עזבון פארס אבו נאב ז"ל נ. ראש המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המ

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4308/21 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג העותרים: 1. עזבון פארס אבו נאב ז"ל 2. בסאם אבו נאב 3. מנאל אבו נאב נ ג ד המשיבים: 1. ראש המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים 2. ראש תחום עררים בפרקליטות המדינה 3. פרקליט המדינה 4. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: ט"ו בשבט התשפ"ב (17.1.2022) בשם העותרים: עו"ד דוד קירשנבוים; עו"ד יוסף זילברברג בשם המשיבים: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל פסק-דין השופט נ' סולברג: עניינה של העתירה, בהחלטת המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים), לדחות ערר שהגישו העותרים על החלטת המחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש) לסגור את תיק החקירה נגד שוטר שירה למוות, במהלך מרדף משטרתי, בבנם של העותרים 3-2 (להלן: המנוח) – מחוסר ראיות. בעתירה נתבקשנו להורות למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל ההחלטה האמורה, ומדוע לא יוחזר התיק למח"ש, לצורך השלמת חקירה. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי חרף התוצאה הטראגית – מות המנוח – לא מצאתי מקום להתערבות בהחלטת המשיבים לסגור את תיק החקירה, ועל כן אציע לחברַי כי נדחה את העתירה. רקע עובדתי האירוע שבו מצא המנוח את מותו התרחש ביום 17.11.2019, במסגרת פעילות מבצעית של משטרת ישראל לתפיסת גנבי-רכב. הפעילות בוצעה בעקבות תלונות שהתקבלו באותו יום במשטרת ישראל, על גניבת כְּלֵי רכב מסוג 'מאזדה', וכחלק מפעילות רחבה יותר של המשטרה, באותה תקופה, לתפיסת חוליות של גנבי כלי רכב, שנחשדו גם במעורבות בסחר באמצעי לחימה. במהלך הפעולה נשלחה ניידת משטרה, שבה נסעו השוטר הנילון (להלן: השוטר), שוטר נוסף וקצין (להלן: הקצין), לכיוון עמדת הבידוק שבגוש עציון ('מחסום המנהרות'), במטרה לחסום את ציר התנועה, לטובת תפיסת כלי רכב גנוב, שעליו דוּוח כי נע לעברם. בעודם שׂמים פעמיהם אל עבר תחנת הדלק 'פז' שבכביש המנהרות, הבחינו השוטרים במכונית אשר דוּוח עליה כגנובה, שבה נהג המנוח, ופתחו במרדף אחריה. השוטרים הפעילו את הצופר המשטרתי, כרזו לנהג המכונית הנמלטת לעצור בצד הדרך, אך זה לא שעה לקריאותיהם, וניסה לחמוק בנסיעה במהירות מופרזת. לפי עדות השוטרים שנסעו בניידת, במהלך המרדף, עקף נהג המכונית הגנובה מספר כלי רכב אחרים מימין ומשמאל, התעלם מקו הפרדה רציף, וחצה צומת ברמזור אדום. כל זאת, כך לפי עדות השוטרים, תוך יצירת סיכון ממשי לחיי המשתמשים בדרך. בהתקרבם למחסום המנהרות, ביקש הקצין שבניידת מחיילי מג"ב שהיו במקום, באמצעות רשת הקשר, לחסום את דרכה של מכונית המנוח, אך בשל התרחשות הדברים המהירה, לא עלה בידם לעשות כן מבעוד מועד. כמתואר בעמדת המשיבים, המאבטחים במחסום כיוונו את נשקם אל עבר המכונית הגנובה, וזו חלפה על פניהם במהירות גבוהה, תוך סיכון חייהם, ומיד לאחר מכן חלפה גם ניידת המשטרה, אשר המשיכה לדלוק אחרי המכונית הגנובה. סמוך לאחר חציית המחסום, מסיבה שאינה ידועה, ביצע המנוח פניית פרסה חדה, על קו הפרדה רציף, תוך שהוא מסכן את כלי הרכב שנסעו בנתיב הנגדי. על מנת להביא את המרדף לקִצוֹ, 'נגחה' הניידת במכונית הגנובה 3 פעמים, בעוצמה רבה, עד לעצירתה המוחלטת. כשנעצרה המכונית הגנובה, יצא ממנה המנוח, ופתח בריצה אל הוואדי הסמוך, המוביל לשטח מאוכלס בשליטת הרשות הפלסטינית. בעקבותיו, יצא גם השוטר מהניידת, והחל לרדוף אחריו. באותה שעה היה הוואדי חשוך, ומיני דשאים ועשבים צמחו בו פרא. לדברי השוטר בחקירתו, במהלך המרדף הרגלי, לאחר שהמנוח לא שעה לקריאתו "עצור או שאני יורה", ולאחר שגם ירי אזהרה לאוויר לא הועיל, הוא כיוון את אקדחו וירה אל עבר רגלֵי המנוח, כדי להביא למעצרו, בטרם יגיע לשטחי הרשות הפלסטינית. כתוצאה מהירי, אשר בוצע תוך כדי ריצה, כאשר המנוח בגבו אל השוטר, חדרו 3 כדורים לפלג גופו העליון של המנוח, ואֵלו הביאו לנפילתו על גבי הקרקע. השוטר הבחין בכך שהמנוח שרוע על הקרקע, נצר את נשקו, וניגש אליו כדי לאזוק אותו. בחלוף פרק זמן קצר, לאחר הגעת שוטרים נוספים לזירה, הבחין השוטר כי המנוח מדמם מאפו, והזעיק את כוחות ההצלה. המנוח פונה לבית חולים, שם נקבע מותו. סמוך לאחר