ע"פ 4312-11
טרם נותח
פלוני נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 4312/11
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4312/11
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט צ' זילברטל
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.04.2011 בתיק תפ"ח 1060/09, שניתן על ידי כב' השופטים: ש' דותן, ש' שוחט ו-ד' אבניאלי
תאריך הישיבה:
ד' בטבת התשע"ג
(17.12.2012)
בשם המערער:
עו"ד ירון ברזילי; עו"ד נועם בן-שלום
בשם המשיבה:
עו"ד מאיה חדד
פסק-דין
השופט ח' מלצר:
1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ש' דותן, ש' שוחט ו-ד' אבניאלי) מתאריך 12.04.2011 ב-תפ"ח 1060/09, בגדרו נגזרו על המערער, לאחר שהודה במסגרת הסדר טיעון במה שיוחס לו בכתב אישום מתוקן, העונשים הבאים: עשר שנות מאסר בפועל, ושנתיים מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע, או עבירה מסוג פשע, במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר.
להלן יפורטו בתמצית העובדות הנדרשות להכרעה בערעור.
עובדות כתב האישום והסדר הטיעון
2. על פי האמור בכתב האישום המתוקן, בתאריך 22.07.2009, בשעה 07:30 לערך, יצאה א.א. (להלן: המתלוננת) מפתח דירתה בתל-אביב בדרכה לעבודתה. המערער ארב למתלוננת בחדר המדרגות, קפץ עליה, סתם את פיה ודחפה בכוח חזרה לתוך דירתה. לאחר מכן הפיל המערער את המתלוננת לרצפה, ודחף חולצה לתוך פיה. משניסתה המתלוננת לזעוק לעזרה, תפס המערער את ראשה והטיח אותו ברצפה מספר פעמים. המערער הודיע למתלוננת כי בכוונתו לאנוס אותה, קרע את חולצתה, משך את חזייתה ונישק אותה בפיה ובחזה. בהמשך, כך על פי האמור בכתב האישום המתוקן, הרים המערער את חצאיתה של המתלוננת, הפשיל את תחתוניה, וניסה לבעול אותה באמצעות החדרת איבר מינו לאיבר מינה. משהדבר לא צלח – בעל המערער את המתלוננת באמצעות החדרת אצבעותיו לאיבר מינה. כמו כן ליקק המערער את איבר מינה של המתלוננת וכן דחף את אפו לאיבר המין שלה. כל זאת עשה המערער, על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, לצורך סיפוק וביזוי מיני. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו למתלוננת חבלות קשות.
בסמוך לאחר המתואר לעיל, הוציא המערער את תעודת המתלוננת מתוך תיקה, והחל לשנן בעל פה את המספר שהופיע בתעודה המזהה, תוך שהוא אומר למתלוננת כי: "צריך היה להרוג אותה".
נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המערער בעבירות הבאות: אינוס תוך גרימת חבלה (עבירה לפי סעיף 345(א)(1), בשילוב עם סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), ניסיון אינוס תוך גרימת חבלה (עבירה לפי סעיף 345(א)(1) בשילוב עם סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין ובשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין), ומעשה מגונה בכוח (עבירה לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין).
3. בתאריך 21.04.2010 הודיעו המערער והמשיבה כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, במסגרתו הוסכם על תיקון כתב האישום (שנוסחו הוא כמתואר בפיסקה 2 שלעיל), כך שלא יוחסה למערער החדרת איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, כפי שנטען בכתב האישום המקורי. עוד הוסכם כי המערער יודה בעובדות כתב האישום המתוקן, כי הסניגור יהיה חופשי בטיעוניו לעונש, ואילו המשיבה תבקש מבית המשפט לגזור על המערער 10 שנות מאסר בפועל לכל היותר. עוד באותו היום הודה המערער בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובהתאם הוא הורשע בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.
גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד
4. חלק נכבד מהטיעונים לעונש שהושמעו טרם גזר הדין הוקדש לשאלת מצבו הנפשי של המערער, וכל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת פסיכיאטרית וראיות רפואיות אחרות, אשר לדברי בית המשפט המחוזי הנכבד "נועדו להצביע על קווים באישיותו של הנאשם והבעיות מהן הוא סובל". עם זאת לא היתה מחלוקת שהמערער לא היה בלתי שפוי בעת ביצוע העבירות, במשמעות הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין.
