ארז חן-חלבלי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4301/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4301/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' אלון המערער: ארז חן-חלבלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתפ"ח 1142/03 שניתן ביום 22.3.05 על-ידי סגנית הנשיא אופיר-תום והשופטים סוקולוב ושנלר תאריך הישיבה: כ"ג באב תשס"ז (7.8.07) בשם המערער: עו"ד דן באומן בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא אופיר-תום והשופטים סוקולוב ושנלר, פסק הדין נכתב בידי השופט שנלר) מיום 22.3.05 בתפ"ח 1142/03, בגדרו הורשע המערער בעבירת אינוס לפי סעיף 345 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק), חטיפה לפי סעיף 374 לחוק ונהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961. על המשיב נגזרו 12 שנות מאסר, מתוכן 10 בפועל והיתרה על תנאי, בצירוף שני עונשי מאסר על תנאי של 8 חודשים כל אחד שהוטלו במצטבר, ובסך הכל 11 שנים וארבעה חודשים, פיצוי למתלוננת בסך 10,000 ₪ ופסילת רישיון למשך חמש שנים ממועד שחרורו.אף תיק זה שב ומעלה, ללא אפשרות פתרון מלא, את קשייה של ערכאת ערעור להידרש לעבירות מין שעיקר הראיות בהן הוא עדות הנאשם מול עדות המתלוננת (או המתלונן). רקע ב. כנטען בכתב האישום, בתאריך 30.8.03 (שבת), בשעה 05:30 או בסמוך לכך, בראשון לציון, עשתה המתלוננת את דרכה אל ההסעה שאמורה היתה להביאה למקום עבודתה בבית חולים סיעודי בתל-אביב. שעה שחצתה המתלוננת את מעבר החציה ברחוב יהודה הלוי פינת רחוב אויזנברג הגיע למקום המערער, והוא נוהג, ללא רישיון, ברכב מסוג GMC, מ"ר 27-752-57 (להלן – הרכב). כנטען, ירד המערער מן הרכב, תפס את המתלוננת בגבה ובצווארה ודחף אותה פנימה, אל המושב הסמוך למושב הנהג. לאחר שהכניס את המתלוננת אל הרכב נעל את דלתות הרכב וחלונותיו באמצעות הנעילה המרכזית. המערער פתח בנסיעה, שבמהלכה חזרה המתלוננת והבהירה לו כי היא ממהרת לעבודתה. לבסוף עצר המערער את הרכב באיזור התעשייה הישן של ראשון לציון, הוריד את כסאות הרכב לאחור, והפשיט את המתלוננת מבגדיה תוך שהוא אוחז בידיה ומונע ממנה להשתחרר. משבוששה המתלוננת להגיע את ההסעה, התקשר אליה נהג ההסעות. כנטען, כאשר צילצל הטלפון הסלולרי שנמצא בתיקה של המתלוננת, הושיטה זו את ידה כדי להשיב, אך המערער דחף אותה, הסיט את ידה, שלף את הטלפון מתיקה והטיח אותו על רצפת הרכב. המערער נשכב על המתלוננת ששכבה על המושב הסמוך לנהג, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה תוך שהוא אוחז בכוח בידיה ובצדי גופה, מנשקה בצווארה ובפיה ולוחץ בחזקה על שדיה, עד שהגיע לסיפוקו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הכרעת הדין ג. המערער הורשע בעבירת אינוס, חטיפה ונהיגה בזמן פסילה. בית המשפט מצא את גירסת המתלוננת "אמינה והגיונית" (עמ' 19 להכרעת הדין), וקבע כי היא "נתמכת בעדויות חיצוניות ואף עצמאיות. המתלוננת הותירה רושם חיובי ומהימן ואנו נותנים אימון (כך במקור-א"ר) מלא בגרסתה. כך במיוחד, בהעמדתה מול גרסת הנאשם, שאינה מתיישבת כאמור עם שורת ההיגיון, ועם הסתירות הרבות שנמצאו בדבריו, ושקשה היה ליישבן עם הראיות בתיק" (עמ' 49). הוסף כי תימוכין לגרסת המתלוננת נמצא בעדותו של נהג ההסעות ערפאת באשר לשיחת הטלפון בה ניסה להשיג את המתלוננת בעת היותה במכונית, ובאשר למצבה הנפשי עם כניסתה למקום עבודתה, כמו גם בעדותה של ילנה, חברתה של המתלוננת לעבודה, אשר ראתה אותה מיד עם הגיעה לבית החולים ונוכחה בסערת הרגשות בה היתה נתונה. אל מול ההתרשמות החיובית מגירסת המתלוננת, היתה התרשמות בית המשפט מגירסת המערער "קשה... אם להתבטא בלשון המעטה. ניתן היה להתרשם כי מדובר במי שאינו נמנע מלשקר במצח נחושה ולהתאים עדותו לאשר נראה לו באותה עת, כראוי ונכון... גירסתו אינה מתיישבת עם חומר הראיות הכולל" (עמ' 42 להכרעת הדין). עדותו, כך נקבע, "מלאה... בסתירות וחסרת כל הגיון, גירסתו מעלה תהיות ושאלות לוגיות קשות, באשר לאפשרות התכנותה... עדי ההגנה שהובאו, לא רק שלא חיזקו את גירסתו אלא הפוך מכך" (עמ' 30 להכרעת הדין). בית המשפט ציין בין השאר, כי המערער שיקר "במצח נחושה" במסרו כי סופיה, עמה חי בשנתיים האחרונות, היא אשתו. נקבע כי שקריו של המערער מהוים סיוע ולמצער חיזוק לראיות התביעה. כן נדרש בית המשפט בהרחבה לאי התאמות אחדות בגירסת המתלוננת וללוח הזמנים להתרחשות האירוע, כפי שיפורט להלן. גזר הדין בית המשפט נתן דעתו לחומרת מעשיו של המערער, כמו גם להיעדר חרטה מצדו "תוך שהוא נאחז בסיפור דמיוני וחסר כל אחיזה במציאות, תוך חזרה על גירסתו המופרכת..." (עמ' 6 לגזר הדין); זאת, אל מול נסיבותיו האישיות של המערער ובכלל זה מחלת בנו. בסופו של יום סבר בית המשפט, כי ידו של האינטרס הציבורי במקרה זה על העליונה