בשארה ורור בע"מ נ. גלידת ויטמן (1979) בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 4309/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4309/06 ע"א 4480/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' אלון המערערת בע"א 4309/06 והמשיבה בע"א 4480/06: בשארה ורור בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 4309/06 והמערערים בע"א 4480/06: 1. גלידת ויטמן (1979) בע"מ 2. גלידת שטראוס בע"מ 3. מחלבת נהריה שטראוס בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק א 410/96 שניתן ביום 4.4.06 על-ידי השופט אברהם אברהם תאריך הישיבה: ל' בשבט תשס"ח (6.2.08) בשם המערערת בע"א 4309/06 והמשיבה בע"א 4480/06: עו"ד מועין חורי, עו"ד עסאם סארג'י בשם המשיבים בע"א 4309/06 והמערערים בע"א 4480/06: עו"ד רענן קליר פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט אברהם) מיום 4.4.06 בתיקים ת"א 410/96, ת"א 555/97 ות"א 557/97 (להלן פסק הדין השני). פסק דין קודם באותן תביעות ניתן ביום 3.11.02 (להלן פסק הדין הראשון), אך בעקבות ערעור הצדדים לבית משפט זה (ע"א 10845/02) הוחזר התיק לבית המשפט קמא "לשם בירור פרטני" (פסק דין מיום 19.7.04). כלפי פסק הדין השני הוגשו הערעורים שבפנינו. רקע ב. לאורך שנים ארוכות עסקה חברת בשארה ורור בע"מ (להלן המערערת) בהפצת מוצרי המשיבות באזור קבוע בצפון הארץ. משיבה 1 (המצויה בשליטת משיבות 3-2) ומשיבה 2 עוסקות בייצור גלידות, המשיבה 3 עוסקת בייצור מוצרי חלב. בין המערערת לבין כל אחת מהמשיבות בנפרד נכרתו, במועדים שונים, חוזי הפצה לזמן בלתי מוגבל, בשיעורי עמלה שונים. בשנת 1995, בעקבות התקשרות עם חברה זרה, החליטו משיבות 3-2 לאחד את ההנהלות ומערכי ההפצה של משיבות 2-1, כחלק מתהליך שסופו הפסקת השימוש במותגי ויטמן. יישום ההחלטה חייב חלוקה מחדש של אזורי ההפצה - כך שבכל איזור יפעל מפיץ אחד לשני המותגים. בעקבות הארגון מחדש ביקשו המשיבות לשנות את אזור ההפצה של המערערת. נפתח משא ומתן, שסופו הפסקת שלושת החוזים, תוך אי נחת הדדית וטענות הדדיות. שני הצדדים טענו שאופן הפסקת ההתקשרות מקים להם זכות לפיצויים בראשים שונים - נסקור תביעות אלה לגופן. טענות הצדדים בהליך הראשון ג. מטעם המערערת נטען, כי המשיבה 1 הודיעה למערערת (ביום 14.11.05) על הפסקה מיידית של החוזה ללא הודעה מוקדמת - שלשיטת המערערת, בהתחשב באורך ההתקשרות עד אז, יש להעמידה על עשרים חודשים. נטען כי התנהלות זו מזכה בפיצוי על המאמצים שעשתה המערערת לטובת המשיבה 1, ובגין הפסד ההכנסות כתוצאה מהפסקת ההתקשרות. עוד נטען להתעשרות שלא כדין של המשיבה 1, שקיבלה את שוק הלקוחות אשר בנתה המערערת. בהתאם דרשה המערערת פיצוי בגובה העמלה הממוצעת לה היתה זכאית במשך עשרים חודשים (סך הכל נתבעו 2,865,128 ₪). טענות דומות הועלו כלפי משיבה 2 - אלא ששם הועמדה תקופת ההודעה המוקדמת על שלוש שנים (סך הכל נתבעו 1,082,587 ₪ לפי התחשיב האמור). ביחס למשיבה 3 נטען כי לאחר הפסקת ההתקשרות עם משיבות 2-1 פנתה המערערת למשיבה 3, וזו הודיעה לה על ביטול ההתקשרות. נטען כי המשיבה 3 אינה עוסקת בתחום הגלידות, ופעילותה אינה תלויה באיחוד פעילות משיבות 2-1 - ולפיכך, כי הפסקת ההתקשרות עם המערערת נעשתה כנקמה על אי הסכמתה לשינוי הארגוני בתחום הגלידות. עוד נטען, כי עם תחילת עבודתה עם המשיבה 3 רכשה המערערת סוכנות הפצה בלעדית, ובהמשך רכשה קו חלוקה נוסף. נטען כי על המשיבה 3 לפצות את המערערת בשיעור של העמלה הממוצעת לה היתה זכאית במשך שלוש שנים, בתוספת הסכומים ששילמה לסוכנויות שרכשה (וסך הכל 1,754,796 ₪). כן נתבע תחשיב חלופי - שאין כאן המקום לפרטו. ד. בכתב תביעה שכנגד שהגישו המשיבות נטען, כי המערערת סיכלה בכוונה את הניסיון הכן שנעשה לשלבה במערך ההפצה החדש - ובמקביל ניהלה משא ומתן עם יצרני גלידה אחרים, על מנת להפיץ את תוצרתם באמצעות קוי החלוקה שניהלה עבורן. נטען כי כבר ביום 20.12.95 הפיצה המערערת מוצרים של חברה מתחרה בקוי החלוקה ובציוד השייך למשיבה 1 - ובכך הפרה את החוזה. עוד נטען, כי המערערת סירבה להשיב למשיבה 1 650 מקררים השייכים לה שהוצבו אצל מוכרי הגלידות. לסיכום נתבעו 1,072,500 ₪ בעבור המקררים, ונדרשו חשבונות המערערת הנוגעים לרווחים מהפצת תוצרת מתחרה (לחלופין נתבע סכום מסוים). פסק הדין הראשון ה. בית המשפט קבע כי ההתקשרות בין הצדדים נעשתה לפי חוזה שתקופת תוקפו לא נקצבה - ולפיכך יכול היה כל אחד מהצדדים להביא לסיומה באורח חד צדדי, ובלבד שיתן הודעה זמן סביר מראש (פסקה 12). עוד נקבע כי בנסיבות, "ה'אשם' שבהפסקה המיידית של ההתקשרות נופל על התובעת והנתבעות יחדיו... הפסקת העבודה המשותפת לאלתר היתה מחויבת המציאות" (פסקה 15; ההדגשה במקור), ולכן אין הן זכאיות לפיצוי בגין תוצאותיה. ביחס למערערת נקבע כי היא הגדילה שוב ושוב את דרישותיה, ובמקביל סירבה להפיץ את המוצרים בהתאם לחלוקה מחדש - באופן שחייב את המשיבות להפסיק את ההתקשרות לאלתר. ביחס לתביעת המשיבות נקבע, כי לאור ההפסקה המיידית של ההתקשרות (מוצדקת ככל שתהיה) לא נפל פגם בכך שהמערערת החלה לעבוד מיידית עם חברות מתחרות. סופו של יום נקבע, כי התנהלות שני הצדדים יצרה "משבר אמון חריף" (פסקה 14), שלא איפשר המשך עבודה משותף. ו. אשר לתביעת המערערת בעילה של עשיית עושר, נאמר כי אמנם המשיבות זכו במערך הפצה שעל הקמתו שקדה המערערת - אך נקבע כי המערערת נהנתה ממערך ההפצה לאורך שנים, ומכל מקום גם לא העבירה אותו לידי המשיבות, והן נאלצו לבצע עבודה יסודית כדי להקים מערכי הפצה חלופיים. ז. אשר לתביעת המשיבות בגין נזקים שנגרמו להן עקב עבודת המערערת עם חברה מתחרה, ועקב העיכוב במסירת ציוד ההפצה - נקבע כי אלה מהוים תוצאה ישירה של הפסקתה המיידית של ההתקשרות, ובנסיבות אין היא מקימה עילת