מכן, בהמשך אותו יום, פתחה מח"ש בחקירת האירוע, והשוטר נחקר באזהרה. בחקירתו טען, כי כיוון את הירי לעבר פלג גופו התחתון של המנוח, על מנת לעצור אותו מלהימלט לשטחי הרשות הפלסטינית. עוד טען, כי בשעה שיצא מהניידת למרדף הרגלי, שמע את הקצין צועק לעברו "תירה בו". הקצין, שנחקר גם הוא באותו יום, ולמחרת אף נחקר באזהרה, תיאר את השתלשלות הדברים מנקודת מבטו, ומסר כי צעק לשוטר "אם יש סכנה תירה בו". לבד מזאת, ביצעה מח"ש פעולות חקירה נוספות, לרבות גביית עדויות מעדים נוספים שהיו מעורבים באירוע. לאחר בחינת חומר הראיות, הודיעה מח"ש, ביום 3.5.2020, כי החליטה לסגור את תיק החקירה, מחוסר ראיות; בהודעה נמסר, כי "ניתוח הראיות והגרסאות השונות העולות מחומר החקירה, הביאו לכלל מסקנה, כי סיכויי ההרשעה אינם סבירים. בנסיבות אלה, הוחלט לסגור את התיק". ביום 28.6.2020, הגישו העותרים ערר על החלטה זו למחלקת עררים שבפרקליטות המדינה. העותרים טענו, כי ביצוע הירי במהלך ריצה, כאשר המנוח נמלט מן השוטר ומפנה אליו את גבו, מבלי שנשקפה לשוטר סכנת חיים, אינו אלא "הוצאה להורג של ממש". לפיכך, קיימת ללא ספק "אפשרות סבירה להרשעה". עוד טענו העותרים, כי השוטר פעל בניגוד לפקודת המטה הארצי של משטרת ישראל "06.02.14 שימוש בכלי ירייה" (להלן: הפקודה המשטרתית). בנוסף טענו, כי מח"ש כלל לא טרחה לעמת את השוטר עם הקצין, חרף ה"סתירה המהותית בין גרסאותיהם", באשר לדברים שצעק הקצין לשוטר בתחילת המרדף הרגלי. כמו כן נטען, כי בחקירת מח"ש נפלו פגמים מהותיים, המלמדים על חקירה שנעשתה "על מנת לצאת ידי חובה", מתוך כוונה, כבר מלכתחילה, לסגור את התיק מחוסר ראיות. לבסוף נטען, כי ההחלטה על סגירת התיק – חורגת ממתחם הסבירות. ביום 21.4.2021 דחתה המשנָה לפרקליט המדינה, עו"ד נורית ליטמן, את הערר. בהחלטתה תוארו נסיבות האירוע החריגות, וצוין כי קיימת עדות מומחה בתיק, שממנה עולה, כי "מספר הכדורים שנורו אל עבר המנוח היה סביר בנסיבות העניין, וקיימת אפשרות לפיה הירי כוון לעבר פלג גופו התחתון". בהינתן ממצאים אלה, קבעה המשנָה לפרקליט המדינה, כי "בחינת הפקודה המשטרתית "06.02.14 – השימוש בכלי ירייה" למול נסיבות האירוע והתנהלותו של הנילון, הובילה למסקנה כי קיים קושי לקבוע – על-פי אמות המידה של המשפט הפלילי – כי הירי בוצע בניגוד להוראותיה". למען שלמות התמונה אציין, כי בהודעת מחלקת עררים למח"ש מיום 21.4.2021, שבה נמסר על אודות סגירת התיק, הובהר, כי אף שבמישור הפלילי הוחלט שלא להתערב בהחלטה לסגור את תיק החקירה, אין להסיק מקביעה זו כי השימוש בכלי הירייה מצד השוטר היה "מקצועי". כך נכתב שם: "נמצא כי הנילון ירה מבלי שעצר, קיים קושי לשלול כי החזיק את הנשק ביד אחת, גבו של המנוח היה מופנה אל הנילון, נורו לכל הפחות חמישה קליעים לעברו של המנוח, כאשר אחד מהם פגע בליבו ומדובר היה בחשד לגניבת רכב וסיכון חיי אדם (במהלך המרדף הרכוב שקדם למרדף הרגלי). סברנו כי השימוש בכלי הירייה בנסיבות אלה היה בלתי מקצועי באופן שמצדיק נקיטה בצעדים פיקודיים נגד הנילון". כמו כן, נכתב באותה הודעה, כי אמנם לא ניתן לקבוע, על-פי אמת המידה הנדרשת במשפט פלילי, כי השוטר פעל בניגוד להוראות הפקודה, אך לצד זאת צוין, כי נראה ש"מרווח הפעולה" שמותירה הפקודה בידי שוטרים, רחב יתר על המידה, והוא עלול להכיל גם מצבים שבהם, על פני הדברים, אין הצדקה לביצוע ירי. הומלץ אפוא, כי הגורמים הרלבנטיים במשטרה ישקלו לפעול לתיקון הפקודה. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים בעתירתם, שבים העותרים על עיקרי טענותיהם בערר. בין היתר מציינים העותרים, כי לשיטתם נפלו פגמים מהותיים בהחלטת מח"ש והמשנָה לפרקליט המדינה, אשר הורו על סגירת תיק החקירה. העותרים סבורים, כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, שכן לא יעלה על הדעת לסגור תיק חקירה במקרה שבו "המנוח נורה בגבו על ידי השוטר היורה כברווז במטווח", מבלי שהיה חמוש, ומבלי שהיווה סכנה כלפי השוטר, או כלפי כל אדם אחר. עוד טוענים העותרים, כי "חומרי החקירה מראים בבירור שהשוטרים המעורבים נתפסו משקרים, סותרים את עצמם ומציבים גרסה לא סבירה למהלך העניינים כדי להרחיק עצמם מההתרחשות". סתירה זו, כך העותרים, "נוגעת ליסודות העבירה ממש – לתחושת הסכנה שחש השוטר היורה בעת שירה במנוח", ולכן "צריכה הייתה להוביל לחקירה תחת אזהרה ולביצוע פעולות חקירה