וכי "על בית המשפט לומר דברו על מנת לנסות ולהבטיח, כי מדינת ישראל לא תהפוך למקום בו אשה לא תוכל לצאת לבדה בשעת בוקר מוקדמת למקום עבודתה, מחשש כי יפגעו בה, באופן כפי שנפגעה המתלוננת" (עמ' 6 לגזר הדין). על המערער, בעל עבר פלילי משמעותי ובו 14 הרשעות בעבירות רכוש, סמים, אלימות ואיומים, לרבות מאסרים שונים, נגזר העונש כאמור. טענות המערער ד. גירסתו הבסיסית של המערער, כפי שתפורט בהמשך, היא כי יחסי המין עם המתלוננת קוימו בהסכמה מלאה. לטענת המערער שגה בית המשפט ביישומם של מבחני המהימנות הבסיסיים, בקבעו ממצאים שאינם יכולים להתיישב עם שורת ההיגיון והשכל הישר. לטענתו, בית המשפט לא ביאר מהם הסימנים בהתנהגות המתלוננת שהובילוהו להתרשמות חיובית מעדותה, כגון שטף הדיבור, הבעת פניה ותנוחת גופה. לעומת זאת, לשיטת המערער לא היתה גירסתה של המתלוננת מהימנה; עדותה בבית המשפט ניתנה בפנים חתומות ובקור רוח, ללא כל סימני התרגשות; דבר זה הטעים בא כוחו המלומד של המערער בהודעת הערעור ובפנינו. בעדות המתלוננת נתגלו – כך נטען - סתירות שונות: ראשית, בהתייחס לסימני המציצה שנמצאו על צוואר המערער, ואשר מצביעים, לשיטתו, על שיתוף פעולה מצד המתלוננת ועל "התלהבות מינית"; שנית, ביחס לטענת המתלוננת כי קיימה מין אוראלי עם המערער, טענה אשר עלתה אך בעדותה בבית המשפט, בעוד במשטרה ובבדיקה הרפואית מסרה כי לא נעשה מין אוראלי; ושלישית, ביחס לגירסת המתלוננת באשר להפשטת מכנסיה, כפי שיפורט. עוד הוסף, כי לוח הזמנים ששורטט על ידי המתלוננת ביחס להשתלשלות האירועים אינו אפשרי, ונותר "חור שחור" בתוכו. נוסף על כל אלה נטען, כי גרסתה של המתלוננת אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר - אם אכן קויימו יחסי מין עם המתלוננת ללא הסכמתה, מדוע יסיעה המערער למקום עבודתה לאחר מכן, והאם לא יחשוש שהיא עומדת להסגירו למשטרה. לבסוף נטען, כי היה מקום ליתן משקל רב יותר לנזק הראייתי שנגרם למערער כתוצאה מאי תיעודם של דברי המתלוננת בעת בואה להתלונן בתחנת יפו (לבסוף נגבתה הודעתה המתועדת בתחנת ראשון לציון), ולעדותו של קצין המשטרה פקד עינב כי המתלוננת לא רצתה למסור תלונה. עוד נאמר, כי יוחס משקל מופרז לאי אמירת האמת מצד המערער בהתייחס למעמדו האישי, שכן נושא זה אינו נוגע למהות הדברים. בסיכומם של דברים טוען המערער, כי כדי לתרץ בפני בן זוגה את הגעתה לעבודה באיחור ואת סימני המציצה המצויים על צווארה, בדתה המתלוננת את סיפור האונס, רשמה את מספר הרכב על פתקה – אחת מראיות התביעה - וסיפרה במקום עבודתה כי נאנסה, והדברים התגלגלו ככדור שלג. באשר לגזר הדין, נטען בקצרה, בין השאר, כי נפלה שגגה בהפעלת המאסרים המותנים במצטבר, בשעה שמדובר בהם בעבירות שאינן בתחום המין. טענות המשיבה ה. לטענת המשיבה אין מקום להתערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע ממצאי מהימנות ברורים על סמך התרשמותו הישירה מהמתלוננת ומהמערער. נטען כי עדותו של נהג ההסעות ערפאת ששיחת הטלפון אל המתלוננת נענתה, וכי התרשמותו כי התנהל ויכוח בין הדוברים, מחזקת את גירסת המתלוננת. הוטעם כי לאורך כל עדותה העידה המתלוננת אמת וסיפרה את הדברים כהוייתם. השינויים בגירסתה, ככל שישנם, התרחשו במהלך החקירה בלבד. עוד נטען, כי בבואנו לבחון את סבירות גרסתה של המתלוננת יש ליתן משקל לכך שהיא חוותה אונס ברוטלי ושרויה היתה בטראומה; כי מכלול הראיות תומך בגירסת המתלוננת: מצבה הנפשי שעה שהגיעה לבית החולים, ההסבר המיידי שמסרה לעדה ילנה באשר למצבה, העובדה שרשמה את מספר הרישוי של רכב המערער כאשר ירדה מן הרכב, תלונתה המיידית במשטרה, מסירת פרטים מדויקים המאפשרים את זיהוי המערער, והיעדר מניע להעליל על המערער עלילת שווא. יתרה מזאת, העובדה שהמתלוננת מסרה למערער לקראת היפרדם כתובת שגויה יחד עם מספר נכון של טלפון סלולרי ואמרה לו כי אין לה חבר, מתיישבת רק עם גירסתה: מחד גיסא, חששה ממפגש נוסף עם המערער ועל כן מסרה כתובת שאינה נכונה, וכי אינה גרה עם בן זוג, ומאידך גיסא מסרה את מספרה הנייד האמיתי, כדי לאפשר תיאום מפגש נוסף, בכוונה לדווח על כך למשטרה. באשר לעדותו של פקד עינב, נטען כי הוא לא זכר במדויק מדוע לא נגבתה הודעתה של המתלוננת בתחנת יפו, וההסברים מפיו כי המתלוננת לא רצתה להתלונן או להיבדק על ידי רופא הם בגדר אפשרויות בלבד. אשר לגזר הדין טוענת המשיבה, כי חומרת מעשיו של המערער, הפגיעה הקשה במתלוננת ועברו הפלילי העשיר בעבירות אלימות כלפי נשים, מצדיקים את העונש שהוטל עליו, ובכלל זאת הפעלת עונשי המאסר על תנאי במצטבר. דיון והכרעה ו. (1) בא כוח המערער לא הניח טענה שלא טען ואבן שלא הפך, באורח סדור ושיטתי, אולם הערעור, מופנה בסופו של יום, רובו ככולו, כנגד ממצאי עובדה ומהימנות עליהם נשענה הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי. מושכל יסוד הוא כי בית