בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4302/97
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט ח' אנגלרד
המערער: צוברה
גוריון
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 29.5.97 בתיק
ת.פ.ח.
3004/97 שניתן על ידי כבוד
השופטים:
ד' ברלינר, ש' גדות, צ' גורפינקל
תאריך הישיבה: ח' באדר
התשנ"ט (24.2.99)
בשם
המערער: עו"ד שמחוני איל
בשם המשיבה: עו"ד
חובב ארצי
פסק-דין
השופט י' קדמי:
1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
(ת.פ.ח. 3004/97) בשתי עבירות של אינוס (אישומים ראשון ושני) ובעבירה של איומים
(אישום שלישי). זאת, בשל כך שאנס את אחייניתו (להלן: המתלוננת) בשתי הזדמנויות
שונות, בדירת ידידתו בפתח תקווה; ולאחר מעשה האינוס הראשון איים עליה לבל תגלה
דבר.
בעקבות הרשעתו נדון המערער לענשים הבאים: ארבע
שנים מאסר לריצוי בפועל בשל כל אחד ממעשי האינוס, כשעונשים אלה מצטברים לשנה אחת
מאסר בפועל בשל האיום, שתהיה חופפת לעונשים שנגזרו בשל מעשי האינוס; ולשמונה עשרה
חדשים מאסר על תנאי, כן הופעלו לחובת המערער באורח מצטבר שני עונשי מאסר על תנאי,
באופן שבסך הכל עליו לרצות 10 שנים מאסר בפועל.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד
חומרת העונש.
2. להלן בתמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעור:
א. המערער הינו דודה של המתלוננת, אחיה של אימה
המנוחה. למתלוננת תשעה אחים ואחיות מאימה ומאביה; ולאביה 13 ילדים נוספים מאשה
אחרת. לאחר פטירת אימה של המתלוננת נותקו - או כמעט נותקו - הקשרים בין אביה של
המתלוננת לבינה ולבין אחיה; ודודה - המערער - בא במקום האם שנפטרה והיה לילדיה אב
ואם כאחד.
המערער ריצה מדי פעם עונשי מאסר. יחד עם זאת,
שמר על יחסי קירבה עם ילדי אחות, לרבות עם המתלוננת.
ב. כאשר התבגרה המתלוננת נחשבה בקרב פני המשפחתה
כ"פורקת עול" ו"אוהבת חיים": היא נהגה לבלות הרבה מחוץ לבית;
והתרועעה עם חברים, שלא תמיד היו לטעמם של בני משפחתה.
במועד בלתי ידוע בשנת 1996 - כאשר היתה כבת 18
- קיבלה המתלוננת שרשרת זהב מחבר בדואי ומסרה אותה לאחד מידידיה. כאשר בקש החבר
הבדואי את השרשרת בחזרה, לא היה בידי המתלוננת למלא את בקשתו; ובין השניים התפתח
סכסוך חריף בענין זה.
החבר הבדואי החל מטריד את בני המשפחה של
המתלוננת; והענין הועבר לטיפולו של המערער, אף שששהה אותה עת בכלא. באחת מחופשותיו
מן הכלא, הגיע המערער לבית ידידתו - לא "חברתו" - בפתח תקווה; וזימן לשם
את המתלוננת לפגישה במסגרת הטיפול בפרשת השרשרת.
ג. המתלוננת הגיעה לבית ידידתו של המערער ושם
נפגשה עמו ועם אחיה משה וחברתו. לאחר שהאח והחברה עזבו, נותרה המתלוננת לבד עם
המערער; ושניהם שכבו לישון יחד במיטה זוגית, לאחר שהמערער הסביר שיש להשאיר את חדר
השינה לבעלת הבית. במשך הלילה ניסה המערער לבוא על המתלוננת מספר פעמים: תחילה
העמיד פנים שהדבר נעשה בדרך שחוק ושעשוע; אך לבסוף השתמש בכח, הפשיטה ובעל אותה
כשהוא מתגבר באלימות על התנגדותה.
