הראל הרשטיק נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בירושלים ע"פ 4297/98 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט א' ריבלין המערער: הראל הרשטיק נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.5.98 בת"פ 93/96 + 103/96 שניתן על ידי כבוד השופטים: סגן הנשיא מ' לינדנשטראוס, ב' גילאור, ש' ברלינר תאריך הישיבה: כ"ח בניסן התש"ס (3.5.00) בשם המערער: עו"ד עדי בראונר בשם המשיבה: עו"ד אפרת ברזילי פסק-דין 1. פתח דבר המערער, הראל הרשטיק (להלן: המערער), הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 93/96), ברצח יעקב סלע (להלן: המנוח). בנוסף להרשעתו בעבירת הרצח, הורשע המערער גם בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע רצח, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמכים בכוונה לקבל באמצעותם דבר בנסיבות מחמירות, גניבה, שיבוש מהלכי משפט והתחזות כאחר. בשל הרשעתו בכל העבירות שבהן הורשע, נדון המערער לעונש כולל של מאסר עולם, כמתחייב מהרשעתו בעבירת הרצח. המערער מיקד את טענותיו בפנינו כנגד הרשעתו בעבירת הרצח בלבד. משכך, לא מצאנו מקום לדון בהרשעתו של המערער בעבירות האחרות, אשר תעמוד בעינה; והדיון בערעור יתמקד בעבירת הרצח לבדה. 2. העובדות להלן, בתמצית, עיקרי העובדות - כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי - ככל שהדבר דרוש לבירור הערעור: א. המערער, יליד 1975, גדל בקיבוץ דגניה ב'; ומשהתבגר ראה עצמו כאיש עסקים בתחום המיחשוב. בשנת 1988 הכיר המערער את המנוח, שהתפרנס מעיסוק בנחשים; ובין השניים צמחה ידידות, שידעה עליות ומורדות. במקביל לקשר שנוצר בין המערער למנוח, התפתח קשר רומנטי בין המנוח לבין אימו של המערער; כאשר, באותה עת קיים המנוח קשר עם נשים נוספות וביניהן שלי מאיר מחיפה (להלן: שלי) ורויטל לוקוב מכפר ויתקין (להלן: רויטל). ב. במהלך שנת 1995, גנב המערער מן המנוח המחאות בסכום כולל של כ- 49,000 ש"ח, פדה אותן ונטל את תמורתן. בתחילת חודש ינואר 1996, גילה המנוח את הגניבה; וביום 14.1.96 נערך בין המנוח לבין המערער הסכם, לפיו התחייב המערער להחזיר למנוח את תמורת ההמחאות שגנב ממנו - בתוספת 100% ריבית - וכן כספים נוספים שגנב ממנו ככל שיתגלו כאלה (ת4/) (להלן: ההסכם). סכום זה אמור היה להיות משולם למנוח בשיעורים לסירוגין, עד ליום 14.4.1996. בתמורה, הסכים המנוח שלא להתלונן במשטרה על מעשי הגניבה של המערער. ג. בחודשים ינואר-אפריל 1996, המשיך המערער במעשי מרמה כלפי המנוח, ורכש שני מחשבים ניידים באמצעות כרטיס האשראי של האחרון. במקביל, לא עמד המערער בתקופה זו בהתחייבות שלקח על עצמו בהסכם שערך עם המנוח; ועד ליום 14.4.96 שילם למנוח רק חלק קטן מחובו. ד. משלא עלה בידי המערער לפרוע את חובו למנוח עד ליום 14.4.96 - הוא המועד הסופי לפירעון החוב על פי ההסכם - פתח המערער במסע של תעתועים וכזבים כנגד המנוח. כפי שיפורט להלן נמשך מסע זה יומיים; ובמסגרתו הוליך המערער את המנוח שולל כאילו ויש בכוונתו להחזיר לו את חובו, כאשר למעשה הוביל אותו אל מותו. ביום 15.4.96 יצאו המערער והמנוח מדגניה ב' לסניף בנק בטבריה לצורך פרעון החוב כביכול, כשעימם דני קניג, חברו הטוב של המערער שהתגורר עמו בדירתו בדגניה ב' (להלן: קניג). כאשר הגיעו השלושה לטבריה, הסביר המערער למנוח, כי עליהם לנסוע לסניף בנק בחיפה, בו מנוהל חשבונה של חברה בשם "מגה פיוט", שהיא חברה המצויה בשליטתם של המערער, קניג וחבר נוסף - תושב רעננה - בשם אלון גורן (להלן: גורן); ואשר מכספיה יוחזר החוב. עוד הוסיף המערער ואמר למנוח, כי לצורך קבלת הכסף יש להשיג את חתימתו של גורן; והשלושה נסעו לצורך זה לסניף בנק המזרחי בתל-אביב, שם נפגשו עם גורן, ואז התברר כי סניף הבנק סגור. למחרת, בבוקר ה16.4.96-, נפגשו המערער, גורן וקניג בתחנה המרכזית בתל אביב; ובשיחת טלפון שקיים המערער עם המנוח, סוכם כי הם יפגשו בהמשך היום בכפר סבא. ואכן, בשעות אחר הצהרים של אותו יום - 16.4.96 - נפגשו המערער, קניג והמנוח ב"סביר סנטר" שבכפר סבא. בפגישה זו הסביר המערער למנוח, כי עליהם לנסוע לחיפה כדי להחתים את עורך הדין של חברת "מגה פיוט" על מסמכים הדרושים להוצאת כספים מחשבונה של החברה ולהסדרת סילוק החוב למנוח. ה. משלב זה ואילך, מתפצלות גרסת המדינה וגרסתו של המערער. לגרסת המדינה: המערער וקניג נסעו עם המנוח מכפר סבא לחיפה ובדרך רצחו אותו ביריות אקדח - שהיה שייך לאמו של המערער - כפי שיתואר בהמשך. ואילו גרסת המערער היא: כי גורן וקניג הם שנסעו עם המנוח מכפר סבא לחיפה, לאחר שהוא נפרד מהם בסביבות השעה 17:00 ונסע למועדון טרופיקנה שברמת-גן; וכי הוא לא לקח חלק ברצח המנוח. ו. מליל ה16.4.96- - סמוך לשעה 22.00 - נעלמו עקבותיו של המנוח; וביום 9.5.96 נמצאה גופתו - דרך מקרה - כשהיא קבורה ביער שבדרום רמת הגולן. 