משפט שלערעור ממעט להתערב בתחום זה. הטעם לכך, כפי שנאמר פעמים רבות, הוא כי לערכאה הדיונית יתרון ניכר בקביעת ממצאי עובדה, עקב יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי ממהימנותם של העדים המופיעים בפניה, ולכן ישים עצמו בית המשפט שלערעור בנעליה רק במקרים חריגים. "הלכה זו מקורה אינו פרוצדוראלי או טכני גרידא. זהו מנגנון שנועד לסייע לבית-המשפט לרדת אל חקר האמת, ובבסיסו מונחת התפישה כי לערכאה הדיונית עומד יתרון ההתרשמות הישירה מן העדים וממהימנותם." (ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (לא פורסם)(השופט לוי); ראו גם ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 233 (השופט - כתארו אז - אלון); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 150, 165 (השופט - כתארו אז - אור); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918, 924 (השופטת פרוקצ'יה); ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (טרם פורסם) (השופט לוי)). לאמור משנה תוקף כאשר עסקינן בעבירות מין "בהן - לרוב - רב הנסתר על הנגלה, ואך השניים המעורבים בפרשה יודעים את שאירע לאמיתו. בית המשפט ניצב אל מול גירסאות סותרות, ולא אחת האפשרות להיעזר בעדויות אובייקטיביות, חיצוניות לאירוע, היא מועטה" (ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)); ראו גם ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425 (השופטת חיות) (להלן פרשת בבקוב) ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)). בפרשות וקנין ווורקו נזדמן לי לתאר את ההתלבטות הרבה בתיקים אלה והקושי הגדול "לשקול טענות בתיקים שבהם הגרסאות ניצבות קוטבית אלה כנגד אלה. תיקים מסוימים של עבירות מין מתאפיינים בכך; כשהמדובר באישום באונס מן הסוג המתרחש חדר לפנים מחדר, באין עדים אלא הנאשם והמתלוננת בלבד, תלוי הדבר כמעט באופן מוחלט בהערכת המהימנות מצד הערכאה הדיונית, השומעת את המתלוננת והנאשם ומתרשמת מהם. כפי שציינה חברתי, הערכת ראיות בנויה מהתרשמות חושית ומהיסק לוגי. ...תחומה של ערכאת הערעור, מצטמצם לאמיתם של דברים כמעט לחלוטין לאותו קטע שהוא ניתוח משפטי והיסק לוגי, והאפשרות והסיכוי להתערבות בעובדות עצמן מצומצמים אף יותר מן הרגיל, מן המקרים שבהם מערכת הראיות כוללת חומר חפצי ומסמכים... בבואנו להחיל את אלה למקרה של עדות "אחד מול אחת" מסוג עבירות המין, אף מתחזקת עדיפותה של הערכאה הדיונית... לעניין הנסיבות בהן תתערב ערכאת הערעור. כן ראו דברי השופט לוי בע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל (פ"ד נט(1) 385, 391): "חלקן הארי של עבירות המין מבוצעות בחדרי חדרים, הרחק מֵעַיִן בולשת..." (צוטט בע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). נחוץ איפוא כשל של ממש, בדרגה משמעותית, בהסקת המסקנות מן העדות לה האמינה הערכאה הדיונית, כדי שערכאת הערעור תתערב; במקרה כזה יסייע כמובן השיקול ההגיוני, או כדברי חכמים, ה'סברה', להעמיד דברים על מכונם." (פרשת וקנין). (2) בנדון דידן, עסקינן במקרה מובהק של גירסה מול גירסה בשוני קוטבי; כאמור, המתלוננת מתארת – בתמצית - כיצד בדרכה לעבודתה, חסם המערער אותה עם רכבו, הכניסה לרכב ונעל את הדלתות והחלונות. המערער לא שעה לבקשותיה לרדת מן הרכב, ופתח בנסיעה מהירה לעבר אזור התעשיה הישן בראשון לציון, שם בעל אותה בניגוד לרצונה. לעומתה מתאר המערער תסריט שונה בתכלית: לאחר בילוי לילי בתל אביב שב לביתו בסביבות השעה 6:00, החנה את רכבו ועישן סיגריה על המעקה הסמוך לביתו. המתלוננת עברה שעה ש"ווקמן" על עורפה. המערער פתח בשיחה עמה והציע לה לעשן סיגריה. המתלוננת נענתה, ולאחר כ-20 דקות שיחה ביקשה ממנו שיסיעה אל מקום עבודתה, שכן החמיצה את ההסעה. המערער נאות לבקשתה. במהלך הנסיעה שוחחו השניים, ובהמשך נגעו זה בזו והתנשקו, עד שהגיעו לקיום אקט מיני מלא ברכב בהסכמתה המלאה של המתלוננת. יצוין כי שעה שעוכב המערער לחקירה (דו"ח פעולה ת/11 מ-30.8.03) אמר, כשנמסר לו על חשד לאונס, "מה בלילה היא מחייכת ובבוקר היא בוכה". גירסתו בחקירתו הראשונה (הודעתו הראשונה ת/7 מ-30.8.03) היתה כמתואר מעלה, וכשנשאל (ת/7 גליון 2 שו' 14) מדוע, אם היה הכל בהסכמה, באה התלונה - והשיב "אני לא יודע, אולי יש לה הפרעה אישית שלה" (ראו גם דבריו בעת העיכוב מאותו יום שעה 11.32 (כנראה בטעות לא סומן כת/14) "זה היה בהסכמה". בית המשפט המחוזי ביסס את ממצאיו בראש וראשונה על עדותה של המתלוננת, בקבעו כאמור כי עדות זו מהימנה עליו, ונימק זאת ברושם החיובי שהותירה בו המתלוננת בעדותה. בבואו להעריך את עדותה נהג בית המשפט בזהירות מופלגת ופירט בפסק דינו בהרחבה את הנימוקים שהובילו אותו להסתמך עליה. זו גם לא עמדה כעדות יחידה, ונתמכה בעדויות וראיות נוספות: "גירסת המתלוננת כפי שהיא פרשה את סיפור ההתרחשות