5. בית המשפט המחוזי הנכבד פתח את גזר דינו בהדגשת החומרה היתרה של מעשי המערער, וציין כי לחומרה זו נלוותה אלימות קשה ו-"כל אלה מצטרפים למסכת זוועתית, שהמתלוננת ציינה כי היא מתקשה להשתחרר ממנה". עוד ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי אף על פי שהמערער הודה במיוחס לו, הוא לא הצליח לבטא אמפתיה כלפי המתלוננת, או חרטה על מעשיו.
לכף הזכות, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד את נסיבות חייו הקשות של המערער, את הודאתו, שחסכה עדות מהמתלוננת, ואת העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי.
לאחר מכן, פנה בית המשפט המחוזי הנכבד לדון בשאלת מצבו הנפשי של המערער. לא היתה מחלוקת, כי המערער סובל, למצער, מ-"הפרעות אישיות קשות", וכי הוא "אושפז מספר לא מבוטל של פעמים בשל מצבים פסיכוטיים פעילים וטופל תרופתית". עיקר המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה היתה האם המערער חולה בסכיזופרניה פרנואידית, אם לאו. בית המשפט המחוזי הנכבד לא הכריע במחלוקת זו, אך ציין כי: "העמדת העונש הנגזר על הנאשם [המערער כאן – ח"מ], בנסיבות החמורות של המקרה שלפנינו, על מחצית העונש המקסימלי הנקוב בצידה של עבירה אחת, מהווה התחשבות ראויה ומידתית במצבו הנפשי של הנאשם, גם אם נובע הוא ממחלת הסכיזופרניה". בהמשך נדרש בית המשפט המחוזי הנכבד להשוואת עניינו של המערער למקרים דומים שהתבררו בפסיקה בעבר. בית המשפט המחוזי הנכבד דן באריכות במספר פסקי דין שאליהם הפנו הצדדים (אליהם נתייחס אף אנו בהמשך), ולבסוף מצא כי העונש ההולם, נוכח נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות של המערער, הינו עונש של 10 שנות מאסר בפועל, דהיינו ברף העליון של העונש אליו עתרה המשיבה, וכן שנתיים מאסר על תנאי, הכל כאמור בפיסקה 1 שלעיל.
6. מכאן הערעור שלפנינו, המכוון כנגד חומרת עונש המאסר בפועל שהושת על המערער.
טענות הצדדים
7. טענתו המרכזית של המערער נוגעת לשאלת מצבו הנפשי. לשיטתו – בית המשפט המחוזי הנכבד היה צריך להכריע בשאלה האם הוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית. במסגרת זו היה על בית המשפט המחוזי הנכבד לקבוע כי הוא חולה במחלה זו, ובהתאם, ולנוכח עמדת הפסיקה בעניין – להשית על המערער עונש מופחת מזה שגזר עליו. בהקשר זה מוסיף המערער וטוען כי בית המשפט המחוזי הנכבד התעלם ממספר פסקי דין שהוגשו לו מטעם ההגנה, והעדיף להקביל את עניינו של המערער לפסקי דין אחרים, שהוגשו לו מטעם המשיבה, ואשר נסיבותיהם חמורות בהרבה, לשיטתו.
כן טוען המערער כי בתקופה האחרונה חלה הרעה במצבו ולצורך זה הוא ביקש להסתמך על מסמכים רפואיים ואחרים שהגיעו לידיו לאחר גזר הדין.
המערער טוען בנוסף כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד משלא נתן די משקל לכך שכתב האישום "תוקן באופן מהותי", כדבריו, לכך שהוא נעדר עבר פלילי, ולהודאתו בכתב האישום המתוקן.
8. באת-כח המשיבה טוענת מצידה כי בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בגזר דינו כי העונש שהושת על המערער הינו עונש ראוי, וזאת אפילו אם תתקבל טענת המערער לפיה הוא חולה בסכיזופרניה פרנואידית. לגישת המשיבה, מכלול הראיות בתיק איננו מראה באופן חד-משמעי כי המערער אכן חולה במחלה זו, אך אין ספק כי מצבו הנפשי של המערער אמנם לקוי. יחד עם זאת, לשיטתה, העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת מעשיו, ואין עילה להתערב בו. עוד ציינה באת-כח המשיבה כי תיקון כתב האישום, באופן כזה שנמחקה ממנו החדרת איבר מינו של המערער – איננו בעל משמעות "דרמטית" כלשונה, בנסיבות. לדבריה, גם כתב האישום המתוקן מתאר מעשה אונס אלים ואכזרי, ולכן אין מקום להתערבותנו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.
