פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 431/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 431/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערער: ג'ורג' גואברה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 19.12.07 בתפ"ח 992/02 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' פלפל, נ' הנדל, ר' יפה-כ"ץ תאריך הישיבה: י"ד בטבת תש"ע (31.12.09) בשם המערער: עו"ד ד' ויצטום בשם המשיבה: עו"ד מ' חדד פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע [הנשיא י' פלפל, סגן הנשיא נ' הנדל והשופטת ר' יפה-כץ] מיום 4.7.2007 בתפ"ח 992/02. במסגרת האישום הראשון, הורשע המערער ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) ולפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); באינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; בשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. במסגרת האישום הראשון, זוכה המערער מחמת הספק מעבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין ומגניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין. במסגרת האישום השני, זיכה בית המשפט המחוזי את המערער מעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין ומעבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין ותחת אלה הרשיע את המערער בעבירת תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין. בגזר דינו השית בית המשפט המחוזי על המערער מאסר עולם. הערעור שלפנינו מופנה כנגד הרשעת המערער בעבירת הרצח ובעבירת האונס במסגרת האישום הראשון בלבד. עובדות האישום הראשון 1. החל מחודש יולי 2001 ועד ליום 24.10.2001 עבד המערער במלון באילת ושם הכיר את המנוחה שגם היא עבדה במלון בתקופה הרלבנטית. במועד כלשהו ביום 24.10.2001 או לפני כן, הציע המערער למנוחה לשכור במקומו את הדירה בה התגורר באילת. ביום 24.10.2001 זמן מה לאחר השעה 14:31 או סמוך לכך, הגיעה המנוחה לדירתו של המערער על מנת לקבל את מפתחות דירתו. לאחר שהגיעה המנוחה לדירה, המערער בעל אותה שלא בהסכמתה החופשית, למרות התנגדותה וניסיונה לדחוף אותו ולהדפו מעליה. 2. תוך כדי בעילתה של המנוחה ועל מנת להתגבר על התנגדותה הניח המערער את ידיו על צווארה של המנוחה וחנק אותה על ידי כך שלחץ בכוח על צווארה. לאחר מכן נטל המערער סדין בד וכרך אותו על צווארה של המנוחה, ליפפו מספר פעמים סביב צווארה והידקו וגרר באמצעותו את המנוחה לחדר אחר. מעשיו של המערער גרמו למנוחה לתשניק (חנק) מכני שהביא למותה. המערער בסיוע חברו הטמין את גופת המנוחה בארון בדירה וזאת על מנת שיוכל להסתיר את מעשיו ולהימלט מהמקום. לאחר מותה של המנוחה נטל המערער כרטיס אשראי שהיה אצלה ולאחר מכן בשעה 17:30 ניגש יחד עם חברו לחנות באילת וביקש לרכוש בגדים באמצעות כרטיס האשראי. המערער טען כי כרטיס האשראי שייך לחברתו, אולם מנהלת החנות סירבה לאפשר לו לשלם באמצעותו. גופת המנוחה התגלתה רק ביום 28.10.2001. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 3. במענה לכתב האישום כפר המערער בקיום יחסי מין עם המנוחה ובחניקתה על ידי הפעלת לחץ על צווארה באמצעות ידיו כמו גם בכריכת הסדין סביב צווארה והטיל את האחריות למעשים על חברו. יצויין כבר עתה כי בערעור שלפנינו המערער אינו מכחיש עוד כי הוא זה שקיים יחסי מין עם המנוחה במועד הנ"ל וכן כי הוא זה שלחץ על צווארה באמצעות ידיו ולאחר מכן כרך את הסדין סביב צווארה וגרר את גופתה לעבר ארון הבגדים בסיוע חברו ולאחר מכן הטמינו השניים את גופת המנוחה בארון, אולם לטענתו המסקנה המשפטית העולה מצירוף עובדות אלה אינה יכולה לבסס את הרשעתו ברצח ובאינוס מהטעמים שיפורטו בהמשך. 4. כאמור, בעדותו בבית המשפט המחוזי הצביע המערער על חברו כמי שרצח את המנוחה. לטענתו, במועד הרלבנטי הוא שהה בחדר המקלחת בדירה. כך, טען המערער כי לפני שנכנס להתקלח המנוחה הייתה בחיים ושהתה בסלון הדירה יחד עם חברו. לטענתו, כשהיה במקלחת שמע לפתע רעש. לאחר שסיים להתקלח יצא וראה את המנוחה מוטלת בסלון כשהיא "בקושי לקחה אויר". המערער ביקש להזעיק את כוחות ההצלה אך חברו איים עליו שלא יעשה כן וביקש ממנו שיביא לו סדין. בהמשך לכך טען המערער, כי חברו כרך את הסדין סביב צווארה של המנוחה וגרר אותה לחדר אחר בדירה שם ראה כי חברו מבצע בגופתה מעשים בעלי גוון מיני. המערער צמצם את חלקו באירוע לשלב בו חברו הכריח אותו להטמין את גופתה של המנוחה בארון. עוד העיד המערער כי לאחר האירוע נשוא כתב האישום "עזב" את הארץ לירדן שם שהה במשך תקופה של כ-12 חודשים. המערער העיד כי לאחר שהות בת כשמונה חודשים בירדן ביקש לשוב לישראל משום שלא מצא את מקומו שם. לטענתו, כשביקש לחצות את הגבול מירדן לישראל נעצר על ידי משטרת ירדן ושהה במעצר כארבעה חודשים במהלכם נחקר. בהמשך עדותו תיאר המערער את הלחצים שהפעילו עליו שוטרי משטרת ירדן. עם תום מעצרו בירדן הועבר המערער לישראל דרך מעבר הגבול בבית-שאן, שם נעצר על ידי משטרת ישראל. 5. בחקירתו הנגדית בבית המשפט המחוזי נשאל המערער מדוע לא מסר לחוקריו כי חברו הוא שאנס ורצח את המנוחה. המערער השיב כי חשש לומר את הדברים לחוקר כיוון ששם המשפחה של חברו זהה לשם המשפחה של החוקר. ואולם, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המאשימה וקבע שמתמליל החקירה עולה שהחוקר הציג עצמו בשמו הפרטי בלבד. מעבר לכך, הדגיש בית המשפט כי הסברו של המערער לפיו חשש מהקרבה המשפחתית בין חברו לבין החוקר אינו עולה בקנה אחד עם העובדה שהסכים להצעת החוקר לבצע עימות עם חברו ואף הפציר בחוקר לקיים עימות שכזה במטרה להפליל את חברו. 6. עוד נשאל המערער בבית המשפט באשר לשריטה שהופיעה על פניו ונצפתה בסמוך לאחר האירוע נשוא כתב האישום. המערער הסביר כי נשרט בפניו במהלך תקיפה שהיה מעורב בה בקזינו וללא כל קשר לאירועים נשוא כתב האישום. לדבריו, הוא לא סיפר לאף אחד על תקיפה זו. המערער העיד שאינו זוכר את אמרתו במשטרה לפיה המנוחה היא ששרטה אותו. עוד ציין בית המשפט כי למערער לא היה הסבר מדוע הודה בביצוע הרצח בפני שופטת המעצרים בבית משפט השלום באילת אם הדבר אינו נכון. 7. בית המשפט המחוזי קבע כי לאור התמיהות העולות בנוגע לעדותו של המערער יש לקבוע כי המערער אינו דובר אמת. כך, קבע בית המשפט כי המערער החליט להחליף תפקידים עם חברו. בית המשפט מצא כי האסטרטגיה של המערער בעדותו הייתה לייחס לחברו את מעשיו. בית המשפט קבע כי לא ניתן לתת אמון בעדותו של המערער בבית המשפט. בית המשפט העדיף חלק מהודעותיו של המערער במשטרה, אשר יש בהן כדי להפלילו בביצוע העבירות שבנדון, על פני עדותו בבית המשפט מהטעמים שיפורטו בהמשך. 8. עוד בטרם אדרש לתוכן הודעותיו של המערער במשטרה, יצויין כי אחת מטענות ההגנה שהעלה המערער בבית המשפט המחוזי הייתה שהודעותיו המפלילות אינן קבילות שכן עובר לגבייתן הוא לא הוזהר בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין. כך, טען המערער כי שעה שהועבר מירדן לישראל ואף לאחר מכן לא הוסברה לו זכותו להיוועץ בעורך דין. למרות זאת, במהלך שעות הנסיעה הארוכות ברכב המשטרתי מבית-שאן לתחנת המשטרה באילת נחקר המערער כאשר הודעתו הוקלטה באמצעות ציוד שהוטמן ברכב המשטרתי מבעוד מועד ובשלב מאוחר יותר תומללה. ואולם, טען המערער כי דברים שמסר במהלך הנסיעה כמו גם הודעותיו המאוחרות במשטרה אינן קבילות שכן הן נגבו ממנו מבלי שהוסברה לו זכותו להיוועץ בעורך דין, זאת בהתבסס על דוקטרינת הפסלות הפסיקתית שנקבעה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 4.5.2006) (להלן: עניין יששכרוב)]. ואכן, נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי הייתה שהמערער לא הוזהר בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין עובר לגביית הודעותיו. ואולם, מסיבה שאינה ברורה לגמרי נדמה כי נשמט מתיק בית המשפט "דו"ח קצין ממונה" מיום 7.10.2002 שנערך בסמוך לאחר העברתו של המערער מירדן לישראל על ידי יחידת בית-שאן. עובדת קיומו של הדו"ח או תוכנו לא צויינו כלל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בדו"ח צויין מפורשות כי הודע למערער אודות זכותו להיוועץ בעורך דין. העתק מקורי של הדו"ח הוגש לבית המשפט המחוזי ואף נמסר לעיוננו בדיון. כמו כן, בדיון