שיקבל החלטה תוך התחשבות בחלוף הזמן. כמו-כן, איני סבור כי השיהוי מצדיק צמצום משמעותי בסנקציה שהוטלה על המערערים. בין כך ובין כך, לא מונח לפנינו ערעור מצד המשיב; ועל כן אסתפק בלומר כי נדמה שהחלטת בית משפט קמא בוודאי אינה קוראת להתערבותנו בדרך של צמצום נוסף בענישה המקלה שנקבעה למערערים. סוף דבר – הערעור נדחה בזאת על הסף, וממילא נדחית גם הבקשה לסעד זמני. משלא התבקשה תשובה לערעור, ונוכח המתכונת הדיונית שבה ניתן פסק הדין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"א באייר התשפ"ד (‏29.5.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 24043120_F01.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1