דיון והכרעה
9. לאחר עיון בערעור ובחומר שצורף לו, ובעקבות שמיעת טיעוני הצדדים בפנינו, החלטנו לקבל את הערעור בחלקו, כך שעונש המאסר בפועל שהושת על המערער יקוצר במידת-מה ויועמד על תקופה של שמונה שנים. הטעמים לכך יובאו מיד בסמוך.
10. טענתו המרכזית של המערער, הן בפני הערכאה המבררת הן בפנינו, היתה, כאמור, כי יש להתחשב במצבו הנפשי החמור כנסיבה משמעותית לקולא. למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי מצב נפשי לקוי אכן מהווה נתון בעל משקל, אשר יש בו כדי להביא, בנסיבות מסוימות, להקלה בעונש. עוד אין מחלוקת כי המערער שבפנינו אמנם סובל מבעיות נפשיות רציניות. הסוגיות בהן חלוקות דעות הצדדים הינן:
ראשית, בשאלה האם סובל המערער ממחלת הסכיזופרניה הפרנואידית;
ושנית, בשאלה האם בית המשפט המחוזי הנכבד נתן משקל מספק למצבו הנפשי של המערער.
נדון בסוגיות אלה לפי סדרן.
האם סובל המערער מ-"מחלת נפש"
11. בית המשפט המחוזי הנכבד נמנע, כאמור, מלהכריע בשאלה זו – וגם לטעמנו אין צורך בהכרעה חד-משמעית בנושא כאן, שכן כאשר עסקינן בסוגיית מצבו הנפשי של נאשם, יש להבחין בין משמעות הדברים בשלב הכרעת הדין, לבין הנפקות שיש לכך בשלב גזר הדין. נבהיר:
בשלב הכרעת הדין, עיקר החשיבות היא לצורך ההכרעה בשאלת תחולתו, בנסיבות העניין, של סייג אי-שפיות הדעת, הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. אחת החלופות לתנאי סף לתחולתו של סייג זה, כקבוע ברישא לסעיף הנ"ל, היא שהנאשם סבל מ-"מחלה שפגעה ברוחו". לכן, בטרם יקבע בית המשפט כי עניינו של נאשם נכלל בגדרי סייג אי-השפיות (בחלופה האמורה), עליו להכריע תחילה בשאלה האם אכן סובל הנאשם ממחלת נפש.
שונים הם פני הדברים בשלב גזר הדין. בחיקוקים השונים העוסקים בהתחשבות במצבו הנפשי של נאשם לצורך גזירת עונשו (שכולם אינם חלים ישירות בענייננו) – לא מצאנו, כפי שהדבר קבוע בסעיף 34ח הנ"ל, דרישה ברורה לקיומה של "מחלה". כך מדבר סעיף 40ט(א)(6) לחוק העונשין רק על "יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו", וסעיף 40ט(א)(9) לחוק זה דן ב-"קרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב' לפרק ה'" (לחוק העונשין). באופן דומה, סעיף 300א(א) לחוק העונשין עוסק במצב של "הפרעה נפשית חמורה".
מכאן, שכדי להביא בחשבון את מצבו הנפשי של נאשם לצורך הקלה מסוימת בעונשו, אין צורך ברור – כפי שזה קיים בטרם הכרעה בשאלת תחולתו של סייג אי-השפיות – לקבוע אם הנאשם חולה בהכרח במחלת נפש. בניסוח אחר של הדברים, לצורך גיבוש הנתונים בשלב גזר הדין, די בכך שיקבע כי הנאשם סובל מהפרעה נפשית משמעותית, וזאת מבלי לקבוע ממצא חד-משמעי באשר לקיומה של מחלת נפש של ממש.