שנערך לפנינו אישר בא כוחו של המערער כי הדו"ח אכן הוגש לבית המשפט המחוזי במהלך שלב הסיכומים וכי ההגנה לא ביקשה לחקור את עורך הדו"ח על תוכנו ועל מהלך הודעת הזכויות למערער. למשמעות הדברים עוד אדרש בהמשך, שכן טענת פסלות ההודעות הועלתה גם בערעור שלפנינו, אולם כבר עתה אומר שנקודת המוצא לפיה המערער לא הוזהר בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין אינה עולה בקנה אחד עם דו"ח הקצין הממונה. בית המשפט בחן את מהלך חקירתו של המערער והגיע לכלל מסקנה כי הודעותיו של המערער נמסרו מרצונו החופשי ומתוך בחירה לשתף פעולה עם חוקריו. בית המשפט המחוזי אף הגיע למסקנה כי מהתנהגותו של המערער ומהיוזמה שגילה בהכוונת החקירה עולה כי גם אם החוקרים היו מיידעים אותו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין הרי שהמערער לא היה נוהג אחרת. אעיר כי לאחר שנחשף לפנינו דו"ח הקצין הממונה הרי שמסקנתו זו של בית המשפט המחוזי מוצאת ביסוס ממשי בעולם המעשה כיוון שיצאנו למדים שהמערער לא דרש להיוועץ בעורך דין עובר למסירת הודעותיו הגם שידע אודות זכותו זו. 9. באשר למשקל שיש לייחס להודעותיו של המערער במשטרה, הדגיש בית המשפט המחוזי כי הוא מקבל את עמדתו של הפסיכולוג מטעם ההגנה, לפיה המערער בעל אישיות בעייתית וקיימת לגביו סבירות גבוהה יותר מאשר לגבי אנשים אחרים שהוא ימציא פרטים עקב נטייתו לרצות את סביבתו. לכן, קבע בית המשפט כי יש לבחון את אמרותיו של המערער במשטרה בקפדנות טרם ייקבע ממצא עובדתי על פיהן. 10. בית המשפט המחוזי ציין כי עת הועבר המערער מירדן לישראל נערך בעניינו דו"ח מעצר. מדו"ח זה עולה כי הודע למערער שהוצא נגדו צו מעצר בגין עבירת רצח, ותגובתו הייתה "יש לי חבר שקוראים לו xxx, הוא זה שרצח את yyy. יש לי איתו סכסוך הוא רוצה להפליל אותי". המערער ביקש להעניק משקל רב לאמרתו זו. לטענתו, יש בה ללמד שהוא עקבי בגרסתו, שכן כבר בחקירתו הראשונה הוא מסר את כי חברו הוא הרוצח. בית המשפט קבע כי אין לקבל טיעון זה שכן בסמוך לאחר אמרה זו המערער מסר גרסאות מנוגדות במשטרה שיש בהן כדי להפליל אותו. עוד הוסיף בית המשפט כי מעיון בחומרי החקירה עולה שהמערער גילה יוזמה כלפי חוקריו ואף כיוון את החקירה וזאת תוך זמן קצר ביותר לאחר אמרתו הראשונה לפיה חברו הוא הרוצח. לכן, גרס בית המשפט כי יש להעדיף את הודעותיו המאוחרות והמפלילות של המערער על פני תגובתו הקצרה שהובאה במסגרת דו"ח המעצר. 11. בית המשפט המחוזי הדגיש כי מספר שעות בלבד לאחר עריכת דו"ח המעצר, בו הכחיש המערער כל מעורבות באינוס וברצח, נחקר המערער במהלך הנסיעה מבית-שאן לאילת. על בסיס עיון בתמליל ההודעה (ת/3), קבע בית המשפט כי כבר בתחילת השיחה עם החוקר הודה המערער ברציחתה של המנוחה: "החוקר: אתה עשית את זה, לא עשית את זה? בוא נתחיל, שאלה ראשונה, בסיסית. המערער: טוב, קודם כל אני עשיתי את זה." (עמוד 4 לתמליל). בהמשך הודעתו הסביר המנוח כי גרם למותה של המנוחה במהלך קיום יחסי המין עמה עת חנק אותה על ידי הפעלת לחץ באמצעות ידיו על צווארה: "המערער: היא נבהלה משהו כזה ואני נשארתי עליה בשביל להמשיך, לא הרגשתי את עצמי, לא הרגשתי את עצמי בכלל. החוקר: ואז מה קורה? אתה זוכר איך הרגת אותה? המערער: מה שאני זוכר שהייתי שוכב איתה (לא נשמע) הידיים שלי, הרגשתי אותם כמו מלאות בנמלים, לא יודע איך, עד שאני סיימתי (לא נשמע). לא הבנתי איך זה קרה, לא הבנתי כלום, ניסיתי להעיר אותה וזה. התמלאתי פחד, לא ידעתי מה לעשות. החוקר: מה עשית אחרי?... המערער: ניסיתי להעיר אותה..." (עמוד 7 לתמליל). ובהמשך: המערער: "...ישבתי לידה שעה (לא נשמע) לא אומרת לי שום דבר, הבנתי שהיא מתה" (עמוד 8 לתמליל). ובהמשך: "המערער: בידיים שלי הרגתי אותה. החוקר: רק בידיים? המערער: בידיים. רק בידיים. החוקר: מה עשית בידיים? המערער: היידים שלי היו עליה, ככה. החוקר: איפה? על הצוואר? המערער: על הצוואר. ופתאום הרגשתי (לא נשמע)." (עמוד 9 לתמליל). בהמשך ההודעה מסר המערער שהוא התקשר לחברו והסביר לו שיש לו בעיה עקב הצורך לטפל בגופה. 12. בערב אותו היום נחקר המערער חקירה ישירה במשטרת אילת (ת/4). הוא תיאר את קיום יחסי המין עם המנוחה והסביר כי במהלכם איבדה המנוחה את הכרתה לאחר שהוא חנק אותה באמצעות ידיו על ידי הפעלת לחץ על צווארה. בהמשך ההודעה סיפר המערער שכרך בד סביב צווארה של המנוחה מספר פעמים. כן הוסיף המערער שחברו עזר לו לגרור את גופתה של המנוחה לכיוון הארון ושם הטמינו אותה. בהמשך לכך, הסכים המערער להשתתף בשחזור ובהצבעה בזירת האירוע. המערער אישר באותה הודעה כי המנוחה שרטה אותו בפניו במהלך קיום יחסי המין אך לא זכר באיזה שלב בדיוק אירע הדבר. בהקשר לעובדה שהמנוחה שרטה אותו בפניו הסביר המערער כי: "מה שאני מבין מהשריטות האלה... שהיא ניסתה לדחוף אותי בכוח, או שהיא... ניסתה להגן על עצמה, או משהו כזה, אבל אני לא הייתי מרגיש את זה בכלל..." (עמוד 28 לתמליל החקירה). עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מעיון בתמליל החקירה עולה שתיאורו של המערער בנוגע לחלק של חברו באירוע לא היה עקבי. בהמשך הודעתו חזר המערער על תיאור קיום יחסי המין עם המנוחה במועד הרלבנטי וסיפר כי בשלב מסוים המנוחה התנגדה למעשיו, הוא חנק אותה באמצעות ידיו, לאחר מכן כרך סדין סביב צווארה מספר פעמים ובסיוע חברו גרר את גופת המנוחה והטמינה בארון. 13. המערער טען כי גם אם הודעותיו קבילות הרי שמשקלן נמוך ולכן אין בהן לבסס את הרשעתו. בית המשפט ציין כי לא התעלם מטענת המערער לפיה הודעותיו הושפעו מחשש ופחד כתוצאה מלחץ שהופעל עליו במהלך חקירתו בירדן, אולם מעיון בהודעות בשלמותן ומהתמונה שמצטיירת בנוגע למהלך החקירה במשטרת ישראל עולה כי המערער מסר את הודעותיו מרצונו החופשי. כך, קבע בית המשפט כי המערער פעל כאדם בוגר מתוך בחירה ויוזמה לשתף פעולה כאשר החקירות התבצעו באווירה טובה והחוקרים גילו כלפי המערער יחס הוגן. עוד קבע בית המשפט כי למרות הקשיים באישיותו של המערער הרי שהגיע לכלל מסקנה כי יש לייחס להודעות הנ"ל משקל מלא וממשי, זאת על בסיס שני נימוקים מרכזיים. ראשית, גרסתו המפלילה של המערער במהלך חקירתו קוהרנטית ועקבית. המערער חזר על הדברים מספר פעמים בפני חוקרים שונים. כמו כן, הודאתו הייתה מיידית והוא לא חזר בו מהדברים במהלך החקירה. שנית, ישנם מספר חיזוקים ראייתיים חיצוניים להודעותיו של המערער במשטרה אשר עונים על דרישת "דבר מה נוסף" כמפורט להלן. (א) הגופה נמצאה במצב של ריקבון בארון בדירתו של המערער ארבעה ימים לאחר שהאחרון נמלט מישראל. בית המשפט המחוזי הדגיש כי מדובר בראיה חזקה הקושרת את המערער לאירוע. באשר לטענתו של המערער כי אין בראיה זו כדי להפלילו היות שחברו הוא שרצח את המנוחה והטמין את גופתה בארון, הרי שבית המשפט קבע שדברים אלו אינם עולים מגרסת המערער במהלך חקירתו פרט לתגובה בת מספר מילים ללא פירוט במעמד מעצרו בבית-שאן, אשר מיד לאחר שנאמרו קיבל על עצמו המערער את האחריות לקיום יחסי המין עם המנוחה, הפעלת כוח על צווארה וכריכת הסדין סביב צווארה. לבסוף, ציין בית המשפט כי שוכנע שהמערער נקט באסטרטגיה של חילופי תפקידים עם חברו ולא התרשם שהחבר הוא הגורם הדומיננטי בפרשה. למען שלמות התמונה ציין בית המשפט המחוזי כי חברו של המערער הועמד לדין בגין מעשיו לאחר פטירת המנוחה באשמת סיוע לאחר מעשה וביצוע מעשה מיני בגופה. (ב) השריטות שהותירה המנוחה בפניו של המערער. המערער עצמו מסר בחקירתו כי המערערת היא ששרטה אותו בפניו במהלך יחסי המין שקיימו. בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המאשימה כי שתי עדות מציבות את נקודת הזמן בה נשרט המערער בפניו כאשר עדותן מתיישבת עם גרסת המערער במשטרה לפיה המנוחה היא ששרטה אותו בפניו. כך, פלונית ראתה את המערער בדירתו במועד הרלבנטי, לפני שהמנוחה הגיעה לדירה, והעידה שלא הבחינה בשריטות על פניו. אלמונית העידה במהלך פרשת ההגנה כי ראתה את השריטות על פניו של המערער בסמוך לאחר המועד שבו הוטמנה גופתה של המנוחה בארון. לכן, קבע בית המשפט כי טענת המערער בבית המשפט לפיה נשרט בקזינו אינה עולה בקנה אחד עם העובדות. עוד הדגיש בית המשפט כי השריטה מבססת את המסקנה שהתנהל מאבק בין המנוחה לבין המערער ומכאן יש להסיק כי המנוחה התנגדה להמשך קיום יחסי המין וניסתה להתגונן מפני המערער. (ג) שקרי המערער בבית המשפט. כך למשל, ראה בית המשפט המחוזי כשקר מהותי המהווה חיזוק להודעותיו המפלילות של המערער את הסברו מדוע לא הפליל את חברו במהלך החקירה – הזהות בין שם המשפחה של החוקר לשם המשפחה של חברו. כמו כן ציין בית המשפט כי המערער הכחיש בעדותו בבית המשפט את דבריו בחקירה על אף שאלה הוקלטו ותועדו. עוד הוסיף בית המשפט כי המערער העיד שלא דיבר במסגרת הליך הארכת המעצר בבית משפט השלום באילת על אף שפרוטוקול הדיון הוגש בהסכמה ולפיו הודה המערער ברצח. (ד) פלט השיחות של המערער תואם יותר את גרסתו של המערער במשטרה מאשר את האפשרות כי חברו הצטרף אליו לדירתו במהלך השלבים השונים של האירוע. במועד הרלבנטי שוחח המערער עם המנוחה בשעה 14:30, סמוך לשעה שפלונית עזבה את דירתו. כמו כן ידוע כי המערער יצא מדירתו בסמוך לשעה 16:50. כלומר, המנוחה נרצחה בין השעות 16:50-14:30. ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי מעיון בפלט השיחות של המערער עולה שהוא ניהל שיחות טלפוניות עם חברו בשעה 15:00 וכן בשעה 16:00, כלומר בטווח הזמן בו נאנסה ונרצחה המנוחה חברו של המערער כלל לא היה בדירה. לבסוף, הטעים בית המשפט המחוזי כי החיזוקים שלעיל הינם ממשיים כל אחד מהם לחוד וביחד הם עוברים את הרף של "דבר מה נוסף". חיזוקים אלו מצטרפים למבחן ההיגיון הפנימי של גרסת המערער במשטרה וכי "החוזק של המבחן הפנימי מוסיף לחוזקו של המבחן החיצוני וההיפך". משכך, קבע בית המשפט כי יש להעניק אמון רב להודעות המערער במשטרה עד כדי ביסוס ממצאים עובדתיים לאורם. 14. טענה נוספת שהעלה המערער לפני בית המשפט המחוזי היא כי גם אם יינתן משקל מרבי להודעותיו במשטרה הרי שאין בהן כדי לבסס הרשעה באינוס שכן בהודעותיו הוא תיאר לכל היותר קיומם של יחסי מין בהסכמה. זאת ועוד, לטענת המערער עולה מהודעותיו באופן מפורש כי הוא כלל לא היה מודע לכך שהוא חונק את המנוחה. לחיזוק טענתו זו הצביע המערער על ניסיונותיו להעיר את המנוחה וטען כי יש בכך ללמד על חוסר מודעותו לגרימת מותה. בית המשפט המחוזי קבע שאין לקבל את שתי הטענות הנ"ל. בית המשפט הטעים כי הגם שבחר להרשיע את המערער על סמך הודעותיו הרי שאינו מחויב לאמץ את ההודעות בשלמותן ורשאי הוא לברור מתוכן רק את אותם חלקים שנמצאו מהימנים עליו בהתבסס על כלל "פלגינן דיבורא". בית המשפט נימק את הפיצול בקבלת הודעותיו של המערער בכך ש"הדבר מתבקש נוכח תפיסתו העצמית של המערער". כך, הסביר בית המשפט כי במהלך חקירתו התרברב המערער בכישוריו המיניים ותיאר את עצמו כמי שנשים מעוניינות בו ואינו צריך לכפות עליהן קיום יחסי מין ואף תיאר את עצמו כ"ג'יגולו". במצב המתואר ולנוכח תדמיתו של הנאשם בעיני עצמו, קבע בית המשפט כי אין להתפלא שקשה למערער להודות בכך שבשלב מסוים יחסי המין עם המנוחה היו שלא בהסכמתה החופשית. בית המשפט המחוזי קבע כי זו גם הסיבה בגינה המערער לא הודה בבית המשפט בהפעלת לחץ כבד על צווארה של המנוחה. בית המשפט הטעים כי לאור עוצמת הכוח שאדם נדרש להפעיל על מנת לחנוק למוות אדם אחר באמצעות ידיו, וכן לאור עוצמת הכוח שנדרשה מהמערער בכריכת הסדין סביב צווארה של המנוחה כפי שעולה מחוות דעתו ומעדותו של הפתולוג, כמו גם לאור התנגדותה של המנוחה ששרטה את המערער בפניו, הרי שיש לקבוע כי טענתו של המערער לפיה לא הרגיש ולא היה מודע להפעלת לחץ על צווארה של המנוחה, הינה טענה בלתי סבירה. בית המשפט קבע כי אינו מאמין לטענת המערער לפיה לא הרגיש את מעשה השריטה של המנוחה. מעבר לכך, קבע בית המשפט כי המערער לא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע כרך בחוזקה כה רבה סדין סביב צווארה של המנוחה רק על מנת שיוכל לגרור את גופתה לכיוון הארון. 15. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אכן ניכרת דואליות בהודעותיו של המערער במשטרה, שכן הוא מודה אם כי בהיסוס שהיה מודע לשלבים השונים של האירוע. בית המשפט היה נכון להניח שיחסי המין בין המערער לבין המנוחה החלו בהסכמה וכי המערער לא תכנן מראש לאנוס ולרצוח אותה, אך בהמשך ביקשה המנוחה להפסיק את יחסי המין אולם המערער לא שעה להתנגדותה, נסחף ואיבד שליטה עד כדי אינוסה ורציחתה. בית המשפט הוסיף כי אין באיבוד השליטה וההיסחפות מצד המערער כדי להצביע על כך שפעל ללא מודעות. בית המשפט קבע כי מודעותו של המערער נלמדת בין היתר מעוצמת הכוח שנדרש להפעיל על צווארה של המנוחה כמו גם לשם כריכת הסדין וכן מאי הסכמתה להמשך קיום יחסי המין אותה הביעה גם על ידי שריטת פניו. 16. בהקשר לעבירת האינוס לפי סעיף 345(א)((1) לחוק העונשין, קבע בית המשפט המחוזי כי אכן לא הוכח באיזה שלב במהלך קיום יחסי המין הביעה המנוחה את התנגדותה, האם היה זה עובר לבעילתה או לאחריה. ואולם, בית המשפט קבע כי אין זה משנה כלל ועיקר שכן בהתבסס על פסק דינו של השופט ס' ג'ובראן בע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 7.2.2007), כל אישה רשאית לסרב להמשך קיום יחסי מין גם לאחר שהביעה הסכמתה להיבעל. 17. באשר להרשעתו של המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין מתקיימים הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי של העבירה. כך, קבע בית המשפט כי המערער הפעיל לחץ רב על צווארה של המנוחה באמצעות ידיו ולאחר מכן באמצעות כריכת סדין סביב צווארה. כמו כן, קבע בית המשפט שלמערער הייתה כוונה להמית את המנוחה, כוונה הנלמדת מהפעלת לחץ רב על צווארה באמצעות ידיו ובהמשך באמצעות כריכת הסדין יותר מפעם אחת בחוזקה רבה כפי שעולה מחוות הדעת של הפתולוג ומעדותו. 18. בנקודה זו העלה המערער טענה הנסמכת על חוות דעתו של הפתולוג, לפיה לא מתקיים בעניינו עקרון הסימולטניות. וממה נפשך? המערער טען כי על פי חוות דעתו הראשונה של הפתולוג (ת/20א) כמו גם מעדותו בבית המשפט, עולה שגורם המוות במקרה דנן הוא לא הלחץ שהפעיל המערער על צווארה של המנוחה באמצעות ידיו כי אם פעולת כריכת לולאת הסדין סביב צווארה. כך, טען המערער כי מחוות דעתו של הפתולוג עולה כי בשעה שכרך את לולאת הסדין סביב צווארה של המנוחה היא הייתה עדיין בחיים. לכן, טוען המערער כי בשעה שלכאורה התקיימה בו הכוונה להמית את המנוחה על ידי הפעלת לחץ על צווארה באמצעות ידיו הרי שמהבחינה העובדתית המנוחה לא הומתה, ואילו בשעה שנכרכה לולאת הסדין סביב צווארה שגרמה למותה לא התקיימה בו הכוונה להמית שכן בנקודת זמן זו הוא כבר סבר שהמנוחה מתה וביקש להשתמש בסדין על מנת לגרור את גופתה לכיוון הארון. לכן, טוען המערער שבכל נקודת זמן לא התקיים השילוב הנדרש בין היסוד העובדתי של העבירה לבין היסוד הנפשי שלה. כבר בנקודה זו מצאתי לנכון להעיר כי האופן בו פירש המערער את חוות דעתו של הפתולוג הינו מוטה ואינו מדויק כפי שעוד יפורט בהמשך. 19. בנוגע לטענתו האחרונה של המערער קבע בית המשפט המחוזי כי אין לקבלה. בית המשפט קבע כי גם אם המערער החליט להטמין את הגופה בארון הרי שיכול היה לגרור אותה לשם בדרך אחרת מבלי לטרוח בהשקעת כוח רב כל כך כפי שנדרש ממנו לשם כריכת הסדין. בית המשפט קבע כי בהתאם לראיות שהונחו לפניו המערער התכוון להרוג את המנוחה הן על ידי חניקה והן על ידי כריכת הסדין סביב צווארה, ולמעשה מדובר בפעולות עוקבות ומשלימות. בית המשפט הדגיש כי העובדה שהמנוחה נפטרה מכריכת הסדין ולא מהפעלת לחץ על הצוואר באמצעות ידיו של המערער אינה מנתקת את הקשר הסיבתי שכן בענייננו מדובר בפעולה רודפת פעולה שנעשתה על ידי אותו גורם מתוך כוונה להמית את המנוחה. 20. לחלופין, קבע בית המשפט המחוזי כי אם המערער כרך את הסדין סביב צווארה של המנוחה כדי להקל על הזזת הגופה ממקומה לכיוון הארון על מנת להסתירה כך שיוכל להימלט, כי אז עבר עבירה לפי סעיף 300(4) לחוק העונשין: "גרם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש". 21. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע שגם אם לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה, ולא זה המצב בענייננו, הרי שניתן להרשיעו בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין – רצח במזיד – "גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה", שכן חלופה זו לא דורשת הוכחתו של יסוד ה"כוונה תחילה" והרי הוכח כי המערער גרם למותה של המנוחה במהלך אינוסה. 