תביעה. אשר למקררים נקבע, כי "טענת הנתבעות, לפיה התובעת סיפקה ללקוחות שלהן סחורה מתחרה תוך שימוש במקררים שלהן, לא הוכחה" (פסקה 23), עוד נקבע, כי בכל הנוגע למקררים המערערת שימשה "מעין מתווכת" (שם) - ולפיכך החובה להשבת המקררים היתה של מוכרי הגלידות ולא של המערערת. אשר לשימוש בציוד המשיבות לצורך הפצת סחורה מתחרה - נקבע כי בנסיבות הפסקת החוזים, ונוכח משך הזמן הקצר בו נעשה שימוש כאמור, אין הוא מצמיח עילה לפיצוי. הערעור הראשון ח. כלפי פסק דין זה הוגשו ערעורים הדדיים. המערערת טענה, בתמצית, כי כישלון המשא ומתן עם משיבות 2-1 לא ביטל את זכותה לקבל פיצויים בגין אי מתן הודעה זמן סביר מראש. עוד נטען, כי המשא ומתן נכשל באשמת המשיבות. כלפי משיבה 3 נטען, כי כיון שלא היתה צד למשא ומתן שנכשל, אין בכישלונו כדי להתיר לה לסיים את החוזה ללא הודעה מוקדמת. עוד נטען, כי שגה בית המשפט שעה שבחן את שלוש מערכות היחסים החוזיות כמקשה אחת, אף שמדובר בשלושה חוזים שונים (ובמקור, שלוש תביעות שונות) - ולא התייחס להבדלים במועדי כריתתם ואופן הפסקתם. נטען גם, כי אופן הפסקת החוזים מנע מהמערערת את העמלות המקובלות בעת הפסקת התקשרות והעברת קוי החלוקה למפיץ חדש; וכי בניגוד לקביעת בית המשפט, קיבלו המשיבות קוי הפצה מוכנים ומתפקדים - שתי טענות עובדתיות המצדיקות, כנטען, פיצוי בעילה של עשיית עושר. ט. בערעור שהגישו המשיבות נטען (וגם דברים אלה יובאו בתמצית בלבד), כי שגה בית המשפט בקבעו, שהאשמה בכשלון המשא ומתן מונחת גם לפתחן. נטען כי המשיבות ביקשו להמשיך לעבוד עם המערערת במסגרת הארגון מחדש, ולחלופין הציעו לסיים את העבודה המשותפת תוך מתן פיצוי. בנסיבות אלה, כך נטען, אסור היה למערערת לעבוד עם חברות מתחרות - וכיון שעובדה זו היא שהביאה לקטיעה המוחלטת של ההתקשרות, מוטלת האשמה כולה לפתחה של המערערת. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בדחותו את תביעת המשיבות בעניין המקררים. נטען, כי אפילו נאמר שלא היה מנוס מהפסקה מיידית של ההתקשרות - אין בעובדה זו כדי לשחרר את המערערת מחובתה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את תביעת המשיבות למתן חשבונות - כיון שברור שהמערערת עשתה שימוש בקוי החלוקה ובציוד השייך למשיבות בעבור חברות מתחרות. י. ביום 3.11.04 נערך דיון בעל פה (השופט, כתארו אז, ריבלין והשופטים נאור ורובינשטיין), בסופו הוחלט להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי "לשם בירור פרטני". וכך נקבע: "לאחר עיון ושמיעת באי כוח הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי יש מקום לקבל את הערעורים, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא לשם בירור פרטני במסגרת כלהלן: א. ההנחה היא - והיא מקובלת על שני הצדדים - כי שניהם תרמו בהתנהגותם לכשלון המו"מ ביניהם ולניתוק היחסים, כפי שציין גם בית המשפט קמא. ב. בהינתן האמור, וכדי שהחבויות והזכאויות הנטענות בין הצדדים יתבררו במלואן, יבדוק בית המשפט פרטנית האם זכאית המערערת לפיצוי מן המשיבות בגין הפסקת ההתקשרויות, ואם כן - מה היקפו; והאם זכאיות המשיבות לפיצוי מן המערערת בגין הפסקת ההתקשרויות, ואם כן - מה היקפו; ומה היחס בין השניים (האם מקזזות החבויות והזכאויות הללו, ככל שישנן, אלה את אלה, ובאיזה היקף ואופן). במסגרת זו יתבקש בית המשפט לבחון גם ספציפית את הטענה בנושא היותה של התביעה בעניין המחלבה נפרדת מנושא הגלידות, ולהכריע בה. אם ימצא בית המשפט לנכון, ישמע ראיות נוספות בעניינים האמורים, לפי שיקולו". פסק הדין השני י"א. בעקבות קבלת הערעורים נערך דיון בבית המשפט המחוזי - בו הודיעו הצדדים כי אין בכוונתם להביא ראיות נוספות, הוגשו סיכומים משלימים ונערכה השלמת טיעון בעל פה , שבעקבותיה ניתן פסק הדין נשוא הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי משמעות פסק הדין המצוטט מעלה של בית משפט זה, יחד עם ויתור הצדדים על הבאת ראיות נוספות - היא שעל בית המשפט המחוזי לנמק את קביעותיו בפסק הדין הראשון, ולא לשנות מהן; ההנמקה עניינה בפרט בשאלה כיצד הקביעה כי "שתי בעלות הדין תרמו לכשלונו של המשא ומתן" (עמ' 3) מביאה לתוצאה האופרטיבית של דחיית מכלול התביעות. י"ב. אשר לתביעות המערערת, הוטעם כי זכותו של צד להסכם הפצה לתקופת הודעה מוקדמת, תקופה שנועדה "לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה" (ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 704 - השופט, כתארו אז, ברק; להלן פרשת זוהר) - מתבטלת כאשר אותו צד הוא שהביא את ההתקשרות להפסקה מיידית בתנאים שאינם מאפשרים תקופת עבודה נוספת. בודאי כך, כאשר אותו צד משווק סחורה מתחרה כבמקרה שלפנינו: "ברור, כי אם המשווק הוא זה שהפר את חוזה ההפצה, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, ולא יהא צורך לדון באורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול" (ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, 522 - השופט מלץ; להלן פרשת תדמור). עוד הוטעם, כי לא הוכחה הסכמה חוזית לפיצוי מוסכם, וכי גם אם קיים נוהג בעניין זה - אין הוא מתייחס למקרים בהם הפסקת ההתקשרות נעשית ללא הסכמה כבמקרה שלפנינו, ובודאי כאשר המפיץ מפר את החוזה. אשר לטענה כי מדובר היה בשלוש מערכות חוזיות שונות - הוטעם כי בסופו של דבר, בשני הצדדים של כל אחד מהחוזים עמדו אותם אנשים עצמם, ומשאבד האמון ההדדי באופן מוחלט, רשאיות היו המשיבות להפסיק את שלושת החוזים. עוד הוזכר, כי משיבה 3 אמנם לא היתה קשורה ישירות לארגון מחדש - אך המערערת מצידה, משהחלה לשווק סחורה מתחרה בתחום הגלידות, סיפקה גם סחורה מתחרה בתחום מוצרי החלב. י"ג. אשר לתביעות המשיבות, התייחס בית המשפט לשלושה ראשי תביעה. ביחס לנזקים שנגרמו בשל ההפסקה המיידית של הפצת מוצרי המשיבות - נקבע כי היתה