שרה לוין נ. אמיר ברנע

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4299/23 רע"א 4301/23 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקשים: 1. שרה לוין 2. גיל לוין נ ג ד המשיבים: 1. יוסף לוין 2. אמיר ברנע 3. ליאון אוציטל בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 4.4.2023 ומיום 8.5.2023 בת"א 58710-04-19 שניתנו על ידי כב' השופטת מ' עמית-אניסמן בשם המבקשים: עו"ד יוסף יפרח בשם המשיב 1: עו"ד שחר קפושה; עו"ד ספיר שמחי בשם המשיבים 3-2: עו"ד עופר לריש; עו"ד חן נוסל; עו"ד אביב שיזף פסק-דין לפניי שתי בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' עמית-אניסמן) בת"א 58710-04-19 מהימים 4.4.2023 ו-8.5.2023, בהן נדחו בקשות המבקשים למתן צווים לגילוי מסמכים ולמענה לשאלון נגד המשיבים. הרקע לבקשה בקליפת אגוז, הוא תביעה כספית שהגישו המבקשים בשנת 2019 נגד המשיבים ונגד נתבעים נוספים (אשר נמחקו בהסכמה), בה התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים להחזיר למבקשים כספים שהם העבירו להם לכאורה כחלק מהשקעה במיזם נדל"ן בגרמניה. לאחר שהתנהל הליך ארוך בבקשה למתן היתר להמצאת כתב התביעה מחוץ לתחום השיפוט לידי המשיב 1 והוגשו כתבי הטענות בתיק, קבע בית המשפט ביום 8.12.2021, כי על הצדדים להשלים את ההליכים המקדמיים עד ליום 28.12.2021, וכן להודיע את עמדתם ביחס לפנייה להליך גישור. ביום 12.1.2022 הגישו המבקשים הודעה לפיה חרף הדרישות שנשלחו למשיבים, הם לא גילו מסמכים רלוונטיים רבים ולא השיבו לשאלות רלוונטיות רבות. בהחלטה מאותו יום קבע בית המשפט כי מצופה שהצדדים יפעלו בשיתוף פעולה לצמצום המחלוקות, וכי אין מקום לנהל חלופת הודעות ביחס להליכים המקדמיים דרך בית המשפט. בהמשך, הגישו המבקשים ביום 6.2.2022 "בקשה למתן צו גילוי מסמכים ומענה לשאלון" נגד המשיבים 3-1. בבקשה נטען כי במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו בין הצדדים, המשיבים לא גילו מסמכים רלוונטיים רבים ולא השיבו לשאלות רלוונטיות. כן נטען כי בתצהירי המענה לדרישה ששלחו המבקשים, המשיבים התייחסו רק למסמכים שהיו מצויים ברשותם בעת מתן התצהיר, ולא פירטו לגבי יתר המסמכים – האם הם לא אותרו על ידיהם לאחר חקירה ודרישה או האם הם היו ברשותם בעבר. עוד ציינו המבקשים כי כל המסמכים שגילוים מבוקש וכל השאלות שהמשיבים נשאלו הם רלוונטיים לבירור התביעה, והם נדרשים בהתבסס על האמור בכתבי ההגנה שהוגשו על ידיהם. ביום 14.3.2022 נתן בית משפט קמא החלטה לפיה "בקשת [המבקשים] כללית ורחבה, ולא ניתן ללמוד ממנה אילו מסמכים מבוקש לגלות על ידי כל אחד מהמשיבים ומהי הרלוונטיות של המסמכים המבוקשים... משכך, דומה כי אין עוד מקום למתן החלטות בהליכים מקדמיים בטרם יקיימו הצדדים דיון מקדמי ויצמצמו את המחלוקות בהתאם למצוות התקנות החדשות ובמידת הצורך יגישו בקשות נוספות ממוקדות". לאחר שהליך גישור שנערך בין הצדדים לא צלח, קבע בית המשפט ביום 30.1.2023 כי הצדדים רשאים להגיש במידת הצורך בקשות ממוקדות ומתוחמות לגילוי מסמכים עד ליום 14.2.2023. ואכן, במועד האמור הגישו המבקשים שתי בקשות למתן צו גילוי מסמכים ומענה לשאלון: האחת נגד המשיב 1 והשנייה נגד המשיבים 3-2 (להלן יכונו