אהרון דב קמחי נ. פורמלי - בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4295/95 בג"ץ 4062/96 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר בבג"ץ 4295/95: אהרון דב קמחי נגד המשיבים בבג"ץ 4295/95: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. דיור לעולה בע"מ 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל העותרת בבג"ץ 4062/96: דיור לעולה בע"מ נ ג ד המשיבים בבג"ץ 4062/96: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. אהרון דב קמחי 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל התנגדות לצווים על-תנאי תאריך הישיבות: יג' בשבט תשנ"ז (21.1.97) יט' באדר א' תשנ"ז (26.2.97) בשם העותר בבג"ץ 4295/95 והמשיב 2 בבג"ץ 4062/96: עו"ד חיים ברנזון, עו"ד יוסף גרוס, עו"ד גדעון רובין בשם המשיבה 2 בבג"ץ 4295/95 והעותרת בבג"ץ 4062/96: עו"ד אשר חלד, עו"ד צבי טרלו, עו"ד משה פרדס בשם המשיבה 3 בבג"ץ 4295/95 ובבג"ץ 4062/96: עו"ד חיים בר שדה פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: עתירות, מזה ומזה, נגד פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה. העובדות 2. העותרת בבג"ץ 4062/96, "דיור לעולה" בע"מ (להלן: דיור לעולה), היא חברה שבזמן הרלוואנטי (ועד לשנת 1990) היו כל מניותיה מוחזקות (בהחזקה ישירה ובהחזקה עקיפה) בידי הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (המשיבה 3; להלן: הסוכנות). הסוכנות מנהלת את החברות שבשליטתה באמצעות הזרוע הביצועית שלה, רשות החברות של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (להלן: רשות החברות), המוסמכת, על-פי תקנונה, להפעיל כל כוח הנתון לסוכנות, לרבות את כוחה כבעלת מניות. גם כוחה של הסוכנות, כבעלת השליטה בדיור לעולה, הופעל באמצעות רשות החברות. העותר בבג"ץ 4295/95, אהרון דב קמחי (להלן: קמחי) כיהן, החל ביום 1/9/77, כיושב-ראש פעיל של דירקטוריון דיור לעולה, והחל מיום 1/6/85 שימש, ללא קבלת שכר נוסף, גם כמנהלה הכללי. בחוזה שכרתו הצדדים ביום 20/11/77, נקצבה תקופת שירותו של קמחי בדיור לעולה לשנתיים מיום מינויו לכהונת יושב-ראש הדירקטוריון. עם זאת היתנו הצדדים ביניהם, כי "תוקפו של הסכם זה יוארך מידי פעם לשנתיים נוספות, אלא אם כן הודיע צד כלשהו למשנהו, 6 חודשים לפני תום תוקפו, על אי הארכתו". ארבע פעמים נתארך תוקפו של החוזה "אוטומטית", על-פי הנוסחה המוסכמת, בכל פעם לשנתיים. בשנת 1986 פנה קמחי אל אריה דולצ'ין ז"ל, מי שהיה אז יושב-ראש הנהלת הסוכנות וכיהן גם כיושב-ראש רשות החברות, בבקשה להאריך את תוקף החוזה עימו - שמכוח הארכתו האחרונה נקצב תוקפו עד לסוף אוגוסט 1987 - בחמש שנים נוספות. מר דולצ'ין הסכים להארכת תוקפו של החוזה בארבע שנים נוספות, היינו עד לסוף אוגוסט 1991; וביום 3/12/86 החליט דירקטוריון דיור לעולה לאשר את ההארכה. 