3. גרסת המדינה: עדויות קניג וגורן בבית המשפט המחוזי בעדותם בבית המשפט המחוזי, מסרו קניג וגורן - חבריו של המערער - את הגרסאות הבאות בקשר לרצח המנוח. א. גרסת קניג קניג הוא בחור צעיר, בן גילו של המערער, הסובל מהפרעה נפשית, שגרמה לו להיות תלוי רגשית במערער. הקשר של קניג עם המערער, היה למעשה הקשר המשמעותי היחידי שהיה לו עם אדם אחר. התלות הרגשית האמורה התחזקה כאשר השניים היו תלמידים בכיתות י' ו- יא' בקיבוץ דגניה ב'; וקניג, שנקלע לקשיים ביחסיו עם משפחתו, עבר לגור עם המערער. וזו, בתמצית גרסתו של קניג. ביום 14.4.96 - הוא המועד האחרון שנקבע בהסכם להחזרת החוב למנוח - פרש בפניו המערער תוכנית לרצוח את המנוח. למחרת, ה15.4.96-, הציג המערער בפני קניג סכין; וביקש ממנו לדקור את המנוח, במהלכה של נסיעה שבה ייקחו חלק שניהם והמנוח. קניג סרב לדקור את המנוח כפי שנתבקש, אך הביע את הסכמתו לסייע למערער ברצח המנוח. ביום 16.4.96, הציג המערער בפני קניג את אקדחה של אימו ולימד אותו כיצד להשתמש בו. המערער הסביר לקניג כי תוכניתו היא לרצוח את המנוח ביריות מן האקדח, בזמן שהלה יסיע אותם ברכבו. מאוחר יותר, בשעות אחר הצהריים של אותו יום - 16.4.96 - נפגשו המערער וקניג עם המנוח ב"סביר סנטר" בכפר סבא; ובתום הפגישה, יצאו השלושה - המערער, קניג והמנוח - לחיפה במכוניתו של המנוח (להלן: הרכב); וזאת, כביכול, על מנת להחתים את עורך הדין של חברת "מגה פיוט" על מסמכים הדרושים לסילוק החוב למנוח. במהלך הנסיעה ישב המערער בסמוך למנוח - אשר נהג ברכב - וקניג ישב במושב האחורי של הרכב. סמוך לשעה 19:00, הגיעו השלושה לביתה של רויטל - ידידה של המנוח - בכפר ויתקין. המנוח עלה לדירתה של רויטל ולאחר שהייה קצרה חזר אל השניים שהמתינו לו ברכב; והשלושה המשיכו בדרכם צפונה לחיפה. במהלך הנסיעה עשה עצמו המערער מקיא; וכאשר המנוח עצר את הרכב על-מנת לאפשר למערער להקיא בצד הדרך, שלף קניג את האקדח שנתן לו המערער וירה במנוח שלוש יריות בגבו, דרך המסעד של מושב הנהג. היריות, שחדרו לגבו של המנוח, גרמו לו להישען ימינה כשהוא משמיע גניחות ואנחות; ואז נטל המערער - שעמד בסמוך למושב שליד מושב הנהג - את האקדח מידיו של קניג, וירה בראשו של המנוח כדור רביעי ששם קץ לחייו. לאחר הרצח קרע המערער את הכיסויים של מושבי הרכב הקדמיים; ויחד עם קניג העביר את גופת המנוח לתא המטען של הרכב. באותו זמן, לקח המערער מכיסיו של המנוח את תעודת הזהות שלו ושני שיקים. המערער ניסה בו במקום לזייף את תעודת הזהות של המנוח, וגזר לצורך כך את התמונה מן התעודה. בתום הפעולות האלה, חזרו השניים - המערער וקניג - בנסיעה ברכב של המנוח ל"סביר סנטר" - בכפר סבא - והחנו שם את הרכב, כשגופת המנוח בתא המטען. סמוך לחצות, הגיעו השנים במונית - מחברת "מוניות כפר סבא" - לביתו של גורן ויחד איתו נסעו למסעדה. במסעדה ביקש המערער מגורן תכשירי ניקוי וחומר בערה. מאוחר יותר, נפרדו קניג והמערער מגורן ונסעו ברכב לקיבוץ דגניה ב'. השניים ניסו פעמיים לקבור את גופתו של המנוח במקומות שונים, אך נכשלו בכך; ובסופו של דבר, הטמינו את הגופה בקבר שכרו בחורשה ברמת הגולן. לאחר קבורת הגופה, חזרו השניים לכיוון דגניה ב', והחנו את הרכב בחניון שבצומת צמח. בשלב זה נפרדו השניים: קניג נכנס לדגניה ב'; ואילו המערער המשיך ללשכת הגיוס בטבריה. לטענת קניג, אמר לו המערער, כי בכוונתו ללכת למטווח בטבריה כדי להשיג שם ארבעה כדורים להשלמת החסר באקדחה של אימו. בהסתמך על גרסתו האמורה, הורשע קניג בבית המשפט המחוזי בחיפה, (בת.פ. 94/96) ברצח בכוונה תחילה ובעבירות נוספות. על רקע עסקת טיעון שנערכה עמו, נדון קניג ל- 15 שנות מאסר בפועל; וזאת, בהתחשב בחוות דעת רפואית בה נקבע, שהוא סובל מהפרעה נפשית חמורה שהגבילה את יכולתו להימנע מביצוע הרצח. ב. גרסת גורן גורן היה בזמן ביצוע העבירות נער כבן 17. את המערער וקניג הכיר גורן מספר שנים קודם לכן, באחד מביקוריו בקיבוץ דגניה. כן הכיר גורן - שהיה חובב זוחלים - את המנוח, באמצעות אימו של המערער. וזו, בתמצית, הגרסה שמסר גורן בעדותו בבית המשפט ובהודעותיו במשטרה. ביום 15.4.96 - יום אחד לפני הרצח - פגש גורן את המערער ואת קניג בדיזנגוף סנטר בתל אביב. בפגישה זו, הראה המערער לגורן את אקדחה של אימו ואמר לו שהוא עומד "לגמור את יעקב [המנוח]" (ת/ 111 עמ' 16). למחרת, ה- 16.4.96 - יום הרצח - נפגש גורן עם המערער וקניג בתחנה המרכזית בתל-אביב, ומשם נסעו השלושה באוטובוס לכפר-סבא. במהלך הנסיעה ביקש המערער מגורן לסייע לו להרוג את סלע; אולם הוא, לדבריו, לא נענה לבקשת העזרה, ירד מן האוטובוס בתחנה שקדמה לתחנת היעד של המערער והלך לביתו. בלילה, של ה16.4.96- - לאחר הרצח - סמוך לחצות, התקשר המערער טלפונית עם גורן בביתו; וביקש ממנו להיפגש עמו. מאוחר יותר, הגיעו המערער וקניג במונית של חברת "מוניות כפר סבא" אל ביתו של גורן; וכשנפגשו, הבחין גורן כי המערער מחזיק במכשיר הטלפון הנייד של המנוח. השלושה נסעו יחד למסעדת "מגדיאל הקטנה". קניג והמערער היו נרגשים ולא הרבו לדבר. במעמד זה, אמר המערער לקניג כי "גמרנו עם כל הסיפור, העניין סגור וזהו זה... גמרנו אותו" (ת111/א, עמ' 30). אומנם שמו של המנוח - יעקב סלע - לא הוזכר במפורש אך לדבריו של גורן ברור היה כי אליו התכוון המערער. מהמסעדה חזרו השלושה לביתו של גורן, שם מסר גורן למערער - על פי בקשתו - מילוי למצית, חומר ניקוי ומטלית; והמערער אמר לגורן, כי עדיף שלא ידע לאיזו מטרה הוא זקוק לדברים הללו. בשל התנהגותו המתוארת לעיל, הועמד גורן לדין בבית משפט השלום בחיפה (ת.