זו תוצאה מחויבת של הפסקת ההתקשרות אשר בנסיבות, ובאשמת שני הצדדים, אין היא מקימה זכות לפיצוי. אשר להתעשרות בשל השימוש בקוי ההפצה להפצת תוצרת מתחרה - נקבע "כי אף שהתובעת לא עשתה אלא מעט לשם העברת מערך השוק לידי הנתבעות, הרי שבנסיבות שנוצרו, בחוסר האמון החריף שנוצר... המעט שהיא עשתה די היה בו כדי להוציאה ידי חובתה" (פסקה 21), ונקבע כי למעט אי העברה מסודרת לא הוכחה הטענה בדבר מניעת השימוש במערך ההפצה. אשר לטענות ביחס לאי השבת המקררים - בית המשפט חזר על קביעותיו הקודמות, לפיהן די היה בהשבת החוזים עם הלקוחות, שכן בעניין זה היתה המערערת מתווכת בלבד (פסקה 20). עוד נקבע, כי גם חובת הקטנת הנזק חייבה את המשיבות לאסוף את המקררים בעצמן (פסקה 19). ולבסוף, נקבע כי "טענת הנתבעות כאילו התובעת עשתה שימשו בסודות כמוסים שלהן לא נתבססה כלשהו" (פסקה 23). טענות המערערת בהליך הנוכחי י"ד. המערערת מעלה טענות במישורים שונים. ראשית, נטען כי בית המשפט המחוזי פירש באופן לא נכון את פסק דינו הקודם של בית משפט זה - ותחת קיום בירור פרטני של עילות הביטול והנזקים שנגרמו לצדדים, הסתפק בהנמקת פסק הדין הראשון. נטען כי הפרשנות שניתנה אינה מתיישבת עם לשון פסק הדין, או עם תכלית ההשבה לערכאה הדיונית. בפרט נטען כלפי העובדה, שגם בפסק הדין השני התייחס בית המשפט למערכת היחסים החוזית שבין הצדדים כמקשה אחת. שנית, נטען כי נקודת המוצא של בית המשפט קמא - לפיה היו המשיבות רשאיות לשנות חד צדדית את אזורי החלוקה - שגויה. ועוד, אפילו נניח כי מדובר בחוזה לתקופה לא קצובה - היו המשיבות רשאיות "לבטל את החוזה בהודעה זמן סביר מראש, אך לא תנאי מתנאיו" (ע"א 189/89 קופת חולים מכבי נ' קופת החולים של ההסתדרות, פ"ד מה(4) 817, 826 - השופט, כתארו אז, אור; להלן פרשת קופת חולים; בג"צ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 210). ממילא, כך נטען, שגה בית המשפט בהניחו שהמשיבות היו מוסמכות לשנות את אזורי החלוקה. ט"ו. שלישית נטען, כי ניתוח מועדי הביטול ומכתבי הביטול, מעלה שהפסקת ההתקשרות לא נעשתה באשמת המערערת - ושאין למנוע ממנה פיצוי בעבור הנזקים שסבלה. הוטעם כי בנובמבר 1995 הודיעה משיבה 1 למערערת על הפסקת פעילותה (של משיבה 1) - ובכך סיימה באופן חד צדדי את ההתקשרות החוזית. קרי, הסיבה היחידה להפסקת ההתקשרות היתה החלטת משיבות 3-2 לחסל את מותגי משיבה 1 - ולא התנהלות המערערת. ההתקשרות עם משיבות 3-2 הופסקה על ידיהן בינואר 1996. נטען כי משיבה 2 נימקה את הפסקת הפעילות בטענה כי "אינך מקבל (מר ורור בעליה של המערערת - א"ר) את קביעתנו לגבי אזורי ההפצה... והינך ממשיך להפיץ את מוצרינו באזורים האחרים"; ושמשיבה 3 נימקה את הביטול בחשש מדליפת "סודות מסחריים". בהתחשב בהלכה לפיה "משנימק הנפגע את הודעת הביטול, אין הוא רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעתו" (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210, 224 - השופטת, כתארה אז, ביניש), נטען כי בית המשפט לא היה רשאי לייחס את הביטול להעלאת דרישות בלתי סבירות מצד המערערת, עניין המוכחש גם לגופו. ט"ז. כך נטען גם לגבי קביעת בית המשפט, כי הפצת סחורה מתחרה הביאה למשבר האמון שגרם לביטול ההתקשרות - נושא שלא נזכר במכתבי הביטול, ובכל מקרה הוא מתייחס לגלידות בלבד (ולא למוצרי משיבה 3). יתר על כן, הוטעם כי במכתב מיום 30.1.96 נטען מטעם המשיבות כי "במהלך השבוע שחלף התברר לנו... החלטת... להפיץ גלידה מתוצרת מתחרה" - קרי כי במועד ביטול החוזים (בראשית אותו חודש) כלל לא טענו המשיבות להפצת סחורה מתחרה. רביעית, ביחס למשיבה 3, נטען כי אין קשר בין החוזים עם משיבות 2-1 שעניינם הפצת גלידה, להתקשרות עם משיבה 3 שעיסוקה במוצרי חלב - וקריסת ההתקשרות עם משיבות 3-2 לא יכלה להצדיק את התנהלות משיבה 3. עוד נטען, כי לאחר ההתקשרות עם משיבה 3 רכשה המערערת (בשנת 1993 ובשנת 1995) סוכנויות הפצה קיימות - שבביטול החוזה עברו בפועל לידי המשיבה 3 תוך התעשרות שלא כדין. נטען עוד, כי אם חששה המשיבה 3 לדליפת סודות מסחריים - היה עליה לנקוט בצעדים להסרת החשש, אך הדבר לא הקנה לה עילת ביטול. טענות המשיבות בהליך הנוכחי י"ז ראשית, נטען כי לא נפל פגם באופן בו פירש בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית משפט זה בהליך הקודם, בודאי כך שעה ששני הצדדים הסכימו שלא יוגשו ראיות נוספות. עוד נטען כי אף אם היה על בית המשפט המחוזי לערוך תחשיב מפורט של נזקי הצדדים - לא לכך עותרת המערערת בפנינו. נטען כי טענות המערערת מכוונות כלפי ממצאי העובדה בענין נסיבות ביטול ההתקשרות - ובכגון אלה בודאי לא ביקש בית משפט זה לדון מחדש. י"ח. שנית, אשר לנסיבות הביטול, נטען כי המשיבות העמידו בפני המערערת שתי חלופות - הפסקת ההפצה תוך תשלום פיצוי, או המשך ההפצה. קרי, הוצע למערערת פיצוי בעבור הפסקה מיידית של ההתקשרות. נטען כי המערערת בחרה לייצר מצג, לפיו היא מעוניינת בהמשך יחסי ההפצה - אך בפועל היתה מעוניינת בעת ובעונה אחת לקבל פיצוי חד פעמי, וגם להמשיך בהתקשרות, ולפיכך ניהלה משא ומתן למראית עין, בידעה שעיכוב יישום הארגון מחדש יוצר לחץ על המשיבות להיכנע לתכתיביה. נטען כי סירובה של המערערת להפיץ את הסחורה באזורי החלוקה החדשים מזה, ועמידתה על המשך קבלת הסחורה מזה, הביאו למצב בו מופצת הסחורה ללקוחות הלא נכונים - ומכאן ההחלטה על הפסקת האספקה. י"ט. שלישית, נטען כי חוזה הפצה הוא מטבעו חוזה דינמי - המתייחס, לדוגמה, להוספה והורדה של נקודות חלוקה - ולפיכך לא ניתן לראות בדרישה לארגון מחדש הפרה, מה גם שבית המשפט קבע עובדתית שהשינוי לא היה אמור לפגוע בהכנסות המערערת, ושאילו לא היה נעשה היו נגרמים לה נזקים (פסקה 11 לפסק הדין השני). נטען, כי למצער כל עוד לא הגיעו הצדדים להסכמה היתה מוטלת על המערערת