הן בחקירותיה במשטרה, הן בעדותה בפני בית המשפט, מרגע צאתה מביתה, חטיפתה על ידי הנאשם לרכבו, הנסיעה ברכבו עד למקום העצירה, מעשה האינוס, הנסיעה לבית החולים לאחר האינוס, וכלה בהגעתה לבית החולים, הינה גירסה אמינה והגיונית... בגירסתה לא מתעוררות שאלות לוגיות קשות, שאינן ניתנות ליישוב" (עמ' 19 לפסק הדין). (3) כנודע, בעבר נדרשה תוספת ראייתית מסוג סיוע (תוספת ראייתית מסבכת) לשם הרשעה על פי עדות יחידה של נפגע בעבירת מין, אולם משתוקן החוק ודרישת הסיוע בוטלה, רשאי בית המשפט לבסס הרשעה, לפי סעיף 54 (א) (ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, על עדות יחידה של נפגע עבירת מין, ובלבד שינמק מדוע החליט להסתפק בה כבסיס להרשעה. בהעדר סיוע יכולה הכרעת הדין להיות מושתתת על ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט ועליהם בלבד, ומתן אמון מלא ומפורש בגרסת אחד הצדדים יש בו כדי לספק את דרישת "מתן הטעם" (ע"פ 288/88 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד מב(4) 45, 50 (השופט ח' אריאל); ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); פרשת וורקו). במקרה דנא, אף שלא נדרש סיוע לעדות המתלוננת, הוסיף בית המשפט וציין, כאמור, את התמיכות שמצא לגירסתה בחומר הראיות, וגם בהן נימק את הסתמכותו על עדותה. כך, בעדויות השונות על אודות מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת סמוך לאחר מעשה יש כדי לחזק את גירסתה ואת האמון שנתן בית המשפט בעדותה שלה. נושא זה מתקשר לטענה מרכזית של הסניגור המלומד, שעניינה עדותה של המתלוננת בבית המשפט קמא "בפנים חתומות, ללא גילוי מצוקה או בכי", כפי שציין בפנינו; ממנה ביקש להסיק קושי להאמין לה. והנה חברתה לעבודה של המתלוננת, ילנה, מתארת את מצבה הנפשי של המתלוננת בהגיעה לעבודה: בהודעתה במשטרה (ת/15 מיום 1.9.03) אמרה גב' ילנה: "בשעה 07:10, לאחר ש(המתלוננת) נכנסה למחלקה, אני הבחנתי שהיא בוכה, ואני שאלתי אותה למה את בוכה... (בחדר הלבשה) היא היתה במצב של היסטריה, עיניים שלה היו פתוחות מאוד, היא גם רעדה כולה. אני מייד שאלתי אותה בחדר הלבשה הייתי אני ו(המתלוננת), ואז היא אמרה שאנסו אותה". "היא נכנסה, נכנסתי לחדר הלבשה ראיתי אותה שהיא מאוד מבוהלת והעיניים היו פתוחות ממש כאילו בגדול. שאלתי אותה למה את, למה איחרת היא התחילה לבכות. אז אמרתי מה קרה, למה את בוכה. היא אומרת, אנסו אותי. ש. עכשיו, איזה מילה. את אומרת שהיא אמרה אנסו אותי. מה המילה שהיא אמרה ברוסית ומה המשמעות שלה בעברית? ת. המילה ברוסית זה איזנוסילבלי. איזנוסילבלי זה כאילו לקחת בכוח. ש. כן. עכשיו, שאלה אחרונה, כי שוב, הכל כתוב. אחרי כמה ימים הראתה לך משהו ... ? ת. כן, אחרי כמה ימים היא הראתה לי גם כן סימנים בחזה, היה כחול הכל. כב' הש' אופיר: סימנים כחולים? העדה: כחולים, כן." (עמ' 69 לפרוטוקול הדיון- הדגשות אינן במקור- א"ר). גם הנהג ערפאת – שלעדותו נידרש בסמוך - מתאר, כי ראה את המתלוננת בוכה בכניסתה לבית החולים (ת/16, וכן עמ' 95 לפרוטוקול הדיון). לנקודה זו חשיבות נוכח טענת "הפנים החתומות". ועוד, הגב' ילנה התלוותה אל המתלוננת למשטרה, וגם שם נוכחה בסערת הרגשות בה היתה המתלוננת נתונה שעה שתיארה את שחוותה: "אז הלכתי אחרי המשמרת הלכתי איתה. ומה שהיא סיפרה, ואיך שראיתי אותה, וכל הזמן היתה בוכה, אז סיפרתי גם כן לחוקרת כאילו מה שהיא היתה מספרת כאילו בתמצית" (עמ' 79 לפרוטוקול הדיון). אין סיבה להניח כי היתה זו הצגה מצד המתלוננת. יודגש בהקשר זה, כי תלונתה של המתלוננת היתה מיידית, וללא כל שיהוי; בסמוך להגיעה לבית החולים ביקשו היא והגב' ילנה אישור מהאחות הראשית, ונסעו למשטרה לשם הגשת תלונה (עמ' 79 לפרוטוקול הדיון). כנגד טענת הסניגור המלומד כי עדות המתלוננת ניתנה ללא כל סימני התרגשות, בקור רוח, ומכאן ספק במהימנותה, עומדים דברי בית המשפט קמא (עמ' 42 להכרעת הדין), כי "המתלוננת לא התפרצה בבכי תוך כדי מתן עדותה, אולם עדותה הותירה רושם מהימן אף ללא בכי וללא נסיון ליצירת רושם זה או אחרת על בית המשפט. ניתן היה להיווכח כי קשים עליה הדברים, אף שכאמור הדבר לא בא לידי ביטוי בהתרגשותה תוך כדי מתן עדותה. כאמור, תגובת קרבן לעבירת מין יכול ותהא שונה ממקרה למקרה, לרבות בעת מתן העדות בבית המשפט". כבר הזכרנו את דברי הגב' ילנה על בכיה הרב של המתלוננת במשטרה בעת הגשת התלונה. אמנם ב-31.8.03, לאחר הודעתה השניה של המתלוננת ת/4, כתבה החוקרת מזכר (ת/13), שאליו לא נדרש הסניגור המלומד, ולפיו שאלה את המתורגמנית כיצד התרשמה מהמתלוננת וביקשה שתרשום דו"ח, "מאחר ולא ראיתי שהנ"ל בוכה או מתרגשת בעדותה. לדברי מריה (המתורגמנית – א"ר) הציעה למתלוננת מספר פעמים לצאת להירגע, מאחר והתרשמה שהיא נרגשת והיו דמעות בעיניה (אני לא הבחנתי בזאת). בנסיבות אלה, שוב אין לנו אלא להידרש