הבקשות: הבקשה נגד המשיב 1 ו-הבקשה נגד המשיבים 3-2, בהתאמה). בבקשה נגד המשיב 1 פירטו המבקשים את המסמכים השונים שגילוים התבקש במסגרת הדרישה שנשלחה למשיב 1 לגילוי מסמכים ספציפיים ואת המענה שניתן על ידיו. ביחס לחלק מהמסמכים, צוין כי המשיב 1 טען כי הם אינם רלוונטיים – בעוד שלטענת המבקשים הם כן רלוונטיים. זאת בין היתר מאחר שהם נוגעים לאמור בכתב ההגנה שהוגש מטעמו. ביחס למסמכים אחרים צוין כי המשיב 1 הפנה לתצהיר גילוי המסמכים הכללי ללא מיקוד ספציפי או תוך הפניה למסמכים שאינם עונים על תוכן הדרישה הממוקד. ביחס ליתר המסמכים נטען כי המשיב 1 התחמק ממתן תשובה בטענה שהמסמכים נמצאים אצל גורמים אחרים. זאת על אף שהוא היה אחד מבעלי השליטה באותם גורמים אליהם הוא מפנה, כך שהמסמכים מצויים ברשותו. כן ציינו המבקשים בבקשתם כי המשיב 1 לא השיב כנדרש לחלק מהשאלות שנשאל בשאלון, על אף שהן רלוונטיות למחלוקת בין הצדדים. גם בבקשה נגד המשיבים 3-2 פירטו המבקשים את המסמכים השונים שגילוים התבקש במסגרת הדרישה לגילוי מסמכים ספציפיים, ואת המענה שניתן על ידי המשיבים 3-2. ביחס למרבית המסמכים צוין כי המשיבים 3-2 טענו כי הם אינם מצויים ברשותם. לגבי מסמכים אלה נטען כי היה על המשיבים לפרט האם הם לא אותרו על ידיהם לאחר חקירה ודרישה, וכן האם הם היו ברשותם ויצאו ממנה, ואם כן מתי. ביחס למסמכים אחרים צוין כי המשיבים 3-2 טענו כי הם אינם רלוונטיים, ואולם לשיטת המבקשים הם אכן רלוונטיים, שכן הם נוגעים לשימוש שעשו המשיבים בכספי המבקשים. מעבר לכך, ציינו המבקשים כי גם המשיבים 3-2 לא השיבו לחלק מהשאלות שנשאלו בשאלון, חרף היותן רלוונטיות למחלוקת בין הצדדים. בתשובתו, טען המשיב 1 בין היתר כי רבים מהמסמכים שדרשו המבקשים כלל אינם רלוונטיים לגדר המחלוקת. כן נטען כי חלק מהדרישות שהציגו המבקשים נענו במסגרת תצהיר גילוי המסמכים הכללי שנשלח על ידיו, וכי חלקן היו תמוהות, מקוממות או לא ברורות. באשר למענה לשאלון, טען המשיב 1 כי טענות המבקשים כלליות ולא ממוקדות, וכי כל השאלות קיבלו מענה ענייני. המשיבים 3-2 טענו בתשובתם כי בתצהירי גילוי המסמכים ששלחו במענה לדרישת המבקשים, הם הצהירו בבירור כי לאחר דרישה וחקירה שערכו, רבים מהמסמכים המבוקשים אינם מצויים ברשותם. ביחס למסמכים אחדים נטען כי הם אינם רלוונטיים למחלוקות נושא התביעה. עוד הוסיפו המשיבים 3-2 כי מדובר בתביעה העוסקת באירועים שהתרחשו לפני כעשור, כך שהמבקשים בהשתהותם גרמו נזק ראייתי כבד וחמור. באשר למענה לשאלון, נטען כי המשיבים 3-2 השיבו באופן מפורט על כל השאלות שהוצגו להם, כאשר ביחס לחלקן הובהר כי אין להם כל ידיעה לגביהן ויש להפנותן למשיב 1. ביום 4.4.2023 דחה בית משפט קמא את הבקשות. ביחס לבקשה נגד המשיב 1 נקבע כי "מדובר בבקשה חוזרת בחלקה ובלתי ממוקדת ואף כוללת בקשה לגילוי מסמכים נוספים אשר לא ברור[ה] הרלוונטיות שלהם לתובענה... בנוסף, למרבית הבקשות כבר ניתן מענה... בחלוף 4 שנים אין מקום להגיש בקשות מסוג זה לגילוי מסמכים ו/או לשאלון". על כן, קבע בית המשפט כי "בהעדר הודעה בדבר הסכמה לחזרה להליך של גישור ו/או בקשה נוספת מצומצמת עד ליום 18.4.2023, אורה על הגשת תצהירי עדות ראשית". באשר לבקשה נגד המשיבים 3-2, קבע בית המשפט