שפאר, סיטון, הניג ושות' נ. צבי ליפשיץ

פסק-דין בתיק ע"א 4312/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4312/08 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערת: שפאר, סיטון, הניג ושות' נ ג ד המשיב: צבי ליפשיץ ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' אביב), מיום 15.4.2008, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 9562/07 בשם המערערת: עו"ד חגי סיטון; עו"ד דורית פילו פסק-דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' אביב), שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 9562/07. 1. המערערת הגישה כנגד המשיב תביעה לתשלום שכר טרחה עבור שירותים משפטיים שהעניקה לו. במהלך ישיבת קדם משפט מיום 10.3.08, פנה בית המשפט אל באת-כוח המערערת ושאל אותה עבור אילו שירותים ועבור איזו תקופה חלה התביעה. כמו כן ציין בפניה בית המשפט, כי לא ניתן להבין האם במסגרת התביעה נתבעים אף סכומים החופפים להסדר הפשרה אשר היה בין הצדדים בשנת 2001 והאם התביעה כוללת גם אי תשלום על פי הסדר הפשרה. באת-כוח המערערת השיבה כי כתב התביעה ברור. עם זאת, לשאלת בית המשפט האם הסכם הפשרה סיים את כל המחלוקות עד למועד התביעה הקודמת או שהתביעה חלה גם על שירותים משפטיים אשר קדמו לאותו כתב תביעה, השיבה באת-כוח המערערת כי עליה לברר זאת עם עו"ד סיטון ממשרדה, שהיה זה שנתן שירותים משפטיים למשיב. בהמשך, ציין בית המשפט כי מתעוררת שאלה של התיישנות. באת-כוח המערערת טענה לעניין זה, כי התביעה לא התיישנה מאחר שמדובר בחשבון מתמשך. בהמשך שאל בית המשפט האם טענת ההתיישנות לא נטענה בכתב ההגנה ובא-כוח המשיב ענה כי לא הייתה התייחסות בכתב ההגנה לנושא ההתיישנות, מאחר שהנחת היסוד הייתה שהסדר הפשרה סגר את כל החובות עד לאותו מועד. בשלב זה, טוענת המערערת, החל בית המשפט להכתיב החלטה, אך לאחר שהבהירה באת-כוח המערערת כי נושא ההתיישנות לא עלה בכתב ההגנה אלא ביוזמת בית המשפט, הורה בית המשפט לקלדנית למחוק את ההחלטה והחל להכתיב החלטה חדשה. בתגובה לטענת באת-כוח המערערת הודיע בא-כוח המשיב כי ירצה לתקן את כתב הגנתו, ובתגובה ציינה באת-כוח המערערת כי ישיבת קדם משפט אינה מקצה שיפורים לאמור בכתבי הטענות. בתגובה, כך נטען, פנה אליה בית המשפט ואמר לה שהיא זו שמנסה לעשות מקצה שיפורים. 2. לטענת המערערת, בהחלטה החדשה שיצאה מתחת ידו, הוסיף בית המשפט כי: "בשולי הדברים אציין כי, אם אכן יסתבר כי התובעת תובעת עבור תקופה הקודמת להסכם הפשרה, תשקול התובעת אם יהיה זה נכון מצידה להתנגד לבקשה לתיקון כתב הגנה, זאת לנוכח הבהרתו של ב"כ הנתבע כי את כתב ההגנה הכין על-פי ההנחה כי התביעה דנן חלה לתקופה של מהסכם הפשרה ואילך". 3. בשלב זה, הגישה המערערת בקשה לפסלות שופט בה טענה כי בית המשפט נוקט כבר בתחילת ההליך עמדה עיינת וברורה. לטענתה, במקרה דנן פרוטוקול הדיון אינו משקף את כל אשר נאמר באולם בית המשפט, בהתאם לסעיף 174 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). עוד נטען כי בית המשפט מחק את החלטתו הקודמת והחליפה בחדשה, מבלי שהדבר צוין בפרוטוקול. כמו כן, טענה כי בית המשפט העלה ביוזמתו את שאלת ההתיישנות, הביע דעתו בעניין זה ואף ציין כי על המערערת לשקול אם יהיה זה נכון מצידה להתנגד לבקשה לתיקון כתב הגנה. לפיכך, טענה המערערת, עולה חשש ממשי כי בית המשפט כבר הביע את דעתו ביחס לתביעה