פ. 257/96). גורן הורשע - על פי הודאתו - בעבירות של קבלת דבר במרמה וסיוע לאחר מעשה; וזוכה, מחמת הספק, מעבירה של אי מניעת פשע. בערעור שהגישה המדינה על הזיכוי, הודה גורן - במסגרתה של עסקת טיעון - גם בעבירה זו; אך עונשו נשאר כמות שהוא: 18 חדשים מאסר על תנאי, מבחן ועבודות לשירות הציבור. 4. ההכרעה בבית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגרסאותיהם של קניג וגורן, וקבע: כי המערער היה זה שנסע יחד עם קניג והמנוח בליל ה- 16.4.1996 לכיוון חיפה; וכי המערער - שהתכחש להשתתפות בנסיעה - הוא זה שירה את היריה הרביעית בראשו של המנוח. את האמון שנתן בגרסאותיהם של קניג וגורן, סמך בית המשפט: ראשית - על התרשמותו מהצורה שבה מסרו השניים את עדותם בפניו; ושנית - על השתלבות עדויותיהם של השניים עם ממצאים אוביקטיביים, כפי שיתואר להלן. על בסיס מימצא המהימנות האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער - בין היתר - בעבירה של רצח המנוח. 5. טענות המערער בערעור טענותיו של המערער כנגד המימצא שלפיו השתתף בנסיעה לחיפה וירה במנוח בראשו, מתרכזות בשני נושאים. האחד - נושא האמון שניתן בגרסאותיהם של קניג וגורן; והשני - נושא דחיית טענת האליבי שהעלה במהלך הדיון. לענין מהימנות הגרסאות, טוען המערער: כי אלו הן גרסאות שקר, שמקורן בענין שהיה לשניים - ובמיוחד לקניג - להגיע לעסקת טיעון עם הפרקליטות; כאשר הדבר מזדקר לעין לנוכח השוני שבין הגרסה הראשונה, אותה מסרו קניג וגורן במשטרה, לבין הגרסה הסופית אותה הציגו השניים בהודעות מאוחרות ובעדות בבית המשפט. ואילו לענין טענת האליבי, טוען המערער שהיא נדחתה שלא כדין ושמכוחה שומה היה על בית המשפט לקבוע: שהוא עזב את קניג ואת גורן עם המנוח ביום 16.4.96, בצומת רעננה, בשעה 17:00 וחזר ופגש אותם רק בסביבות חצות הלילה; כאשר בפרק הזמן שבין 17:00 לבין חצות הלילה, הוא שהה במועדון טרופיקנה ברמת-גן ובבסיס צבאי במרכז הארץ (להלן: הבסיס הצבאי). מקובל על המערער, כי אדם נוסף מלבד קניג, השתתף ברצח המנוח. ברם, טענתו היא, כי הוא איננו אותו אדם; ולשיטתו סביר להניח, כי האדם הנוסף היה גורן. 6. בחינת טענות המערער מהימנותם של קניג וגורן א. התערבות בממצאי מהימנות כפי שהוצג לעיל, בית-המשפט המחוזי בחר ליתן אמון מלא בגרסאותיהם של קניג ושל גורן. בעשותו כן, לא נעלמה מעיני בית המשפט המחוזי העובדה שהשניים הגיעו להסדרי טיעון עם רשויות התביעה, על אף חומרתם היתירה של המעשים שבביצועם הודו. הלכה היא שבית-משפט של ערעור אינו מתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקום שממצאים אלה אינם מתישבים עם חומר הראיות או עומדים, באורח קיצוני, בניגוד להיגיון והשכל הישר, ויש לראותם על כן כמופרכים (ראו: ע"פ 465/65 היועץ המשפטי לממשלה נ' לרר פ"ד כ(1) 441; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225; ע"פ 266/82 הררי נ' מדינת ישראל פ"ד לז(4) 1; ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל פ"ד מ(4) 281). המערער לא הציג בפנינו עילה-של-ממש להתערבות בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי בעניין מהימנותם של קניג וגורן. ב. מהימנותה של גרסת קניג אין חולק, כי קיים שוני בין הגרסה הראשונה, שמסר קניג במשטרה, לבין הגרסה הסופית שאותה הציג מאוחר יותר ושעליה חזר בעדותו בבית-המשפט. בהודעתו הראשונה במשטרה, מיום 10.5.96 (נ/ 12; אוזכר בטעות בהכרעת הדין כ- ת/ 12), עשה קניג מאמץ להרחיק את עצמו ממעורבות בעבירה כלשהי בפרשה זו; ואף ציין, כי אין לו כל ידע על קשר בין המערער לבין העלמותו של המנוח. ברם, עצם מסירתה של גרסה "מכחישה-מכל-וכל" בשלב הראשון של החקירה המשטרתית, אינה מספיקה, כשלעצמה, כדי להעמיד בספק גרסה מאוחרת, שניתנה בהמשכה של החקירה המשטרתית ושעליה חזר קניג בעקביות בעדות שמסר בבית המשפט. הגרסה המסבכת נמסרה על-ידי קניג כבר ב11.5.96-, קרי: יום אחד בלבד לאחר מסירת הודעתו הראשונה; ובגרסה זו מפליל קניג את עצמו ברצח המנוח, וזאת מבלי שהיתה בידי המשטרה כל ראיה ממשית הקושרת אותו לרצח באותו זמן. מסירת הודעה מפלילה בנסיבות אלו, מתישבת עם חרטה ורצון להתוודות על מעורבותו ברצח; ובכך גורם נוסף המעיד על מהימנותה. יהיו הדברים כאשר יהיו: בית המשפט היה ער לשוני המהותי שבין שתי הגרסאות; והחלטתו ליתן אמון בגרסה המאוחרת המפלילה את המערער, נעשתה לאחר ששקל את נסיבות מסירתן ומצא לגרסה המאוחרת תמיכה, לא רק בעדותו של גורן - שגם בכך די היה כדי לבסס הרשעה על פיה - אלא גם בראיות אוביקטיביות עצמאיות כפי שיפורט להלן. ג. מהימנותה של גרסת גורן בדומה לקניג, גם גורן לא אמר אמת בהודעה הראשונה שמסר במשטרה (נ16/). גם גורן עשה בתחילה מאמץ להרחיק