22. בגין מעשיו השית בית המשפט המחוזי על המערער מאסר עולם. מכאן הערעור שלפנינו. הטענות בערעור 23. המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד דוד ויצטום מטעם הסנגוריה הציבורית – שב וטוען לפנינו כי יש לפסול את הודעותיו במשטרה בשל הפרת החובה ליידעו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין. ואולם, כפי שכבר צויין לעיל, בדיון שנערך לפנינו התברר כי המערער הוזהר בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין כפי שעולה מדו"ח הקצין הממונה שהוגש לבית המשפט המחוזי בשלב הסיכומים וככל הנראה נשמט מתיק בית המשפט. המערער מוסיף לטעון בהקשר זה שגם אם "באופן פורמאלי" עולה מדו"ח הקצין הממונה כי הוא הוזהר בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, הרי שבמישור המהותי טיבה והיקפה של הזכות לא הוסברו לו מה גם שאינו שולט היטב בשפה העברית. לשאלתנו, האם ביקש המערער לחקור בבית המשפט את עורך הדו"ח על מנת להוכיח את טענותיו ובמטרה לקעקע את משקלה של ראיה לכאורית זו ולהוכיח את העדר שליטתו בשפה העברית, השיב ב"כ המערער בשלילה. למשמעות הדברים אשוב ואדרש בהמשך. 24. עוד טוען המערער כי מאחר ובית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעתו של הפסיכולוג מטעם ההגנה, לפיה למערער יש נטייה להמציא דברים, ואף קבע כי הוא עד בעייתי, היה על בית המשפט ליישם את הקביעה באופן מלא ולייחס משקל אפסי להודעותיו במשטרה. כך, טוען המערער כי הסתמכות על הודעותיו על רקע אישיותו הבעייתית מגבשת חשש ממשי להרשעת שווא. עוד טוען המערער כי חשש זה הולך ומתגבר נוכח האלימות והלחצים שהופעלו עליו בחקירתו בירדן אשר השפיעו באופן ישיר על דברים שמסר בחקירתו בישראל. 25. במהלך הדיון ביקשנו מבא כוח המערער להבהיר את קו הטיעון שלו. בא כוח המערער הבהיר כי הוא אינו מבקש לערער על הממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי לפיהם המערער קיים יחסי מין עם המנוחה במועד הרלבנטי, הפעיל לחץ על צווארה של המנוחה באמצעות ידיו וכרך לולאת סדין סביב צווארה יותר מפעם אחת. ואולם, לטענתו אין בהודעותיו במשטרה כדי לבסס את הרשעתו בעבירת האינוס לא כל שכן בעבירת הרצח. 26. כך, שב וטוען המערער כפי שטען לפני בית המשפט המחוזי, כי גם אם הודעותיו במשטרה קבילות הרי שלכל היותר הן מגלות כי יחסי המין שקיים עם המנוחה היו בהסכמה וכי לא היה מודע לאי הסכמתה של המערערת להמשך קיום יחסי המין. ברוח זו טוען המערער שלא הרגיש את השריטות של המנוחה בפניו ולא חש שהמנוחה מתנגדת למעשיו. זאת ועוד, לטענת המערער מהודעותיו במשטרה עולה כי לא הייתה לו כוונה להמית את המנוחה שכן לכל אורך הודעותיו טען כי אהב אותה ורצה להמשיך עמה במערכת יחסים וכי לא הרגיש את אשר הוא עושה עד אשר שם ליבו לכך שהיא חסרת הכרה. לכן, טוען המערער כי לא מתקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעתו בעבירת הרצח. לגרסתו, הפעלת הלחץ על צווארה של המנוחה באמצעות ידיו הייתה חלק מיחסי המין ולכן אין בה כדי להעיד על קיומה של כוונה להמית. בנוסף לכך, טוען המערער כי אם לא ניתן להרשיעו בעבירת האינוס הרי שממילא גם לא ניתן להרשיעו בעבירת רצח במזיד לפי סעיף 300(א)(3). 27. מעבר לכך, טוען המערער כי לפי חוות דעתו ועדותו של הפתולוג, מותה של המנוחה כלל לא נגרם עקב הפעלת הלחץ באמצעות ידיו על צווארה כי אם בשלב כריכת לולאת הסדין על צווארה. לכן, טוען המערער כי גם אם היה מודע למעשיו בשלב הפעלת הלחץ על צווארה של המנוחה באמצעות ידיו הרי שלחץ זה לא גרם למותה. זאת ועוד, טוען המערער כי כאשר כרך את הסדין סביב צווארה של המנוחה היה משוכנע כי המנוחה כבר מתה ולכן בשלב זה לא התקיימה בו הכוונה להמיתה. לטענת המערער לא התקיים בנסיבות העניין עקרון הסימולטניות בכל הקשור לעבירת הרצח ומשכך לא ניתן להרשיעו בה. כמו כן, טוען המערער כי טעותו בנקודת זמן זו לחשוב כי המנוחה כבר מתה הייתה טעות כנה וסבירה ומשכך עומדת לו גם הגנת טעות בעובדה לפי סעיף 34יח' לחוק העונשין. תגובת המשיבה 28. לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד מיה חדד – בנסיבות העניין לא מתקיים הבסיס העובדתי הראשוני הדרוש לתחולתה של דוקטרינת הפסלות הפסיקתית שכן הוכח לפני בית המשפט המחוזי כי הוסבר למערער עם מעצרו שעומדת לו הזכות להיוועץ בעורך דין. כך, טוענת המשיבה כי ביום 25.2.2007 אישר בית המשפט המחוזי הגשתה של ראיה נוספת מטעם המאשימה. ראיה זו נשמטה ככל הנראה מתיק בית המשפט ומטעם זה לא זכתה להתייחסותו בהכרעת הדין. הראיה הנוספת היא דו"ח קצין ממונה מיום 7.10.2002, עליו חתום המערער, וממנו עולה כי הוסברה לו זכותו להיוועץ בעורך דין עובר לגביית הודעותיו המפלילות. 29. לעניין משקל הודעותיו של המערער, טוענת המשיבה כי אין להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי אשר נסמכו על ממצאי מהימנות. המשיבה מדגישה כי בית המשפט הזהיר את עצמו טרם העדיף את ההודעות על פני עדותו של המערער בבית המשפט והשתכנע לאחר ששמע את העדים ונפרסה לפניו מלוא המסכת העובדתית כי קיימת קוהרנטיות בין הודעותיו המפלילות של המערער אשר זוכות אף לחיזוקים חיצוניים ממשיים ומשמעותיים המגיעים כדי "דבר מה נוסף". כך, טוענת המשיבה כי לא נעלמו מעיניו של בית המשפט אישיותו הבעייתית של המערער וטענתו בעניין הקשיים שחווה בחקירתו בירדן, אך יחד עם זאת לאחר שניתח בפירוט את הודעותיו המפלילות של המערער הגיע לכלל מסקנה כי ניתן לבסס הרשעה על פיהן. 30. לעניין הרשעתו של המערער בעבירת האינוס, סבורה המשיבה כי יש בהודעותיו של המערער אימרות לפיהן רשאי היה בית המשפט המחוזי לבסס קביעה כי המשך קיום יחסי המין לא היו בהסכמת המנוחה וכי התפתח מאבק בין המערער לבין המנוחה אודותיו ניתן ללמוד משריטת המערער בפניו. זאת ועוד, טוענת המשיבה כי בית המשפט ניתח באופן מקיף ויסודי את יסודות עבירת הרצח והתקיימותם בנסיבות העניין ובדין הגיע למסקנה כי ניתן להרשיע את המערער הן בעבירת "רצח בכוונה תחילה" והן בעבירת "רצח במזיד". עוד טוענת המשיבה בתגובה לטענה שלא מתקיים בנסיבות העניין עקרון הסימולטניות, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מותה של המנוחה נגרם כתוצאה משילוב בין חניקתה בידיו של המערער וכריכת לולאת הסדין סביב צווארה, מבלי שנותק הקשר הסיבתי בין שתי הפעולות, התבססה על חוות הדעת ועדותו של הפתולוג ואין כל סתירה בין עדותו של הפתולוג לבין חוות הדעת מטעמו כמו גם בין חוות דעתו הראשונה לבין חוות דעתו המשלימה. כך, טוענת המשיבה כי מחומרי החקירה שהובאו לפני בית המשפט המחוזי עולה המסקנה כי הן פעולת החניקה הידנית והן כריכת הסדין סביב צווארה של המנוחה נועדו לאפשר את המתת המנוחה וכי הם מהווים, יחדיו, מסכת עובדתית אחת. דיון והכרעה 31. לאחר שעיינו בהודעת הערעור על צרופותיה ונימוקיה, לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו ועיינו באסמכתאות אליהן הפנו הצדדים ולאחר שעיינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כמו גם בחומר החקירה עליו התבססה הכרעת הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. קבילות הודעותיו המפלילות של המערער. 32. אכן, בעניין יששכרוב נקבעה דוקטרינת הבטלות הפסיקתית, לפיה בנסיבות המתאימות ולפי שיקול דעתו של בית המשפט, ראיה שהושגה תוך פגיעה בזכותו של חשוד ו/או נאשם להליך הוגן עשויה להיפסל במשפטו ובית המשפט רשאי לקבוע כי אינה קבילה, זאת בשים לב למעמדה החוקתי של הזכות להליך הוגן הנגזרת בין היתר מזכויות היסוד של כל אדם לכבוד ולחירות בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך בעניין יששכרוב הדגישה השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) כי: "רבים סבורים כי עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הזכות להליך פלילי הוגן זכתה למעמד חוקתי על-חוקי. בעמדה זו יש טעם רב. פגיעה שלא כדין בזכות להליך הוגן בפלילים עלולה לפגוע בזכותו החוקתית של הנאשם לחירות לפי סעיף 5 לחוק היסוד. כן עלולה היא לפגום בהערכתו העצמית של הנאשם וליצור אצלו תחושה של ביזוי וחוסר אונים כאילו היה כלי משחק בידיהם של אחרים, עד כדי פגיעה בזכותו החוקתית לכבוד לפי סעיפים 2 ו-4 לחוק היסוד..." (שם, סעיף 67). ובהמשך: "בהתאם לכך, קובעת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית כי ראיה שהושגה שלא כדין תיפסל, אם קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן שלא על-פי גדריה של פיסקת ההגבלה... פסילת הראיה בנסיבות האמורות מתחייבת מסעיפי המטרה והכיבוד הקבועים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו... " (ההדגשות במקור – י.