נוספות", בפרט בהינתן חומרת האירוע, ותוצאתו הקשה והטראגית. לטענת העותרים, בפסיקת בית משפט זה – בג"ץ 4845/17 חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.10.2019) (להלן: עניין חמדאן) – נקבע, כי "סתירות העולות מגרסאות שוטרים מחייבות פתיחה בחקירה פלילית". בנוסף נטען, כי "הירי של השוטר היורה בוצע בניגוד לנהלים ולכללי הפתיחה באש", שכן השוטר לא היה נתון בסכנת חיים בעת ביצוע הירי, ובוודאי שהמנוח, שהיה בגבו לשוטר, לא היווה סכנה כלפיו. במישור רחב יותר, טוענים העותרים, כי ההחלטה על סגירת התיק "פוגעת פגיעה קשה באמון הציבור ובשלטון החוק", והיא מחזקת את תחושת הניכור שחשים רבים, בפרט מקרב אוכלוסיות מוחלשות – "ערבים, אתיופים, חרדים, נכים ועוד" – כלפי מח"ש ויתר גורמי האכיפה, שאינם מטפלים כראוי בתלונות המוגשות נגד שוטרים. נטען אפוא, כי ההחלטה על סגירת התיק, "זונחת את האינטרס הציבורי החזק שבבירור אשמתם של השוטרים שגרמו למותו של האזרח". כאמור, העותרים מבקשים כי נורה למח"ש לפתוח את תיק החקירה מחדש, לבצע בו השלמות חקירה נדרשות – בין היתר באמצעות עימות בין השוטר והקצין, נוכח הסתירה הנטענת בין גרסאותיהם – ולמצות את הדין עם השוטר היורה. מנגד, סבורים המשיבים כי דין העתירה להידחות; על הסף ולגופה. אשר לדחיית העתירה על הסף, נטען כי העותרים לא צירפו את השוטר היורה לעתירתם, "אף שהעתירה מכוונת להעמדתו לדין, ובניגוד להלכה לפיה גורם העשוי להיפגע כתוצאה מקבלת העתירה יצורף כצד לה"; נטען אפוא כי דין העתירה להידחות כבר על הסף, מחמת אי-צירוף משיבים רלבנטיים. מעבר לכך, המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות גם לגופה, בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטה על סגירת התיק. המשיבים טוענים לקיומו של שיקול דעת רחב המוקנה לרשויות התביעה בכגון דא, שממנו נגזרת מידת התערבותו המצומצמת של בית המשפט, בפרט כשההחלטה נוגעת לשאלת דיות הראיות. לדבריהם, כאשר נשקל אם להגיש נגד אדם כתב אישום, יש לבחון אם קיימת 'אפשרות סבירה להרשעה', דהיינו "ההסתברות שבית המשפט שבפניו יובאו הראיות יראה להרשיע על פיהן". בעניין דנן, כך המשיבים, "עררם של העותרים נבחן בדקדוק ובקפידה על ידי הגורמים המוסמכים בפרקליטות המדינה, ובראשם המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים), ונמצא כי אין בחומר הראיות כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של הנילון". מדובר אפוא בהחלטה "מקצועית שקולה וסבירה", אשר אינה באה בגדר המקרים הנדירים שבית המשפט יתערב בהם בשיקול דעת התביעה, ועל כן, דין העתירה להידחות גם לגופה. כך, המשיבים טוענים, כי אין די ראיות לכך שהשוטר חרג מהפקודה המשטרתית בעניין השימוש בכלי ירייה, ולכן לא ניתן לקבוע, במידה הדרושה לצורך העמדה לדין פלילי, כי תנאי הפקודה לא התקיימו במקרה זה. בנוסף טוענים המשיבים, כי "אין מקום לביצוע השלמות בתיק החקירה, מקום שלא יהיה בכך כדי לשנות את ההחלטה", משום שלא קיימת סתירה של ממש, לשיטתם, בין גרסאות השוטר והקצין, "וייתכן שהשוטר הנילון לא שמע היטב את מפקדו בעיצומו של המרדף". לבסוף, המשיבים דוחים מכל וכל את הטענה כי החקירה נוהלה "למראית עין" בלבד, ומצביעים, בין היתר, על פעולות החקירה הרבות שביצעו טרם הכרעה. ביום 17.1.2022 קיימנו דיון על-פה בעתירה. עתה הגיעה שעת הכרעה. דיון והכרעה כפי שציינתי בפתח דברַי, סבורני כי דין העתירה להידחות. "הלכה מושרשת וידועה היא, כי בכל הנוגע לפתיחה בחקירה, סגירתה, וענייני העמדה לדין, נתון לרשויות התביעה שיקול דעת רחב ביותר. התערבותו של בית המשפט בשיקול דעת זה – תֵעשה במשׂוּרה, במקרים חריגים בלבד, או כאשר נמצא כי יש בהחלטה שנתקבלה משום עיוות דין" (בג"ץ 3927/20 דמתי נ' משרד המשפטים – פרקליטות המדינה, פסקה 6 (10.11.2020). ראו עוד, מיני רבים: בג"ץ 8749/06 עמותת 'אומץ' – אזרחים למען מינהל תקין וצדק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה ו (27.12.2006); בג"ץ 7879/20 פלונית נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז דרום, פסקה 5 (17.11.2020); בג"ץ 3469/18 עזבון המנוח ‏ARIEL YITCHAK NEWMAN‏ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 (31.10.2019)). הלכה זו כוחה יפה, ביתר שאת, מקום שבו מתבקשת התערבות בית המשפט בהחלטות שנתקבלו בעקבות הערכת חומרי חקירה ודיות הראיות: "הלכה עמנו כי כאשר עסקינן בהליך המבקש להשיג על החלטה לסגור תיק פלילי נגד חשוד, בעילה שעניינה דיות הראיות, קרי: החלטה המתבססת על האופן שבו העריכה התביעה את קיומה של 'אפשרות סבירה להרשעה' כעולה מחומר הראיות בתיק, היקף הביקורת השיפוטית על החלטות רשויות התביעה מצומצם אף יותר מההיקף הצר ממילא של התערבות בית משפט זה בהחלטות רשויות התביעה לעניין ניהול הליכים פליליים" (בג"ץ 9443/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה, פסקה 14 (15.8.2017)). וכן: "במקרים שבהם היועץ המשפטי הגיע למסקנה שהראיות אינן מספיקות להגשת כתב-אישום, להבדיל ממקרים שבהם הוא סבור כי אין בתיק עניין לציבור, 'ינהג בית-המשפט מידת ריסון כפולה ומכופלת'" (בג"ץ 3922/14 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' היועץ המשפטי לממשלה – פרקליטות המדינה, פסקה 6 (29.12.2015); כן ראו: בג"ץ 4985/20 נימר זיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (21.2.2022) (להלן: עניין נימר זיר). כפי שנקבע לא אחת, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש ערכאת ערעור פלילית על החלטות רשויות התביעה בכל הנוגע להעמדה לדין, ולעניינים אחרים הנוגעים לניהול ההליך הפלילי. החלטות אלה הן החלטות מינהליות, ועל כן, הביקורת השיפוטית עליהן גדורה ומתוחמת למישור המינהלי בלבד. כיאה לבחינה שיפוטית מינהלית, בית המשפט ימָנַע מלבוא בנעלי רשויות האכיפה, ולא ימיר את שיקול דעתן בשיקול דעתו-שלו (בג"ץ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 1, פסקה 10 (1996)). דברים אלו נקבעו, אף שבית המשפט נהנה ממומחיות בנבכי ההליך הפלילי. תפקידו של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בעתירות נגד החלטות רשויות התביעה, אינו זהה לתפקידו בעת שבתו כערכאת ערעור פלילית; חרף ה'פיתוי' לצלול לעומק הראיות כבר בשלב זה, על בית המשפט לרסן עצמו, ולהימנע מבחינת הראיות לגופן. במקום אחר הרחבתי על אודות הטעמים לכלל זה (עניין חמדאן, פסקאות 29-22 (28.10.2019); כן ראו: בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 25 לפסק הדין של השופטת פרוקצ'יה (26.2.2008)). ומהלכה – למעשה. האירוע שבו מצא המנוח את מותו – מצער ביותר. פעילות משטרתית שעניינה בתפיסת גנבי רכב, נסתיימה לבסוף בנורא מכל, במותו של אדם; עובדה מצערת זו מרחפת ממעל כל העת. בנסיבות שכאלה, למותר לציין כי על גורמי האכיפה לבחון בכובד ראש, בדקדוק ובקפדנות, את חומר הראיות, טרם גיבוש החלטה על סגירת תיק החקירה. יחד עם זאת, כאמור, לא מצאתי כי החלטת מח"ש לסגור את תיק החקירה נגד השוטר חרגה מאמות מידה אלו. ההחלטה התקבלה לאחר ביצוע פעולות חקירה רבות, ולא כלאחר-יד. בתום פעולות ממצות אלו, ולאחר בחינת הראיות שהצטברו, סברו גורמי התביעה כי אין די באלה כדי להביא להעמדת השוטר לדין פלילי. וכאמור – במקרים כגון דא, מידת ההתערבות השיפוטית היא מצומצמת עד מאד. לכך אוסיף, כי בעניין שלפנינו, מידת ההתערבות השיפוטית מצומצמת אף יותר, שכן ההחלטה של רשויות התביעה נבחנה פעם ופעמיִם, הן על-ידי מח"ש, הן על-ידי המשנָה לפרקליט המדינה, תוך מתן התייחסות מנומקת לנסיבותיו הספציפיות של האירוע הטרגי, ושלילת אפשרות סבירה להרשעת השוטר המעורב בו (ראו: עניין נימר זיר, פסקה 9). אמנם, העותרים טוענים, כי לא היה מקום לסגור את תיק החקירה, משום שהשוטר סטה מהוראות הפקודה המשטרתית, אך לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת המשיבים גם בנקודה זו. לעניין זה, עיינתי עיין היטב בטענות הצדדים ובחומרים שצורפו לעתירה, ואכן מצאתי, כי לא ניתן לקבוע, ברמה הדרושה לשם העמדה לדין פלילי, כי הירי בוצע בניגוד לפקודה המשטרתית, באופן שעשוי להביא להרשעתו של השוטר. הפקודה המשטרתית קובעת סייגים כלליים לגבי אופן השימוש בכלי ירייה, וכן כללים ספציפיים לגבי השימוש בו לצורך ביצוע מעצר. מאחר שהיא עומדת בלב העניין שלפנינו, אביא להלן מהוראות הפקודה: הסייגים לשימוש בכלי ירייה. כלי ירייה הוא אמצעי קטלני, שהשימוש בו עלול לסכן את חייו ושלמות גופו של אדם. השימוש בכלי ירייה נועד לסייע לשוטר בביצוע מעצר ובהגנה על החיים ועל שלמות הגוף מפני סכנה מיידית – הכל בכפוף להוראות ולסייגים בפקודה זו. השימוש בכלי ירייה לצורך מילוי תפקיד ייעשה כמוצא אחרון, במידת הזהירות הראויה, ורק בנסיבות שקיים בהן יחס הגיוני בין מידת