את עצמו מן הרצח; כאשר הוא מציין כי לא ידוע לו על מעורבות של המערער ברצח המנוח (שם בעמ' 7 ו11-). כאמור, אין בכך בלבד כדי להעמיד בספק את מהימנות הגרסה המאוחרת; וגם לעניינו של גורן אינני מוצא טעם המצדיק התערבות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לתת אמון מלא בגרסה - המאוחרת - שהציג בעדותו. בית המשפט בחן את גרסאותיו השונות של גורן, על רקע העובדה שבגרסה המאוחרת - עליה חזר בעדותו - גורן אינו מתכחש להתנהגות מפלילה מצידו; והכריע כפי שהכריע, לנוכח התרשמותו הבלתי אמצעית מן הדרך שבה עמד גורן על דוכן העדים ולאחר שמצא לה תמיכה במימצאים אוביקטיביים, כפי שיפורט להלן. 7. תמיכה בגרסאות קניג וגורן: ראיות אוביקטיביות א. כאמור, לגרסאות שהוצגו על ידי קניג וגורן תמיכה בראיות אוביקטיביות. ראיות אלו מתחלקות לשתי קבוצות. קבוצה אחת, מאמתת את הגרסאות האמורות, ככל שהן מדברות לחובתם של קניג וגורן; ובכך מצביעות על אמינותן הכללית. ואילו הקבוצה האחרת - מאמתת את הגרסאות האמורות, ככל שהן מסבכות את המערער בביצוע הרצח; ובכך הן מצטרפות לעדויותיהם של קניג וגורן. ב. הראיות המרכזיות המאמתות את גרסותיהם של קניג וגורן בדבר מעורבותם הם בפרשה, נעוצות בעובדות הבאות: העובדה שקניג ידע במדויק את מיקום קבורת המנוח; העובדה שקניג וגורן ידעו שהרצח בוצע באמצעות אקדחה של אימו של המערער; העובדה שתיאור הרצח שמסר קניג - שלוש יריות בגב דרך המסעד של מושב הנהג ויריה בראש מכיוון המושב שליד הנהג - תואם את המימצאים שנתגלו ברכב ובמהלך הנתיחה הפתולוגית; ולבסוף - רישום מיקומו של הטלפון הנייד שנשא עמו המנוח בליל הרצח וביצוען של שתי שיחות עוקבות לביתו של גורן ול"מוניות כפר סבא", סמוך לפני שקניג והמערער הגיעו במונית לביתו של גורן באותו לילה, תואמים את הגרסאות שמסרו השניים. כאמור, אין באימות הגרסאות בראיות אלו כדי לסבך את המערער; אך יש בכוחן ללמד על אמינותם של מוסריהן, קניג וגורן. ג. ומכאן לראיות האוביקטיביות התומכות באמינות גרסותיהם של קניג וגורן בדבר מעורבותו של המערער בביצוע הרצח: (1) חפצים אישיים של המנוח ברשות המערער בעת מעצרו של המערער, נתפסו בתיקו שני שיקים שנרשמו לפקודת המנוח, וכן מפתחות לרכב של המנוח (להלן יכונה תיק זה: התיק האישי). העובדה שהמערער החזיק ברשותו פריטים אישיים של המנוח - מפתחות לרכב ושיקים לפקודתו - שעל פי טיבם אדם נושא אותם עמו, בסמוך להיעלמותו של המנוח כאשר החקירה בעיצומה, מקימה חזקה שבעובדה לפיה המערער מעורב אישית בהיעלמותו; וזו מחייבת את המערער, הטוען אחרת, ליתן הסבר סביר המעמיד את החזקה האמורה בספק לפחות (ראו בהקשר זה: ע"פ 3863/98 זוזיאשוולי נ' מ"י טרם פורסם). ביחס למפתחות שנמצאו בתיק האישי שלו, לא הצליח המערער להציג הסבר מניח את הדעת. טענתו של המערער הייתה, כי המפתחות נמצאו בכיס צדדי בתוך התיק; והושארו שם, ככל הנראה, על ידי המנוח, שהשתמש גם הוא בתיק. דא עקא, שצרור המפתחות לא נמצא בכיס צדדי של התיק, אלא בתוך תיק כלי רחצה שהכיל פריטים אישיים של המערער. בענין זה העיד איש המשטרה אורי מנצור והוגש דו"ח מעצרו של המערער (ת/ 64); אך המערער בחר שלא לחקור אותו בנושא זה. ואילו ביחס לשני השיקים - אשר כזכור נמצאו גם הם בתיק האישי - טען המערער כי המנוח נתן לו אותם על-מנת שישמור עליהם. דא עקא, שאין כל הגיון בכך שהמנוח יפקיד מיוזמתו בידי המערער שיקים שנרשמו לפקודתו, לאחר שהמערער גנב ממנו שיקים וזייף עליהם את חתימתו. גרסתו של קניג, לפיה המערער נטל שיקים אלה מן המנוח לאחר הרצח, נראית כהסבר ההגיוני היחידי להימצאותם של השיקים ברשות המערער. למען השלימות יצויין: כי ברשותו של המערער נמצאו מפתחות נוספים לרכב, שהוחזקו בתיק אחר. ברם, התיק האחר שימש גם את קניג וגורן; ובתור שכזה, אין לראותו כתיקו של המערער ואת המפתחות כמצויים בחזקתו של האחרון על כל המתחייב מכך. (2) השלמת הכדורים החסרים באקדח כזכור, לפי עדותו של קניג, לאחר אירועי ליל הרצח אמר לו המערער, כי הוא ירכוש ארבעה כדורים על-מנת להשלים את הכדורים החסרים באקדחה של אימו. ואכן ביום 17.4.96, למחרת הרצח, הגיע המערער לחנות נשק בטבריה המפעילה גם מטווח; וביקש מן העובד בחנות - שמואל מזרחי - לשכור אקדח זהה לאקדחה של אימו, לצורך אימון ירי במטווח. המערער לא הציג בעדותו הסבר מניח את הדעת לצירוף המיקרים הנדיר, בו דווקא יום למחרת הרצח הוא בחר ללכת למטווח שהעמיד לרשותו סוג תחמושת זהה לתחמושת ששימשה לרצח המנוח. (3) הסתרת הרכב לגרסתו של קניג הרכב הושאר, לאחר הרצח, בחניון צמח; כאשר הוא מכוסה בכיסוי שרכש המערער. המערער הודה בחקירתו שלקח חלק בהסתרת הרכב בחניון צמח; ומטבע הדברים שהענין מחייב הסבר. הסברו של המערער הוא: כי עשה כן - כמו פעולות "מסבכות" לכאורה אחרות שעשה לאחר ליל ה- 16.4.96 - על פי בקשתם של קניג וגורן; וזאת, לאחר שהטעו אותו להאמין שהם והמנוח היו מעורבים, כביכול, בתאונת פגע וברח. כאשר סייע בהסתרת הרכב, טוען המערער, עשה זאת מתוך אמונה כי המדובר ברכב שהיה מעורב בתאונת דרכים; ולא הייתה