כי "[]משהצהירו המשיבים כי לאחר חקירה ודרישה שעשו גילו את כל המסמכים המצויים בחזקתם או בשליטתם או כי אין באפשרותם לשחזר מסמכים נוספים בחלוף תקופה כה ארוכה; וכן במענה לשאלון השיבו לשאלות שיש להם ידיעה לגביהן, לא מצאתי ליתן הוראה נוספת... תיק זה מתנהל ארבע שנים וניתנו בו למעלה ממאה החלטות. כמו כן, האירועים מושא התובענה התקיימו לפני למעלה מעשור, ומן הראוי כי התיק יסתיים על דרך של קניית סיכונים וסיכויים". ביום 18.4.2023 הגישו המבקשים בקשה נוספת למתן צו גילוי מסמכים ומענה לשאלון נגד המשיב 1, בה צוין כי מדובר בבקשה ממוקדת ומצומצמת הנוגעת רק למסמכים הנזכרים בכתב ההגנה ולמספר מסמכים נוספים הרלוונטיים למחלוקת בין הצדדים; וכן לשאלות שאף הן רלוונטיות. ביום 8.5.2023 דחה בית המשפט את הבקשה, בציינו כי "אין מדובר בבקשה מתוחמת וחדשה, אלא בקשה חוזרת. מעבר לכך, [המשיבים] הצהירו כי גילו את כל המסמכים המצויים באמתחתם. משכך, אין מקום לשוב ולדרוש מסמכים ש[המשיבים] הצהירו כי אינם ברשותם. נטל הוכחת התביעה מוטל על כתפיהם של [המבקשים]. הליך גילוי המסמכים לא נועד על מנת לאתר מסמכים לביסוס התביעה. סוגיות הטעונות הבהרה נוספת – ניתן להותיר לחקירה נגדית. בכך, תם שלב קדם המשפט". מכאן בקשות רשות הערעור שלפניי, בהן מלינים המבקשים על החלטות בית משפט קמא מיום 4.4.2023 ועל ההחלטה הנוספת מיום 8.5.2023. עיקר טענותיהם של המבקשים מתמקד בכך שההחלטות ניתנו ללא הנמקה מספקת, וכי הן אינן מתייחסות באופן מפורט וראוי לדרישות לגילוי מסמכים ספציפיים ולמענה על שאלונים. יוער כי לבקשת רשות הערעור שהוגשה נגד המשיבים 3-2 צירפו המבקשים את ההחלטה מיום 4.4.2023 שניתנה ביחס למשיב 1, ולא את ההחלטה שניתנה ביחס למשיבים 3-2. ביום 20.7.2023 הגישו המבקשים בקשה לתיקון בקשת רשות הערעור נגד המשיבים 3-2, בה נטען כי צירוף ההחלטה שניתנה ביחס למשיב 1 נעשה בשל טעות. משכך, ביקשו המבקשים לתקן את הבקשה כך שההחלטה עליה מערערים תהיה ההחלטה שניתנה ביחס למשיבים 3-2. המשיבים בתשובותיהם טוענים כי אין הצדקה להתערבות בשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית בהחלטות מסוג זה. לטענתם, החלטות בית משפט קמא נומקו כנדרש. כן נטען כי תצהירי גילוי המסמכים שהם שלחו במענה לדרישות המבקשים נערכו כדין והתייחסו לכלל דרישות המבקשים; כי הם העבירו למבקשים את כלל המסמכים הרלוונטיים המצויים ברשותם; וכי טענות המבקשים ביחס לרלוונטיות של המסמכים המבוקשים נטענו בעלמא. המשיבים 3-2 מוסיפים בתשובתם כי בבקשת רשות הערעור שהוגשה נגדם לא הוצג כל נימוק ביחס להחלטת בית משפט קמא מיום 4.4.2023 שניתנה בעניינם, אלא ביחס להחלטה מאותו יום שניתנה ביחס למשיב 1. לגישתם, די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשות רשות הערעור ובתשובות להן, הגעתי למסקנה כי יש מקום לדון בבקשות כאילו ניתנה רשות והוגשו ערעורים על פי הרשות שניתנה, וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי יש לקבל את הערעורים באופן חלקי. טענות המבקשים נוגעות – כפי שהובהר לעיל – למספר עניינים. ראשית, הם מלינים על החלטת בית המשפט ככל שהיא נוגעת למסמכים שהמשיבים הצהירו לגביהם כי אינם מצויים בחזקתם ובשליטתם. אני סבורה כי דין