הסכנה העולה מהשימוש בנשק לבין התוצאה שאותה מבקשים למנוע – הכל בהתאם למפורט בפקודה זו. נחיצות השימוש בכלי ירייה במהלך ביצוע תפקיד, תיבחן בכל שלב משלבי האירוע. השוטר יפסיק את הירי, מייד משפסק הצורך בכך. השימוש בכלי ירייה לצורך ביצוע מעצר. התנאים השימוש בכלי ירייה לצורך ביצוע מעצר – אסור, אלא אם נתקיימו כל התנאים המפורטים להלן: (1) המעצר מתייחס לעבירה מסוג פשע, שנתקיים לגביה אחד מאלה: (א) המעשה, שהוא עילת המעצר, סיכן בצורה ממשית את חייו או את שלמות גופו של אדם. (ב) האדם, שמבקשים לעצור בגין אותה עבירה, מסכן באופן ממשי את חייו או את שלמות גופו של אדם. (2) אין דרך אחרת לבצע את המעצר. (3) השימוש בכלי הירייה אין בו כדי לגרום סיכון ממשי לחייהם או לשלמות גופם של עוברי אורח וחפים מפשע. ב. חובת מתן אזהרה (1) נתקיימו התנאים לשימוש בכלי ירייה, כמצוין לעיל בסעיף זה, ייתן השוטר אזהרה מוקדמת על כוונתו לפתוח באש. (2) אזהרה מוקדמת תינתן, במידת האפשר בשלבים, כמפורט להלן: (א) שלב א' – בקריאה בקול רם, ובמידת האפשר בשפה מובנת לחשוד. (ב) שלב ב' – ביריית אזהרה באוויר, תוך נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים למניעת פגיעה אפשרית בנפש או רכוש. (3) ניתן לוותר על אזהרה מוקדמת, כאשר צפויה סכנה ממשית מיידית לחייו או לשלמות גופו של השוטר או של אדם אחר. חובת צמצום הנזק בעת השימוש בכלי ירייה נתקיימו התנאים לשימוש בכלי ירייה, חובה על השוטר להשתמש בכלי הירייה בזהירות מירבית, באופן שיגרום לפגיעה קלה, ככל האפשר, בשלמות הגוף או ברכוש" (ההדגשות בקו תחתון הוּספו – נ' ס'). מהוראות אלו נמצאנו למדים, כי שימוש בכלי ירייה, לצורך ביצוע מעצר, לא יֵעשה אלא בהתקיים מספר תנאים מצטברים: א. המעצר נדרש בשל ביצוע עבירה מסוג פשע, שהתקיים בה אחד משני אלה: "המעשה, שהוא עילת המעצר, סיכן בצורה ממשית את חייו או את שלמות גופו של אדם", או ש"האדם שמבקשים לעצור בגין אותה עבירה, מסכן באופן ממשי את חייו או שלמות גופו של אדם"; ב. אין דרך אחרת לבצע את המעצר; ג. השימוש בכלי הירייה לא יגרום לסיכון חייהם או שלמות גופם של עוברי אורח, חפים מפשע. בנוסף, מבצע המעצר נדרש להזהיר את האדם לפני ביצוע הירי, תחילה בקול רם ולאחר מכן בירי לאוויר. גם לאחר מכן, נדרש לפעול לצמצום הנזק, למינימום ההכרחי, כדי להביא "לפגיעה קלה, ככל האפשר, בשלמות הגוף או הרכוש". על תנאים ספציפיים אלו יש להוסיף את הסייגים הכלליים הקבועים בפקודה, המתייחסים לכל שימוש בכלי ירייה (גם שלא בעת ביצוע מעצר), שלפיהם ירי יבוצע "כמוצא אחרון", "בזהירות הראויה", וביחס הגיוני לתוצאה שאותה מבקש השוטר למנוע. ישׂוּם אמות המידה הללו במקרה זה, מביאני לכלל מסקנה כי לא קמה עילה להתערבותנו בהחלטת המשיבים. אין ספק, כי מעשיו הנמשכים של המנוח, הקימו חשד ממשי לביצוע מספר עבירות מסוג פשע – גניבת רכב וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. גם לא יכולה להיות מחלוקת, כי המנוח יצר במעשיו סיכון של ממש לחיי אדם, הן כלפי משתמשי הדרך, הן כלפי המאבטחים שניצבו ב'מחסום המנהרות'. לעניין זה, אזכיר את שנטען בתגובת המשיבים, כי אחד העדים העריך כי המנוח נהג ברכב הגנוב במהירות שבין 160 ל-180 קמ"ש, בכביש עם נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, וכזכור – המנוח הגדיל עשות, ואף עקף כמה כלי-רכב על קו הפרדה רציף, ובהמשך גם חצה צומת ברמזור אדום. אם לא די בכך, המנוח המשיך בנסיעתו הפראית, ולא האט את מהירות הנסיעה גם בהתקרבו ל'מחסום המנהרות'. בעקבות זאת, הסיכון לחיי אדם הלך והתעצם, ולא בכדי התעורר חשש מצד המאבטחים במקום – על-פי עדויותיהם – כי המנוח עלול לדרוס אותם במנוסתו. אזכיר, כי לפי העדויות, המצב המורכב הביא את אחד מן המאבטחים לדרוך את נשקו כתוצאה מהסכנה שחש בה, ומאבטח אחר ציין כי לא הספיק לדרוך את הנשק ולירות, אף שחפץ לעשות כן. כל זאת, נוכח מהירות הנסיעה הגבוהה שבה חצה המנוח במכוניתו את המחסום. ברור אפוא, למעלה מכל ספק, כי במעשיו, המנוח "סיכן בצורה ממשית את חייו או את שלמות גופו של אדם" (סעיף 2.א.(1)(ב) לפקודה המשטרתית). ודוק: סעיף 2.א.