אריק זמיר נ. מדינת ישראל ע'י מדור תביעות רשות המיסים

פסק-דין בתיק ע"פ 4304/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4304/13 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערער: אריק זמיר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל – ע"י מדור תביעות רשות המיסים, המחלקה לחקירות ומשפטים פליליים נציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים מיום 12.6.2013 בתיק בע"ח 7561-04-13, שניתנה על ידי כבוד השופט י' מינטקביץ בשם המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' מינטקביץ) מיום 12.6.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בבע"ח 7561-04-13. 2. ביום 17.2.2008 הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום נגד המערער, המייחס לו עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. התיק סומן ת"פ 5584/08, והוא נדון בפני כבוד השופטת ח' לומפ (להלן – ההליך העיקרי). במסגרת ההליך העיקרי הגיש המערער ביום 4.4.2013 בקשה להחזרת חומר חקירה, אשר לפי טענתו נלקח ממנו בעבר, כחלק מהליך אחר שהתנהל נגדו. הבקשה להחזרת חומר החקירה סומנה בע"ח 7561-04-13, והיא נדונה בפני כבוד השופט י' מינטקביץ. הדיון בבקשה להחזרת חומר חקירה נקבע ליום 12.6.2013. בפתח הדיון בבקשה ביקש המערער שבית המשפט יפסול עצמו. המערער טען כי כאשר הוא ראה את השופט מינטקביץ, נזכר הוא כי השופט שימש בעבר כתובע בהליך קודם נגדו (להלן – ההליך הקודם). המערער טען כי באותו הליך קודם נערכה ישיבת גישור בפני כבוד הנשיא א' כהן, ובה נכחו, בין השאר, המערער וכבוד השופט מינטקביץ, אשר הופיע בישיבה מטעם הפרקליטות. בישיבת הגישור הציע השופט הסדר טיעון. לטענת המערער, מיאן התובע דאז מינטקביץ להסתפק בהסדר הטיעון, והחליט להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בא כוח המשיבה התנגד לבקשת הפסלות. לטענתו, המערער לא הצליח להצביע על עילת פסלות אובייקטיבית, ואילוּ חששו הסובייקטיבי של המערער אינו מקים עילת פסלות. עוד ציין פרקליטה של המשיבה כי מדובר בבקשת פסלות רביעית שמגיש המערער בהליך העיקרי ובהליכים הנלווים לו. 3. ביום 12.6.2013, היום בו הוגשה בקשת הפסלות, דחה בית משפט השלום את הבקשה. בית המשפט קבע כי יש לו "זיכרון עמום ביותר" ביחס לאותו הליך, ולא מעבר לכך, ולכן אין חשש למשוא פנים בעניינו של המערער. בית המשפט הוסיף כי מדובר בהליך ביניים הנוגע לחומר חקירה, בו בית המשפט אינו נדרש לקבוע ממצאי מהימנות. לסיום, ציין בית המשפט כי בקשת הפסלות הועלתה כחודשיים לאחר שהוגשה הבקשה להחזרת חומרי החקירה. יוער, כי במהלך ההחלטה צוין כי המערער הוצא מן האולם משום שהפריע לדיון. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעור חזר המערער על הטענות שהעלה בבית משפט השלום, והדגיש כי השופט מינטקביץ, עת פעל כתובע, ניהל הלכה למעשה את התביעה נגדו, בשנת 1999 לערך. לשיטת המערער, הזיכרון העמום שיש לכבוד השופט מינטקביץ ביחס להליך המדובר מספיק כדי להצדיק את פסילתו, ולו מטעמי מראית פני הצדק. עוד מדגיש המערער כי הבקשה להחזרת הראיות היא בעלת חשיבות רבה לקו ההגנה שלו במסגרת ההליך העיקרי, ולכן אין להשלים עם משוא הפנים. להשלמת התמונה יצוין כי בערעורו ביקש המבקש גם כי בית משפט זה יורה על מינוי סניגור ציבורי להליך שלפניי, וכן כי בית המשפט יורה על עיכוב ההליכים בבית משפט השלום. יצוין, כי בערעור זה לא ראיתי לנכון להורות על מינוי סניגור ציבורי למערער, המיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית בהליך העיקרי וכן בבקשה להחזרת חומרי חקירה. ביום 23.6.2013 הגישה המשיבה את תגובתה לערעור, וטענה כי יש לדחות את הערעור. המשיבה ציינה כי המערער לא הביא כל ראיות בדבר אותו הליך קודם בו לטענתו הופיע כבוד השופט מינטקביץ, אז כפרקליט מטעם התביעה, ואף לא ציין באיזה הליך מדובר. מבדיקה שערכה המשיבה, לא נמצא תיק בעניינו של המערער בו שימש השופט מינטקביץ כתובע. כמו כן, טענה המשיבה כי הזיכרון העמום שיש לשופט על ההליך אינו מבסס עילת פסלות. בנוסף, סקרה המשיבה את החלופות השונות המנויות בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר מצדיקות פסלות שופט, והצביעה על כך שהן אינן מתקיימות בענייננו. 5. דין הערעור להידחות. סעיף 77א(א1)(3) לחוק בתי המשפט קובע כי על בית המשפט לפסול עצמו במקרים בהם "בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו ענין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת" (ההדגשה הוספה – א' ג'). לא הועלתה הטענה, וממילא לא נתמכה בעובדות, לפיה במקרה דנא מדובר ב"אותו עניין" הנדון כיום בפני כבוד השופט מינטקביץ. יתרה מכך, במקרה דנא אין לומר שקיימות "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט", כפי שקובע סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט. כבר נפסק, כי אין בעצם ההיכרות המוקדמת, כשלעצמה, כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו (ראו למשל, ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא (4) 673 (1997) (להלן – פרשת חן)). כך, על הטוען לפסלות להוכיח כי ההיכרות, על פי טיבה, נסיבותיה, משך ההיכרות ומשך הזמן שעבר מאז שנסתיימה, מצדיקה את פסילת השופט מלדון בתיק (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 262-260 (2006)). עוד נקבע, כי אין בתחושות סובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות, אלא על הטוען לפסלות לתמוך את טענותיו בנתונים אובייקטיביים (ראו, ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (21.3.2007); פרשת חן, בעמ' 678). במקרה שלפנינו, לא השכיל המערער להצביע בנתונים אובייקטיביים על כך שנסיבות ההיכרות מעוררות חשש ממשי למשוא פנים. המערער לא תמך אף אחת מטענותיו בעובדות ובראיות. הוא אף לא הצביע על מספר ההליך אשר הוא המקור להיכרות הנטענת. זאת ועוד, אף לפי טענת המערער, מדובר בהיכרות משנת 1999, אשר ביחס אליה קבע בית המשפט כי יש לו "זיכרון עמום ביותר". בנסיבות אלה, דעתי היא שלא קמה עילה המצדיקה פסילת המותב. 6. אשר על כן, הערעור נדחה. משנדחה הערעור, מובן כי אין עוד מקום להורות על הפסקת ההליכים בפני בית משפט השלום. ניתן היום, י"ט בתמוז התשע"ג (27.6.2013). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13043040_S02.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il