ד. למחרת היום, הסתובבה המתלוננת לבדה מספר שעות
בפתח תקווה ולבסוף התקשרה טלפונית אל המערער ונסעה עמו לתחנה המרכזית במונית,
שהסיעה אותו לכלא מעשיהו. כאשר ירדה מן המונית נתן המערער למתלוננת כסף להוצאותיה;
והיא קנתה לעצמה נעלי בית ונסעה לאחותה אילנית המתגוררת ברחובות. האחות לא היתה
בבית; והמתלוננת לנה שם וחזרה למחרת לבית אחיה החורג בנצרת - אצלו התארחה אותה
תקופה בשל הסכסוך עם החבר הבדואי - מבלי שפגשה את אחותה.
ה. כשבועיים לאחר מכן התקשרה המתלוננת טלפונית
לאילנית - שהיא לא רק אחותה אלא גם חברה קרובה שלה - וסיפרה לה בבכי על אינוסה על
ידי המערער. אילנית סיפרה על כך לבעלה וסמוך לאחר מכן נסעה אל המתלוננת לנצרת. שם,
בנצרת, למדה אילנית לדעת, כי המערער מתקשר אל המתלוננת 5-6 פעמים ביום וכי היא
מתחמקת מלשוחח עמו. באחת ההזדמנויות שהמתלוננת דיברה עם המערער, שמעה אותה אילנית
אומרת לו, שמה שעשה לה פגע בה; ועל כך הגיב המערער, שאם "תדבר על זה"
בטלפון "יפרק לה את העצמות". המערער לא פירט אמנם למה התכוון באמרו
"על זה". ברם, אילנית קשרה את הדברים לטענתה של המתלוננת בדבר אינוסה על
ידי המערער ומצאה בהם אישור לאמיתות הטענה.
ו. מספר ימים לאחר מכן, התקשר המערער אל
המתלוננת וביקש ממנה לחזור ולהיפגש עמו בדירת הידידה בפתח תקווה; וגם הפעם נימק
זאת בצורך להסדיר את ענין השרשרת. המתלוננת הגיעה לדירתה של אילנית ברחובות; ומשם
התקשרה עם המערער והסבירה כי אינה יכולה להגיע לדירת הידידה בפתח תקוה. ברם,
המערער לחץ עליה לבוא כשהוא מסביר כי כל הנוגעים בדבר יגיעו לשם וימתינו לה.
המתלוננת - ואחותה אילנית - השתכנעו כי ניתן
לקיים את המפגש בדירת הידידה; ומאוחר יותר הגיע המערער במונית לדירתה של אילנית
ולקח עמו את המתלוננת לפתח תקוה. בדירה, נמצאו אותה שעה מספר אנשים וביניהם ידידתו
של המערער; אך איש מאלה הקשורים לפרשת השרשרת לא הגיע לשם. מאוחר יותר, יצאו כל
הנוכחים לבילוי והמתלוננת נותרה פעם נוספת לבדה עם המערער בדירה. ושוב שכנע המערער
את המתלוננת שתישאר עמו עד שתבוא חברתו, שלדבריו היתה אמורה להגיע לשם כביכול;
ומשנעתרה לו, תקף אותה, הפשיטה בכח וחזר ובעל אותה, על אף התנגדותה ומחאותיה.
למחרת חזרה המתלוננת לדירת אילנית ברחובות וסיפרה לה שהמערער אנס אותה פעם נוספת.
ז. המערער כפר באשמות שייחסה לו המתלוננת וטען כי
לא בעל אותה וכי היא מעלילה עליו אשמת שוא; וזאת - על רקע רצונם של בני המשפחה
לגרום לכך שלא יזכה בהפחתת "שליש" מתקופת מאסרו.
3. הכרעת הדין בבית
המשפט המחוזי
בית המשפט המחוזי בחן ביסודיות ובקפידה את
גירסתה של המתלוננת, ועל פי התרשמותו מהצורה שבה מסרה את עדותה בפניו, הגיע לכלל
מסקנה: כי היא דוברת אמת; וכי המערער אכן בעל אותה בשתי ההזדמנויות בניגוד לרצונה
ותוך שימוש בכח.
בהכרעת הדין ציין בית המשפט את כנותה של
המתלוננת; והדגיש את העובדה כי סיפרה את השתלשלות הדברים במלואה, בגילוי לב, ללא
כחל ושרק, ומבלי לפסוח על אירועים שעל פניהם מעמידים "תמיהות" באשר
למהימנות גירסתה.