חובה להקטין את הנזק, באמצעות שיתוף פעולה עם אזורי החלוקה החדשים. כ. רביעית, נטען כי בית המשפט קבע שהמערערת סיכלה את האפשרות להמשיך בקיום החוזה, ואף הפרה אותו (פסקה 9) - ולפיכך אין היא זכאית לתקופת הודעה מוקדמת או פיצוי בגינה (פרשת תדמור). ועוד, מאחר שהמערערת הפרה את החוזה, אין היא זכאית לדרוש מהמשיבות לקיים את חלקן (ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה, פ"ד נ(1) 562). עוד נטען, כי כיון שהמערערת החלה לעבוד עם חברות מתחרות באופן מיידי, ברי שלא היתה זקוקה לתקופת התארגנות. נטען כי תקופת ההודעה המוקדמת נועדה לפצות בעבור השוק שמעביר המשווק ליצרן - בעוד במקרה שלפנינו נקבע כי לא הועבר שוק, והמשיבות נאלצו לבנותו מחדש. כן נטען, כי שיעור הפיצוי הנתבע מופרז. אשר להפסקת ההתקשרות עם המשיבה 3, חוזרות המשיבות על קביעת בית המשפט קמא, כי אף שמדובר בשלושה חוזים שונים, קריסת האמון האישי לא איפשרה את המשך העבודה המשותפת. כ"א. חמישית, לגבי דחיית תביעת המשיבות, נטען כי ביחס למקררים קבע בית המשפט המחוזי בפסק הדין הראשון, כי היתה על המערערת חובה "לילך יד ביד עם נציג הנתבעות לכל לקוח ולקוח על מנת לעשות עימו היכרות, ולכל הפחות להצביע על מקום עיסקו" (פסקה 25) - אלא שבנסיבות חוסר האמון נפטרה המערערת מחובה זו. נטען כי לא היתה סיבה לפטור את המערערת - שהפרה בעצמה את החוזים - מחובתה. עוד נטען, כי לאחר שקבע בית המשפט את קיומה של חובה כאמור, לא יכול היה - בפסק הדין השני - לקבוע כי חובת המערערת מוצתה במסירת החוזים. עוד נטען, כי המערערת עיכבה גם את העברת החוזים, ודירבנה את לקוחותיה לסרב להעברת המקררים. לחלופין נדרשו דמי שימוש ראויים במקררים. אשר לתביעה למתן חשבונות, נטען כי קביעת בית המשפט ש"האשם המשותף" שולל פיצוי אינה יכולה לעמוד. זאת, הן מהטעם שאין מדובר באשם משותף, אלא באשם בלעדי של המערערת, והן מהטעם שהשאלה האם נסתיימו היחסים בכי טוב אינה פוטרת צד לחוזה מעריכת חפיפה וממניעת נזקים. הוזכרה הטענה, כי למשיבות נגרמו נזקים כלכליים משמעותיים בשל הצורך לבנות מחדש את שוק הלקוחות (ממצא עובדתי שנקבע בפסקה 17 לפסק הדין השני), ועקב העברת לקוחות לחברות מתחרות תוך שימוש בסודות מסחריים. דיון כ"ב. במהות שלובות בעמדת המערערת טענות מתחום החוזים וטענות מתחום עשיית עושר ולא במשפט. נטען כי הפסקת ההתקשרות נעשתה שלא כדין - ולפיכך היא מקימה זכות לפיצויים; ובמקביל נטען, כי המערערת העבירה לידי המשיבות נכס מניב בדמות מערך שיווקי - העברה המקימה זכות לפיצוי בדיני עשיית עושר. שילוב דומה מצוי בטיעוני המשיבות - המתייחסות לנזקים שנגרמו להן עקב הפרת חובת תום הלב בהעברה לא מסודרת של השוק לידיהן; ולשימוש שעשתה המערערת ברכושן לעשיית עושר שלא במשפט. כ"ג. בדיון הקודם שנערך בתיק זה בשנת 2004 הוחזר התיק לבירור פרטני. סבורני כי ההשבה לערכאה הדיונית נדרשה, כיון שחרף הקביעה "כי ההנחה היא - והיא מקובלת על שני הצדדים - כי שניהם תרמו בהתנהגותם לכשלון המו"מ ביניהם ולניתוק היחסים", היה צורך בממצאי עובדה בהירים יותר לזיהוי השתלשלות העניינים. אינני רואה מקום להידרש באריכות לטענות הצדדים בסוגיית פרשנותו של פסק הדין הקודם (המערערת במיוחד דרשה כל קטע בפסק הדין הקודם); אך אומר כי התשתית העובדתית לא הורחבה ועל כך יש להצר. עם זאת, הגם ששקלנו בדבר, לא ראינו לנכון להשיב את התיק ל"גלגול שלישי" בבית המשפט קמא, בין היתר כיון שהצדדים לא ביקשו להוסיף ראיות בגלגול השני, ובכך נותר בית המשפט כליל בחומרים שמהם לש את פסק הדין הראשון. אף אם ניתן היה לנקוט גישה שונה, סברנו לאחר העיון, כי אין מנוס מהכרעה על סמך הנתונים הקיימים. על מנת להכריע בתיק נבחן את השאלה האם כדין הופסקה ההתקשרות - והתשובה לכך, לדידי, חיובית; והאם חרף העובדה שההתקשרות הופסקה כדין, קמה חובה לפצות את מי מהצדדים בעילה חוזית או בדיני עשיית עושר. ניתוח משפטי כ"ד. שלושת החוזים בין הצדדים לא היו קצובים בזמן - ושני הצדדים מסכימים כי בנסיבות חל הכלל לפיו, "הסכם לתקופה בלתי קצובה ניתן לביטול על ידי כל אחד מן הצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש" (רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' מנשה ח. אלישר בע"מ (לא פורסם) - השופט גרוניס; פרשת זוהר; ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינוי נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 74 - להלן פרשת חינוי). שאלת האפשרות להפסקתה של ההתקשרות היא, ככלל, שאלה של פרשנות החוזה - על ידי זיהוי אומד דעתם של הצדדים המתקשרים. הכלל האמור נובע מהחזקה הפרשנית: "שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו" (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה (לא פורסם) פסקה 14 - השופט זמיר; להלן פרשת התאחדות סוכני נסיעות; ראו גם ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1) 477). מדובר בחזקה, וככזו היא ניתנת לסתירה באמצעות ראיות המעידות על כוונת הצדדים לחוזה ספציפי: "בסופו של דבר לא באה החזקה אלא לסייע בידינו לעמוד על כוונת הצדדים, מקום שהכוונה אינה ברורה. אין היא אמורה לבוא במקום כוונת הצדדים, אם ניתן לברר מה היתה הכוונה, ולקבוע אותה על יסוד ראיות" (פרשת התאחדות סוכני נסיעות, שם). כך נקבע לאחרונה בבית משפט זה, ביחס לחוזה זכיינות: "להבדיל מן ההלכה שנקבעה בעניין התאחדות סוכני נסיעות, במקרה נשוא ערעור זה קיים חוזה בכתב, הקובע הוראות מפורשות לעניין הביטול. לפיכך, אין צורך להפעיל את החזקה בדבר כוונתם של הצדדים..." (ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (טרם פורסם) פסקה 43 - השופט דנציגר). במקרה שלפנינו מסכימים שני הצדדים כי ניתן היה לסיים את ההתקשרות באופן חד צדדי - תוך מתן הודעה "זמן סביר מראש". דבר זה גם תואם