ד.) (שם). 33. ברוח זו נקבע בעניין יששכרוב כי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התעצם מעמדה של זכות העצור להיוועץ בעורך דין וחובתן של רשויות החקירה להודיע לעצור על זכותו זו. כמו כן צויין בעניין יששכרוב כי הפרת הזכות עשויה בנסיבות המתאימות לעלות כדי הפרת זכותו של חשוד להליך הוגן וכתוצאה מכך לגרור פסילתה של הודעה שנגבתה תוך הפרת חובת יִדוע העצור אודות זכותו זו. כך בעניין יששכרוב הטעימה השופטת ביניש (כתוארה אז) כי: "... בפסיקתנו מסתמנת הגישה לפיה זכות ההיוועצות בעורך-דין היא זכות חוקתית. עם זאת, אף אם נאמר כי זכות ההיוועצות של עצור בעורך-דין אינה בעלת מעמד חוקתי על חוקי - ובעניין זה אינני רואה להביע עמדה - הרי על חשיבותה ומרכזיותה בשיטתנו המשפטית אין חולק. זאת ועוד; אף אם זכות ההיוועצות אינה נכללת בגדר המעגל הפנימי הצר של הזכות החוקתית לכבוד האדם וחירותו, הרי ניתן לקבוע כי בהשראתם של חוקי היסוד התחזק מעמדה של הזכות האמורה והחובה להתחשב בה; זאת, נוכח זיקתה האפשרית לכבודו ולחירותו של הנחקר ובהתחשב בהיותה חלק מהזכות להליך פלילי הוגן עליה נעמוד בהרחבה בהמשך הדברים. בהתחשב בכך, העדר הודעה כדין בדבר הזכות להיוועץ בעורך-דין עשויה בנסיבות מתאימות להוביל לפסילת הודאה שמסר הנאשם בחקירה" (שם, סעיף 20 סיפא). 34. בהסתמך על הדברים האמורים מבקש המערער להביא לפסילת הודעותיו המפלילות במשטרה בטענה כי המשטרה גבתה את הודעותיו מבלי ליידע אותו אודות זכותו להיוועץ בעורך דין. טענה זו יש לדחות. כפי שצויין לעיל, בא כוחו של המערער אישר בדיון שלפנינו כי בשלב הסיכומים הגישה המאשימה לתיק בית המשפט דו"ח קצין ממונה ממנו עולה מפורשות כי עם העברתו של המערער מירדן לישראל הודע לו אודות זכותו להיוועץ בעורך דין. עוד אישר בא כוחו של המערער כי בבית המשפט המחוזי לא ביקש לחקור את עורך הדו"ח או לקעקע את האמור בו. משכך, וכפי שהדגשנו כבר במהלך הדיון שנערך לפנינו, המסקנה היא כי המשטרה מילאה את חובתה ליידע את המערער אודות זכותו להיוועץ בעורך דין. 35. מטעם זה לא נוכל לקבל בשלב הנוכחי של ההליך המשפטי את טענתו העובדתית החדשה של המערער לפיה דו"ח הקצין הממונה הינו "פורמאלי בלבד" ואינו משקף את מצב הדברים לאשורו. זוהי טענה שהמערער היה מחויב להעלותה ולהביא לבירורה עוד לפני הערכאה הדיונית. בית משפט זה הדגיש לא אחת כי הוא אינו מהווה אכסניה משפטית לבירורן של טענות עובדתיות חדשות שכן זהו תפקידה של הערכאה הדיונית. תפקידה של ערכאת הערעור הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית. מדובר במערכת בקרה הבוחנת את ההחלטה שנתנה הערכאה הדיונית, בגדרה נבחנות שאלות כגון: האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר ראיות אמין; האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות; והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין [ראו למשל: פסק דינה של השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 678-677 (2000)]. 36. משלא נקבעו ממצאים עובדתיים כלשהם על ידי בית המשפט המחוזי לעניין דו"ח הקצין הממונה, מאחר והמערער לא העלה טענות כנגד תוכנו של הדו"ח, הרי שבשלב זה של ההליך המשפטי יש לדחות את טענותיו של המערער בכל הנוגע לדוקטרינת הפסלות הפסיקתית. אי העלאת הטענה לפני הערכאה המבררת וויתור על חקירת עורך הדו"ח רובצת לפתחו של המערער. עבירת האינוס 37. הגדרתה של עבירת האינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין היא "הבועל אישה שלא בהסכמתה החופשית". יסודותיה העובדתיים של העבירה הם "בעילה" ושני רכיבים נסיבתיים: הבעילה צריכה שתהא "של אישה" ושתעשה "שלא בהסכמתה החופשית". סעיף 345(ג) לחוק העונשין מגדיר את "הבועל" כמי ש"מחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה" [ראו למשל: ע"פ 7951/05 הנ"ל, סעיף 17; פסק דינה של השופטת מ' נאור בע"פ 2606/04 בנבידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.2006), סעיף 20]. 38. בהתאם לסעיפים 19 ו-20(א) לחוק העונשין, כדי לקבוע כי בוצעה עבירת האינוס, יש להראות כי בעת המעשה היה המבצע מודע ל"טיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה" (ראו למשל: פסק דינו של השופט ס' ג'ובראן בע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.5.2009), סעיף 24]. עיקרו של היסוד הנפשי בעבירת האינוס לפי סעיף 345(א)(1) הנ"ל הוא מודעותו של הנאשם להעדר הסכמתה החופשית של האישה לקיום יחסי המין או המשכם. כבר נקבע לעניין זה שאין הכרח בקיומה של מודעות ממש אלא ניתן להסתפק ב"עצימת עיניים" אם הוכח כי מהנסיבות עולה שבליבו של המערער היה צריך להיווצר חשש ממשי להעדר הסכמה מצד נפגעת העבירה אך הנאשם הפגין חוסר אכפתיות לשאלה האם נפגעת העבירה מסכימה לבעילה אם לאו ובכך הפגין "אדישות" או "נטילת סיכון" [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט י' אנגלרד בע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 305-304 (2000)]. כמו כן נקבע בסוגיית "שינוי הלבבות" כי על הנאשם להיות מודע לאפשרות כי גם אם האישה נתנה בתחילה הסכמתה לקיום יחסי מין לרבות לבעילתה הרי שרשאית היא לחזור בה מהסכמתה בכל שלב במהלך קיום יחסי המין ואין הסכמתה הראשונית מהווה הצדקה לאינוס. היטיב לבטא זאת השופט ס' ג'ובראן בע"פ 7951/05 הנ"ל, אליו הפנה גם בית המשפט המחוזי, "אונס שתחילתו ברצון דינו כאונס" (שם, סעיף 36 סיפא). 39. בניגוד לגרסתו בבית המשפט המחוזי, בערעור שלפנינו מודה המערער בקיום יחסי מין מלאים עם המנוחה במועד הרלבנטי. משכך, לא יכול להיות ספק בדבר בעילתה של המנוחה על ידי המערער. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בדבר התנגדותה של המנוחה להמשך קיום יחסי המין ומודעותו של המערער להעדר הסכמה כאמור. 40. בית המשפט המחוזי הדגיש כי מוכן הוא להניח שבתחילה נתנה המנוחה הסכמתה לקיום יחסי המין, אך יחד עם זאת קבע בית המשפט כי בחלוף הזמן הביעה המנוחה התנגדותה להמשך קיום יחסי המין. כידוע, הלכה היא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנקל בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, שכן זהו תפקידה של הערכאה הדיונית לפניה נפרסת מלוא המסכת העובדתית והיא זו המתרשמת מהעדים באופן בלתי אמצעי [ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 492 (1993); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)]. המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית חריגים ושמורים לנסיבות מיוחדות, בעיקר למקרים בהם הוכח כי לא היה בסיס לקביעת ממצאיה של הערכאה הדיונית [לעניין החריגים לכלל אי ההתערבות ראו למשל: ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 31.7.2008); ע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2009)]. לא מצאתי כי המקרה שבנדון נמנה על אותם חריגים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור. 41. במקרה דנן הרשעת המערער התבססה בעיקרה על הודעותיו במשטרה שהן אמרות חוץ המתועדות בכתב ובכגון דא ככלל אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. ואולם, כבר נקבע כי הלכת אי ההתערבות תקפה גם כאשר ההרשעה מבוססת בעיקרה על בחינתן של אמרות חוץ, ובמיוחד כאשר קבלת החיזוקים הראייתיים הנדרשים לאימוץ אמרות החוץ כרוכה בהתרשמות בלתי אמצעית מהעדים [ראו למשל: פסק דינו של השופט א' לוי בע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009), סעיף 9]. כך, במקרה דנן ההרשעה התבססה בעיקרה על הודעות החוץ המפלילות של המערער אשר נתמכו בראיות מחזקות כמו שקרי המערער בבית המשפט ועדוֹת שהעידו בנוגע לשריטה בפניו של המערער, מהם נדרש בית המשפט המחוזי להתרשם באופן בלתי אמצעי. גם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בהכרעת דינו היסודית והמנומקת של בית המשפט המחוזי. 