לטבע האנושי השונה מאדם לאדם ומוצא ביטויו בצורות התיחסות שונות, בודאי כשהמדובר במבוכה העצומה הכרוכה בתיאור החויה הקשה של עבירת מין. לעניין זה ראו גם מזכר רס"ר א' הדס ת/9 מ-1.9.03 (יומיים לאחר המעשה), המתאר כי המתלוננת "נראתה במצב נפשי קשה. בכתה לסירוגין... מפחדת שלבחור שאנס אותה יש אידס". (4) ראיה עצמאית נוספת, המצטרפת כתמיכה לעדות המתלוננת בהקשר המעשה עצמו, היא עדותו של נהג ההסעה ערפאת. ערפאת מסר בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט כי המתין למתלוננת, ומשבוששה להגיע בירר את מספר הטלפון הנייד שלה והתקשר, הטלפון צלצל חמישה או שישה צלצולים ולא נענה, אך ככל הנראה נלחץ אחד המקשים והנהג שמע מעבר לקו "בחורה..אומרת שיעשו לה בעיות בעבודה אם אני לא יגיע..", ומסר כי סגר את הטלפון והמשיך בדרכו, כי "חשבתי שהיא מתווכחת עם בעלה או חבר שלה, חשבתי שלא רוצים לתת לה לצאת לעבודה, חשבתי שהיו מתווכחים", אך לא שמע בכי או צעקות וגם לא קול גבר. בהמשך ראה את המתלוננת בשעה 07:00 "נכנסת בשער של הבית חולים כשהיא בוכה..." (ת/ 16 מ-2.9.03, עמ' 2-1; וראו עמ' 94 לפרוטוקול הדיון מיום 1.3.04 "ש. שמעת שאומרת, אני רוצה ללכת לעבודה? ת. לעבודה.ש. אתה בטוח, זה מה שמעת? ת. כן."). מנגד, כך הציג המערער את הדברים בהתייחס לשיחת הטלפון: "ת. היה צלצול ואני אמרתי לה שיש צלצול, והיא אמרה עזוב עזוב, למה, היינו באמצע האקט מיני. ש.היא כל כך נהנתה שהיא אמרה עזוב עזוב. אתה לך חשוב לענות, שהיא תענה. למה? ת. אני הערתי לה שיש לה צלצול טלפון. הערתי לה מתוך, הערתי לה. אמרתי יש צלצול טלפון. ש. והיא אמרה תעזוב,תעזוב. ת. למה, היינו באקט, הנה פתאום אני שומעת טלפון אז, אז. אמרתי לה, יש לך טלפון."(עמ' 138). מעיון בדברים אלה נלמד, כי אם היו ההתרחשויות כפי שטען להן המערער, לא היתה נשמעת מריבה ברקע או אמירה "אני צריכה ללכת לעבודה". האמור אף עולה בקנה אחד עם גירסתה של המתלוננת, כי המערער זרק את הטלפון כאשר החל לצלצל (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון). בעימות עם המערער נ/3 מיום 2.9.07 אמרה המתלוננת "אני לא התרגזתי כל כך כי חשבתי שאתה רוצה להרוג אותי". כאן המקום לציין כי – כמותי כבית המשפט קמא (עמ' 38-37) - התרשמתי בצפיה בעימות מכך, שהמערער לא התנהג שם כקרבן. הנה, אפוא, לצידה של גרסת המתלוננת, שזכתה לאמון בית המשפט, ראיות תומכות נוספות. ז. (1) בית המשפט קמא נדרש בפרוטרוט לשורה של סוגיות בגירסת המתלוננת, שלגביהן נטען כי הן מעוררות שאלות ותמיהות: באשר לשאלת הפשטתם של מכנסי המתלוננת מגופה נתגלו הבדלים מהותיים בין גירסותיה השונות. בהודעתה הראשונה במשטרה מסרה כי המערער הוריד את מכנסיה (ת/5, עמ' 1 שורה 14). בהודעתה השניה למחרת מסרה, כי המערער הפשיט את מכנסיה, אך לשאלת החוקרת כיצד עשה כן מסרה, כי קשה לזכור שכן "היתה בשוק" (ת/4, עמ' 5, שורות 24-21). גם בדו"ח העימות חזרה המתלוננת על גירסתה שהמערער הוריד את בגדיה. בעדותה בבית המשפט (עמ' 38 לפרוטוקול הדיון) העידה כי סייעה למערער בהורדת מכנסיה, נוכח חששה מהמערער. מעדות גב' ילנה עולה כי המתלוננת אמרה לה שלא נתנה למערער להוריד את מכנסיה (עמ' 83 לפרוטוקול הדיון). כמותי כבית המשפט המחוזי, סבורני כי סתירות אלה אינן מקעקעות "את אמינותה של המתלוננת או גירסתה" (עמ' 21), ואם קיימות אי התאמות בעדותה של המתלוננת, בתיאור המעשים וסדרם יש לייחס זאת לחלוף הזמן ולמתח הנפשי בו היתה נתונה בשעת מעשה ולאחריו – דבר המתיישב עם טבע האנוש ועם המציאות האנושית. ישאל כל אחד מאתנו עצמו בדבר מאורעות שאירעו לו בטווח זמן קצר, בינוני או ארוך, ויבחין כי פרטים לא מעטים יוותרו בסימן שאלה בזיכרונו. הגיוני הוא, כי מטבעם של הדברים, נשמרו בזכרונה של המתלוננת פרטי המעשה המרכזיים, ומכל מקום, הסתירות הללו אינן בפרטים בעלי חשיבות קרדינלית לגרעינה המהותי של גירסתה; והרי בסופו של יום, האמון בליבה זו שנתן בית המשפט קמא הוא שהכריע את הכף. (2) את דבר קיומם של יחסי המין האוראליים עם המערער ציינה המתלוננת לראשונה בבית המשפט. לא אכחד שהדבר מעורר שאלה שיש להידרש אליה, שכן בשונה מהפשטת המכנסיים, המדובר בפרט המצוי לכאורה בגרעין המרכזי של האירוע; תימה מדוע אך בשלב זה בחרה המתלוננת להעלות זאת לראשונה, אף שנשאלה באופן קונקרטי בבדיקה הרפואית האם קוימו יחסי מין אוראליים. כאשר עומתה בחקירה הנגדית עם עובדה זו הסבירה:"אני לא שיקרתי אותם. זה מטריד אישה ואני לא יכולתי לראות בעיניים של אחרים ולספר מה שהיה" (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון). אכן, "קשת התגובות האפשריות מצד קרבן עבירה, בייחוד עבירת מין, הינה מגוונת ביותר" (פרשת בבקוב, עמ' 429). רגש הבושה והחרדה שחש הקרבן (שלא בצדק) גורם לכבישת תלונתה (שם, ולכך עוד נשוב), ופריסת הגירסה במלואה נעשית