את השכל הישר, בנסיבות של הסכם לתקופה בלתי קצובה; אף אם סברו וקיוו הצדדים מלכתחילה לשנים ארוכות מאוד של התקשרות, מציאות החיים לעולם אינה עומדת על מעמדה, ועם שינוי העיתים עשויים להיפתח פתחים לשינוי בהתקשרות. "זמן סביר מראש" כ"ה. בשאלת אמות המידה המשפטיות לקביעת "זמן סביר" היו בפרשת זוהר שתי דעות, שאותן תימצתה השופטת נתניהו (בעמ' 702-701), וכך סוכמו הדברים על ידי השופטת דורנר במקרה אחר: "השופטת נתניהו חוותה דעתה, כי ההודעה המוקדמת מיועדת להשיג שתי מטרות: (א) לאפשר למפיץ לכסות את השקעתו בהפצת המוצר; (ב) לתת לו שהות מספקת לחפש מקור הכנסה אחר. לעומתה, סבר השופט ברק כי בנוסף לאמור לעיל, מטרתה של דרישת הודעה היא לאפשר למפיץ להפיק את הרווח פרי מאמציו בהחדרת המוצר לשוק" (ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429, 432 - להלן פרשת הרשטיק). לשיטת השופטת נתניהו מדובר בתקופה קצרה יחסית - המושלמת באמצעות תביעה בדיני עשיית עושר, "למתן סעד השבה על טובת ההנאה שהיצרן מפיק מאותו שוק"; לשיטת הנשיא ברק מדובר בתקופה שיכולה להיות ארוכה יותר (אם כי בנסיבות הסכימו על אותה תקופה) - הממצה את עילת התביעה (לניתוח הדעות ראו גם פרשת חינוי, עמ' 75-74; ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ (טרם פורסם) - להלן פרשת שלק). קרי, לדעה האחת הפיצוי שניתן למשווק בעבור שוק הלקוחות שהוא מעביר ליצרן, בא לידי ביטוי במסגרת הרווחים שיפיק בתקופת ההתקשרות וההודעה המוקדמת; לדעה האחרת שווי השוק ייתבע במסגרת דיני עשיית עושר. השופטת דורנר קבעה "כי אמת המידה לדרישת ההודעה המוקדמת היא גמישה ומטרתה נגזרת מנסיבות המקרה, לרבות תנאי ההתקשרות" (פרשת הרשטיק, עמ' 432), ובלשון השופט זמיר, "הזמן הסביר בכל מקרה תלוי במהותו של החוזה ובנסיבות של המקרה, לרבות הסיבות והנסיבות של ביטול החוזה" (פרשת התאחדות סוכני נסיעות, פסקה 19). דברים אלה מבוססים על נסיון החיים והשכל הישר, שאינם מאפשרים לנו לצפות מראש כל סיטואציה העלולה להתרחש. לדידי אף השאלה אם בחוזה מסוים יש מקום להחזרת השקעות בלבד או ליצירת רווח תלויה אף היא בנסיבות. כ"ו. דרישת "ההודעה המוקדמת" כוללת איפוא התייחסות לפחות לשני משתנים, המייצגים אינטרסים שונים: מחד גיסא הודעה מוקדמת שנועדה לאפשר לצד שלא יזם את הפסקת הקשר זמן להיערך (בדומה למובנו של המושג בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001); מאידך גיסא, תקופת מינימום להפעלת החוזה בטרם תתגבש הזכות לבטלו. בספרות נמתחה ביקורת על עירוב מושגים זה, כמו גם על ההנחה שמנגנון מסוג "הודעה מוקדמת" הוא הדרך לפיצוי במקרה של הפסקת חוזה שאינו קצוב בזמן (מ' דויטש, "על 'גנים' משפטיים והתחרות דינים: לסוגיית היחס בין דיני חוזים לדיני עשיית עושר" עיוני משפט י"ח (תשנ"ד) 557; א' זמיר, "הצעות לחקיקה בנושא חוזי קבלנות וחוזי שירותים" משפטים כ"ו (תשנ"ה) 97, 166 ובמיוחד הערה 151; מאידך ראו ח' דגן, "הזכות לפירות ההפרה: אנטומיה של חקיקה שיפוטית" עיוני משפט כ (תשנ"ז) 601, 628 הערה 86). דומה כי אכן לעיתים יווצרו מצבים בהם מנגנון של "הודעה מוקדמת" לא יוכל להוות פתרון מתאים: "טול מקרה שלא נקבעה בו כלל תקופת הודעה מוקדמת על-ידי הצדדים. בהנחה שהמפיץ עתיד להפיק מהשקעתו בבניית המוניטין רווחים סבירים רק כעבור חמש שנים, האם יהיה סביר לומר כי מוסד ההודעה הסבירה, בהיותו מגן על אינטרס המפיץ בעסקה רווחית, מחייב את היצרן ליתן הודעה מוקדמת של חמש שנים מראש?" (דויטש, 572). בנסיבות המקרה שלפנינו אין צורך להידרש לשאלות מורכבות אלה - אך ברי כי לעולם עדיף לתת את הדעת לשאלות אלה בזמן ניסוח החוזה, ולא לעת התעוררות הקשיים ביישומו. ומכל מקום, שבים אנו לצורך לבדוק כל מקרה לגופו, ובית המשפט ישוה לנגד עיניו גם את חובות תום הלב וההגינות. תקופת הודעה מוקדמת במקרה של הפרה כ"ז. שאלה נוספת, מורכבת לא פחות, היא ההשלכה של הפרת החוזה על חובת תקופת ההודעה המוקדמת. לשיטת השופט מלץ: "ברור, כי אם המשווק הוא זה שהפר את חוזה ההפצה, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, ולא יהא צורך לדון באורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול. משמע, אם אכן מעשיו של המערער היו בגדר הפרה יסודית של החוזה בינו לבין המשיבה, לאחרונה הזכות לסיים את החוזה, הן על פי הדין אשר קדם לדיני החוזים והן לפי הדין הקיים היום, וזאת מבלי להמצא חייבת בתשלום פיצויים" (פרשת תדמור, 522). וכך נוסחו הדברים מפי השופט עציוני, "המערער אינו יכול להפר את חובותיו כסוכן כלפי מעסיקיו, ולאחר מכן לבוא ולהלין מדוע אין מפצים אותו על הפסקת הקשר המסחרי עמו" (ע"א 687/76 בלייויס נ' פיק, פ"ד לב(2) 721 - להלן פרשת בלייויס; ראו גם פרשת שלק, פסקה 19). כ"ח. ועם זאת, לא ברור מדוע בנסיבות אלה יהא זכאי היצרן, גם אם קמה לו זכות לפיצוי בעבור הפסדיו שלו וכך יאה, ליהנות חינם מהשקעת המשווק הסורר. נניח שהמשווק השקיע ממון רב בבניית שוק לקוחות ומערך הפצה, אך מיד בסמוך הפר את החוזה ושיוק תוצרת מתחרה. אין ספק כי בנסיבות רשאי היצרן לבטל את החוזה באופן מיידי - אך מדוע זכאי הוא ליהנות מפירות השקעתו של המשווק? מדוע לא נאמר כי במסגרת חובת ההשבה שבחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1971 על היצרן להשיב את מערך ההפצה? (על הקשר בין חובה ההשבה לדיני עשיית עושר, ראו ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 806 - להלן פרשת אלבשארה; ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 315 - להלן פרשת כהן; ע"א 7211/96 Sicar S.P.A. נ' צ.מ.