טענה זו להידחות. כידוע, במסגרת ההליכים המקדמיים על בעל דין לגלות מסמכים המצויים ברשותו, ואין הוא נדרש לגלות מסמכים שאינם בחזקתו או בשליטתו ושלא הצליח לאתר לאחר חקירה ודרישה (רע"א 6715/05 מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' איזנברג, פ"ד ס(3) 264, 271-270 (2005) (להלן: עניין מחסני ערובה)). כמו כן, נקבע בפסיקה כי למעט במקרים חריגים ביותר, בית המשפט לא נדרש לערוך בירור עובדתי ביחס לטענת בעל דין כי מסמכים מסוימים אינם מצויים ברשותו, וזאת אף במקרים בהם הטענה מעוררת פליאה (ראו: עניין מחסני ערובה, בעמוד 272; רע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ, פסקה 6 (14.8.2005); רע"א 4234/11 ד"ר גוטקינד נ' אלקרא, פסקה 4 (2.8.2011)). בשים לב להלכות אלה, לא מצאתי כל פגם בקביעת בית משפט קמא כי יש לדחות את בקשות המבקשים ככל שהן נוגעות למסמכים אשר לגביהם הצהירו המשיבים כי אינם מצויים ברשותם. באופן דומה, אין גם פגם בהחלטת בית המשפט ביחס לשאלות אשר לגביהן הצהירו המשיבים כי אין להם מידע. סוג אחר של טענות שהעלו המבקשים התייחס למסמכים שלא גולו ולשאלות שלא נענו בטענה להעדר רלוונטיות. כאשר בין הצדדים יש מחלוקת בהקשר זה – קרי בשאלה אילו מסמכים הם רלוונטיים לצורך הכרעה בהליך ואילו אינם רלוונטיים, על הערכאה המבררת להתייחס למחלוקת הזו לגופה, ולהבהיר – גם אם בצורה תמציתית – אילו מסמכים ושאלות עשויים להיות רלוונטיים ביחס למחלוקת נושא ההליך (בהתאם למבחנים שנקבעו בהקשר זה בהלכה הפסוקה); ולאילו מסמכים ושאלות אין רלוונטיות ביחס לכך (ראו: רע"א 3788/16 רמי לוי שיווק השקמה בע"מ נ' ברנד פור יו בע"מ, פסקאות 29-28 (12.7.2016) (להלן: עניין רמי לוי); רע"א 5823/20 פלונית נ' פלוני, פסקאות 11-10 (23.11.2020)). ההבהרה הזו, הן ביחס למסמכים שהבקשה לגלותם התקבלה והן ביחס לכאלה שהבקשה לגלותם נדחתה, דרושה – כמו כל הנמקה אחרת של החלטותיו של בית המשפט – מאחר שהיא מאפשרת לצדדים להבין על מה מבוססת ההכרעה בעניינם; מאפשרת לערכאת הערעור להעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתה; וכן מסייעת לשופט היושב בדין להתחקות אחר התוצאה הנכונה (ראו, למשל: רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, פסקה 11 (8.12.2015) (להלן: עניין ברנד פור יו); רע"א 8917/18 דן תפעול ושירותים בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פסקה 9 (23.12.2019); רע"א 7797/21 המדפיס נכסים רובע המדינה בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (נבו 11.01.2022). ראו גם: דפנה ברק-ארז "ההנמקה השיפוטית: דילמות ישנות וחדשות" משפטים נב 5, 8-6 (2022)). אכן, היקפה וטיבה של ההנמקה הדרושה עשויים להשתנות מעניין לעניין בהתאם לנסיבותיו. במקרים מתאימים גם הנמקה קצרה ותמציתית עשויה להיחשב להנמקה ראויה (ראו: עניין ברנד פור יו, בפסקה 11 וההפניות שם). זאת כל עוד ניתן להתחקות אחר הטעם בשלו בית המשפט החליט כפי שהחליט. כאשר הערכאה הדיונית מבהירה ומנמקת ביחס למסמכים השונים אילו מהם יש לגלות ומדוע, ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בהכרעתה, הן ביחס להיקף המחלוקות בין הצדדים הטעונות בירור במסגרת ההליך; והן ביחס לשאלת