42. כאמור, עיקר הרשעתו של המערער התבססה על אמרותיו המפלילות שנמסרו במהלך חקירתו. על הרשעתו של נאשם על בסיס אמרות חוץ שלו בחקירה עמד השופט א' לוי והדגיש: "שני מבחנים – פנימי וחיצוני – נועדו להתמודד עם החשש מפני הודאות שווא שמסר הנאשם בחקירתו. המבחן הראשון הוא פנימי להודאה, ועל פיו אנו מעריכים את משקלה של ההודאה גופה לאור סימני האמת המתגלים ממנה. על טיבו של מבחן זה עמד חברי הנשיא ברק באחת הפרשות, ובין "סימני האמת" מנה את הגיונה או חוסר הגיונה של הגרסה שמסר הנאשם בהודאתו, "סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון", וכן אם מדובר בגרסה "קוהרנטית השזורה בהגיון פנימי משלה ושדבריה סדורים, או שמא הגרסה מבולבלת, מקוטעת וללא קשר הגיוני" [ראו: רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 41.12.2006), סעיף 16 (להלן: עניין מילשטיין)]. ובהמשך: "אולם בקביעה זו לא די [במבחן הפנימי – י.ד.], שכן כאמור, קיים מנגנון נוסף לבחינת ההודאה. מנגנון זה הוא חיצוני להודאה, ועל-פיו אנו דורשים לתמוך את הודאתו של הנאשם בתוספת ראייתית של "דבר מה נוסף". דרישה זו השתרשה במשפטנו כבר בראשית דרכו (ע"פ 3/49 אנדלרסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 589), ובמהלך השנים בית-משפט זה שב וחזר על חשיבותה כאמצעי להתמודדות עם החשש מפני הודאות שווא. בהתייחסו למהות דרישה זו של "דבר מה נוסף", קבע השופט ש"ז חשין, כי היא מטילה על רשויות התביעה "חובה להראות על שום מה יש לסמוך על ההודאה, כלומר: מה הן המסיבות המחייבות את המסקנה כי ההודאה נכונה" וכן כי היא נועדה להראות "כי הנאשם הוא אדם אשר הייתה לו הזדמנות לעשות את מעשה הפשע שבעשייתו הודה לפני עמדו לדין" (שם, בעמ' 593). עוד נקבע, כי הדרישה ל"דבר מה נוסף" אף אינה חייבת להוכיח את עובדת התרחשות העבירה גופה או לזהות את הנאשם כמבצעה, וניתן להסתפק בכל ראיה – ישירה או נסיבתית – שיש בה כדי לאמת את ההודאה (ע"פ 290/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(2) 1489, 1499; ע"פ 641,622,543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 141-142)" (שם, סעיף 17). 43. בית המשפט המחוזי נימק באופן מקיף ומעמיק את הבסיס לקביעת ממצאי העובדה והמהימנות ששימשו אותו להרשעת המערער בעבירת האינוס, ובאופן ספציפי לעניין התנגדותה של המנוחה להמשך קיום יחסי מין ומודעותו של המערער להעדר הסכמתה. טרם קיבל בית המשפט את הודעותיו המפלילות של המערער הוא הזהיר את עצמו ובחן אותן בקפידה לאור אישיותו הבעייתית של המערער ולאור הטענה כי לחצי החקירה בירדן השפיעו על חקירתו בישראל. לאחר שעיינתי ברצף הודעותיו של המערער מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי ההודעות ניתנו בחופשיות ומרצון ולא ניכר כי הופעלו על המערער אמצעי לחץ. כמו כן, הגעתי לכלל מסקנה כי בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער על בסיס אמרות החוץ המפלילות שמסר על אף אישיותו הבעייתית שכן האמרות אכן קוהרנטיות וזוכות לחיזוקים חיצוניים. בית משפט זה כבר קבע בעבר ששקריו של הנאשם בעניין מהותי; התנהגות מסבכת של הנאשם לאחר האירוע העברייני; הוכחה המצביעה על הימצאותו של הנאשם בזירת האירוע בזמן ביצוע העבירה; ראייה מפלילה נוספת ועצמאית; כל אלו עולים כדי "דבר מה נוסף" (ראו למשל: עניין מילשטיין, סעיף 20). כך, המערער מסר גרסה שקרית אודות הסיבה בגינה לא מסר לחוקריו כי חברו הוא הרוצח. מדובר בשקר מהותי שכן הוא נוגע בסופו של יום לזהות האנס והרוצח שהיא לב ליבו של העניין כולו. בדיעבד, לאחר שהודה המערער לפנינו כי הוא זה שבעל את המנוחה וחנק אותה הרי שעוצמת השקר רק מתגברת. כמו כן, השריטה על פניו של המערער היא ראיה עצמאית ונפרדת העולה כדי "דבר מה נוסף" שכן הוכח באמצעות שתי עדות, ולא רק באמצעות אמרותיו של המערער, כי השריטה נגרמה למערער בשעה שהמנוחה נאנסה ונרצחה וכאשר הוא היה בדירה. ראיה נוספת שלא הודגשה על ידי בית המשפט המחוזי היא עצם הטמנתה של המנוחה בארון תחת הזעקת כוחות ההצלה והימלטותו של המערער מישראל בסמוך לאחר האונס ורצח המנוחה. סביר להניח כי אדם חף מפשע שנקלע בעל כורחו לאירוע כגון דא יזעיק את כוחות ההצלה. כבר נקבע על ידי בית משפט זה כי הימלטות הנאשם מזירת האירוע תוך הותרת הקורבן לגורלו ואי קריאה לעזרה, כל אלה מהווים נסיבות אשר עשויות אף הן להעיד על ההחלטה שקדמה למעשה (ראו למשל: ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2006), סעיף 39 (להלן: עניין אברמוב)]. הדברים יפים אף לעניין הרשעתו של המערער בעבירת הרצח בכוונה תחילה שכן יש בהם להעיד על קיומה של כוונה להמית כפי שנקבע בין היתר בעניין אברמוב. 44. בהודעותיו במשטרה מסר המערער מספר אמרות מפלילות מהן למד בית המשפט כי המנוחה התנגדה בשלב כלשהו להמשך קיום יחסי המין, נאבקה בו ושרטה אותו בפניו. כמו כן, מההודעות המפלילות עולה כי לאחר שהמערערת הביעה התנגדותה המשיך המערער להפעיל לחץ על צווארה באמצעות ידיו. בית המשפט למד מהודעות אלה כי התפתח מאבק בין המערער לבין המנוחה אשר ניסתה להגן על עצמה ולהתנגד למערער ובתוך כדי כך שרטה המנוחה את פניו. כמו כן, למד בית המשפט מההודעות הנ"ל כי הפעלת הלחץ על צווארה של המנוחה על ידי המערער באמצעות ידיו נועדה על מנת להתגבר על התנגדותה. לאחר שעיינתי בהודעות אלה מצאתי כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי מבוססים היטב ויש לדחות את טענתו של המערער כי בית המשפט בחר מספר אמרות מתוכן והוציא אותן מהקשרן. כפי שהדגיש זאת בית המשפט, המערער חזר על אמרות אלה מספר פעמים ואין מדובר באמירה מקרית וחד פעמית. ההודאה במעשים ניתנה על ידי המערער מיד בתחילת השיחה עם החוקר במהלך הנסיעה מבית-שאן לאילת ולכך יש לייחס חשיבות רבה בהיותה ההודעה המלאה הראשונה שנגבתה מהמערער בה החליט לשתף פעולה עם המשטרה. 45. אכן, כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי, בחלקים מסוימים בהודעותיו טען המערער כי יחסי המין עם המנוחה היו בהסכמה ועד שראה אותה ללא הכרה לא היה מודע למצוקתה ולהתנגדותה. לכן, טוען המערער כי אין בהודעותיו כדי לבסס מודעות להעדר הסכמה מצד המנוחה וכי אם בית המשפט בחר להעדיף את הודעותיו היה עליו לקבל את ההודעות בשלמותן ולא לבחור מתוכן חלקים מסוימים בלבד. באשר לפיצול הודעות חוץ של נאשמים, כבר נקבע כי הגם שפיצול עדות אסור שייעשה באופן שרירותי וכי נדרש יסוד סביר לאבחנה בין חלקי העדות, הרי שניסיון החיים והניסיון המשפטי מלמדים כי יש ודבריהם של נאשמים או של עדים בחקירותיהם ובעדותם, אינם עשויים מקשה אחת. שומה על בית המשפט לבחון בזהירות מרבית אימרות כאלה (ראו למשל: פסק דינו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2006), סעיף יד' (2)]. בית המשפט המחוזי לא האמין לחלקים מסוימים בהודעותיו של המערער לפיהן לא היה מודע למצוקתה ולהתנגדותה של המנוחה. לכן, נקט בית המשפט בכלל "פלגינן דיבורא" תוך מתן הנמקה לפיצול ההודעות. הנמקתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי שכן לא יתכן כי המנוחה שרטה את המערער בפניו והוא לא הרגיש זאת. צדק בית המשפט משדחה את טענת הסרק שהעלה המערער לפיה סבר כי השריטות הן חלק בלתי נפרד מיחסי המין וכי הן העידו על סיפוקה המיני של המנוחה. כך, גם לא יתכן שהמערער השקיע כוח כה רב בהפעלת לחץ על צווארה של המנוחה, כפי שאף עולה מהודעתו לפיה הוא חש "נימוּל" בידיו, מבלי לשים לב למצוקתה ולהתנגדותה של המנוחה כאשר הוא שכב מעליה ויכול היה להרגיש את נשימתה, וליתר דיוק כי אין היא נושמת. צדק בית המשפט המחוזי משהגיע לכלל מסקנה כי מצירוף הראיות עולה כי התפתח מאבק בין המנוחה לבין המערער וכי המשך הפעלת הלחץ על צווארה של המנוחה נועד כדי למנוע את התנגדותה של המנוחה. רצח במזיד 46. עבירת רצח במזיד מוגדרת בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין כדלקמן: "גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה". במקרה דנן עסקינן בראשונה שבין שלוש החלופות – גרימה במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה. 47. היסוד העובדתי של העבירה הוא גרימת מוות, ונדרש על פי נסיבות העבירה שהמוות יִגרם תוך כדי ביצוע עבירה אחרת. במקרה דנן המערער אינו חולק על כך שבפועל הוא זה שגרם למותה של המנוחה, וכיוון שהגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הערעור כנגד הרשעת המערער באינוס הרי שהמוות נגרם למנוחה תוך אינוסה. בהקשר זה עשויה על פניו להיות רלבנטית טענתו האחרת של המערער, לפיה בהתאם לעמדת הפתולוג סיבת המוות היא כריכת לולאת הסדין סביב צווארה של המנוחה ולא חניקתה באמצעות ידיו בשעת אינוסה, ומשכך לא ניתן לכאורה לומר שהתקיימו נסיבות העבירה שכן ניתָק הקשר הסיבתי בין האינוס לבין גרימת המוות. ולא היא. 48. כפי שכבר ציינתי לעיל, הפרשנות שמבקש המערער לייחס לחוות דעתו הראשונה ולעדותו של הפתולוג בבית המשפט המחוזי מוטה ומוציאה מקטע מסוים בדבריו של הפתולוג מהקשרם. אכן, בחוות הדעת הראשונה כתב הפתולוג כי "מותה [של המנוחה – י.