ל. ציוד מתקדם לבנייה בע"מ, פ"ד נב(4) 259, 265). כ"ט. בית המשפט התייחס בעבר למורכבות זו: "ההלכה נדרשה לא-אחת לאיפיונה של הזכות הקנויה למפיץ כלפי היצרן שאת מוצריו מפיץ הוא. אין חולקים... כי הזכות אין היא זכות קניין כהוראתו המקובלת של המושג 'זכות קניין'. בה-בעת ניתנו בה באותה זכות סימנים של 'מעין -קניין'... על רקע הלכה זו עשויה היתה להישאל שאלה באשר לזכויותיהם של המחלקים כלפי תנובה, לאחר שתנובה ניתקה את קשריה עימהם בשל מעשיהם הרעים. אלא שלענייננו אין צורך כי נשקיע עצמנו עמוק בסוגיה זו של ניתוק יחסי יצרן-מפיץ... כפי שראינו - טרחה תנובה לעגן במפורש ובמפורט את זכויות המפיצים ואת זכויותיה-שלה בחוזה הפצה כתוב וחתום" (ע"א 7338/00 תנובה נ' המנוח ינון שרעבי ז"ל ויורשיו, פ"ד נז(2) 745, 761 - השופט, כתארו אז, מ' חשין. להלן פרשת תנובה; ההדגשה הוספה - א"ר). בכל הנוגע לחוזי הפצה (ודומיהם), שבמהלכם משקיע המשווק ומגדיל את שווי מערך ההפצה, דומה כי ניתן להתייחס לפחות לשלושה מצבים. במקרה של חוזה לתקופה קצובה, נאמר כי בסוף התקופה אין היצרן חייב לשלם למשווק תמורת השבחת השוק המושב לידיו - שכן עליית ערך השוק באה לידי ביטוי במסגרת ההסכמה החוזית, ומן הסתם גולמה בשיעורי העמלה. במקרים של חוזים לתקופה לא קצובה, נאמר ככלל כי ניתן להפסיק את החוזה רק אחרי תקופה המגשימה את צפיות המשווק - או בפיצוי עבור אותה "תקופת הודעה מוקדמת". תקופה זו אמורה לשקף את ציפיות הצדדים, ובמובן מסוים - להגשים ציפיות אלה (ויוזכר כי בפרשת זוהר התייחס השופט ברק (בעמ' 704) לאפשרות לעשות שימוש בתרופת האכיפה). במקרים בהם מופסקת ההתקשרות עקב הפרת החוזה על ידי המשווק, יתכן שאין מקום למתן תקופת הודעה מוקדמת שתגשים את החוזה - שהרי קמה ליצרן הזכות לבטלו. בנסיבות אלה, יש לשקול האם בגדרי חובת ההשבה החוזית ראוי לחייב את המשווק לשלם בעבור השבחת השוק שהושב לידיו (השוו ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה, פ"ד נד(1) 625, 628). ל. ושוב, ברי כי עדיף לתת את הדעת לסוגיות אלה - לרבות דינו של שוק הלקוחות במקרה של ביטול החוזה עקב הפרה מצד המשווק - בזמן כריתת החוזה ולא לאחר מעשה (ראו פרשת תנובה הנזכרת; ע"א 2953/04 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ חכם, פ"ד נט(6) 529). ברם, גם בשאלה זו סבורני כי אין צורך לקבוע מסמרות - הכל כפי שיפורט להלן. מערכת חוזים נפרדים - או "שני צדדים" ל"א. כשלעצמי נראה לי כי צדק בית המשפט קמא, בקבעו כי יש להתבונן בסכסוך בין הצדדים בתמונה כוללת של משבר אמון לאורך כל החזית בין העומדים בראש, באופן שאין לפצל את הדיון באופן מהותי בין שלושת החוזים השונים; זאת גם אם ניתן דעתנו פרטנית לכל אחד מהם. יישום בנסיבות - תביעות המערערת ל"ב. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת הפרה את החוזה: "מטעמים שונים, שבראשם עומדת הפצתה של תוצרת מתחרה, תוך שימוש במערך ההפצה ששימש להפצת תוצרתן של הנתבעות, ובכלים שנועדו להפצת תוצרתן" (פסקה 9 לפסק הדין השני). זאת, מעבר לקביעה, כי ההודעה על החלוקה מחדש של אזורי ההפצה אינה עולה כדי הפסקת ההתקשרות (פסקה 11) - שהרי הודעה זו, שדומה שהמערערת לא התנגדה לה לגופה (ראו נספח 139 לתצהיר מאיר בראב מטעם המשיבות - נ/17; ראו גם נספח ב/30 לתצהיר מר ורור - ת/1), לא היתה אלא הצהרת כוונות בפתיחתו של משא ומתן. אינני רואה מקום להתערב בהכרעות אלה. לא למותר להזכיר כי בית המשפט קבע כי הופצה גם תוצרת מתחרה למוצרי משיבה 3 (פסקה 15 לפסק הדין השני) - ולפיכך כי גם חוזה זה הופר. לנקודה זו חשיבות רבה בעיני, שכן היה בדרך שננקטה משום אחיזת המקל בשני קצותיו, וכזאת לא ייעשה. ועוד, היו הצעות שונות של המשיבות להמשך ההתקשרות, כעולה מן ההתכתבויות (ת/1, ת/12, ת/21, נ/17), והן פרוסות על פני החודשים נובמבר 1995 - פברואר 1996, והדברים מדברים בעדם. ל"ג. אשר לטענה כי הודעות הביטול לא התייחסו לשיווק תוצרת מתחרה - כאמור, בעקבות הודעות המשיבות התנהל משא ומתן, וספק אם ניתן לראות בהן את מועד הפסקת החוזה. אפילו היו כך פני הדברים, בהתחשב בכך שהעובדות נטענו בכתב התביעה שכנגד, והוכחו כנכונות, אין לשעות, בשלב זה, לטענה (השוו רע"א 2928/02 ג.מ.ח.ל. חברה לבניה 1992 בע"מ נ' כהן (לא פורסם)). לאור האמור מקובלת עלי גם הקביעה כי בנסיבות היו המשיבות רשאיות להפסיק מיידית את ההתקשרות (פסקות 9-8 לפסק הדין השני). כדברי השופט עציוני שהובאו מעלה, "המערער אינו יכול להפר את חובותיו כסוכן כלפי מעסיקיו, ולאחר מכן לבוא ולהלין מדוע אין מפצים אותו על הפסקת הקשר המסחרי עמו" (פרשת בלייויס, עמ' 725). לשאלה האם בנסיבות הספציפיות חייבות המשיבות לשלם בעבור קוי החלוקה שעברו לידיהן נידרש בהמשך. ל"ד. לשיטת המערערת דרישת המשיבות לשנות את אזורי החלוקה עולה כדי הפרה, שהרי הן רשאיות "לבטל את החוזה בהודעה זמן סביר מראש, אך לא תנאי מתנאיו" (פרשת קופת חולים). הנחה זו אולי אינה בהכרח מחויבת המציאות, שהרי "חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם" (פרשת התאחדות סוכני נסיעות, פסקה 14 - השופט זמיר; ראו גם פסקה 11 לפסק הדין נשוא הערעור), ואך "סביר הוא, שלאורך דרכם המשותפת של הצדדים יתקלו בבעיות שונות שידרשו גמישות מסויימת ואף סטיה ממה שקבוע היה מלכתחילה" (ע"א 3912/90EXIMIN S.A. נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 81 - הנשיא שמגר; להלן פרשת EXIMIN). ואולם, גם אם נקבל את ההנחה, המשיבות הציעו למערערת להפסיק את החוזה ולקבל פיצויים, או להשתלב במערך ההפצה החדש (ראו לדוגמה: נספח 203 לתצהירו של מאיר בראב; נספחים ב/27 ו-ב/28 לתצהירו של בשארה; כן ראו פסקה 11 לפסק הדין השני), ובנסיבות אלה עולה התנהלות המערערת כדי הפרה. ל"ה. משקבענו כי המשיבות היו רשאיות להפסיק בנסיבות מיידית את ההתקשרות, נותר לדון בטענת המערערת לגבי התעשרות שלא כדין עקב החזרת קוי החלוקה ללא תמורה. בעניין זה דומה כי יש להחיל את הכלל לפיו "לא נראה בפיתוח השוק על ידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של הייצרן" (פרשת זוהר, 704 - השופט, כתארו אז, ברק) - שכן כוונת הצדדים הוגשמה במלואה. למצער ביחס לחוזי הפצת הגלידות (במובחן מהחוזה עם משיבה 3), מדובר היה בתקופת פעילות ארוכה - והמערערת באה על שכרה דרך העמלות שקיבלה לאורך השנים. היטיב לנסח את הדברים בית המשפט קמא בפסק הדין הראשון: "משך כל אותן שנים רבות בנתה אמנם התובעת... מערך הפצה מפואר, אלא שמערך זה הכניס לתובעת ולורור הכנסות נאות, מן הסתם. שני הצדדים נהנו מעבודה זו של התובעת ושל ורור. רוצה לומר, ניתן להניח, כי כשם שהתובעת השקיעה כספים בפיתוחו של מערך ההפצה, היא גם נהנתה מהכנסות שנבעו מעבודת ההפצה" (עמ' 8). במקרים דוגמת המקרה שלפנינו - בהם תקופת הפעילות הארוכה אפשרה "למפיץ ליהנות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה ולאפשר לו לקבל את הרווח" (כלשון השופט ברק בפרשת זוהר, 704) - מטרתה של תקופת הודעה מוקדמת אינה מיצוי פירותיה של הקמת מערך השיווק, שהופקו מכבר, אלא מתן תקופת היערכות בלבד; ובנסיבות לא היה על המשיבות חובה לאפשר תקופה כאמור. מעבר לצורך ייאמר, כי בית המשפט קבע שלמעשה לא הועברו מערכי הפצה (פסקה 17 לפסק הדין הראשון), ושתקופת היערכות לא נצרכה לאור המעבר המיידי לתוצרת מתחרה. ל"ו. אשר למערכי ההפצה של משיבה 3 התמונה מורכבת יותר. אין ספק כי במישור דיני החוזים הפרה המערערת את החוזה עם המשיבה 3, ושבנסיבות (לרבות קריסת האמון הפרסונלית) היו המשיבות רשאיות להפסיק גם את ההתקשרות עם המשיבה 3. במישור עשיית עושר, או במישור חובת ההשבה, התמונה מורכבת יותר. זאת, בעיקר כיון שתקופת ההתקשרות היתה כשלוש שנים בלבד, ושבתקופה זו - לרבות בקיץ 1995, חודשים מעטים לפני קריסת ההתקשרות - רכשה המערערת סוכנויות הפצה בעלויות משמעותיות (ראו סעיפים 37-26 לתצהיר מר ורור - נ/1). קוי הפצה אלה שבו עתה לידי המשיבה 3, והיא יכלה למכרם שוב לזכיינים אחרים. יתכן שבמקרה מסוג זה היה מקום לשקול לחייב את המשיבות בהשבה - למצער חלקית - של הסכומים שהשקיעה המערערת. אין זה, לדידי, מסוג המקרים בהם ניתן לפתור את הבעיה באמצעות קביעת תקופת "הודעה מוקדמת" (ראו פסקות כ"ח-כ"ט לעיל). בסופו של יום אציע לחברי שלא להיעתר לערעור גם בעניין זה. דומני כי המערערת לא הצליחה לבסס את תביעתה ברמה הנדרשת - בין היתר בשאלה האם אכן הועברו קוי ההפצה חזרה למשיבה 3, ובאיזו מידה השתלטה המערערת על קוים אלה להפצת תוצרת מתחרה. יוזכר כי בית בפסק הדין הראשון נקבע כממצא שבעובדה כי: "הנתבעות לא קיבלו, כטענת התובעת, מערך הפצה מן המוכן. התובעת לא שיתפה פעולה עימן ולא העבירה את המערך לידיהן... ועל מנת להפיץ את סחורתן באזורים בהם פעלה התובעת חייבות היו הנתבעות בעבודה יסודית, ראשונית כמעט, כאילו לא הופצה סחורתן שם קודם לכן, על מנת להתחרות בפירמות אחרות שנכנסו לאזור" (פסקה 19). נוצר איפוא מצב של זה לא נהנה וזה חסר, בהיפוך דברי חכמים (בבלי, בבא קמא, כ ע"ב). יישום בנסיבות - תביעת המשיבות ל"ז. אשר לטענות המשיבות - סבורני כי גם ערעור זה אין לקבל. בכל הנוגע לחובה אקטיבית לסיוע המערערת בהשבת המקררים נקבע בפסק הדין הראשון: "חובה שבדין לעשות כך, כגון לפי חוזה ההפצה ביניהן, לא היתה בנמצא. את החובה ניתן אמנם לדלות מחובתה של התובעת לנהוג דרך מקובלת ותום לב, ומקובל עליי שחובה זו, בתנאים רגילים, היתה כוללת חובה על התובעת לילך יד ביד עם נציג הנתבעות... ולכל הפחות להצביע על מקום עיסקו... אלא שבתנאים שנוצרו כאן... אני סבור כי אין לייחס לה חוסר תום לב ומנהג שלא בדרך מקובלת, כאשר לא עשתה יותר מן המינימום הדרוש, משמע העברת חוזי המקררים לידי הנתבעות, על מנת שאלה תלכנה ללקוח ותיקחנה בעצמן את המקררים" (פסקה 25; ההדגשה הוספה - א"ר). קרי, "המינימום הדרוש" נעשה. דברים אלה עולים בקנה אחד עם הקביעה בפסק הדין השני, לפיה "בהמצאת חוזי המקררים... יצאה התובעת ידי חובה" (פסקה 19) - ואין לכאורה לקבל את טענת המשיבות לפיהן שינה בית המשפט את עמדתו (עוד יוזכר כי בפסקה 23 לפסק הדין הראשון נקבע מפורשות שהמערערת היותה "מעין מתווכת"). ל"ח. המשיבות אמנם טוענות, כי העובדה שהמערערת הפרה את החוזה אינה יכולה לפטור אותה מיישום מלא ואופטימלי של חובת תום הלב. דומני כי בנסיבות, משנקבע כי הדרישה קוימה למצער ברמתה המינימלית, אין לשעות לטענה. דרישת תום הלב אכן כוללת חובת שיתוף פעולה (פרשת EXIMIN, 76; ג' שלו, דיני החוזים - החלק הכללי (תשס"ה) 108-107), אך היא מתיישמת בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה (השוו גם בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר-אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 316) - ודרישות שניתן לדרוש בנסיבות מסוימות, אין ניתן לדרוש בנסיבות אחרות. ושוב תוזכר קביעת בית משפט זה בגלגול הערעורי הקודם: "ההנחה היא - והיא מקובלת על שני הצדדים - כי שניהם תרמו בהתנהגותם לכשלון המו"מ ביניהם ולניתוק היחסים" (ההדגשה הוספה - א"ר). במקרה שלפנינו נקבע כי הדרישה התקיימה ברמתה המינימלית - ובעולם שאינו אידיאלי בהתנהגות שני הצדדים דיינו בכך, הן בשל הנסיבות, והן בשל המורכבות המשפטית בקביעה כי חובת תום הלב יצרה חובה חדשה, ומה גם כזו החלה על הצדדים לאחר תום ההתקשרות החוזית, שהרי "חובה שבדין לעשות כך, כגון לפי חוזה ההפצה ביניהן, לא היתה בנמצא" (פסקה 25; ראו בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ' בית הדין הארצי, פ"ד לה(1) 828, 836; שלו, 116-115). ל"ט. בכל הנוגע לטענת המשיבות לנזקים שנגרמו להן כתוצאה מהפרה, ולטענה כי אין הן נושאות באשם להפסקת הקשר ושאין להטילו לפתחן - נזכיר כי בית המשפט קבע מפורשות: "טועות הנתבעות בסוברן, כי האשם שדבק בהן בסיומו של הקשר עם התובעת הוא שהביאני למסקנה בדבר שלילת זכותן