אשר תלויה ועומדת בפניו. עוד נטען כי במקרה דנן אין המדובר רק בהרגשה סובייקטיבית אלא במקרה חריג המעיד על חשש אובייקטיבי ומוצדק למשוא פנים. 4. בהחלטה מיום 15.4.08 דחה בית המשפט את בקשת הפסילה בקובעו כי אין לו כל דעה קדומה, העדפה או עמדה מכל סוג שהוא לגבי המחלוקת הנטושה בין הצדדים. כן קבע בית המשפט כי אין בפעולה מן הפעולות אשר נקט בדיון כדי להעלות צל צילו של חשש, לספק כלשהו, להבעת עמדה או לגיבוש דעה. לפיכך, כך ציין בית המשפט, מניעיה של הבקשה אינם ברורים לו. בכל הנוגע לטענת המערערת בעניין ההתיישנות, קבע בית המשפט כי אין לטענה זו כל משמעות ונפקות ממשית ואין בכך כדי לפגוע במערערת אף לא במקצת. עוד קבע בית המשפט, כי על פי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) יש להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, וההזדמנות הראשונה של המשיב הייתה בכתב הגנתו. אם המשיב לא העלה טענה זו, לא תצמח לו תועלת מכך שבדיון הוזכר עניין זה. עוד ציין בית המשפט כי הערתו בקשר להתיישנות נאמרה ביחד עם הערות נוספות על קשיים ומחלוקות, במסגרת ניסיונותיו "לעשות סדר" כפי שנקבע בתקנה 143(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולבדוק על איזו תקופה ועבור אילו שירותים חלה התביעה. בעקבות זאת הפנה בית המשפט את תשומת ליבה של המערערת לסמכותו למחוק כתב תביעה או לכפות על תיקונו כאשר הוא מנוסח בדרך הפוגעת באפשרות לנהל את ההליך. בכל הנוגע לטענת המערערת לעניין מחיקת ההחלטה, קבע בית המשפט כי התחיל להכתיב החלטה מסויימת אשר תוכנה היה על פי הדברים אשר אמרה לו באת-כוח המערערת באותה נקודת זמן, ואשר היה בה כדי לסיים את הישיבה. אותה החלטה, כך ציין בית המשפט, נועדה לכפות על באת-כוח המערערת לבצע בירור עובדתי אצל המערערת כדי להבהיר את האמור בכתב התביעה ולמנוע מחיקתה והיא נכתבה נוכח סירובה העקבי של באת-כוח המערערת לשתף פעולה ולהבהיר את כתב התביעה. עוד קבע בית המשפט, כי במהלך הכתבת ההחלטה, התפרצה באת-כוח המערערת וביקשה להוסיף ולהבהיר דברים, ולבסוף נעתרה לבקשת בית המשפט לבדוק את העובדות עם עו"ד סיטון. לאור האמור, לא היה עוד צורך בהחלטה החריפה שהחל בית המשפט להכתיב, ומשכך היא נמחקה בהיותה בלתי רלוונטית. 5. בית המשפט הוסיף וקבע כי טענת המערערת כאילו בית המשפט מחק את ההחלטה כדי להעלים את העובדה שטענת ההתיישנות הועלתה ביוזמתו, היא טענה לא ראויה שמוטב היה לו לא הועלתה כלל. זאת, שכן עיון בהחלטה אשר סיימה את הישיבה מעלה, כי בית המשפט חזר על הדברים והבהיר כי העלה באוזני באת-כוח המערערת את טענת התיישנות. עוד ציינה השופטת אביב, כי לעניין ההתבטאות המיוחסת לה היא אינה זוכרת האם אמרה את הדברים המיוחסים לה, אך היא עמלה רבות בנסיון להבהיר לבאת-כוח המערערת כי לאור העובדה שהיא נדרשת לתקן או להבהיר את כתב התביעה, הרי שהמשיב זכאי לתקן את כתב ההגנה או לפחות לבקש לתקנו. עוד קבע בית המשפט כי בהצעה שנכתבה בשולי ההחלטה, בה הציע למערערת שלא להתנגד לבקשה של המשיב לתיקון כתב הגנה לאחר הבהרת כתב התביעה, אין שמץ של נקיטת עמדה אלא זו הצעה עניינית הנובעת מהוראות הדין וההגיון הפשוט. לבסוף, ציין בית המשפט כי נימוקי בקשת הפסילה אינם ראויים וכי טוב הייתה עושה באת-כוח המערערת אם הייתה נמנעת מהגשת הבקשה בפזיזות. כן קבע בית המשפט כי מאחר שנתבקשה תגובת המשיב, מחויבת המערערת בתשלום הוצאותיו בסך של 5,000 ₪. 6. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערערת חוזרת על האמור בבקשת הפסלות ומוסיפה כי החלטת בית המשפט בבקשת הפסלות כוללת התבטאויות חריפות כלפי באת-כוח המערערת וכן תיאור חסר כל יסוד של מהלך הדיון מיום 10.3.08. אמירות אלה, כך נטען, מטילות דופי בהתנהלות באת-כוח המערערת על לא עוול בכפה. לטענת באת-כוח המערערת, היא לא התפרצה בשום שלב של הדיון והסכימה מיד לבקשת בית המשפט לברר שאלה מסויימת עם עו"ד סיטון (אשר הכין את כתב התביעה) ולמסור הבהרה ובפירוש לא סירבה לכך בעקשנות. עוד נטען כי בהחלטת בית המשפט בבקשת הפסילה סותר הוא את עצמו ואת הדברים שנאמרו על ידו במהלך הדיון בקובעו כי אם המשיב לא העלה את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה מה יועיל לו אם בדיון לאחר מכן הוזכר עניין זה. לטענת המערערת, הרי לשם כך בדיוק אפשר בית המשפט למשיב להגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה – על מנת לאפשר לו לכלול בכתב ההגנה המתוקן את טענת ההתיישנות. המערערת מוסיפה וטוענת כי לאחר מתן החלטת בית המשפט בבקשת הפסלות, ולאור האופן בו התבטא בית המשפט כלפי באת-כוח המערערת, נראה כי אין כל ספק כי בית המשפט כבר הביע דעתו ביחס למערערת. בתביעה נשוא תיק זה, נטען, המערערת מייצגת את עצמה, מאחר שהמערערת הינה שותפות עורכי-דין, בה שותפה באת-כוח המערערת. לפיכך טוענת המערערת, כי התבטאויות בית המשפט כלפי באת-כוח המערערת מהוות למעשה הבעת דעה גם עליה, וקיים חשש כבד כי בית המשפט כבר גיבש דעתו באשר למערערת ובאשר לתוצאות ההליך. לבסוף, טוענת המערערת כי סכום ההוצאות בו חויבה במסגרת הליך בקשת הפסילה אינו סביר, במיוחד ביחס לסכומים הנפסקים בבתי משפט השלום. כמו-כן, נטען כי מאחר שהדיון בתיק לגופו של עניין טרם החל, אין במקרה זה חשש לעיכוב הליכים ולפגיעה במי מן הצדדים. במידה שלא יתקבל הערעור, מבקשת המערערת כי ימחקו מן ההחלטה אמירותיו של בית המשפט ביחס לבאת-כוח המערערת. 7. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי שופט ייפסל רק כאשר יוכח כי יש בהתבטאותו כלפי בעל דין משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, באופן המייתר את המשך המשפט בפניו (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3)608 (1994); ע"א 11484/05 טאוב נ' אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ (לא פורסם, 23.3.2006); ע"א 2315/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 3.6.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 194, 196 (2006)). זאת ועוד, בית המשפט רשאי להעיר הערות ביקורתיות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו (ע"א 5991/06 פלונית נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 14.8.2006)). אכן, על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון כיצד עלולה הביקורת, בנקודה הספציפית שלגביה היא מושמעת, להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני בית המשפט. עם זאת, אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו, והמבחן הוא מבחן החשש הממשי למשוא פנים (ע"פ 732/86 חליווה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1)412 (1987); ע"א 5089/01 תאופיק נ' מנהיים (לא פורסם, 24.7.2001); ע"פ 3007/05 