אט אט, שלב אחר שלב: "התנהגות זו של הצנעת מעשה האונס, והקושי הרב לחושפו, אינם זרים לנפגעות עבירות מין. תחושות העלבון, הבושה והדחייה הפנימית ממעשה הפלישה לצנעת הנשיות גורמים לא אחת לקרבן העבירה להירתע זמן רב מחשיפתה ולכבוש את התלונה ימים רבים. כאשר הפרשה נחשפת לאחר עבור זמן, פעמים היא מתרחשת בהדרגה ולא בבת אחת, כחלק מתהליך הדרגתי של פתיחת סגור הלב שבמשך שנים צפן בתוכו סוד כמוס... שלביות זו לא רק שאינה מקעקעת את אמינותה, גם אם היא מולידה חוסר התאמה מלא בתיאור פרטי המקרה לאורך הדרך, אלא אדרבא, היא משתלבת ומתיישבת עם תגובה אנושית מסתברת על רקע מכלול נסיבות ארוע העבירה. אלה הן, אכן, אי התאמות, אולם הן ניתנות להסבר בשניים: ראשית, בקיום מצב נפשי רגיש, העשוי להביא קרבן עבירה לאי דיוק בפרטים בעדותו; שנית – בעובדת חלוף זמן רב מאז הארוע ועד למתן הגרסה, המקהה באורח טבעי את הזכרון בפרטים שונים. וחשיבותם בהקשר לכך היא שולית" (ע"פ 7874/04 חסיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)). כך במקרים רבים, ונדמה שכך אף במקרה שלפנינו, על פי נסיבותיו. ואכן, בית המשפט קמא נדרש לקושי לרדת לחקרן של "צפונות מתלוננת" (הכרעת הדין, עמ' 20). (3) סוגיה נוספת אליה נדרש בית המשפט קמא בהרחבה עניינה סימנים כחולים שנמצאו על גופה של המתלוננת בבדיקה שנערכה כתום יומיים מן האירוע, אך לא אותרו בבדיקה שנערכה ביום האירוע, כשש שעות לאחר התרחשותו. נוכח אלה, טען המערער כי המתלוננת היא היא שגרמה לעצמה את הסימנים הכחולים במו ידיה. בבדיקה הרפואית הראשונה נמצא בצוואר מימין דימום תת עורי בגודל 2.9 X 2.2 ס"מ (חוות דעת ד"ר נחמן מ-30.8.03 נ/1), ואילו בבדיקה החוזרת, ב-1.9.03 יומיים לאחר האירוע נמצאו מספר "דימומים תת עוריים". בחוות הדעת הרפואית (עמ' 4) מתייחס המומחה ד"ר נחמן אל הסימנים ככאלו "שנגרמו כתוצאה מחבלה קהה כ- 48-24 שעות טרם בדיקתי, והיכולים להתיישב עם אחיזה על ידי ידיים, בעוצמה יחסית רבה." לסיכום מציין הוא, כי "ממצאי הבדיקה מתיישבים עם עיקרי התלונה" (שם). נמצאנו למדים כי הופעת הסימנים הכחולים לאחר יומיים, אפשרית ומיוחסת היא לאירוע. משכך, גם בזאת יש משום תמיכה לגירסת המתלוננת. לא למותר לציין עוד, כי בת/5, הודעתה הראשונה מיום 30.8.03, אמרה המתלוננת, כי "בשלב מסוים עם השיניים והשפתיים הוא עשה לי סימן בצוואר שלי" והחוקרת הוסיפה הערתה "מבחינה בסימן כהה בצד שמאל של הצוואר". כך גם הודעת גב' ילנה ת/15 מ-1.9.03 (שו' 19) "היה לה סימן כחול בצואר בצד ימין". (4) המתלוננת אינה מכחדת כי לא התנגדה פיזית "לא התנגדתי פיזית, כי פחדתי להרגיז אותו ופחדתי שהוא יהרוג אותי... התנגדתי, אמרתי לו וביקשתי ממנו שהוא ייתן לי ללכת" (עמ'44-43). למותר לחזור ולציין לומר כי העובדה שהתנגדותה של מתלוננת לקיום יחסי-מין אינה נושאת אופי פיזי, אלא אך אופי מילולי, אין בה לגרוע כהוא זה מהמסקנה בדבר היעדר הסכמה חופשית של המתלוננת (ראו ע"פ 5739/96 אוחנונה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 721 ,743 (השופטת- כתארה אז- ביניש)). בהקשר זה, אין גם מקום לקבל את טענת המערער כי לא ידע שהמתלוננת אינה מסכימה לקיום יחסי מין עמו. המתלוננת מתארת, כיצד ביקשה שוב ושוב לרדת מהרכב ואמרה לו כי היא צריכה ללכת לעבודה (עמ' 35 לפרוטוקול הדיון); "הוא הבין שלא רציתי, בגלל שאני מהתחלה ביקשתי שהוא יתן לי ללכת" (עמ' 37 לפרוטוקול הדיון). ואם מקבלים אנו את גירסת המתלוננת כי המערער חטף אותה מן הרכב, ודאי שלא יכול היה להניח ולסבור מיניה וביה כי מסכימה היא. (5) סוגיה נוספת אליה נדרש בית המשפט עניינה סימני המציצה שנמצאו על צווארו של המערער. גם בהקשר זה התגלה פער בין עדותה של המתלוננת בבית המשפט לחקירתה במשטרה. בעדותה בבית המשפט (עמ' 48) העידה המתלוננת, כי המערער הכריח אותה לנשקו בפה ובצוואר ("הוא כל הזמן אמר לי שעכשיו מין זאת העבודה שלי והכריח לנשק" - עמ' 49), אולם בהודעתה במשטרה (ת/4) מסרה כי לא נישקה אותו בצוואר. בית המשפט סבר כי "אין בכך כדי לקעקע את גירסתה הבסיסית בשאלה שבמחלוקת. המתלוננת הסבירה את אשר חוותה ופחדה ורצונה לפעול בהתאם להוראותיו כולל בנושא זה" (עמ' 24 להכרעת הדין, וראו גם עמ' 28, להסבר להתנהגותה של המתלוננת מתוך פחד מזעמו של המערער); את התנהגות המתלוננת יש לבחון לפי תחושתה בזמן אמת, בשעת מעשה (פרשת אוחנונה, 748). המתלוננת תיארה את השתלשלות האירועים, כיצד נדחפה אל הרכב, כיצד באחת ננעלו הדלתות והחלונות ולא היה בידה לצאת, היא היתה נתונה בפחד ואימה וחששה לחייה. נוכח אלה, העובדה כי בהמשך הדברים לא התנגדה למעשה וביצעה את שנתבקשה, ולוא משום שחששה כי אם לא תעשה כן יהיו חייה בסכנה, אינה יכולה לעמוד לחובתה. (6) בראייה זו עלינו להשקיף אף על השתלשלות הארועים בנסיעה אל בית החולים לאחר קיום האקט המיני. המערער הסיע את המתלוננת לבית החולים, השניים טעו בדרך והמערער עצר בתחנת מוניות בבקשה להכוינו לבית החולים. במהלך הנסיעה לא ניסתה המתלוננת להימלט מהרכב, לא ביקשה לרדת, לא אמרה דבר וחצי דבר לנהגי המוניות, שוחחה עם המערער, עישנה עמו סיגריה ובצאתה מהמכונית נשקה בלחיו ומסרה לו את שמה, מספר הטלפון שלה וכתובתה הישנה. המתלוננת הסבירה כי כך נהגה "ת. בגלל שאני לא רציתי להרגיז אותו ושהוא יראה שאני בסדר , שהוא ייתן לי ללכת.