12. ומן הכלל אל הפרט: אין מחלוקת כי המערער שבפנינו סובל מליקוי נפשי מהותי – ודי בכך לצורך ההליך שבפנינו. לא מצאנו איפוא צורך להדרש מחדש למכלול הראיות וחוות הדעת הרפואיות (לרבות אלו החדשות), ולקבוע האם המערער הינו סכיזופרן פרנואידי, דהיינו חולה במחלת נפש, או "רק" בעל הפרעה נפשית חמורה, שאיננה בגדר מחלת נפש, שהוכרה ככזו על ידי הפסיכיאטריה. כל זאת, כאמור, נוכח העובדה שאיננו נזקקים פה לשאלה האם המערער היה בלתי שפוי במשמעות הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. כך או כך, דומה שקשה לחלוק על העובדה, שלמעשה היא מוסכמת על הצדדים, שגם אם המערער איננו חולה במחלת הסכיזופרניה הפרנואידית, הרי שהוא סבל וסובל מהפרעה נפשית קשה הקרובה לכך והיה גם מאושפז פעמים אחדות (ולא נפרט יותר מטעמים של צנעת הפרט וסודיות רפואית).
משקל מצבו הנפשי של המערער על הענש הראוי
13. גם בסוגיה זו, ראשית דרכנו בהסכמת הצדדים לפיה להפרעה הנפשית הקשה ממנה סובל המערער – יש לייחס משקל בלתי מבוטל לצורך גזירת דינו. הדברים אף נקבעו בעבר באופן מפורש בהלכה שיצאה מבית משפט זה (ראו: ע"פ 10416/07 דולינסקי נ' מדינת ישראל (07.12.2009), שם נאמרו הדברים בהקשר לעבירת ההריגה). למעשה, המחלוקת בין הצדדים שלפנינו מצטמצמת לשאלה האם בית המשפט המחוזי הנכבד נתן גם משקל הולם למצבו הנפשי האמור של המערער, וזאת בהתחשב בפסקי דין בהם התבררו נסיבות דומות, בצד שאר שיקולי הענישה שנמנו בגזר הדין.
14. אין חולק כי בפסיקותיו של בית משפט זה, ובערכאות נמוכות יותר, נוכל למצוא מספר פסקי דין שעסקו בסיטואציות קרובות, בהם הושתו על מי שהורשעו באינוס, תוך הפעלת אלימות, עונשים חמורים יותר מהעונש שהושת על המערער שבפנינו. כך, לדוגמה, ב-ע"פ 10193/07 הרוש נ' מדינת ישראל (18.04.2012) נגזרו על המערער 15 שנות מאסר בפועל, וב-ע"פ 8802/07 סימנדויב נ' מדינת ישראל (12.11.2009), אליו התייחס גם בית המשפט המחוזי הנכבד, נפסקו 11 שנות מאסר בפועל. עוד נציין את ע"פ 1248/05 חכמון נ' מדינת ישראל (08.11.2006), שגם הוא נזכר בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, שם הושתו על המערער 13 שנות מאסר בגין מעשי סדום בקטינים, שבוצעו ללא אלימות.
מן העבר האחר, ניתן למצוא פסקי דין רבים בהם הושתו על נאשמים בעבירות ובנסיבות דומות – דהיינו עבירות אינוס תוך הפעלת אלימות, במקרים בהם הנאשם סבל מהפרעה נפשית כזו או אחרת – עונש קל באופן משמעותי מזה שהושת על המערער שבפנינו: ב-תפ"ח (ת"א) 1175/04 מדינת ישראל נ' פלוני (03.07.2006) נגזרו על הנאשם 7 שנות מאסר בפועל; ב-תפ"ח (ב"ש) 1133/08 מדינת ישראל נ' פלוני (24.06.2010) הושתו 5 שנים ו-5 חודשי מאסר בפועל (ערעורו של הנאשם לבית משפט זה נדחה – ראו: ע"פ 269/12 פלוני נ' מדינת ישראל (18.10.2012)), וב-תפ"ח (י-ם) 4005/01 מדינת ישראל נ' פלוני (09.07.2001) נגזרו 5 שנות מאסר בפועל. מקרה שנסיבותיו חריגות במיוחד הוא תפ"ח (ב"ש) 1093/05 מדינת ישראל נ' ע.ש. (04.12.2006): באותה פרשה, הגיעו הנאשם והמאשימה להסדר טיעון לפיו המדינה לא תעתור כלל להשתת עונש מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי הנכבד החליט שלא לכבד את הסדר הטיעון, והשית על הנאשם 30 חודשי מאסר בפועל. ערעורו של הנאשם לבית משפט זה התקבל, בין השאר בשים לב למצבו הנפשי המורכב עד מאד של המערער, ועונש המאסר בפועל בוטל (ע"פ 351/07 פלוני נ' מדינת ישראל (06.06.2007)).