ד.] ככל הנראה, נגרם מתשניק (חנק) מכני בעקבות הידוק לולאה סביב לצוואר". כמו כן, בעדותו בבית המשפט העיד הפתולוג כי "יותר סביר שהיא [המנוחה – י.ד.] הייתה בחיים לפני ששמו על צווארה את הלולאה" (עמוד 98 לפרוטוקול). ואולם, לא ניתן לקרוא דברים אלו במנותק מנתונים ואמירות אחרות של הפתולוג העולות מחוות הדעת הראשונה, מחוות הדעת המשלימה ומעדותו בבית המשפט. בחוות הדעת הראשונה הדגיש הפתולוג כי הגופה נמצאה בארון "במצב ריקבון מתקדם". בעדותו בבית המשפט הבהיר הפתולוג כי אין הוא יכול לומר בוודאות מהי סיבת החנק שכן "יש פה אי וודאות [לגבי מנגנון החנק – י.ד.], כיוון שהגופה הייתה במצב ריקבון". יתר על כן, הפתולוג הדגיש כי אינו יכול לדעת האם עובר לכריכת לולאת הסדין סביב צווארה של המנוחה היא הייתה עדיין בחיים וכלשונו "אני לא יכול לדעת זאת" (עמוד 99 לפרוטוקול). בהמשך לחוות הדעת הראשונה הוגשה חוות דעת משלימה בתגובה לשאלת המאשימה האם ישנה אפשרות כי מותה של המנוחה נגרם באמצעות חנק ידני. הפתולוג השיב כי "לחץ על הצוואר יכול גם לגרום מוות על ידי אפקט עצבי, בעקבות לחץ על מבנים עצביים הנמצאים בצוואר. לחץ כזה יכול לגרום להפרעה בקצב הלב, תוך מספר שניות, ואף הפסקת פעולות הלב". בסיכום חוות הדעת המשלימה מדגיש הפתולוג כי "הלחץ על הצוואר יכול להיות ידני, או באמצעות לולאה או מתקן אחר". חוות הדעת המשלימה הוגשה עובר לעדותו של הפתולוג בבית המשפט והוא אף נחקר עליה בבית המשפט. 49. כלומר, על פי חוות הדעת ועדותו של הפתולוג עצמו, בשל מצב הריקבון המתקדם בו נמצאה גופת המנוחה לא ניתן לשלול או לאשר את גורם החנק, וכן למרות שסביר יותר שהמנוחה מתה כתוצאה מכריכת הסדין סביב צווארה לא ניתן לשלול את האפשרות כי היא מתה כתוצאה מהפעלת לחץ ידני על צווארה. כל שניתן איפוא להסיק מחוות הדעת ומעדותו של הפתולוג הוא כי המנוחה מתה כתוצאה מחנק אבל לא ניתן להסיק מה היה מנגנון החנק. לכאורה, בהתאם למושכלות יסוד בדיני העונשין בהתקיים ספק הנאשם הוא שצריך ליהנות ממנו (ראו: סעיף 34כב לחוק העונשין). ואולם, במקרה דנן אין ספק ממשי בעניין מנגנון החנק שכן המערער הורשע על בסיס הודעותיו המפלילות לפיהן גרם למותה של המנוחה על ידי הפעלת לחץ על צווארה באמצעות ידיו. כלומר אפילו לפי גרסתו של המערער עצמו הפעלת הלחץ הידני על צווארה של המנוחה הוא שהביא למותה ובכך איין המערער את הספק. יתר על כן, בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי שלמעשה מדובר בפעולה רודפת פעולה ובפעולה שמשלימה את קודמתה, כך שמותה של המנוחה נגרם משילוב חניקתה הידנית וכריכת לולאת הסדין סביב צווארה. אף על פי שבית המשפט המחוזי לא ציין זאת, הרי שקביעתו זו נתמכת במסקנתו הסופית של הפתולוג בחוות הדעת המשלימה לפיה "על פי רוב המוות, יגרם באמצעות שילוב של מספר מנגנונים". כלומר, גם לפי עמדתו של הפתולוג הפעלת לחץ ידני הייתה חלק ממנגנון המוות. מה לי רציחתה של המנוחה בחניקה ידנית ומה לי רציחתה בכריכת סדין סביב צווארה, מקום בו שתי הפעולות נבעו מאותה מסכת עובדתית וכאשר שתיהן בוצעו על ידי המערער. משכך, יש לקבוע כי היסוד העובדתי ונסיבות עבירת רצח במזיד התקיימו במלואן ועתה לא נותר אלא לבחון את התקיימותו של היסוד הנפשי של העבירה. 50. על פי ההלכה הפסוקה, היסוד הנפשי הדרוש בכדי לקיים את דרישת הזדון בעבירה שבנדון הוא מודעות לאפשרות הגרימה של תוצאת המוות, ודי בפזיזות ביחס לתוצאה זו. כמו כן נקבע כי יש הכרח בצפיית התוצאה הקטלנית דווקא ואין די בצפייה של פגיעה גופנית ממשית כמו בעבירת הריגה. עוד נקבע כי לצורך הוכחת מרכיב זה של היסוד נפשי ניתן להיעזר ב"חזקת המודעות" שמשמעה הוא כי על פי נסיבות העניין, אדם מודע למשמעות התנהגותו מבחינת טבעה הפיסי ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות העשויות לצמוח ממנה [ראו למשל: פסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.2005), סעיף 11]. בע"פ 9970/06 קאנשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.3.2009) קבע בית משפט זה לגבי נאשם שחנק את בת זוגו על ידי הפעלת לחץ על צווארה באמצעות ידיו כי התקיימה בו הכוונה להמית במסגרת עבירת רצח בכוונה תחילה. כך, גם במקרה שלפנינו ניתן לקבוע כי המערער יכול היה לצפות את מותה של המנוחה משהפעיל לחץ רב על צווארה, מה גם שהמנוחה התנגדה לו ושרטה אותו בפניו דבר שוודאי היה צריך להסב את תשומת ליבו כי היא נמצאת במצוקה. אף אם הייתי מוכן לקבל את טענתו של המערער כי לא שם ליבו למצוקתה והתנגדותה של המנוחה, ולא זה המקרה, הרי שמדובר לכל הפחות בהתנהגות פזיזה ונטילת סיכון באופן שמקיים את היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה זו. בית משפט זה קבע לא אחת כי: "...העובדה שלפיתת הצוואר בחזקה גורמת לחניקתו של אדם ידועה היטב לכל בר-בי-רב, היינו אף למי שאינו בקי במדע הפתולוגיה ולא שמע מעולם על עורק התרדמה. הווה אומר, מי שלוחץ בכוח על צווארו של אדם השכוב לפניו, מוחזק כמי שמבין היטב מה עלולה להיות התוצאה של לפיתה זו..." [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט מ' שמגר (כתוארו אז) בע"פ 759/77 גולדני נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 813, 824 (1987). כן ראו ברוח זו: פסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 470-469 (2001) (להלן: עניין אליאבייב); ע"פ 195/03 פואקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.7.2005), סעיף 4 לפסק דינו של השופט א' לוי, סעיף 2 לפסק דינה של השופטת מ' נאור]. רצח בכוונה תחילה 51. באשר לדרישת "הכוונה תחילה" בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, נקבע כבר על ידי בית משפט זה כי ה"כוונה תחילה" מתאפיינת בשונותה מהכוונה הספונטאנית הרגילה בשל שלושה מאפיינים מצטברים שהוכחתם מוטלת על המאשימה: החלטה להמית, הכנה והעדר קנטור (ראו למשל: עניין אליאבייב, בעמוד 466). ממילא המערער לא טען לקיומו של קנטור מצד המנוחה ולכן אין צורך להידרש ליסוד זה. 52. ההחלטה להמית משמעותה צפיית אפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית ורצון כי היא תתגשם. כלומר, יסוד הרצון להמית מחייב קיומה של כוונה בשני מישורים: במישור השכלי ובמישור הרגשי (ראו למשל: עניין אליאבייב, בעמוד 468). זוהי המחשבה הפלילית המיוחדת אשר להוכחתה נעזרים בחזקה לפיה אדם מתכוון בדרך כלל לתוצאות הטבעיות הנובעות מהתנהגותו. ההנחה היא כי מי שגרם למותו של אדם על ידי מעשה אשר על פי טיבו מיועד לגרום לתוצאה קטלנית, גם התכוון בלבו להביא לתוצאה טבעית זו הנובעת ממעשהו (ראו למשל: עניין אליאבייב, בעמוד 467). מנסיבות גרימת המוות ניתן ללמוד על כוונת העושה (שם, בעמוד 469). כך, בעניין אליאבייב נקבע כי בעלה של המנוחה שגרם למותה על ידי פעולת חנק של צווארה בידיו צפה את מותה והתכוון להמיתה שכן זוהי התוצאה הטבעית הנובעת ממעשיו, זאת בהתבסס על ההלכה המושרשת לפיה מי שלוחץ בכח על צווארו של אדם השוכב לפניו, מוחזק כמי שמבין היטב מה עלולה להיות התוצאה של לפיתה זו (ראו למשל: האסמכתאות המאוזכרות בסעיף 50 לעיל). 53. יסוד ההכנה הוא יסוד פיזי טהור שעניינו הכנה למעשה ההמתה או הכנה של מכשיר המיועד לביצוע מעשה ההמתה. לא אחת שלובים ההחלטה להמית ומעשה ההכנה זה בזה והם עשויים לבטא בו זמנית ובמשולב הן החלטה להמית והן הכנה לקראת מעשה ההמתה (ראו למשל: עניין אליאבייב, בעמוד 467). ההכנה משתקפת בהקשר זה מעוצמת הלחץ הנדרש וממשך הזמן הנחוץ כדי לקטול אדם על ידי חניקה, והדבר אינו שונה מהבחינה המושגית מקטילה באמצעות כלי משחית (עניין אליאבייב, בעמוד 470). 