לו כל ידיעה על כך שמדובר ברכב שהיווה זירת הרצח. בהסבר זה של המערער למעורבותו בהסתרת הרכב אין כל ממש. אילו היתה אמת בפיו של המערער, היה חוזר בו מן את ההסבר מייד לכשנודע לו - במהלך החקירה - כי לא היתה כל תאונת דרכים וחבריו אינם זקוקים לחיפוי; והוא לא עשה כן. (4) תעודת הזהות של המערער בזירת הרצח ברכבו של המנוח, נמצאה ונתפסה תעודת הזהות של המערער, כשתמונתו גזורה ממנה; וכזכור, קניג מסר בעדותו, כי מייד לאחר הרצח ניסה המערער לזייף את תעודת הזהות של המנוח על ידי החלפת התמונה שבה. הימצאותו של פריט אישי של המערער - מן הסוג הנישא בד"כ על ידי בעליו - בזירת הארוע, קושרת אותו לכאורה להתרחשויות שהיו באותה זירה; ומחייבת אותו ליתן הסבר המעמיד בספק לפחות, את המסקנה המתבקשת ממצב דברים זה. בתשובה לשאלה כיצד הוא מסביר את הימצאותה של תעודת הזהות שלו ברכבו של המנוח, אמר המערער: "אין לי תשובה לשאלה הזאת, אין לי מושג מה היא עשתה ברכבו של הז"ל, תעודת הזהות שלי. יכול להיות שהיא אבדה שם... נסעתי הרבה ברכב באותם ימים, נסעתי ברכב הרבה ימים קודם, היה ציוד שלי בתוך הרכב באופן קבוע" (עמ' 480 לפרוטוקול). בדברים אלה, אין הסבר מספק לשאלה כיצד נותרה תעודת הזהות של המערער בזירת הרצח. המדובר בתעודה שאדם נושא אותה בדרך כלל עמו; ומכל מקום אין היא באה בגדר "ציוד אישי" שמותירים במכוניתו של אחר. בנפול הסברו של המערער להימצאותה של תעודת הזהות שלו בזירת הרצח, נותרת גרסתו של קניג, לפיה המערער ניסה לאחר הרצח להחליף את התמונות בתעודות הזהות שלו ושל המנוח, כהסבר סביר יחיד. (5) הנסיעה המתוכננת לארה"ב בימים שלפני הרצח רכש המערער זוג כרטיסי טיסה לארה"ב עבורו ועבור גורן, באמצעות כרטיס האשראי של המנוח. הכרטיסים היו מיועדים לטיסה ביום 21.4.96. בסופו בסופו של דבר גורן טס לחו"ל, ואילו נסיעתו של המערער נמנעה בצו עיכוב יציאה שהוצא נגדו. ההכנות הללו לנסיעה משתלבות בתמונה הכללית של תכנון הרצח על ידי המערער, כפי שהיא מצטיירת מחומר הראיה. בנסיבות הענין, קשה לקבל כי נסיעתו המתוכננת של המערער לחו"ל יחד עם גורן איננה קשורה לרצח המנוח; ונראה כי בהעדר הסבר אמין אחר, הנסיעה נועדה להרחיק את המערער ואת גורן מחקירת העלמו של המנוח. (6) השהייה במחיצת המנוח במהלך נסיעת הרצח במהלך המשפט, באו בפני בית המשפט ראיות - וביניהן עדויותיהם של העדים טל טלמון ורויטל לוקוב - לפיהן: סמוך מאוד להתרחשות הרצח - והעיקר אחרי השעה 17:00 של יום הרצח - היה המערער במחיצתו של המנוח, בניגוד לגרסתו. ראיות אלו תידונה להלן בהרחבה, בהקשר לטענת האליבי של המערער. ד. הינה כי כן, לעדויותיהם של קניג וגורן - התומכות אחת ברעותה - יש גם תמיכה מלאה במציאות האובייקטיבית ששימשה רקע לאירועי ליל הרצח; ובית המשפט המחוזי רשאי היה לסמוך על עדויות אלו את הרשעות המערער. נותרת לדיון טענת האליבי שהעלה המערער והיא תידון להלן. 8. טענת האליבי א. כללי על אף העובדה שטענת האליבי הינה טענת הגנה, המערער אינו נושא בנטל השכנוע לגביה, אלא בנטל הבאת הראיות בלבד. די איפוא בכך, שישאר ספק, שמא המערער היה ב"מקום אחר" בזמן ביצוע העבירה, על-מנת שיהנה מטענת האליבי; שהרי, ככלות הכל, נוכחותו של המערער במקום ביצוע העבירה נימנית בין יסודות העבירה, ונטל השכנוע בעניין זה רובץ על כתפי התביעה. כאמור, לפי גרסתו של המערער לאירועי ליל הרצח: הוא השאיר את המנוח עם קניג וגורן בצומת רעננה בסביבות השעה 17:00 ונסע לבדו למועדון "טרופיקנה" ברמת-גן, שם פגש באחד אברהם איברהים שנותר "עלום"; ולאחר שסיים את ענייניו במועדון טרופיקנה, נסע לבסיס הצבאי, שם נפגש עם סרן שרון פרידמן לצורך התקנת תוכנת מחשב על מחשב נייד שהביא עמו. הביקור בבסיס הצבאי נמשך - לגרסת המערער - מספר שעות: למן הגעתו לשער הבסיס בשעה 19:10 ועד ליציאתו משם בסביבות השעה 24:00; שאז ביקש מסרן פרידמן להסיע אותו לפגישה עם קניג וגורן שהתקיימה סמוך לחצות. בית המשפט המחוזי קבע, כי טענת האליבי של המערער הינה משוללת יסוד; ואנכי לא מצאתי טעם לסטות מקביעה זו. המערער לא הביא ראיה כלשהי לביקורו ביום הרצח במועדון טרופיקנה; ואדם בשם אברהם איברהים לא אותר כלל. ואילו סרן פרידמן מאשר אמנם בעדותו כי המערער ביקר אצלו בחודש אפריל 1996 בבסיס הצבאי; ברם, אינו יכול לקבוע את היום המסוים של הביקור אלא כאחד הימים שבין 12.4.96 לבין 22.4.96 ובכך אין די. על המערער היה להקים תשתית ראייתית לכך שהגיע לבסיס הצבאי בליל הרצח דווקא. לענין זה, לא רק שלא הונחה על ידי המערער תשתית ראייתית ראויה ולו גם ברמה של הקמת ספק בלבד; אלא שחומר הראיות - כפי שיוצג להלן - שולל לחלוטין אפשרות זו. ב. הגורמים העומדים בבסיס דחיית טענת האליבי להלן, בתמצית, הגורמים העיקריים העומדים בבסיס דחיית טענת האליבי שהעלה המערער: (1) גרסה כבושה טענת האליבי מהווה "גרסה כבושה", שהרי הועלתה לראשונה בעדות המערער בבית המשפט; ועל פי ההלכה הפסוקה, בהעדר הסבר לכבישתה ולחשיפתה המאוחרת, שואף משקלה הראייתי לאפס. באף אחת מן ההודעות שמסר המערער עד להגשת כתב