3. בשנת 1987 מונה מר ארווין לוי, תחת מר דולצ'ין, לכהונת יושב-ראש רשות החברות. ביום 31/12/87 התכנסה האסיפה הכללית של דיור לעולה לבחירת חברי הדירקטוריון. בתקנות ההתאגדות של דיור לעולה נקבע, לעניין שיטת הבחירה, כלהלן: "76. באסיפה הרגילה הראשונה (המייסדת) של החברה יתפטרו כל המנהלים ממשרתם. אחרי זה ייבחרו מנהלים מדי פעם בפעם על מנת להישאר במשרתם במשך שנתיים. בסוף כל תקופה של שנתיים יתפטרו כל המנהלים ממשרתם. 77. מנהל שהתפטר יוכל להיבחר שנית. 78. באסיפה שבה מתפטר מנהל בדרך האמורה תוכל החברה למלא את המשרה שמתפנית על ידי בחירת איש אחר, ואם לא תעשה כך ייחשב המנהל המתפטר כאילו נבחר שנית מלבד אם מחליטים באותה האסיפה לא למלא את המשרה שמתפנית". קמחי פעל על-פי מצוותה של תקנה 76 והתפטר מן הדירקטוריון, אך על-פי הנחיה מוקדמת של מר לוי, בחרה האסיפה הכללית במועמד אחר לכהונת דירקטור תחתיו. בעקבות זאת הודיע מזכיר החברה לקמחי, כי לנוכח אי-בחירתו לדירקטוריון מופסקת לאלתר העסקתו בדיור לעולה. קמחי טען, כי הפסקת העסקתו, לפני תום תקופתו הקצובה של חוזה השירות עימו, מהווה הפרת חוזה, ודרש מדיור לעולה לשלם לו את מלוא שכרו וטובות ההנאה הנילוות עד לתום תקופת החוזה. דיור לעולה דחתה את דרישתו; ובטענה, כי בכך יוצאת היא ידי חובתה על-פי החוזה, שילמה לקמחי את שכרו במשך שישה חודשים נוספים (עד לסוף חודש יוני 1988). כן העמידה לרשותו סכום נוסף, שבהודעה ששיגרה לקמחי הוגדר על-ידה כ"פיצוי בקשר להפסקת כהונתך ולהפסקת השירות שנתת לדיור לעולה בע"מ בתקופה שמיום 1.9.87 עד 30.6.88". ההליכים בערכאות בית הדין לעבודה 4. קמחי הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו. מלכתחילה היפנה את תביעתו רק נגד דיור לעולה. בשלהי שנת 1990, לאחר שהשליטה בדיור לעולה נמכרה למשקיע פרטי, צירף לתביעתו גם את הסוכנות וכן את יושב-ראש רשות החברות, מר לוי. בתביעה נגד דיור לעולה נטען, כי פיטרה את קמחי מעבודתו בניגוד לתנאי חוזה-עבודה, על-פיו הובטח להעסיקו עד סוף אוגוסט 1991, ולפיכך יש לחייבה לפצות את קמחי בסכום השווה למלוא שכרו והתשלומים הנילווים עד לתום תקופת החוזה. כן נטען שקמחי זכאי לקבלת פיצויי-פרישה מוגדלים. בתביעה נגד הסוכנות ולוי נטען, כי קמחי פוטר עקב הוראתו המפורשת של מר לוי, שלא לבחור בו כדירקטור לתקופת כהונה נוספת, וכי במתן הוראה זו ביצע לוי כלפי קמחי עוולה של גרם הפרת חוזה, שהאחריות בגינה מוטלת גם על הסוכנות. דיור לעולה והסוכנות כפרו בסמכותו של בית הדין לעבודה. דיור לעולה טענה, כי יחסיה עם קמחי לא היו יחסי מעביד ועובד. הסוכנות טענה לחוסר יריבות והיעדר עילה. עם זאת הצהירה, כי היא נוטלת אחריות למעשי יושב-ראש רשות החברות שלה, ולנוכח הצהרה זו נמחקה התביעה האישית נגד מר לוי. להגנתן לגוף העניין טענו דיור לעולה והסוכנות, כי הארכת תוקפו של החוזה עם קמחי מעבר לשנתיים נגדה את תקנונה של דיור לעולה; כי חרף האמור בחוזה עמדה להן זכות להביא לסיום את כהונתו של קמחי בכל עת; וכי ההחלטה להעבירו מכהונתו נתקבלה עקב תיפקודו הלקוי. 