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.2005)). האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית המשפט, ובמסגרת זו רשאי בית המשפט להעיר הערות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו (ע"א 1013/92 הרוש נ' הרוש, פ"ד מו(2) 133 (1992)). הזכות לביקורת כלפי בעל דין גם היא חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו. לא כל אימת ששופט מעיר לבעל דין על אופן ניהול התיק על ידו, צריך השופט לפסול את עצמו. הבחינה תהא, בכל מקרה לגופו, אם יש בדברי הביקורת משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 7329/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 9.11.2006)). בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי השופטת אביב גיבשה עמדה מוגמרת כנגד המערערת או באת-כוחה. משכך לא ניתן לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק פסילת השופטת. 8. במקרה דנן תיארה השופטת אביב בהחלטתה את השתלשלות העניינים ואת התנהלות הצדדים במהלך הדיון, ובעיקר כוונו דבריה לבאת-כוח המערערת. לא שוכנעתי, כי בנסיבות העניין מגיעות הערות השופטת והתבטאויותיה לעוצמה הנדרשת כדי להעיד על כך שבית המשפט גיבש עמדה סופית ונחרצת בתביעה וכי דעתו "ננעלה" בפני טענות המערערת; קל וחומר נוכח העובדה שמדובר בשלב התחלתי של ניהול התיק במסגרת הליך קדם משפט. תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי קדם המשפט נועד לשם "בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו, ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין". בנסיבות אלה, הדברים שאמר בית המשפט בעניין התקופה עליה חלה התביעה ועל אילו פעולות היא חלה, אינם אלא דברים לכאורה, אשר נועדו לצורך ייעול הדיון וניסיונות בית המשפט להבין את גדר המחלוקת בין הצדדים. אין בדברים אלו כדי להעיד כי "ננעל" ליבו של בית המשפט בפני טענות המערערת או להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. כך הדבר, במיוחד משהבהיר שבית המשפט בפתיח להחלטתו כי בתיק נשוא הערעור אין לו כל דעה קדומה, העדפה או עמדה מכל סוג שהוא לגבי המחלוקת הנטושה בין הצדדים. אפשר שבראייתה של המערערת נוצר חשש כי התבטאויות השופטת והביקורת שהושמעה כלפי באת-כוחה מצביעות על קיום חשש ממשי למשוא פנים כלפיה. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); מרזל, בעמ' 115). 9. ככל שבקשת הפסלות נובעת מחוסר שביעות רצונה של המערערת מהחלטת בית המשפט לעניין ההוצאות, הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות דיוניות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); מרזל, בעמ' 174-178)). לא זו אף זו, כבר נפסק כי התערבות ערכאת ערעור בקביעת הערכאה הדיונית בנושא הוצאות תיעשה במקרים חריגים (ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד חורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן בע"מ) (לא פורסם, 17.9.2007); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 636 (2004)), ובעניין זה איני רואה מקום להתערב. אשר על כן, הערעור נדחה. התיק יוחזר לבית המשפט השלום בירושלים לשם המשך ניהולו בפני השופטת מ' אביב. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"א בתמוז התשס"ח (24.7.2008). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08043120_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il