חיזוק ותמיכה לגירסתה של המתלוננת נמצאו לבית
המשפט: בהלך הנפש של המתלוננת, שעה שסיפרה לאחותה אילנית על מעשה האינוס הראשון
(בכי והתרגשות); בעובדה שהמערער התקשר טלפונית אל המתלוננת מספר פעמים ביום, כאשר
אילנית שהתה עימה בנצרת; בהתחמקותה של המתלוננת מלהשיב למאמציו של המערער ליצור
עימה קשר; ולבסוף - באיום שהטיח המערער כלפי המתלוננת באחת השיחות הטלפוניות, לבל
תחשוף את שעשה לה, איום שנקלט - כאמור לעיל - גם על-ידי האחות אילנית.
מאוחר יותר - בעקבות הארוע השני - התוסף
למשקלם של החיזוקים האמורים גם משקלם של אלה: העובדה שהמיפגש השני התקיים ביוזמת
המערער, בתואנת שוא של חיסול סכסוך השרשרת ועל רקע סירובה להגיע פעם נוספת לדירת
הידידה בפתח תקוה; העובדה שהמתלוננת נסעה למפגש השני בבגדי בית, כשהיא סומכת על
ההבטחה שנתן המערער לה ולאילנית כי יחזירנה לביתה של אילנית מיד עם סיום
המפגש; העובדה שהמערער הזכיר במהלך הנסיעה במונית נקיטה באלימות, כפי שהעיד גם נהג
המונית; העובדה שהמערער הזכיר את המתלוננת בפני הנוכחים בדירה בפתח תקווה
כ"ידידתו" ולא כבת אחותו; ולבסוף - העובדה שהמערער העמיד פנים כאילו הוא
ממתין לחברתו ובדרך זו הרגיע את המתלוננת וסילק מליבה את החשש שמא יתאנה לה פעם
נוספת.
לאור כל אלה, נתן בית המשפט המחוזי אמון מלא
בגירסת האינוס שמסרה המתלוננת; ומאידך גיסא - דחה כליל את גירסתו של המערער, לפיה
לא ארע ארוע מיני כלשהו בינו לבין המתלוננת באף אחד משני המפגשים.
בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של ב"כ
המערער להתעלם מן הגירסה שהציג מרשו ולבחון: שמא מלמדת התנהגותה של המתלוננת -
שכבשה את תלונתה בקשר לארוע הראשון ימים רבים וחזרה ונשארה ביחידות עם המערער פעם
נוספת בנסיבות דומות - שהמגעים המיניים להם היא טוענת, נעשו בהסכמתה. ב"כ
המערער היה ער לכך, שמרשו כופר בעצם קיומם של מגעים כאמור; ועל פי גירסתו אין מקום
לבחון "הסכמה" כאמור. ברם, לטענתו, יש נסיבות - ובמקרה דנא התקיימו
כאלה - שבהן שומה על בית המשפט לבחון, שמא גירסת התביעה מקימה מתוכה ספק באשר לאמיתותה;
וזאת - גם כאשר הנאשם מציג גירסה משלו וזו נדחית כבלתי מהימנה.
4. הערעור כנגד ההרשעה
בית המשפט המחוזי פירט בהרחבה את הטעמים
העומדים בבסיס החלטתו ליתן אמון בגירסת המתלוננת; ואנו לא מצאנו עילה להתערב
בהחלטתו בענין זה.
בית המשפט המחוזי לא התעלם מן
ה"תמיהות" לכאורה הנעוצות בהתנהגותה של המתלוננת בפרשת האינוס הראשונה
ובמיוחד בפרשת האינוס השנייה; אך מצא לתמיהות אלו הסבר, הנעוץ בעיקרו בהתרשמותו
מאישיותה הלא מתוחכמת של המתלוננת ומכנותה וגילוי ליבה. לשיטה זו: הסכמתה של
המתלוננת לישון יחד עם המערער במיטה זוגית בהזדמנות הראשונה - היתה נעוצה באמון
שנתנה בו כדוד הדואג לה ולאחיה; וכבישת תלונתה כשבועיים עד לחשיפת הפרשה בפני
אחותה - מוסברת בהלם ובמצוקה הנפשית שבה מצאה המתלוננת את עצמה לאחר מעשה. ואילו
חזרתה של המתלוננת על אותו דפוס התנהגות שהביא לאינוסה בהזדמנות השניה, היתה נעוצה
בתמימות ובאיוולת; והיא עולה בקנה אחד עם אישיותה ועם הכנות וגילוי הלב שהפגינה
כאמור במהלך עדותה.