5. בית הדין האזורי לעבודה קבע, כי בין קמחי לבין דיור לעולה התקיימו יחסי עובד ומעביד, ומכאן שלבית הדין נתונה סמכות לדון בתביעה. בית הדין קיבל את הטענה, כי הארכת תקופת החוזה בארבע שנים נוספות נגדה הוראה מהותית בתקנות דיור לעולה, המגבילה את משך כהונת הדירקטורים לשנתיים בכל פעם. מטעם זה יש בהארכה משום חריגה מסמכות (אולטרה וירס), ולכן אינה אכיפה. עם זאת נקבע, שקמחי זכאי לפיצוי בגין מלוא תקופת החוזה. בפסק הדין נקבע, שקמחי פוטר, לא רק בניגוד לתנאי החוזה עימו, אלא גם בניגוד להוראת תקנה 82(א) לתקנונה של דיור לעולה. תקנה זו תולה את יכולת החברה "להוציא מנהל לפני תום משרתו" בקבלת החלטה יוצאת מן הכלל, וביחס לפיטוריו של קמחי לא קיבלה האסיפה הכללית כל החלטה כזאת. כן קבע בית הדין, כי לדיור לעולה לא קמה עילה מוצדקת להפסקת כהונתו של קמחי, וכי פיטוריו מבלי להעמידו על טענות הנוגעות לתיפקודו, ומבלי ליתן לו הזדמנות להגיב עליהן, מפירים את כללי הצדק הטבעי. בשל כל אלה פסק בית הדין האזורי לחייב את דיור לעולה לפצות את קמחי בגין מלוא הפסד השכר והתשלומים הנילווים שהיה זכאי לקבל אילו קוים החוזה עימו עד סוף התקופה המוסכמת, אך דחה את תביעתו של קמחי לפיצויי-פרישה מוגדלים. ביחס לסוכנות נקבע, כי היא אשר גרמה (בהוראתו של מר לוי), שדיור לעולה תפר את החוזה עם קמחי. משנמצאה אחראית לעוולה של גרם הפרת חוזה חויבה הסוכנות, בחבות הדדית עם דיור לעולה, לפצות את קמחי במלוא הסכום שנפסק לזכותו. 6. שלושת בעלי הדין ערערו על פסק הדין. בית הדין הארצי דחה את טענות דיור לעולה והסוכנות בנושא סמכות השיפוט. לעניין זה קבע בית הדין, כי בכהונתו כדירקטור וכיושב-ראש הדירקטוריון אכן שימש קמחי כאורגן (להבדיל מ"עובד") של דיור לעולה. אלא שקמחי, במקביל לכהונתו בדירקטוריון, גם עבד בדיור לעולה. אחיזה לטענת קמחי, שמעת מינויו כיושב-ראש הדירקטוריון של דיור לעולה נעשה גם לעובד החברה, נמצאה לבית הדין גם בנוסח החוזה מיום 20/11/77, בו הוגדרו "תנאי עבודתו" של קמחי. אף מכלול התנאים שנקבעו, שזולת משכורת כללו גם חופשה שנתית, חופשת מחלה, דמי הבראה וקופת תגמולים, העיד, לדעת בית הדין, כי הצדדים אכן כיוונו לכך שקמחי יהיה עובד החברה ולא רק דירקטור שלה. אך הביסוס העיקרי למסקנה זו נמצא לבית הדין בהכרעתו העובדתית של בית הדין האזורי, שקמחי הקדיש את כל כוח עבודתו ומרצו לניהול ענייני דיור לעולה, היה מעורה היטב בכל עסקיה, נפגש מדי שבוע עם מנהלי האגפים שלה וגילה עניין בכל ההיבטים הביצועיים של עבודותיה. בית הדין קבע, כי ההכרעה בשאלה אימתי דירקטור ייחשב גם כעובד צריכה להיגזר מן העובדות שהוכחו במקרה הנתון; וקמחי הניח תשתית עובדתית מספקת לטענתו, שבמשך כל תקופת כהונתו בהנהלת דיור לעולה אף נמנה עם עובדיה של החברה. משנדרש לערעורים על גוף ההכרעה, קיבל בית הדין הארצי את ערעורה של הסוכנות וביטל את חיובה בגין עוולה של גרם הפרת חוזה, ומנגד דחה את ערעורו של קמחי על דחיית תביעתו לפיצויי-פרישה מוגדלים. אך עיקר פסק-דינו הוקדש לערעורה של דיור לעולה. בית הדין דחה את טענת דיור לעולה, בדבר קיום עילה מוצדקת להפסקת עבודתו של