15. בהתייחס לאמור בפיסקה 14 שלעיל – נעיר כי מובן הדבר שלא נוכל למצוא מקרה שבו התבררו נסיבות הזהות לחלוטין לענייננו, ובעבירות מהסוג שהמערער הודה בהן. על כגון דא נאמר כבר בעבר כדלקמן:
"מטבע הדברים, כל אחד מהצדדים היפנה אותנו לפסיקה התומכת בטענותיו. הפסיקה, כדרכה של פסיקה, מספקת עיגון לטענות מכאן ומכאן. שלא לדבר
על-כך שלעולם לא ניתן למצוא מקרה שיהא זהה לחלוטין בכל נסיבותיו ובכל רבדיו למקרה הנדון" (ע"פ 52518-07-12 לגטווי נ' מדינת ישראל (19.11.2012)).
בזוכרנו האמור – הרי שלאחר בחינת מכלול פסקי הדין שעסקו בנסיבות דומות, הן אלה שפרטיהם צוינו לעיל, הן אחרים שהוצגו על ידי הצדדים והן נוספים – מצאנו כי אכן יש איזשהו יסוד בטענת המערער לפיה בית המשפט המחוזי הנכבד השית עליו עונש קשה בהרבה (כדי כפל) מזה הנהוג בעת גזירת עונשם של נאשמים שהואשמו בעבירות דומות ואשר סובלים מליקוי נפשי חמור, כמו זה של המערער שבפנינו. אמנם היתה פה הצדקה להחמרה משמעותית בעונש, אפילו מעבר למקובל במצבים דומים, זאת בשל אכזריות המעשים בגינם הורשע המערער ובגין הנזקים הכבדים שנגרמו למתלוננת, שהם בבחינת סיוט לכל אשה. אכן כדברי השופט א' א' לוי בשם בית המשפט ב-ע"פ 6730/05 פלוני נ' מדינת ישראל (09.02.2006):
"הכופה את עצמו על אישה... שלא בהסכמתה החופשית, לא רק את גופה הוא מחלל, אלא גם בנשמתה הוא פוער פצעים. מעשה אינוס באישה כרוכה בו רמיסת כבודה כאדם, והוא מלווה בטראומה לזמן ממושך, שלעיתים קרובות משנה את חייה מן הקצה אל הקצה. על כן, קבעה ההלכה הפסוקה כי דינם של עבריינים בתחום זה למאסר ממושך, הן כדי לגמול להם על הרעה שעוללו, והן כדי להרתיע את הרבים."
יחד עם זאת נוכח מצבו הנפשי המורכב ביותר של המערער דומה שלא היה צריך למצות פה את רף הענישה העליון, לו עתרה המשיבה.
16. העולה מכל המקובץ מוביל איפוא למסקנה כי בהתחשב בהפרעה הנפשית הקשה בה לוקה המערער ובמצבו הנתון, ובשים לב לעובדה שהוא הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן וחסך בכך את עדות המתלוננת והטראומה הנלווית לכך, הרי שבהתייחס למכלול הנסיבות, לרבות סבלה של המתלוננת – הגישה המחמירה שננקטה היתה בעיקרון מוצדקת ואולם אף אותה יש להגביל מעט כאן משיקולי מידתיות. לפיכך מצאנו לנכון להפחית שנתיים מעונש המאסר בפועל שהושת על המערער, כך שזה יעמוד על שמונה שנים, במקום עשר השנים שאותן גזר עליו בית המשפט המחוזי הנכבד. עונש המאסר על תנאי שהושת על המערער יוותר ללא שינוי.
17. סיכומם של דברים: הערעור מתקבל בחלקו, כאמור בפיסקה 16 שלעיל.
ניתן היום, ב' בתמוז התשע"ג (10.06.2013).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11043120_K06.doc עכ+מה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il