לפיצוי בגין הפגיעה במערך השיווקי שלהן. הטעם להעדר קיומה של זכות לפיצוי נעוץ בעובדה, כי אף שהתובעת לא עשתה אלא מעט לשם העברת מערך השוק לידי הנתבעות, הרי שבנסיבות שנוצרו, בחוסר האמון החריף שנוצר בין בעלות הדין, המעט שהיא עשתה די היה בו כדי להוציאה ידי חובתה. די היה בכך כדי שהנתבעות תוכלנה לקבל לידיהן את השוק, שהיה נתון עד להיפרדות בידיה של התובעת" (פסקה 21 לפסק הדין השני). קרי, בית המשפט לא קיבל את הטענה כי המערערת גרמה נזק מכוון, או שנעשו למערערת "ויתורים" עקב אשמה חלקית של המשיבות בהפסקת ההתקשרות. אין סוגיה זו שונה מהותית מסוגיית המקררים - אכן ראוי היה להעביר את השוק בצורה מסודרת, אך בנסיבות יצאה המערערת ידי חובתה ברמה המינימלית. כמובן שפתרון אידיאלי למצבים מסוג זה הוא הסדרה חוזית מראש של אופן סיום ההתקשרות, וככלל ניתן לומר שחלה חובת תום הלב הסטטוטורית - ברם יהיו מקרים, ובית המשפט קמא סבר שהמקרה שלפנינו בא בכללם, בהם נסיבות חוסר האמון לא יאפשרו הגשמה משפטית מרחיבה לחובת תום הלב, אף אם בגדרי אנוש היינו רוצים לראות אדם בכל הגינותו ואדיבותו. מ. דברים אלה נאמרים לא ברוב נחת, וכמעט בהתקוממות "גנטית" כנגד אותו "מינימום" של הגשמה; אך המציאות האנושית מזמנת - הדבר יקרה במיוחד למרבה הצער בסכסוכי משפחה, אולם אולי גם במקרים אחרים - נסיבות שרמת האמון בין הצדדים ירדה בהן מאוד, ושואפת היא אל עבר האפס, והצדדים לופתים זה את צווארו של זה בזעף. לצפות מהם בכגון אלה ליציאה מגדרי המינימום המחויב בדין לעבר רוחב לב מסוים, יהא כנראה בחינת אלטרואיזם - בחינת "HOMO HOMINI DEUS" (ע"א 207/79 רביב משה ושות' בע"מ ואח' נ' בית יולס בע"מ, פ"ד לז(1) 533, 558) - שאינו כשיגרת אנוש, בשר ודם, אף כי הציפיה היא, כדברי השופט (כתארו אז) ברק ליחסי "אדם לאדם - אדם" (שם). אף בכל אלה ייבחן כל מקרה לנסיבותיו. אשר לטענה כי המערערת נקטה בפעולות שהקשו פוזיטיבית על העברת השוק, או כי עשתה שימוש בידע סודי של המשיבות - טענות אלה נדחו עובדתית על ידי בית המשפט קמא (פסקות 23-22). מ"א. ולבסוף, אשר לשימוש שכנטען עשתה המערערת בציוד של המשיבות - סבורני כי בנסיבות הפסקת ההתקשרות אין הוא מקים, ככל שהוכח, עילת תביעה. זאת משני טעמים, הראשון מופיע בפסק הדין הראשון: "אני סבור שבנסיבות שנוצרו, כאשר ניתוק הקשר היה חד ומיידי, תקופת ביניים של חודש ימים (כטענת התובעת), ואפילו חודשיים ימים (כטענת הנתבעות), במהלכם נאלצה התובעת לעבור מהפצת מוצרים של הנתבעות (אותן הפיצה משך עשרות בשנים) להפצת מוצרים של פירמות אחרות, אינה תקופה משמעותית, והשלמת העברת היוטקטים [יחידות קירור המורכבות על גבי רכבי המערערת - א"ר] תוך פרק זמן זה היא סבירה, ויחד עימה ניתן לראות כסביר גם את השימוש שעשתה התובעת באותם יוטקטים באותו זמן, יוטקטים שלא היו מותקנים אלא על משאיותיה שלה, על מנת להתפרנס מעבודת ההפצה. אינני רואה גם את הנזק הרב לו טוענות הנתבעות ממעשה זה של התובעת... הנזקים שנגרמו כתוצאה מן המעשים הללו הם בבחינת תוצר לוואי מסתבר מן הניתוק המיידי של היחסים רבי השנים, עד כי ניתן לומר, ודאי בפרספקטיבה של השנים שחלפו מאז, כי אין מקום לפצות את מי מבעלות הדין על המעשים הללו, כגון על שימוש של מספר שבועות ביוטקטים" (פסקה 24; ההדגשות במקור). קרי, לשיטת בית המשפט קמא, קיימה המערערת את החובה להשיב את רכוש המשיבות בתוך זמן סביר ובאופן שבנסיבות אינו מזכה בפיצוי. על כך ניתן להוסיף, כי גם לאחר מסירת ההודעות על הפסקת ההתקשרות המשיך להתנהל משא ומתן בין הצדדים - ובנסיבות ניתן לומר כי המשיבות, שהיו מודעות לשימוש שנעשה, מחלו עליו בתקוה שהיחסים ישובו לסדרם. מ"ב. דומני כי די באלה כדי שלא להיעתר לערעור המשיבות בעניין זה, אך נציין גם כי ניתן לבסס את קביעת בית המשפט המובאת מעלה על אדנים משפטיים מוצקים. אכן, זכות ההשבה קמה מיד עם ביטול החוזה: "מתי משתכללת הזכות להשבה? התשובה הינה, כי ככלל זכות זו משתכללת באותו מועד בו משתכלל ביטול החוזה. לפני אותו מועד החיובים החוזיים עומדים בעינם, ובגדרם הנכסים השונים מוחזקים כדין בידי הצדדים לחוזה. אין בהחזקה זו כל התעשרות שלא כדין, שכן הדבר נעשה על פי החוזה והוראותיו. עם ביטול החוזה ושחרור הצדדים מחיוביהם החוזיים, נולדת עילת ההשבה. הכלל הינו, איפוא, כי זכות ההשבה ומניעת ההתעשרות משתכללות עם ביטול החוזה" (פרשת אלבשארה, 806 - הנשיא ברק). נמצא, כי משבוטל החוזה היו זכאיות המשיבות להשבה מיידית של רכושן, ומשלא נעשה כך - לדמי שימוש ראויים. ברם, חובה זו נובעת, כך מקובל לומר, מדיני עשיית עושר (פרשת אלבשארה, 80-806; ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ נ' הורביץ, פ"ד לה(3) 533, 541-540; פרשת כהן, 314; ע"א 2251/05 ואן-דאם נ' כהן (טרם פורסם) פסקה 11), ויש בכך - כך נפסק לא פעם בעבר - כדי להקנות שיקול דעת מסוים לבית המשפט לגבי היקפה ושיעורה (ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, פ"ד נט(5) 337, 365-365 - ובפרט עמ' 364; ע"א 11386/05 שרבט מלכיאל ובניו בנין לעם בע"מ נ' אלמוג (טרם פורסם) פסקה 16; ע"א 1564/06 בן זאב נ' בן עמי (טרם פורסם) פסקה 24). במקרה דנא שיקול הדעת אינו מורה לכיוון קביעתם של השבה או דמי שימוש. סוף דבר מ"ג. בפנינו מערכת יחסים שראשיתה התקשרויות חוזיות "רגילות", טובות לשני הצדדים, וסופה "גירושין" טעונים ומלחמה בת שנים רבות בערכאות - על כך יש להצטער, אך התוצאה המשפטית היא לדעתי כאמור מעלה. אשר על כן, סוף דבר אציע לחבריי שלא ניעתר לשני הערעורים, וכי בנסיבות ישא כל צד בהוצאותיו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ד בסיון תשס"ח (17.6.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06043090_T04.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il