קמחי, וקבע, כי בהפסיקה את עבודתו הפרה את החוזה עימו. עם זאת קיבל את טענתה, כי על-פי תקנותיה אסור היה לדירקטוריון שלה להאריך את תוקף החוזה עם קמחי לארבע שנים נוספות. הארכה זו, קבע, היתה אולטרה וירס (במובן של חריגה מהרשאה), ולפי סעיף 105(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג1983-, אין לה תוקף כלפי דיור לעולה. ראשית, מפני שלא יכול להיות ספק שקמחי, כיושב-ראש הדירקטוריון, "ידע או היה עליו לדעת" את הוראות התקנון. ושנית, מפני שלא נטען, ולבטח לא הוכח, כי האסיפה הכללית של דיור לעולה אישרה את הארכת תוקף החוזה. לעניין זה צוין, כי בעובדה שהארכת תוקפו של החוזה (על-ידי הדירקטוריון) נעשתה באישור יושב-ראש הנהלת הסוכנות, שהיתה בעלת השליטה בדיור לעולה, אין כדי להכשירה. בנסיבות אלו, נקבע בפסק הדין, תקופת החוזה שיש להתחשב בה, לעניין גובה הפיצוי בשל הפרת החוזה, אינה יכולה לכלול אלא הארכה בשנתיים מיום סיומה של התקופה הקודמת, היינו עד סוף אוגוסט 1989. כיון שדיור לעולה שילמה לקמחי את שכרו עד לסוף יוני 1988, הוגבל חיובה לארבעה-עשר חודשים נוספים. העתירות 7. שתי העתירות שלפנינו מופנות נגד פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה. את עתירתו, שהוגשה לבית המשפט ביום 6/7/95, צימצם קמחי לשתיים מקביעותיו של בית הדין הארצי: הקביעה שהחלטת דיור לעולה, להאריך את חוזה העבודה עימו לתקופה של ארבע שנים, בטלה מחמת חריגה מכוחות החברה (אולטרה וירס) כהגדרתם בתקנות ההתאגדות. והקביעה כי הסוכנות לא גרמה לכך שדיור לעולה תפר את החוזה עימו. ומשהובאה עתירתו לפני הרכב (ביום 4/1/96) הוצא בה צו-על-תנאי. עתירת דיור לעולה הוגשה לבית המשפט ביום 6/6/96, היינו אחד-עשר חודשים לאחר עתירתו של קמחי. בראש ובראשונה הלינה דיור לעולה על דחיית ערעורה בנושא הסמכות. היא חזרה על טענתה, כי בינה לבין קמחי לא התקיימו יחסי מעביד ועובד, ומכאן שלבית הדין לעבודה כלל לא היתה סמכות לדון בתביעת קמחי. לחלופין טענה, כי בית הדין הארצי שגה בקבלו את ערעורה על גובה החיוב רק בחלקו, ומן הדין היה שיקבע כי לא מוטלת עליה חובה לשלם לקמחי פיצוי כלשהו. ביום 9/6/96 הוציא השופט התורן צו-על-תנאי בעתירת דיור לעולה והורה, כי היא תידון ביחד עם עתירתו של קמחי. שמענו אפוא את טיעוני הפרקליטים בשתי העתירות בצוותא חדא. ביום 26/2/97 נשלמה שמיעת הטענות וביום 11/3/97 קיבלנו את הודעת הפרקליטים, כי ניסיונם להתפשר נכשל. צר לי על העיכוב במתן פסק-דיננו, שכתיבתו נתעכבה תחת ידי. מסקנתי, אותה אנמק להלן, היא, שדין שתי העתירות להידחות. וכמתחייב מתוכן הטענות אתייחס תחילה לעתירת דיור לעולה בשאלת סמכותו של בית הדין לעבודה. סמכות בית הדין לעבודה - שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד 8. לטענת בא-כוחה של דיור לעולה - בה תמך גם בא-כוחה של הסוכנות - שגה בית הדין הארצי בקביעתו, כי במקביל לכהונתו כיושב-ראש הדירקטוריון היה קמחי גם "עובד" של דיור לעולה. בקביעה זו, טענו הפרקליטים המלומדים, יש משום טשטוש