פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4298/96
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופט ע' ר' זועבי
המערער: יובל גפרי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 30.4.96 ב.פ. 506/94
שניתן על ידי כבוד השופטים א' סטרשנוב,
ז' המר, ש' טימן
תאריך הישיבה: י"א באייר התשנ"ט (27.4.99)
בשם המערער: עו"ד מרוז דניאל
בשם המשיבה: עו"ד רבקה לוי גולדברג
פסק-דין
השופט י' קדמי:
1. פתח דבר
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ.ח. 506/94) בעבירת רצח בכוונה תחילה - לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין - ונדון לעונש של מאסר עולם.
הערעור מכוון כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את טענתו של ב"כ המערער, לפיה: מן הראוי היה ליישם במקרה זה את הוראותיו של סעיף 300 א לחוק העונשין; ולגזור על המערער עונש קל יותר מופחת מזה שנגזר עליו שם.
2. העובדות
להלן בתמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור:
א. המערער גרם למותו של המנוח, יצחק וינקלר ז"ל, במפגש שהתקיים ביניהם על רקע הומוסקסואלי, בדירתו של המנוח שבפרדס כץ, בכך שהלם בראשו - שעה שישן - בבקבוק יין ודקר אותו בליבו בסכין שהביא עמו; וכי המתתו של המנוח תוכננה על ידי המערער מראש לקראת המפגש האמור, במטרה לגנוב כסף וחפצים אחרים מדירת המנוח כפי שעשה בפועל.
ב. חומר הראיה מלמד: כי המערער תכנן את המתתו של המנוח לפרטיה בקפידה רבה, הביא עמו את ה"כלים" שלהם נזקק ונערך מבעוד מועד לביצוע המעשה; וכי המעשה בוצע על רקע ההכנות האמורות בדם קר וללא קינטור, כשתכליתו, כאמור, גניבת כסף וחפצים מן הדירה.
ג. לקראת הדיון ובמהלכו, נבדק המערער מספר בדיקות פסיכיאטריות. בחוות דעת מסכמת - החתומה על ידי הפסיכיאטור המחוזי ושני רופאים נוספים - נקבע, בין היתר, כדלקמן:
(1) "מדובר בגבר... המתפקד מבחינה קוגניטיבית בתחום הגבולי (לא מדובר בפיגור שכלי)".
(2) "מבחינה אישיותית ניכרת הפרעת אישיות... ניכרים דחפים תוקפנים קיצוניים ביותר והעדר כוחות אגו ומנגנוני התמודדות לרסן אותם... כל אלה מסבירים את ההתנהגות האנטי חברתית הקיצונית שלו...".
(3) "מהחומר המונח לפנינו לא עולה תמונה של אדם הסובל מפגיעה בשיפוט ונראה שהוא מכיר בין מותר ואסור מבחינה חברתית".
(4) "לסיכום:... הנבדק אינו סובל ממצב פסיכוטי, הנ"ל יודע להבדיל בין מותר ואסור, יכול לעמוד לדין ויכול לשאת בעונש".
ד. סיכומם של דברים: על פי חוות הדעת המסכמת, המערער אינו מפגר ואף לא חולה ברוחו; ועל כן, אין הוא יכול להינות מן הסייג של אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34 ח' לחוק העונשין. עם זאת, כפי שיפורט להלן, הסניגור סבר שיש להנות את המערער מעונש מופחת, מכח הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין; אך בית המשפט דחה את בקשתו.
3. הדיון בבית המשפט המחוזי
א. כאמור, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער - על פי הגירסה שהציג המערער עצמו במהלך חקירתו והראיות הנוספות שנפרשו בפניו - ברצח בכוונה תחילה; ובבואו לגזור את עונשו, דחה את טענת הסניגור כי יש לנהוג עם המערער על פי הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין וגזר עליו מאסר עולם כמצוות החוק.
ב. בדחותו את טענת הסניגור בדבר יישומו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין, קבע בית המשפט המחוזי:
"הנאשם איננו סובל מהפרעה נפשית ובוודאי לא חמורה, אלא מהפרעת אישיות. רמתו השכלית גבולית, אך לא מדובר בפיגור שכלי... על פי חוות הדעת ת37/ [-חוות הדעת המסכמת-] הנאשם "אינו סובל מפגיעה בשיפוט"... ממכלול הראיות והודעותיו של הנאשם עולה, שהוא היה מודע היטב למעשהו וידע היטב את הפסול שבדבר (ובוודאי שאין מקום לטענה כי הוגבלה יכולתו להמנע מהמעשה)... הנאשם הבין היטב את הפסול שמעשה. לו רצה יכול היה להימנע ממנו...".