הרלוונטיות של המסמכים ביחס למחלוקות אלה (ראו: רע"א 2062/15 פלוני ואח' נ' הרשות לניירות ערך, פסקה 13 (3.6.2015); רע"א 2803/23 חברת כביש חוצה ישראל בע"מ נ' וולר, פסקה 31 (29.6.2023); יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 130-129 (2021)). במקרה דנן עמדו המבקשים על גילוי מסמכים נוספים שהם לשיטתם רלוונטיים לבירור המחלוקות בין הצדדים – תוך שהם הבהירו (כפי שהיה עליהם לעשות – ראו: רע"א 5218/23 סילבר א. צ ניהול (2012) בע"מ נ' ירקוני, פסקה 9 (23.7.2023)) את הטעם לטענתם בדבר הרלוונטיות שלהם. המשיבים מנגד טענו כי מדובר במסמכים שאינם רלוונטיים לבירור התביעה. מחלוקות אלה בשאלת הרלוונטיות של המסמכים, לא קיבלו ביטוי בהכרעה מנומקת של בית המשפט שתבהיר את הטעם לדחייה הגורפת של הבקשות על ידיו (ראו והשוו: עניין רמי לוי, פסקאות 29-28; רע"א 5909/19 מדינת ישראל נ' אינספר בנייה בטכנולוגיות מתקדמות בע"מ, פסקאות 12-11 (24.10.2019); רע"א 8267/19 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון אשר כהן בע"מ, פסקה 8 (28.1.2020)). נראה כי הטעם העיקרי שהוביל את בית משפט קמא בקבלת החלטותיו הוא הזמן הרב שחלף מאז פתיחת ההליך ורצונו לקדמו ולהביא לסיומו. אכן מדובר בשאיפה ראויה, וטוב יעשו הצדדים אם ינהגו כעצתו של בית משפט קמא ויפעלו לקידום ולייעול בירור ההליך ביניהם. עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, ולאור הרקע העובדתי שפורט לעיל, אין בטעם זה כשלעצמו כדי להצדיק את דחיית בקשות המבקשים באופן גורף (והשוו: רע"א 6720/13 סופר מדיק (מדיק לייט) בע"מ נ' Anton Hubner gmbh (16.10.2013), שם דובר על בקשה לגילוי מסמכים שהוגשה כשנה לאחר שהסתיימו הליכי הגילוי בין הצדדים, ולאחר שכבר הורה בית משפט קמא על הגשת תצהירי עדות ראשית). אשר על כן, אני סבורה כי יש להחזיר את הדיון בבקשות המבקשים לבית המשפט המחוזי, לצורך מתן החלטה שתכריע ותנמק – ולו באופן תמציתי – אילו מסמכים מבין המסמכים המבוקשים ואילו שאלות הם רלוונטיים לצורך הכרעה במחלוקות בין הצדדים. זאת, למעט ביחס למסמכים לגביהם הצהירו המשיבים כי לאחר חקירה ודרישה, הם אינם מצויים ברשותם ולא הצליחו לאתרם. למותר לציין כי אין באמור כדי לחוות דעה לגופם של דברים, ובית המשפט יכריע בבקשות בהתאם לשיקול דעתו הרחב. לפני סיום, יצוין כי לא מצאתי כי ההחלטות נושא בקשת רשות הערעור נמנות עם סוגי ההחלטות עליהן לא תינתן רשות ערעור לפני סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו). זאת הן מאחר שמדובר בהחלטות הנוגעות בחלקן לגילוי מסמכים ספציפיים, המוחרגות מתחולת הסעיף; והן מפני שכבר נקבע בפסיקה כי ניתן לתת רשות ערעור על החלטות הנעדרות הנמקה, אף אם הן מסוג ההחלטות המנויות בצו (ראו: עניין ברנד פור יו, בפסקה 12; רע"א 9118/16 קוריאה מוטורס ישראל בע"מ נ' אונגר, פסקה 9 (14.12.2016)). סוף דבר: דין הערעורים להתקבל באופן חלקי, כאמור בפסקה 18 לעיל. המשיבים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המבקשים בסך של 3,000 ש"ח. ניתנה היום, ‏ז' באב התשפ"ג (‏25.7.2023). ש ו פ ט ת _________________________ 23042990_P03.docx שר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1