לשיטתי, ניתן ליטול את כוחן של
ה"תמיהות" העומדות בבסיס השגותיו של ב"כ המערער כנגד ההרשעה, על
ידי הסבר הנעוץ בהתרשמותו של בית המשפט מן הצורה שבה מסרה המתלוננת את עדותה; ובית
המשפט היה רשאי, בנסיבות הענין, למצוא באישיותה של המתלוננת ובגילוי הלב שבו העידה
על שני הארועים "הסבר" סביר לאותן "תמיהות".
כאמור, הסניגור המלומד, ביקש מאתנו - כפי
שביקש מבית המשפט המחוזי - לבחון, שמא יש בכוחן של "התמיהות" האמורות,
כדי להקים ספק, לפחות, בדבר אי הסכמתה של המתלוננת לבעילתה; וזאת - על אף כפירתו
בעצם קיומם של מגעים מיניים עמה.
אכן, כפי שטוען הסניגור, אין לשלול מצב דברים
שבו בית המשפט יבדוק שמא יש בחומר הראיות שבא בפניו בסיס לטענת הגנה שאינה נעוצה -
ואף אינה מתישבת - עם גירסתו של הנאשם. כך, למשל, עשויים להיות הדברים, במקום שבו
נאשם ברצח טוען לאליבי ועומד בתוקף על כך שלא נכח בזירת העבירה; אך מאידך גיסא,
הראיות מלמדות כי היה בזירה אך גרם למותו של המנוח תוך כדי הגנה עצמית. בנסיבות
כאלה, לא תעמוד כפירתו של הנאשם בנוכחות בזירת העבירה, כמחסום בפני הנאתו
מ"הגנה עצמית".
במקרה דנא, אין המערער יכול ליהנות מן ההגנה
ה"חילופית" לה טוען הסניגור המלומד. תנאי מוקדם להליכה בדרך זו הוא: כי
חומר הראיות מספק לאותה הגנה תשתית ראייתית נאותה; ואילו במקרה דנא, פרט
ל"תמיהות" האמורות - להן נמצא הסבר סביר - אין בחומר הראיה אחיזה
לאפשרות, שבעילת המתלוננת היתה בהסכמתה.
לאור כל האמור לעיל, דין הערעור כנגד ההרשעה
להידחות.
5. הערעור כנגד גזר
הדין
אכן העונש הכולל שנגזר על המערער בשל התנהגותו
בפרשה נושא האישום - שמונה שנים מאסר לריצוי בפועל - אינו עונש קל. ברם, מאידך
גיסא, אפילו אם מתייחסים אל שני הארועים כאל "מעשה אחד" - כפי שהשתמע
מטיעונו של ב"כ המערער - עדיין אין לומר, כי הוא מופרז לחומרה במידה המצדיקה
את התערבותה של ערכאת הערעור.
המדובר במעשה מחפיר של בן משפחה מבוגר (49)
שניצל לרעה את האמון שנתנה בו בת אחותו בת ה18-; כאשר ההשפלה לה היתה קורבן חוזר,
תיתן בוודאי את אותותיה בחייה שנים הרבה. מעשה כזה ראוי לתגובה עונשית מחמירה,
שתקבע את הפסול, המכוער והמחפיר שבו, בהכרת הכל; ויחד עם זאת תרתיע אחרים, שאינם
יודעים לרסן את יצרם, מלילך בעקבותיו.
במצב דברים זה, לא מצאנו עילה המצדיקה הקלה
בעונש.
ט. לאור כל האמור לעיל הנני מציע לחברי לדחות את
הערעור הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.
ש
ו פ ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט אנגלרד:
אני
מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, יח באייר תשנ"ט (4.5.99).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97043020.H01