4. הערעור
א. בדבריו בפנינו, התמקד ב"כ של המערער בהוראות סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין; וטען, כי יש להקל עם מרשו, משום שעשה את המעשה כשהוא נתון "במצב שבו בשל הפרעה נפשית חמורה... הוגבלה יכולתו במידה ניכרת... להימנע מעשיית המעשה כאמור בסעיף 300א(א)(2) הנ"ל. את עמדתו בענין זה סומך ב"כ המערער על קביעתם של שלושת הרופאים - שבדקו את המערערים בחוות הדעת המסכמת שנתנו, בה ציינו, בין היתר: "... מבחינה אישיותית ניכרת הפרעת אישיות עם ארגון אישיותי נמוך, ניכרת אגוצנטריות ובה... ניכרים דחפים תוקפניים קיצוניים ביותר והעדר כוחות אגו ומנגנוני התמודדות לרסן אותם".
לשיטתו של ב"כ המערער: די במימצא הנ"ל כדי להנות את מרשו מהוראותיו של סעיף 300(א)(א)(2) הנ"ל, כמי שבשל "הפרעה נפשית חמורה... הוגבלה יכולתו... במידה ניכרת... להימנע מעשיית המעשה".
ב. עמדת ב"כ של המערער אינה מקובלת עלינו. חוות הדעת מציגה את ה"דחפים התוקפניים" ואת "העדר כוחות אגו ומנגנוני התמודדות לרסן אותם" כחלק מן הגורמים ה"מסבירים את ההתנהגות האנטי חברתית הקיצונית" של המערער; אך אינה מתייחסת למידה שבה הוגבלה בשל מצב דברים זה, יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה, כדרוש ליישום הוראותיו של סעיף 330א(א) הנ"ל.
הסניגור נמנע בחקירתם הנגדית של שלושת הרופאים מלהציג שאלה כלשהי בהקשר זה. ברם, מאידך גיסא, הציגה ב"כ התביעה לאחד מחותמי התעודה - ד"ר מרגולין הפסיכיאטור המחוזי - שאלה ישירה בענין זה; ולהלן נוסח השאלה והתשובה שניתנה לה:
"ש. קבעת שיש לנאשם הפרעת אישיות - האם היא פוגעת ביכולתו להבין את מעשיו או להימנע ממעשה" (ההדגשה שלי- י.ק.).
ת. לחלוטין לא. הפרעת האישיות אינה מונעת ממנו להבין את הפסול שבמעשיו... יש לו יכולת שליטה מלאה במעשיו" (ההדגשה לי - י.ק.).
תשובה חד משמעית זו של ד"ר מרגולין, שנותרה ללא כל נסיון מצד הסניגור לשנותה, מלמדת בעליל כי המשמעות שביקש האחרון ליתן לממצאים שעליהם הצביע חוות הדעת המסכמת, אינה תואמת למציאות.
ג. סיכומם של דברים, על הסניגור היה להניח תשתית ראייתית מספקת - ואין לשכוח כי נטל השכנוע בהקשר זה מוטל על הנאשם - לקביעה: כי בשל "הפרעה נפשית חמורה, הוגבלה יכולתו [של המערער] במידה ניכרת... להימנע מעשיית המעשה".
המערער לא יצא ידי חובה זו: ראשית - לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לכך שהפרעת האישיות שממנה סובל המערער באה בגדר "הפרעה נפשית חמורה"; ושנית - אפילו יצא המערער ידי חובתו בהקשר האמור, לא הונחה תשתית ראייתית נאותה לכך שכתוצאה מהפרעת האישיות האמורה "הוגבלה יכולתו במידה ניכרת להימנע מעשיית המעשה".
במצב דברים זה, דין הערעור להידחות.
ש ו פ ט
השופט י' זמיר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ע' ר' זועבי:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, ט"ז בסיון תשנ"ט (31.5.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
96042980.H02