האישום בעניינו לא גילה - ואף לא הזכיר ולו גם ברמז - את טענת האליבי. בהודעתו הראשונה במשטרה - מיום 18.4.96 - טען המערער: כי בליל הרצח שהה מלון דניאל בהרצליה, בחברתה של אלמונית שאיננו רוצה להזכיר את שמה; וכיום אין עוד מחלוקת, כי גרסה זו היא שיקרית. ואילו בראיון שהעניק לתקשורת ביום 8.5.96, טען המערער: כי נפרד מן המנוח בליל הרצח בשעה 01:00 באזור כפר ויתקין; כאשר גם ביחס לגרסה זו, אין כיום מחלוקת שהיא שיקרית. את גרסת האליבי הנוכחית העלה המערער לראשונה בישיבת בית-המשפט מיום 3.9.96; וזאת, על אף שבמהלך חקירתו במשטרה נשאל פעמים רבות ביחס למעשיו בליל הרצח. כך, לדוגמא, בחקירתו מיום 20.5.96, כשנשאל המערער: "יש לך איזה אליבי? משהו שאתה רוצה שהמשטרה תבדוק לגבי הלילה הזה?"; השיב: "אין לי יותר מה להוסיף" (ת51/ בעמ' 23). "הסתרת" טענת האליבי מחוקריו בולטת במיוחד, בעימות שנערך בינו לבין קניג (ת50/). גם כשעמד מול חברו, אשר הציג בפניו בפרוטרוט את גרסתו המפלילה בקשר להתרחשויות של ליל הרצח, הצטמצמה תגובת המערער לכך שקניג משקר; כאשר, הוא עומד על סירובו למסור גרסה משלו לאירועי אותו הלילה. ולא למיותר יהיה לציין: כי כאשר העלה המערער את טענת האליבי שלו - במהלך הדיון ביום 3.9.96 - ציין בא כוחו, כי הטענה תוכח, בין היתר, בעדויותיהם של שני עדים, ערן וראובן, שלא הושמעו, כאשר אפילו בשלב מאוחר זה, נמנע המערער מלהזכיר את שמותיהם של סרן פרידמן ושל אברהם איברהים, שעל פי גרסתו, הם העדים המרכזיים עליהם סומכת טענת האליבי שלו. כאמור, הלכה פסוקה היא, כי ערכה ומשקלה של עדות כבושה מועטים ביותר, כל עוד העד לא נתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע כבש את עדותו ומדוע החליט לחושפה בשלב מאוחר. ודוק, כלל ראייתי זה חל גם על עדותו של נאשם במשפט, כפי שכבר ציינתי בע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "גם נאשם הכובש את גרסתו חייב ליתן הסבר סביר ואמין בדבר הטעם לכבישתה של הגרסה; ובמקום שלא ניתן טעם כזה, נושאת הגרסה המאוחרת תווית של חשד, שמא היא כוזבת. תווית כזו טעונה הסרה; וכל עוד לא הוסרה הריהי מעיבה על אמינותה של הגרסה" (שם, בפסקה 5). (וכן ראו לעניין זה ע"פ 365/81 אושרי נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 113; ע"פ 597/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל פ"ד מו(5) 221; ע"פ 392/91 שץ נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 299; ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). הסברו המרכזי של המערער לכבישת גרסתו בענין האליבי הוא, כי נהג כך על פי היעוץ המשפטי שקיבל מעורך דינו בשלבי החקירה הראשונים (עמ' 360-359 לפרוטוקול). בעדותו בפני בית-המשפט, הצהיר המערער, כי הוא יזמן את עורך דינו להעיד מטעמו על מנת לאמת את טענתו. ברם, המערער לא העיד מטעמו עד כלשהו בקשר לכבישת גרסת האליבי; ועדותו-הכבושה-בענין זה, נותרה לא רק חסרת הגיון אלא גם ללא תמיכה. לצד ההסבר האמור, הצביע המערער על קיומו של הסבר נוסף לכבישת האליבי והוא: כי עשה כן לנוכח בקשתם של קניג וגורן לסייע להם ולמנוח להיחלץ מתאונת דרכים מסוג פגע וברח בה היו מעורבים. הסבר זה מופרך על פניו, שהרי לא היה למערער שום יסוד להתמיד ב"כבישת" טענת האליבי מטעם זה, לאחר שהתברר לו שהשניים, קניג וגורן, לא רק שאינם מעורבים בתאונת דרכים כלשהי אלא שבפיהם גרסה המפלילה אותו. (2) משקל עדותו של סרן שרון פרידמן (א) כאמור, סרן פרידמן מאשר את עובדת ביקורו של המערער אצלו בבסיס הצבאי במועד כלשהו בחודש אפריל 1996; ברם, אין הוא מסוגל לקשור את הביקור בבסיס לליל הרצח דווקא. לפי עדותו של סרן פרידמן, מועד הביקור היה, ככל הנראה, בפרק הזמן שבין 12.4.96 ל- 22.4.96. ליל הרצח - 16.4.96 - מצוי אומנם בתוך פרק הזמן שבו מדבר סרן פרידמן, ואפשר שבנסיבות אחרות היה די בכך כדי להקים ספק לזכות המערער; לא כך במקרה דנא. עדויותיהם הברורות והחד משמעיות של טל ורויטל - אשר תוצגנה להלן בהרחבה - מציבות את המערער לצידו של המנוח בליל הרצח עובר לביצועו; ושורה של ראיות אוביקטיביות - שתוצגנה אף הן בהרחבה בהמשך - קושרות אותו לביצוע הרצח בלילה האמור. בנסיבות כאלה, אין די ברמת ההסתברות הנמוכה המתחייבת מעדותו של סרן פרידמן, שהביקור אצלו התקיים בליל הרצח, כדי להקים ספק לזכותו של המערער. המערער - שהבין זאת - ביקש לצמצם את פרק הזמן שעליו מדבר סרן פרידמן והעיד מטעמו בענין זה את איש העסקים דוד מינסקי, אשר העיד: כי קיבל מהמערער, ביום 18.4.96, מחשב נייד; ולטענת המערער הותקנה במחשב זה, בליל הרצח, על-ידו ועל ידי סרן פרידמן, תוכנה מיוחדת. אף שלא הובאה ראיה מספקת לכך, שהמחשב הנייד שמסר המערער לדוד מינסקי הוא המחשב הנייד שבו התקינו הוא וסרן פרידמן תוכנה מיוחדת - ששניהם מעידים על התקנתה - יהנה המערער מן הספק בענין זה. ברם, גם במצב דברים זה, עדיין נותר "חלון זמנים" רחב, בין ה12.4.96- לבין ה18.4.96-, לביקור של המערער בבסיס הצבאי; ועדיין אין - בנסיבות הענין כמפורט לעיל - ברמת