(1) לפקודה מתייחס לשתי חלופות: החלופה האחת, עניינה בסיכון לחיי אדם שנוצר כתוצאה ממעשה שביצע אדם, ואשר מקים עילה למעצרו. חלופה זו נוקטת לשון עבר – סִיכֵּן. מכך למדנו, כי במקרה הצורך ניתן לעשות שימוש בנשק לשם ביצוע המעצר, גם כאשר הסיכון חלף-עבר, ולא קיים עוד. החלופה השניה לעומת זאת, מתייחסת לסיכון העכשווי שנשקף מהאדם שאותו מבקשים לעצור, לא ממעשיו, ולשונה מורה כי הכוונה היא לסיכון המתעורר בעת המעצר בפועל – מְסַכֵּן. נראה אפוא, כי לא ניתן לקבוע, בוודאי לא ברמת ההוכחה הנדרשת בדין הפלילי, כי החלופה הראשונה, שעוסקת במעשה שסיכן חיי אדם, לא התקיימה בנדון דידן. עוד אוסיף, כי אינני קובע מסמרות בשאלה אם ניתן להסתמך על חלופה זו, רק כאשר המעשה מְסַכֵּן החיים בוצע בסמיכות זמנים לביצוע הירי ולניסיון המעצר, או שמא גם כאשר חלף פרק זמן, מאז ביצוע המעשה המְסַכֵּן, ועד לביצוע הירי לצורך המעצר. העיקר הוא, כי בענייננו – על רקע האינטנסיביות של האירועים, והתרחשותם בזה אחר זה, בתוך פרק זמן קצר – לא ניתן לשלול קיומה של חלופה זו. נשוב למרדף. בקצב ההתרחשות המהיר, פשט המרדף הרכוב את צורתו והפך למרדף רגלי. בשלב זה, פתח המנוח בריצה "לעבר היער או הוואדי", ולדברי השוטר בעדותו – שהמשיבים טוענים כי לא נמצאו ראיות סותרות לדבריו אלה – הירי בוצע מחשש ש"אם הוא מגיע לוואדי אני לא תופס אותו ואני לא מצליח לעצור אותו וזה לא שטח ישראל, זה שטחים של הרשות אני חושב". מעדות זו עולה, כי אלמלא ביצע השוטר את הירי, ככל הנראה, היה המעצר מסוכל כליל. אמנם, בדיעבד, לבטח יש להצטער על המחיר הכבד ששולם כתוצאה מכך בחיי-אדם. ועדיין, קשה לשלול, ודאי ברף הדרוש לצורך העמדה לדין פלילי, את טענת השוטר, כי לא היתה דרך אחרת לבצע את המעצר, פרט לביצוע הירי. לכך אוסיף, כי לא הועלתה טענה כלפי השוטר, כי הירי שביצע סיכן עוברי אורח תמימים, חפים מפשע. אם כן, הניתוח שלעיל מעלה, כי בצדק קבעו המשיבים שלא קיימת אפשרות סבירה להוכיח, ברף הפלילי הדרוש, כי השוטר לא עמד בתנאים לשימוש בכלי ירייה לצורך ביצוע מעצר. בנוסף, חומר הראיות בתיק מלמד, כי לכאורה עמד השוטר גם בחובת מתן אזהרה, לאחר שהזהיר את המנוח כנדרש, תחילה בעת שקרא לו בקול רם לעצור ("עצור או שאני יורה") ולאחר מכן באמצעות ירי אזהרה באוויר. רק אחר כל זאת, כך על-פי עדותו, ירה השוטר לעבר גופו של המנוח. אשר לחובת צמצום הנזק, על פני הדברים, נראה כי גם תנאי זה התקיים בענייננו, ולכל הפחות – קיים קושי של ממש להסיק מסקנה הפוכה. השוטר העיד שכיוון את נשקו אל עבר רגליו של המנוח, ירה בין 5 ל-7 כדורים, ממרחק של כ-10 מטרים, תוך כדי ריצה. לאחר שהבחין בנפילתו של המנוח, חדל השוטר מלירות, ובהמשך, כשהבחין בדם ניגר מאפו של המנוח, הזעיק גם כוחות הצלה. בהקשר זה טענו המשיבים, כי החקירה כללה, בין היתר, עדות של קצין אג"ם מחוז ירושלים, שהעיד על נהלי הפתיחה באש ועל אופן יִשׂוּמם, על רקע פרטי המרדף הנדון. לדבריהם, מעדות קצין האג"ם עלה, נוכח מיקומי הפגיעות בגופו של המנוח (בגב, מתחת לשכם שמאל; בעכוז שמאל; ובאמה השמאלית), כי לא מן הנמנע שהירי כּוּוָן אל עבר פלג הגוף התחתון, בשים לב לכך שהירי בוצע תוך כדי ריצה, הן של השוטר, הן של המנוח, ובהינתן תוואי השטח שבו בוצע המרדף. גם כמות הכדורים שנורו (בין 5 ל-7 כדורים), כך לפי חוות הדעת האמורה, אינה מחייבת לקבוע, כי השוטר פעל באופן בלתי סביר, בנסיבות המרדף המתוארות. המשיבים הוסיפו וטענו, כי אין בחומר הראיות כל ראיה שיש בה כדי לסתור את עדות השוטר בעניין זה, ולא מצאתי עילה לפקפק בכך. מסקנת הדברים עד כה היא, כי אין לשלול את התקיימות הוראות הפקודה המשטרתית שחלה במועד האירוע, העוסקות בשימוש בכלי ירייה לצורך ביצוע מעצר. אשר לסייגים הכלליים שבפקודה המשטרתית, הקובעים כי השימוש בכלי הירייה יבוצע כמוצא אחרון, במידת הזהירות הראויה, ובנסיבות שבהן קיים יחס הגיוני בין מידת הסכנה לבין התוצאה שאותה נועד הירי למנוע – דומה כי גם כאן החלטת הרשויות אינה בלתי-הגיונית, באופן שיכול להצדיק את התערבותנו. בהקשר זה אזכיר, כפי שנפסק לא אחת, כי כאשר מדובר בהפעלת 'נוהל מעצר חשוד' במהלך פעילות מבצעית, המאופיינת בתנאֵי לחץ ומחייבת קבלת החלטות מהירות, יש להותיר למבצע הירי 'מרווח טעות' מסוים. במקרים מעין אלה, אין לצד השוטר היורה 'יועץ משפטי' צמוד, שיוכל לעמוד על האסור והמותר, ולכן אין מקום לבחון את התנהגותו ב'תנאי מעבדה'. ראו להלן: "ראוי להותיר לחיילים מרווח סביר של טעות היכולה להיגרם כתוצאה מתנאי המקום, השטח והזמן העומדים ברקע האירוע המבצעי שבמחלוקת והמחייבים החלטה מהירה ולא התייעצות משפטית על המותר