54. על רקע העובדה שהמערער מודה לפנינו כי הוא זה שחנק את המנוחה, בתחילה בידיו ולאחר מכן באמצעות כריכת הסדין סביב צווארה, ולאור ניתוח יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה כמפורט לעיל, ברי כי המערער רצח את המנוחה בכוונה תחילה. אין תימה כי בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה זו על בסיס אמרותיו המפלילות של המערער במשטרה והחיזוקים החיצוניים להן, מהם למד כי המערער חנק את המנוחה והיה מודע למעשיו ולהתרחשות התוצאה הקטלנית ואף רצה במותה של המנוחה, שכן המנוחה שרטה אותו בפניו ונאבקה בו ואילו המערער ששכב על המנוחה הבחין במצוקתה אך על מנת להתגבר על התנגדותה המשיך להפעיל על צווארה לחץ כבד ולאחר מכן כרך סביב צווארה סדין מספר פעמים באופן שלא יכול להותיר כל ספק בדבר כוונתו. בענייננו לא מדובר כלל על פזיזות או נטילת סיכון כי אם על מודעות מלאה וכוונה ממשית ליטול מהמנוחה את חייה ולכן יש לקבוע כי המערער רצח את המנוחה בכוונה תחילה. ואולם, אחת מטענות ההגנה שהעלה המערער עניינה בתזה לפיה לא מתקיימת במעשיו סימולטניות שכן המנוחה לא מתה כתוצאה מחניקתה באמצעות ידיו אלא מכריכת לולאת הסדין סביב צווארה. לסוגיה זו ייוחד הדיון שלהלן. העדר סימולטניות – האמנם? 55. סימולטניות משמעותה כי בעת ביצוע העבירה צריכה להתקיים השתלבות בין היסוד הנפשי של העבירה לבין יתר יסודותיה. היסוד הנפשי צריך להיות צמוד עניינית ליסוד העובדתי של העבירה. היצמדות כאמור גם היא שאלה של זמן [ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין א 135-134 (1984) (להלן: פלר)]. יודגש כי בספרו מביע המלומד פלר ביקורת כלפי הגישה הגורסת כי השתלבות כאמור מתקיימת רק מקום בו מוכחת בו זמניות מיידית בין היסוד העובדתי ליסוד הנפשי של העבירה, ובלשונו: "...היצמדות כאמור גם היא הינה שאלה של זמן. אבל לא רק של זמן ולא של זמן במובן של בו-זמניות דווקא. אנו שוללים לחלוטין את הדרישה המכונה "סימולטניות" של יסודות העבירה, ובוודאי את קיומו של עיקרון המכונה "עיקרון הסימולטניות", כדרישה או עיקרון הכרחיים. שכן מציאות הדברים אינה מאמתת תמיד את הסימולטניות" (שם) בעמ' 135). ובהמשך: "...החוק הוא זה שקובע במפורש את תנאי ההשתלבות של יסודות העבירה מבחינת גורם הזמן, תנאים שהם, במקרה זה, רחוקים מרחק ניכר מן הנובע מדרישת הבו- זמניות. כלומר, מלבד התלות העניינית, יש בין יסודות העבירה גם תלות מבחינת זמן התגבשותם. אך תלות זו מתבטאת בהשתלבותם זה בזה בהתאם להגדרת העבירה, ותו לא. כמובן, פרופוזיציה זו אינה מוציאה מכלל אפשרות כי היסוד הנפשי ילווה את היסוד העובדתי באורח בו-זמני, מקום ששילוב זה הולם את מבנה העבירה לפי הגדרתה הנורמאטיבית; אין פרופוזיציה זו קובעת מה הוא הכלל ומה היוצא מן הכלל. אך אין מקום לעקרון או לדרישה של "סימולטניות". הכל הוא עניין בלעדי של הגדרת העבירה" (פלר, בעמוד 135). 56. בטרם אדרש לניתוח המשפטי של טענת המערער בדבר העדר סימולטניות לכאורה, הרי שתחילה יש להדגיש כי לא מתקיימת במקרה דנן תשתית עובדתית מתאימה להעלאת הטענה. כפי שכבר הדגשתי במסגרת הדיון בהרשעת המערער בעבירת רצח במזיד, פרשנותו של המערער את חוות הדעת ועדותו של הפתולוג מוטה ומוציאה דברים מהקשרם. כאמור, בשל מצב הריקבון המתקדם בו נמצאה גופת המנוחה בארון בדירתו של המערער ניתן היה לקבוע את סיבת המוות בלבד – חנק – אך לא ניתן היה לקבוע באופן חד משמעי את מנגנון גרימת החנק. משכך, את מנגנון גרימת המוות יש להסיק מהתשתית העובדתית שהביאה להרשעתו של המערער – הודעותיו המפלילות והחיזוקים החיצוניים להן. מהודעותיו של המערער עולה כי המנוחה מתה בשל חניקתה באמצעות הפעלת לחץ כבד על צווארה באמצעות ידיו ובהתבסס על ההלכה, פעולה זו משקפת מתוך תוכה מודעות להתרחשות התוצאה הקטלנית וכוונה להמית. די בכך לטעמי כדי לדחות את טענתו של המערער בדבר העדר סימולטניות. 57. זאת ועוד, לפי חוות דעתו המשלימה של הפתולוג מותה של המנוחה נגרם כתוצאה משילוב בין מספר מנגנונים. כלומר, לכל הפחות גם חניקתה של המנוחה על ידי הפעלת לחץ ידני על צווארה גרמה למותה וגם בשל כך לא מתקיים הבסיס העובדתי לטענתו של המערער בדבר העדר סימולטניות. 58. ועתה מגיעים אנו לניתוח המשפטי של טענת העדר סימולטניות. גם אם נניח לשם הדיון בלבד כי המנוחה נותרה בחיים לאחר חניקתה הידנית ומתה כתוצאה מכריכת הלולאה סביב צווארה שעה שהמערער סבר כי היא אינה בין החיים, הרי שגם אז מתקיימת דרישת ההשתלבות. כך, בע"פ 334/74 ג'מאמעה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 29 (1975), הנאשם הנחית מכה חזקה על צווארה של ארוסתו במקל ברזל ולאחר מכן השכיבה על המיטה, תפס אותה בצווארה ולחץ עליו עד שלדבריו הפסיקה לנשום. בהמשך, הסתיר אותה מתחת למיטה. בשעות הערב המאוחרות, כשהשתכנע כי בני הבית ישנים, הוציא הנאשם את ארוסתו ממקום המסתור, העביר אותה עד לבאר שבחצר וזרק אותה לתוכה. לאחר שהגופה נתגלתה ונעשתה בה בדיקה פתולוגית נקבע כי המנוחה מתה עקב הטביעה ולא עקב הפעולות האלימות של הנאשם. טענת הנאשם הייתה כי כוונת הקטילה לא הייתה קיימת עוד בשעת השלכת המנוחה לתוך הבאר, שכן הוא האמין כי המנוחה כבר נפטרה עובר להסתרת גופתה מתחת למיטה שבחדרו. טענתו של הנאשם הייתה כי כוונת הקטילה לא השתלבה בתהליך הגרימה המשוער על ידו כך שלא ניתן ליחס לו עבירת המתה מושלמת. בית משפט זה דחה את הטענה בקובעו: "...מה לי כוונה להרוג את המנוחה במכה ובחניקה, מה לי כוונה להרגה בטביעה – כוונה להרוג היתה שם מכל מקום וסידרת הפעולות של המערער, שהיתה רצופה מבחינת הכוונה, השיגה את מטרתה, ואין נפקא מינה שבפועל, מבחינה אובייקטיבית, השיג המערער את מטרתו מאוחר יותר מאשר האמין..." (שם, בעמוד 32). בעניינו הדברים אף "פשוטים" יותר שכן המנוחה מתה לא בשל מעשה או מחדל של "גורם זר מתערב" (כמו מי הבאר), אלא מידיו של המערער עצמו אשר מודה היום לפנינו כי הוא זה שכרך את לולאת הסדין סביב צווארה של המנוחה. 59. בעניין דרישת ההשתלבות ובהקשר לרצח בכוונה תחילה הדגיש המלומד פלר כי אין מדובר בדרישה לבו-זמניות דווקא והמבחן הקובע הוא האם מדובר בפרשה עובדתית בעלת אופי מלוכד, וכלשונו: "לדעתנו, כל עוד ניתן להעריך את תהליך הגרימה לתוצאה, על כל הגורמים שפעלו במסגרתו, כפרשה עובדתית בעלת אופי מלוכד מבחינת הכוונה לגרום לתוצאה, פרשה שהחלה בהתנהגותו של הנאשם והסתיימה בתוצאה המזיקה בה תלויה השלמת העבירה ושלגרימתה התכוון בעל אותה התנהגות, אין נפקא מינה אם התוצאה נגרמה לפי התהליך אותו דימה האדם בשעת התנהגותו, או שמא היה תהליך הגרימה שונה בשל גורם או גורמים בלתי צפויים – אך לאו דווקא בלתי רצויים – שהיתווספו על התנהגות זו" (ההדגשות במקור – י.ד.) (פלר, בעמוד 653). לאור דברים אלו רק מתעצמת מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש להרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה שכן פעולת החניקה הידנית וכריכת לולאת הסדין סביב צווארה של המנוחה היו פעולות משלימות ובגדר מסכת עובדתית אחת שנועדה להגשים את כוונתו של המערער לרצוח את המנוחה. מהטעמים האמורים יש לדחות גם את טענתו של המערער בדבר תחולתה של הגנת הטעות בעובדה שכן אין עסקינן בטעות שיש לה רלבנטיות בנסיבות העניין, מה גם שעובדתית לא התקיימו יסודות הטענה שכן בית המשפט המחוזי קבע באופן מפורש כי שתי הפעולות האמורות השלימו זו את זו וכל אחת מהן נועדה למימוש כוונתו של המערער להמית את המנוחה. 60. לפיכך, בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה. משכך, אין אף מקום להתערב בגזר דינו. 61. אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. המנוחה הגיעה לדירה כדי לקבל את מפתחות הדירה לצורך השכירות. המנוחה נרצחה על ידי הנאשם בחניקה במהלך אינוסה וגופתה הוסתרה בארון. למעט הבל פיו של המערער, על גרסאותיו השונות, אין בדל סיבה להניח כי המנוחה, שככל הנראה שרטה את פניו של המערער תוך כדי מאבק, הסכימה בתחילה לקיים יחסי מין עם המערער. מכל מקום, הן בית משפט קמא והן חברי נדרשו גם להיפותזה חסרת בסיס זו, והראו כי אין בה כדי לשנות את התוצאה של הרשעה ברצח. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ט בניסן תש"ע (13.4.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08004310_W06.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il