ההסתברות של ה"אפשרות" שהביקור התקיים בליל הרצח דווקא, כדי לסייע למערער. ולא למיותר יהיה לציין בהקשר זה גם שניים אלה. ראשית - על פי גרסתו של המערער, הוא המתין מספר שעות בשער הכניסה לבסיס הצבאי עד שהותרה כניסתו; ואילו סרן פרידמן העיד, כי המערער המתין לו בשער מספר דקות בלבד ולא יתכן כי המתין שם מספר שעות (עמ' 530 לפרוטוקול). ושנית - בעדותו הדגיש המערער ששיחת הטלפון שבה תיאם עם סרן פרידמן את הגעתו לבסיס הצבאי לא נעשתה במכשיר הטלפון הנייד שלו, אלא בזה של נהג מונית שהסיעו לאותו בסיס; ובדרך זו מנע המערער את האפשרות לבדוק אם בליל הרצח שוחח בטלפון הנייד שלו עם סרן פרידמן. בדרך הטבע, היה המערער משוחח בטלפון הנייד שלו; והגרסה בדבר השימוש במכשיר של נהג המונית, נראית, על פניה, כמכוונת להכשיל את בדיקתה. שניים אלה, אינם "תורמים" - בלשון המעטה - לאמינות גרסתו של המערער בדבר מועד כניסתו לבסיס הצבאי. (ב) בטיעוניו לפנינו, טען בא כוח המערער: כי ביקורו של מרשו בבסיס הצבאי שימש נושא לחקירה מטעם רשויות הבטחון; וכי אפשר שמסקנותיה של חקירה זו, תצבענה על המועד המדוייק בו ביקר במחנה. לנוכח טענה זו הורינו למדינה למסור לנו הודעה בדבר החקירות שהתנהלו בקשר לכניסתו של המערער לבסיס הצבאי. מהודעת המדינה למדנו: כי חשיפת כניסתו של המערער לבסיס הצבאי במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, הביאה לקיומה של חקירה מטעם רשויות הבטחון הצבאיות. ברם, למרבית הצער, אין ממצאיה של החקירה מוסיפים דבר לעדותו של פרידמן בבית המשפט המחוזי, לפיה: הכניסה לבסיס התרחשה בין ה12.4.96- לבין ה22.4.96-. משכך, אין בחקירה זו כדי לשנות את מערך הראיות שעליו סומך המערער את טענת האליבי הכבושה שהעלה במהלך הדיון; והמסקנה כי, בנסיבות הענין, עדותו של סרן פרידמן אינה מספקת תשתית ראייתית מתאימה להנאה מטענת האליבי, בעינה עומדת. בעקבות הודעת המדינה, פנה אלינו המערער בבקשה להורות: על פיטוריו של סניגורו; ועל החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך העמקת בירור טענת האליבי שלו, על רקע תוכנה של ההודעה. אנו לא מצאנו בתוכנה של ההודעה בסיס להיעתר לבקשה. כאמור, השאלה המרכזית בענין האליבי היא שאלת המועד המדויק של הביקור בבסיס הצבאי; ולענין זה, אין באמור בהודעת המדינה כדי להקים בסיס לבירורים נוספים. (3) מכתבו של המערער לסרן פרידמן במכתב שכתב המערער לסרן פרידמן (ת114/), הוא מתדרך אותו כיצד להעיד בעניינו; ובין היתר הוא מדגיש מספר פעמים, כי עליו לציין בעדותו את התאריך המדויק - ה- 16.4.96 - כתאריך שבו ביקר בבסיס הצבאי. בנוסף לכך, הבטיח המערער במכתבו לסרן פרידמן תמורה כספית עבור עדותו. המערער ציין במכתב, כי הגיע כבר להסדר כספי עם העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", לפיו ישלשלו לכיסו מאות אלפי דולרים תמורת המידע שיספק להם; ובסיום מכתבו כותב המערער לסרן פרידמן: כי "אנשים יפגשו אותך ויעבירו לך... זה רק אחוז קטן ממה שתקבל אם אני ישתחרר". אין צורך להכביר מילים הרבה על מנת להבהיר, כי מכתב זה פוגע קשות במהימנות גרסתו של המערער בדבר מועד הביקור בבסיס הצבאי. מכתב לעד שעליו נסמכת טענת אליבי כבושה, הכולל הדרכה מודגשת בקשר למועד הארוע ופנייה אל העד להעיד על כך - כשלצידה הבטחה של תמורה כספית עבור העדות - הינה התנהגות מובהקת של מי שמנסה לבסס גרסה כוזבת. ב"כ המערער טען בפנינו, כי יש להבין את נוסח המכתב ותכנו על רקע הלחץ הנפשי שבו היה נתון המערער בזמן כתיבתו; וכי לנוכח אופיו המיוחד של המערער, אין ליתן למכתב זה את המשמעות המתחייבת בדרך הטבע, מן האמור בו. ב"כ המערער לא טרח להביא ראיה באשר ללחץ הנפשי בו היה נתון מרשו ואף לא לענין אופיו המיוחד; ואמירה גרידא של המערער בענין זה, אינה מספקת. מכתב זה מצטבר איפוא, למכלול הראיות השומטות את הקרקע מתחת לגרסת האליבי. (4) אמירות המנוח בליל הרצח: הימצאותו עם המערער בדרך לחיפה שני עדים - טל טלמון ורויטל לוקוב - העידו על דברים שאמר להם המנוח בשיחות טלפון שקיימו עמו סמוך למועד המשוער של מותו. טל טלמון - תלמיד תיכון שהיה בקשר עם המנוח - לכד ביום הרצח, 16.4.96, נחש; וסיכם עם המנוח כי יפגש עמו בשעות אחר הצהריים של אותו יום על מנת למסור לו את הנחש. משבושש המנוח להגיע למפגש, התקשר טלמון לטלפון הנייד שלו; ובעדותו מסר, כי במהלכה של השיחה ביניהם אמר לו המנוח, כי הוא נמצא במכוניתו עם המערער בדרכם לחיפה, כדי לקבל מהמערער את הכספים שגנב ממנו. ואילו רויטל לוקוב העידה, כי כאשר המנוח הגיע אל ביתה בכפר ויתקין בערב הרצח, בסביבות השעה 19:00, אמר לה: כי המערער נמצא ברכב החונה מחוץ לביתה; וכי הם בדרכם צפונה לצורך הסדרת החוב שחב לו המערער. שתי עדויות אלה, ממוטטות למעשה את גרסת האליבי של המערער. שתי העדויות ממקמות את המערער בשעות הערב של ליל הרצח בחברת המנוח בדרך לחיפה; וזאת, בניגוד מוחלט לגרסתו של המערער מחד גיסא, ובהתאמה מוחלטת לגרסתו של קניג מאידך גיסא. אכן, הפרטים שמסר המנוח לטלמון וללוקוב הם, בעיקרון, עדות מפי