ההבחנה בין אורגן של תאגיד לבין עובד שלו. בקביעתו האמורה, אליה הגיע תוך שימוש במבחנים מוטעים, סטה בית הדין מהלכות בית המשפט העליון ואף מפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. קמחי, טענו, מעולם לא היה ולא נחשב "עובד". הוא אכן היה יושב-ראש פעיל של הדירקטוריון. בניגוד לטענתו, מעולם לא מונה על-ידי דיור לעולה כמנהל עסקים, הגם שנכון שבפועל מילא בחלק מן התקופה גם תפקיד זה, ש"נבלע" בתפקידו כדירקטור פעיל. בחוזה שנכרת עימו נקבעו תנאי שירותו, בכללם המשכורת ותשלומים אחרים, אך זאת רק בגין תפקידו כיושב-ראש הדירקטוריון; ובניגוד לקביעת בית הדין הארצי, אין בחוזה זה כל אחיזה לכוונת הצדדים לראות בקמחי עובד. יתר על כן: התנאת הצדדים במסגרת החוזה אינה מעלה או מורידה, שכן, על-פי המבחן הקובע, דירקטור פעיל יכול להיחשב כעובד החברה רק מקום בו מוכחת הבחנה ברורה בין תפקידיו כדירקטור לבין תפקידיו כעובד. ובמקרהו של קמחי הבחנה כזאת, בין כפל תפקידים, לא הוכחה. פעילותו היומיומית הרצופה בעסקי דיור לעולה נעשתה, כל-כולה, במסגרת תפקידו כדירקטור פעיל; וקמחי לא הראה כי מילא גם תפקיד של עובד, שניתן להבחין בינו לבין תפקידו כדירקטור פעיל. בפסק-דינו - אומרים פרקליטי דיור לעולה והסוכנות - יצר בית הדין הארצי "מודל נורמאטיווי" חדש של דירקטור-עובד שאין לו אחיזה בדין; ומשום השלכתו האפשרית של פסק הדין, על מעמד המכהנים בדירקטוריונים של תאגידים שונים, מן הראוי שבית-משפט זה יראה להתערב בו ויעמיד את הדין על מכונו. 9. בא-כוחו של קמחי, שהשיב על טענות אלו לגופן, הקדים וטען, כי דין עתירתה של דיור לעולה להידחות על הסף, בשל השיהוי הכבד בהגשתה ולנוכח השלמתה המעשית של דיור לעולה עם תוצאות פסק-דינו של בית הדין הארצי. בטענות-סף אלו יש טעם רב. כאמור, עתירת דיור לעולה הוגשה לבית המשפט כאחד-עשר חודשים לאחר המועד בו הוגשה עתירתו של קמחי וקרוב לשלושה-עשר חודשים לאחר מתן פסק-דינו של בית הדין הארצי. במהלך תקופה זו נטלה דיור לעולה חלק בהליך לפני בית הדין האזורי לעבודה, במסגרתו נתבקש בית הדין לקבוע את גובה החוב הפסוק לפי פסק-דינו של בית הדין הארצי. הימנעותה במשך כל אותה תקופה מהגשת עתירה, בשאלת-מפתח הנוגעת לסמכותו של בית הדין לעבודה, והשתתפותה בהליך המשלים לפני בית הדין האזורי, מעידות על דיור לעולה כי השלימה עם הכרעתו של בית הדין הארצי. אלמלא כן, הדעת נותנת שהיתה נזעקת להגיש את עתירתה סמוך לאחר מתן פסק-דינו של בית הדין הארצי, ולמצער, סמוך לאחר המועד בו הוגשה עתירתו של קמחי. בהשהיית עתירתה במשך שנה תמימה יש יותר מאשר אות וסימן לכך, כי לא כפירתה בסמכותו של בית הדין לעבודה, ולא החשיבות העקרונית הכללית של טענותיה בעיני עצמה, הן שהינחו את דיור לעולה להגיש את עתירתה, אלא הרצון להתמודד עם עתירתו של קמחי בהצבת "עתירה נגדית" מול עתירתו. אך משהגעתי למסקנה, כי גם לגופה דין עתירתה של דיור לעולה להידחות, נמניתי וגמרתי שלא לסלקה על הסף מחמת שיהוי. בשלב זה אנמק רק על שום מה, לדעתי, אין יסוד להתערבותנו בפסק-דינו של בית הדין הארצי בשאלת סמכותו של בית הדין לעבודה. את טעמיי לדחיית חלקה השני של עתירת דיור לעולה אפרט, להלן, במסגרת הדיון בהשגות בעלי הדין על צדקת הכרעתו של בית הדין הארצי לגופה. 