ש. לא ביקשת ממנו תוריד אותי פה, אני רוצה ללכת, נכון?... ת. הוא הבין שאני רגועה ורציתי לשחק עד הסוף, שהוא יהיה מוכן לבוא אלי שוב, כדי שהמשטרה תתפוס אותי ובאותו רגע לא ידעתי לעשות... ש. מי שטוענת כמוך, שהיא עברה אונס, צריכה למצוא את ההזדמנות הראשונה לברוח מהמקום. ת. אתה שואל למה לא עשיתי ככה, הייתי בשוק ומה שעשיתי, עשיתי...ש. אני לא שאלתי עוד. עכשיו, כשהוא עוצר לנהגי המוניות, הוא פותח את החלון כדי לדבר איתם, נכון? ת. נכון. אם הייתי עושה בלגן באוטו, אז לא הייתי מגיעה לעבודה" (עמ' 51-49 ). (7) כבר נאמר לא אחת, כי אין לבחון את תגובותיה של קרבן עבירת מין באמות מידה רציונליות, שהרי נתונה היא בסיטואציה בה הופך גופה מושא למילוי צרכיו של אדם אחר בניגוד לרצונה, ונתונה היא במצוקה: כך נפסק, "אין לשפוט בכלים של סבירות ורציונליות את התנהגותו של אדם השרוי במצוקה ופחד; לעיתים אוחז בו השיתוק ולעיתים חששו שיבולע לו עוד יותר אם יביע התנגדות מביא אותו לאי החצנת אי הסכמתו כליל" (ע"פ 2606/04 בינבידה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת מ' נאור)). תובנה זו מוצאת ביטויה במספר מישורים: "... למשל, קיימת כיום הכרה בכך שלא ניתן לצפות מאישה להתנגד למעשה האינוס באופן פיזי דווקא ... עוד קיימת הכרה בכך שהעדר תלונה מיידית אינו מצביע דווקא על חוסר מהימנותה של התלונה ...באותה מידה, יש להכיר בכך שלעיתים ההלם והחרדה שבו מצוי קרבן העבירה עשויים להביאו שלא להימלט בהזדמנות הראשונה הנקרית בדרכו" (פרשת בבקוב, עמ' 429 - הדגשות אינן במקור). דומה, כי כך אירע אף במקרה שלפנינו. (8) בהקשר זה קשה להלום את טענת באת-כוח המערער, לפיה בדתה המתלוננת את הסיפור כדי לתרץ את הגעתה לעבודה באיחור ואת הסימנים על צווארה בפני בן זוגה. אין דבר בחומר הראיות המצביע על כך, שהמתלוננת הייתה מוכנה לבדות סיפור מסוג זה ולעבור את מסע הייסורים שעברה אך מסיבה זו. יודגש, וגם בכך יתד נוסף לתמיכה בגרסת המתלוננת, כי המתלוננת רשמה את מספר הרכב לאחר שירדה ממנו; על שום מה תרשום את המספר אם יחסי המין היו בהסכמתה, ומדוע תמסור כתובת שאינה גרה בה עוד. (9) בא כוחו המלומד של המערער ציין, כי נקודת המוצא שלו בטיעוניו היא סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971. כידוע מורנו סעיף זה, כי "ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". הסניגור ניהל בכישרון קרב במעלה ההר בנסותו להתמודד עם הכרעתו הנחרצת של בית המשפט המחוזי שביכר ללא סייג, חרף התמיהות והקשיים, את עדות המתלוננת על זו של המערער, אך ככל שהפכנו בכך, אנו מתקשים לקבל את הטענות. כבר ראינו כי אין לקבל את הטענה בדבר "פניה החתומות" של המתלוננת, נוכח הראיות הרבות על בכיה, הן היישר בהגיעה למקום עבודתה לאחר האירוע והן בחקירה; באשר לנסיבות, הגם שתיאורטית כמובן אפשר לבנות גם תסריט מסוג שמנסה הסניגור לתאר, של היסחפות לאקט מיני מתוך שיחת אקראי, אולם דבר זה קשה בהרבה לקבלו מאשר הגירסה שכנגד, ונוכח אמון בית המשפט בגירסת המתלוננת, אין מנוס מאי קבלת גירסתו של המערער. ח. הן בית המשפט והן הצדדים נדרשו בהרחבה לשאלת לוח הזמנים. אין חולק כי הסעת המתלוננת למקום העבודה אמורה היתה להיעשות בשעה 6:00, כי המתלוננת הגיעה למקום העבודה בין השעה 7:00 לשעה 7:10, וכי השניים שהו במקום העצירה כ-40 דקות. לגירסת המערער יצא מתל אביב בשעה 5:00 או מעט לאחר מכן, והגיע למקום מגוריו בראשון לציון מעט לפני השעה 6:00 (בהודעתו במשטרה (ת/7) ציין כי הגיע בסביבות השעה 6:00. ואילו בעדותו בבית המשפט טען שהגיע בסביבות השעה רבע לשש- עמ' 105 לפרוטוקול הדיון). בהודעתו הראשונה מסר כאמור, כי לאחר שהחנה את רכבו סמוך לביתו ישב ועישן סיגריה, המתלוננת עברה מולו עם ווקמן והם החלו לשוחח, הוא הציע לה לעשן סיגריה והיא נענתה, והשניים שוחחו; בהודעתו הראשונה במשטרה טען כי השיחה ארכה כ- 20 דקות שלאחריהן ביקשה כי יסיעה לבית החולים, ולאחר כ-10 דקות עלו לרכב ונסעו, ומכאן עולה כי היציאה לדרך היתה לשיטתו אחרי 30 דקות. בעדותו בבית המשפט טען המערער בחקירה הנגדית כי שוחחו כרבע שעה (עמ' 131 לפרוטוקול הדיון). כאשר עומת בחקירה הנגדית עם פערי הזמנים הללו החל המערער לצעוק ולהתפרע (עמ' 133 לפרוטוקול הדיון); בית המשפט ראה לחובתו התפרצויות שהיו כשלא היה בפיו מענה (ראו עמ' 42 להכרעת הדין, וכן