השמועה. ברם, לשיטתי, בנסיבות המקרה באים דבריו של המנוח לשני העדים בגדר החריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה, הקבוע בסעיף 10(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971, אשר זו לשונו: "עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה: (1) ...... (2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העברה". (ההדגשות שלי - י' ק'). כפי שנקבע בע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל (פ"ד נ(1), 133), גם דברים שאומר קרבן של אלימות בסמוך לפני מעשה האלימות עצמו - במקרה דנן: הירי במנוח - באים בגדר החריג הקבוע בסעיף 10(2) הנ"ל, כאשר הם עונים לדרישת ה"נגיעה-למעשה-אלימות" המפורטת בו. במקרה דנא, המדובר בדברים שאמר המנוח, כאשר נמצא במחיצתו של המערער בדרך לרציחתו; ולא יכול להיות ספק בכך, שדרישת ה"נגיעה-למעשה- האלימות" העומדת בבסיס החריג הנ"ל, באה על סיפוקה. ולא למיותר יהיה לציין בהקשר זה, כי ניתן היה לקבל כראיה את אמירותיו הנ"ל של המנוח, גם מכח אחד מחריגי ה-res gesta, אשר לא זכה להסדר חקוק בפקודת הראיות, לאמור: במסגרת החריג המכשיר כראיה אמירות של נפטר, בהן גילה מה הוא "מתכוון לעשות". כידוע פקודת הראיות איננה קודקס מקיף וממצה של דיני הראיות. אשר על כן, אין לראות בהעדרה של הוראה חקוקה הקובעת חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה המוכר במשפט המקובל, משום הסדר שלילי המונע את תחולתו במקביל לחריגים הקבועים בפקודה. (ראה: ע"פ 7293/97 עאמר נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). במצב דברים זה, אמירותיו של המנוח לטל טלמון ולרויטל לוקוב, בדבר נוכחותו של המערער ב"נסיעת הרצח" ובדבר תכליתה המוצהרת של הנסיעה האמורה, קבילות כראיה לאמיתות תכנן לחובת המערער. אמירות אלה, כאמור, ממוטטות לחלוטין את גרסת האליבי של המערער. (5) עדויות הקושרות את המערער במישרין לנסיעת הרצח העדים רויטל לוקוב וטל טלמון, קשרו בעדויותיהם את המערער למנוח בליל הרצח, לא רק באמצעות הדברים אשר שמעו מפיו, אלא גם באופן ישיר מן הרשמים שקלטו בחושיהם שלהם. טל טלמון העיד כי לאחר שיחתו הראשונה עם המנוח בליל הרצח (אליה התיחסתי לעיל), הוא התקשר לטלפון הנייד של המנוח פעם שניה, בסביבות השעה 22:00. ברם, מי שענה לטלפון בשעה זו לא היה המנוח אלא המערער, אשר לפי התרשמותו של טל טלמון, התחזה למנוח וסיים את השיחה במהירות. טל טלמון חש שמשהו איננו כשורה, ומשחשד שמי שענה לו היה המערער התקשר כעבור פרק זמן קצר בשלישית אל הטלפון הנייד של המנוח. בשיחה זו ענה המערער לפנייתו של טלמון. כזכור, לפי גרסתו של המערער: הוא נפרד מקניג, גורן והמנוח בשעה 17:00 ונפגש שוב עם שני הראשונים רק בשעה 24:00; כאשר בהזדמנות זו קיבל מהם את מכשיר הטלפון הנייד של המנוח. אין בפי המערער הסבר לעובדה שהוא החזיק במכשיר הטלפון הנייד של המנוח כבר בשעה 22:00, היא השעה שבה התקשר עמו טל טלמון. המערער טען בפנינו, כי טל טלמון משקר וכי הוא לא קיים עימו שיחות כלשהן כנטען על ידו. ברם, בית-המשפט המחוזי בחר לתת אמון בעדותו של טל טלמון; והמערער לא הראה לנו סיבה להתערב בהחלטתו זו. טל טלמון אינו קשור בדרך כלשהי למעשה הרצח; ואין כל סיבה נראית לעין להניח כי הוא משקר. רויטל לוקוב העידה בבית המשפט המחוזי כי בליל הרצח, כשהמנוח נכנס לביתה שבכפר ויתקין, היא ראתה דמות במכוניתו של המנוח; ולדעתה, ברמת הסתברות של 99%, היה זה המערער (עמ' 60 לפרוטוקול). העדה הקפידה לדייק בדבריה וציינה, כי היא איננה מסוגלת לקבוע זאת בוודאות, שכן לא ראתה את פניה של הדמות. עדות זו אינה מספיקה כשלעצמה לקביעה ודאית כי המערער הוא שהיה ברכב. ברם, כוחה עמה לשמש אחד מרכיביו של מקבץ ראיות בהקשר זה; ובתור שכזו מתוסף משקלה למשקל הראיות האחרות, שאינן מותירות מקום לספק, שהמערער אכן נמצא בליל הרצח ברכב של המנוח בדרכו לחיפה. המערער טוען, כי עדותה של רויטל לוקוב נובעת ממניעים נקמניים. ברם, הדבר אינו מתישב עם הזהירות שבה נקטה כאשר הבהירה שזיהוי המערער על ידה איננו וודאי. ג. טענת האליבי: סיכום סיכומם של דברים: לא זו בלבד שלא הוצבה לטענת האליבי של המערער תשתית ראייתית נאותה; הנה חייבת היא לסגת מפני כוחן הראייתי המשולב של עדויות קניג וגורן, הנתמכות במכלול גורמים אוביקטיביים המתיישבים ותומכים בגרסתם, כמפורט לעיל. 9. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אין מקום להתערבות מצידנו בקביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי גרסאות ההגנה שהעלה המערער להגנתו - לרבות גרסת האליבי - הן שיקריות; וכי קיימת תשתית ראייתית מוצקה להרשעתו ברצח. אשר על כן, הנני מציע לחברי הנכבדים לדחות את ערעורו של המערער, ולהשאיר את הרשעתו בעבירת הרצח על כנה. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט שופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט קדמי. ניתן היום, י' באלול תש"ס (10.9.00). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98042970.H05