10. אני סבור, כי בית הדין הארצי רשאי היה לקבוע, כי בין קמחי לבין דיור לעולה התקיימו יחסי עובד ומעביד. בפסק הדין המנחה לסוגייתנו - ע"א 536/65 כץ נ' חברת "קציף" בע"מ, פ"ד כ(3) 533 - נקבעו הכלל והחריג לכלל. הכלל הוא, כי דירקטור הפועל אך ורק במסגרת תפקידו בדירקטוריון, ואפילו מקבל הוא על כך משכורת או תגמול אחר, אינו נחשב כעובד החברה. עם זאת, אין מניעה שדירקטור יתקשר עם החברה בחוזה עבודה ואז ניתן יהיה לראותו כבעל תפקיד כפול: נציג החברה הפועל בשמה וכן עובד החברה אשר לו זכויות וחובות כלפיה (ראו בעמ' 541 שם). ודוק: כדי שדירקטור ייחשב כ"עובד" אין הכרח להוכיח - ככל שנטען לפנינו - כי, בנוסף לתפקידיו כדירקטור, מילא בחברה גם תפקיד של עובד. גם דירקטור פעיל, שעל-פי הסכם עם החברה מקדיש את כל זמנו לפעילותה ועסקיה, עשוי עקרונית להיחשב כ"עובד", לצורך זה או אחר (ראו: ע"א 354/57 ו.ס.ט. בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד יג 104, 109; דב"ע לד3-60/ עיזבון בלה ורי המנוח - לאורווי בע"מ, פד"ע ו 10; וכן: י' גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה (תשמ"ט1989- עמ' 95-93). שאלת המבחן בכגון דא היא, כלום ניתן להבחין בין מעמדו של הדירקטור כאורגן של החברה לבין מעמדו כעובד. משמע, לא אפשרות ההבחנה בין "תפקידים" שונים היא הנותנת, אלא אפשרות ההבחנה בין שתי מערכות יחסים מקבילות המתקיימות בינו לבין החברה. הנחת המוצא אכן היא, שדירקטור ולוא גם פעיל לא ייחשב כעובד החברה, והנטל להוכיח היפוכו של דבר מוטל על הטוען. אך, בניגוד לנטען לפנינו, הרי שבגיבוש הכרעתו לעניין זה עשוי בית המשפט להיעזר, בין היתר, גם בבירור כוונת הצדדים. עמד על כך השופט בך: "הגבול בין חבר בתאגיד, העובד בתאגיד בתוקף היותו חבר (או 'בעל שליטה'), לבין חבר, העובד בתאגיד כ'עובד' והכנסתו היא 'משכורת', הינו לעתים דק וגמיש, ומבחנים שונים משמשים כאמצעי עזר לסייע לשופט להכריע בעניין. כך ישאל עצמו בית המשפט, בין היתר: מה הייתה כוונת הצדדים, כאשר חתמו על הסכם העבודה? האם החבר-העובד סר למרות ה'מעביד'? האם שכרו עומד בפרופורציה לתפקידו ולערך הריאלי של עבודתו בשוק העבודה?" (ע"א 85/86 דננברג נ' וולף, פ"ד מב(3) 465, בעמ' 471). כן יצוין כי לאחרונה הגמיש בית המשפט את המבחנים להכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד (ראו: דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה - טרם פורסם). 