עמ' 37). בית המשפט קבע כי גירסה זו באשר להשתלשלות האירועים אינה יכולה לעמוד שכן "לוח הזמנים אינו מאפשר קיום שיחה כה ארוכה בין המתלוננת לנאשם" (עמ' 33 להכרעת הדין). בית המשפט הסביר (עמ' 33), כי הואיל ואין מחלוקת שמאז העצירה עד ליציאה לתל-אביב (המועד בו התרחש האקט המיני) היו כ-40 דקות, ממילא לא נותר זמן לשיחה מקדימה, ועל כן אין הסבר מדוע תיסע המתלוננת עם מי שלא הכירה. אך לטענת המערער לוח הזמנים אינו מתיישב עם גירסת המתלוננת. לטענת המתלוננת יצאה מביתה בשעה 5:30, היא נחטפה בתוך 15 דקות, לדבריה זמן הנסיעה למקום האונס היה כ- 5 דקות, ושיחת הפלאפון היתה לפני תחילת האקט המיני. ועל פי פלט השיחות שיחת הפלאפון נערכה ב- 6:13. המערער נדרש ל-23 הדקות שקדמו לשיחת הפלאפון; לטענתו בשלב זה התנהלה שיחת ההיכרות שהובילה ליחסי מין. מנגד טוענת המשיבה, כי המתלוננת העידה שצלצול הטלפון היה "לפני או באמצע" האקט המיני (עמ' 44 לפרוטוקול). שיחת הטלפון נערכה, על פי הודעתו של ערפאת במשטרה ת/16, בשעה 6:10, המערער השכיב את הכסאות והפשיט את המתלוננת. אקט זה ארך כ-5 דקות. יוצא כי קיים פער של כ-10 דקות, המוסבר בהנחה כי ייתכן והמתלוננת יצאה מביתה בשעה 5:35 ולא ב5:30 וייתכן כי גם טעתה בהתייחס להערכת זמן הנסיעה. נדמה כי גירסת המשיבה מתקבלת יותר על הדעת. אכן שיחה בת חצי שעה ואפילו בת רבע שעה אינה מאפשרת את התקיימותו של לוח הזמנים אליו מתייחס המערער, בהנחה שהגיע בסביבות השעה שש לביתו, והשיחה ארכה כרבע שעה או מחציתה, וכארבעים דקות היו השניים במקום האירוע נשוא המחלוקת. כיצד יכלה המתלוננת במקרה כזה להגיע לעבודה בתל אביב בשעה 7:00? על כן נראית יותר גירסתה. ט. המתלוננת הגיעה לתחנת המשטרה בתחנת יפתח בסמוך לאירוע, אך לא נרשמה הודעה מפיה, והיא נתבקשה להגיש תלונה בראשון לציון: "השיקול היה האם להזעיק חוקרת שהתגוררה באותה עת באזור נס ציונה (היה זה יום שבת – א"ר) או להעביר את המתלוננת ליחידה שבתחומה בוצעה העבירה... בעצה אחת עם קצין האח"ק הוחלט להעביר את אותה מתלוננת עם ניידת סיור לתחנה הנוגעת, היינו לתחנת ראשון לציון. מבחינת הנושא של התיעוד, לא תיעדנו את הדברים." (עדותו של פקד עינב, וכן ראו נ/6 – נ/7, עמ' 165 – לפרוטוקול הדיון). שותף אני להערת בית המשפט קמא (עמ' 49 להכרעת הדין) על שהדברים לא תועדו, אולם איני סבור כי בשל כך קופחה הגנת המערער: "במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו" (ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות. בענייננו מסרה המתלוננת שעתיים, קרי, זמן לא רב, לאחר הגעתה לתחנת יפתח בחולון הודעה מפורטת בתחנת ראשון לציון, ולא היה בהעדר התיעוד כדי לפגוע באמינותה או במהימנות תלונתה. ועם זאת, בית משפט זה ציין פעמים רבות את חשיבותו של התיעוד השלם. אנו מצטרפים להערת בית המשפט קמא כי על העניין להיבדק, ורואים כמצוי באחריותה של פרקליטות המדינה לוודא כי הבדיקה נערכה. מעבר לכך, חשוב – חיוני – כי ההדרכה הניתנת במשטרה תפנים דברים אלה, ההכרחיים לעבודה מסודרת ולאכיפת החוק. חטיפה י. הערעור לא נדרש בפרטות, מן הסתם נוכח הכחשת המערער מכל וכל לעניין האינוס, גם לנושא החטיפה הכרוך בו. מכל מקום, המתלוננת תיארה בהודעתה במשטרה ובעדותה בבית המשפט כי המערער הכניסה לרכב ונעל את החלונות והדלתות, במטרה לקיים עמה יחסי מין ללא הסכמתה. בית המשפט קיבל גם בהקשר זה את גירסת המתלוננת כי ניסתה לצאת, אך ללא הצלחה - נוכח נעילת הדלתות והחלונות. במצב דברים זה, ומשניתן אמון בגירסה כי כניסתה לרכב לא היתה מרצון, דומני כי אין מקום להתערבות בהכרעה גם בהקשר זה. י"א. נוכח האמור, לא ראינו מקום להיעתר לערעור על הכרעת הדין. העונש י"ב. הוא הדין באשר לערעור על חומרת העונש, שאף בו לא נמצאה לנו עילה להתערב. מקובלת עלינו טענת המערער, כי עונש המאסר בפועל שהוטל עליו אינו עונש קל. ברם, חומרת העונש היא תוצאה של חומרת המעשים בהם הורשע, שהם כמעין "אונס מקראי", בשעת בוקר מוקדמת בשבת, בשעה שהרחובות ריקים על פי רוב מאדם. בנוסף, יש מקום ליתן משקל של ממש לעברו הפלילי המכביד של המערער, הכולל הרשעות במגוון עבירות, לרבות עבירות תקיפה, איומים, גניבה וסמים. בנסיבות אלו, איננו מוצאים כי העונש שנגזר על המערער הוא חמור באופן המצדיק התערבות בו. אודה כי סברתי תחילה שמא יש מקום לשקול התערבות בהפעלת עונשי המאסר על תנאי במצטבר, אך משנמצא לי כי שני התיקים בהם הוטל המאסר על תנאי כללו אלימות ואיומים נגד נשים, לא ראיתי מקום להציע זאת. על כן לא נוכל להיעתר גם לערעור על גזר הדין, והתוצאה היא כי איננו נעתרים לערעור כולו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ז בחשון תשס"ח (29.10.07). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05043010_T07.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il