והאסור באותו רגע" (ע"א 3684/98 מדינת ישראל נ' אחלייל, פסקה 5 לפסק הדין של השופט ש' לוין (7.3.1999)). במקום אחר ציין הנשיא א' ברק דברים דומים: "אכן, כאשר שוטרים או חיילים פועלים בתנאי לחץ וחירום שלא הם גרמו, המונעים מהם שקילה ובחינה רגילות של החלופות, והמחייבים החלטה מהירה שלא ניתן להתכונן אליה מראש, יש לבחון את סבירות פעולתם במסגרת תנאים מיוחדים אלה. אין לנתק את ההתנהגות מהתנאים שסבבו אותה. אין להעתיק את ההתנהגות ל'תנאי מעבדה'" (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 508 (2004); עוד ראו: בג"ץ 143/12 ג'ילאני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 23 (20.7.2014); רע"א 5203/08 מדינת ישראל נ' אגבריה, פסקה 9 (24.09.09)). כאמור, הירי בוצע בתום מרדף רגלי, שאינו אלא אירוע מתגלגל של המרדף הרכוב והאגרסיבי, שבמהלכו סיכן המנוח, כמה וכמה פעמים, חיי אדם. האירוע הסתיים רק לאחר 3 'נגיחות' חזקות של ניידת המשטרה ברכבו של המנוח. לא ניתן אפוא לנתק את המרדף הרגלי מרצף האירועים שקדמו לו. הנסיבות שאפפו את האירוע בכללותו – ההתפתחויות המהירות של האירועים; סיכון חיי אדם מצד המנוח לאורך המרדף הרכוב; החשש פן ימלט המנוח לשטחי הרשות הפלסטינית; הצורך הברור והמיידי בפעולה מהירה מצד השוטר לצורך מעצרו של המנוח; העובדה כי לא ניתן לשלול את גרסת השוטר שלפיה בוצע הירי לעבר רגלי המנוח, וכי אי-הדיוק בפגיעה נבע מכך ששני 'השותפים' למרדף, השוטר והמנוח, היו בעיצומה של ריצה – כל אלו הביאוני לכלל מסקנה כי קיים קושי ממשי לקבוע שהשוטר פעל בניגוד להוראות הפקודה המשטרתית (הן בנוגע לאמות המידה הכלליות לשימוש בכלי ירייה, הן בנוגע לאמות המידה לשימוש בכלי ירייה בעת ביצוע מעצר). מנקודת מבטו של השוטר היורה, לא מן הנמנע כי השימוש בנשק היה הגיוני וראוי, בהינתן המעשים מסכני-החיים שביצע המנוח רגעים ספורים לפני הירי, והצורך הדחוף להביאו למעצר בנסיבות אלה. אשוב ואדגיש, הגם שמדובר באירוע מצער ביותר במישור התוצאה, אין לבחון את התנהלות השוטר כ'חכמה שבדיעבד' או 'בתנאי מעבדה'. לפיכך, אפילו הייתי מוכן להניח כי המקרה שלפנינו הוא גבולי, לא היה בכך כדי להביא לשינוי המסקנה. ההחלטה על סגירת תיק חקירה פלילי, ויתר ענייני העמדה לדין פלילי, גם במקרים גבוליים, היא החלטה הנטועה עמוק בדל"ת אמותיהם של רשויות התביעה; לא של בית המשפט. התערבותנו, אם בכלל, תישמר למקרים ה'זועקים' עיוות דין. המקרה שלפנינו, לטעמי – איננו כזה. זאת ועוד. אין בידי לקבל את טענת העותרים, שלפיה יש להחזיר את התיק למח"ש, לשם השלמת חקירה, נוכח ה'סתירה;' שנמצאה, לשיטתם, בין עדות השוטר לבין עדות הקצין, בנוגע לפקודה שנתן הקצין לשוטר בתחילת המרדף הרגלי. ראשית, ניתן ליישב את 'הסתירה' הנטענת בנקל, שהרי בהחלט יתכן כי במהלך המרדף המהיר והאינטנסיבי, לא שמע השוטר את קריאת הקצין באופן מדויק. שנית, מקובלת עלַי עמדת המשיבים, כי השלמת החקירה לא תעלה ולא תוריד, שכן השוטר מסר בחקירתו כי היה מבצע את הירי גם אם היה שומע באופן מדויק את הוראת הקצין, על-פי גרסת הקצין. במצב זה, אין טעם להשלים חקירה בעניין זה, שכן השפעתו על תוצאות החקירה – שולית עד אפסית. לכך אוסיף, כי מטעם זה גם אין לקבל את ניסיון העותרים להיבנות מדעת הרוב בעניין חמדאן. באותו עניין, שבו דעתי נותרה במיעוט, סברו שופטי הרוב כי העדויות שנגבו מהשוטרים הקימו חשש לסתירות ה"מעלות שאלות ותהיות לגבי אמינותו של השוטר היורה" (שם, פסקה 22 לפסק הדין של השופט ג' קרא), ולבסוף הורו ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את השוטר היורה באותו עניין (וראו את התפתחות הפרשה בדנג"ץ 7491/19 נאור נ' חמדאן (12.11.2020)). עמדתי בעניין חמדאן היתה, שלא לתת 'במה', במסגרת הדיונית המצומצמת של עתירה לבג"ץ, לאותן 'סתירות לכאוריות' שהתגלו בעדויות השוטרים, בפרט כאשר "קביעת רְשמים וממצאים של מהימנות בשלב זה ובמסגרת זו, על-ידי בית המשפט העליון, עלולה להטביע חותם, להשפיע ולוּ למראית עין על משפטו של [...] השוטר היורה" (שם, פסקה 42). מכל מקום, עניין חמדאן רחוק כרחוק מזרח ממערב מהעניין שלפנינו. כאן, הטענה לסתירה היא בנושא שולי, המציף לטעמי סתירה מלאכותית בלבד, בנקודה שאין בה כדי להשפיע על ההחלטה אם יש מקום להעמיד לדין, אם לאו; אין הנדון דומה לראיה. לקראת סיום אציין, כי יש ממש גם בטענת המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת אי-צירופו של השוטר כמשיב לעתירה "אף שהעתירה מכוונת להעמדתו לדין". כפי שנקבע לא פעם, אי-צירופם של משיבים רלבנטיים לעתירה, עשוי להביא לדחיית העתירה, גם מטעם זה בלבד, הן מחמת הפגיעה בשלמות התמונה העובדתית הניצבת לפני בית המשפט, הן בשל הפגיעה בזכות הטיעון של אותו משיב רלבנטי (ראו למשל: בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פסקה 13 (19.7.1994) (להלן: עניין לנדאו); בג"ץ 828/90 סיעת "הליכוד" במועצת עיריית חיפה נ' מועצת עיריית חיפה, פסקה 15 (10.1.1991); בג"ץ 6940/12 סמיר נ' משרד המשפטים, פסקה 8 (18.10.2012)). לבסוף אדגיש, כפי שהבהירה מחלקת עררים בהודעתה למח"ש, כי אין בהחלטה שלא להעמיד את השוטר לדין, משום מתן 'תעודת הכשר' מקצועית להתנהלותו, ולביצוע הירי בנסיבות שתוארו; יתכן מאד שהיה מצופה מהשוטר לפעול בצורה מקצועית יותר. קביעתנו מתמצית בכך שאין מקום להתערבותנו בהחלטת גורמי המקצוע שלא להעמידו לדין פלילי; הא ותו לא. בשולי הדברים, מצאתי לנכון להביא מדברי מחלקת עררים למשטרה בנוגע לפקודה המשטרתית: "בחינת הפקודה העלתה כי מרווח הפעולה של השוטר, אותו היא מאפשרת, רחב מדי גם בעת ביצוע ירי במקרים שעל פניו אינם מצדיקים זאת, הפקודה חסרת הגדרות בדבר אופן ביצוע הירי וחסרים בה הגבלות נדרשות אשר יש בכוחן להביא לצמצום הפגיעה בנפש. לנוכח האמור סברנו כי יש להמליץ בפני הגורמים הרלוונטיים במשטרה [...] לשקול לתקן את הפקודה"; המשיבים יתנו דעתם על כך. אין ספק, מדובר באירוע שהסתיים בתוצאה טראגית, קשה ונוראה. חיי-אדם ניטלו. תוצאה זו, קשה לעותרים מנשוא. ברם, במישור המשפטי, אין מקום להיעתר למבוקש בעתירה, משום שלא נמצאה עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבים. אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את העתירה. בנסיבות המתוארות, לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. 1. בנהיגתו הפראית גילה המנוח אדישות וזלזול מחפיר בחיי אדם, והעיד על עצמו כי הוא נכון לעשות הכל על מנת לחמוק מידה של המשטרה. המנוח סיכן חיי אדם באופן מוחשי ומיידי, ולדידי, פשיטא כי עניינו נכנס לד' אמותיה של החלופה הראשונה של הוראות הפקודה המשטרתית. בנסיבות אלה, היה זה מחובתם של השוטרים להביא למעצרו של המנוח, ומשפתח הלה בריצה והיה עלול לחמוק מעיניהם, רשאים היו לעשות שימוש בנשק כדי למנוע את הימלטותו מהזירה. 2. חברי היטיב לנתח את הסיטואציה שנוצרה והתוצאה הטרגית כשלעצמה, אינה מעידה על סטייה מהוראות הפקודה. בהינתן הרף הנדרש לשם העמדה לדין; בהינתן שאין בית משפט זה יושב כ"תובע על"; בהינתן ההלכה שלפיה אין דרכו של בית משפט זה להתערב בדיות הראיות באשר נושא זה מצוי בליבת סמכותו המקצועית של היועץ המשפטי לממשלה; ובהינתן ש"ההחלטה האמורה נבחנה על ידי הגורמים הרלוונטיים [...] תוך מתן נימוקים מפורטים המתייחסים לנסיבותיו הפרטניות של האירוע ולאופיו" (בג"ץ 4985/20 עבד אלחיי נימר זיר נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.2.2022)) – בהינתן כל אלה, הרי שאין עילה להתערבותנו ודין העתירה להידחות. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: מן הטעמים שמנה חברי השופט נ' סולברג, מקובלת עלי מסקנתו כי המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים ונדירים המצדיקים סטייה מן ההלכה הפסוקה ולפיה אין בית משפט זה נוהג להתערב בעניינים הנוגעים לפתיחה בחקירה, בסגירתה או בענייני העמדה לדין, שבהם נתון לרשויות התביעה שיקול דעת רחב ביותר וביתר שאת, כאשר הטענות המועלות בהקשר זה נוגעות לדיות הראיות ולהערכת חומרי חקירה (ראו פסקה 12 לחוות דעתו של חברי השופט סולברג והפסיקה הנזכרת שם; וכן ראו: בג"ץ 6745/19 לובטון נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פסקה 30 לפסק דיני (14.3.2022)). לצד זאת וכהערת חברי (ראו פסקה 25 לחוות דעתו), על המשיבים ליתן דעתם להודעת מחלקת עררים בפרקליטות המדינה למחלקה לחקירות שוטרים מיום 21.4.2021, בדבר "מרווח הפעולה" הרחב מדי שמתירה בהקשר זה הפקודה המשטרתית בידי השוטרים. ה נ ש י א ה לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏י"ז בניסן התשפ"ב (‏18.4.2022). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21043080_O04.docx במ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1