11. על יסוד הראיות שבאו לפניו קבע בית הדין האזורי לעבודה, שבין דיור לעולה לבין קמחי נתקיימו יחסי מעביד ועובד. בית הדין הארצי לעבודה, שבחן קביעה זו, לא ראה יסוד להתערב בה. אף אני לא רואה יסוד להתערב בקביעה האמורה. לדידי, אין בה כל חידוש הלכתי, לבטח אין בה משום יצירת "מודל נורמאטיווי" חדש, ואף לא טעות משפטית גלויה ביישום ההלכה. לאמיתו של דבר, אין בה יותר מהכרעה פרטנית, המתייחסת למקרה אינדיווידואלי. בין שערכאות בית הדין לעבודה צדקו בהערכת הראיות בנושא זה, ובהסקת המסקנה העובדתית הנלמדת מהן, ובין ששגו בכך, אין קביעתן מגלה עילה מוצדקת להתערבותנו בה. עתירת קמחי: חריגה מהוראות התקנון 12. עתירת קמחי מתמקדת, כאמור, בשתי סוגיות; ואפתח בהשגותיו על צדקת קביעתו של בית הדין הארצי, כי החלטת דיור לעולה, להאריך את תוקף החוזה עימו למשך ארבע שנים נוספות, היא בטלה מאחר ונתקבלה תוך חריגה מהוראות התקנון. באי-כוחו של קמחי קיוו לשכנענו, כי בהארכת החוזה עם קמחי, למשך ארבע שנים נוספות, לא נפל כל פגם. לעניין זה היו בפיהם טענות לרוב. שתי טענותיהם העיקריות, שרק עליהן מוצא אני טעם להתעכב, הן: האחת, כי ההחלטה להאריך את תוקף החוזה לא חרגה מהרשאת התקנון; והשניה, כי אישורה מראש של ההחלטה, על-ידי יושב-ראש הנהלת הסוכנות, הינו, לכל הפחות, שקול לאישורה בדיעבד על-ידי האסיפה הכללית לפי סעיף 105(א) לפקודת החברות. לחלופין טענו הפרקליטים המלומדים, כי גם אם הארכת החוזה עם קמחי לתקופה נוספת של ארבע שנים נעשתה תוך חריגה מהרשאה, חובתה החוזית של דיור לעולה כלפי קמחי לא נגרעה, וקמחי היה זכאי (כפי שקבע בית הדין האזורי) לפסיקת פיצויי קיום בגין מלוא הנזק שנגרם לו. 13. עד שאדון בטענות אקדים ואביא את הוראות התקנון הצריכות לדיון. מיד ניווכח, כי הללו מורכבות משתי מערכות תקנוניות: מקורית ומשלימה. מלכתחילה עמדו על כנן רק תקנות ההתאגדות של דיור לעולה. אשוב ואזכיר את נוסח תקנות 76 ו78-, אותן כבר הבאתי, ואוסיף עליהן את תקנה 82(א), רישה, אותה כבר הזכרתי אך טרם הבאתי: "76. באסיפה הרגילה הראשונה (המייסדת) של החברה יתפטרו כל המנהלים ממשרתם. אחרי זה ייבחרו מנהלים מדי פעם בפעם על מנת להישאר במשרתם במשך שנתיים. בסוף כל תקופה של שנתיים יתפטרו כל המנהלים ממשרתם". "78. באסיפה שבה מתפטר מנהל בדרך האמורה תוכל החברה למלא את המשרה שמתפנית על ידי בחירת איש אחר, ואם לא תעשה כך ייחשב המנהל המתפטר כאילו נבחר שנית מלבד אם מחליטים באותה האסיפה לא למלא את המשרה שמתפנית". "82.(א) החברה יכולה לפי החלטה יוצאת מהכלל להוציא מנהל לפני תום מועד משרתו ותוכל לפי החלטה רגילה למנות אדם אחר במקומו ...". שלוש התקנות הללו, שעמדו בתוקפן במועד כריתתו (בשנת 1977) של החוזה בין דיור לעולה לבין קמחי, מהוות את המערכת התקנונית המקורית הדרושה לדיון. אלא שביום 14/6/79 החליטה האסיפה הכללית של דיור לעולה לשנות את תקנונה בהוספת תקנה 1א'. להלן, ככתבו, נוסח השינוי: "לאחר התקנה מס' 1 מתקנות ההתאגדות של החברה תבוא תקנה 1 א' כדלקמן: א. החברה, מועצת המנהלים של החברה וכל חבר במועצת המנהלים או בועדה מועדותיה, המנהל הכללי, מנהל העסקים (אם ישנו כזה) וכן כל נושא משרה בחברה וכל פקיד ועובד של החברה יקיימו וימלאו, במלואן במועדן ובמדויק, אחר כל הוראות תקנון רשות החברות של הסוכנות היהודית לא"י, כפי שתקנון זה יעמוד בתוקפו מפעם לפעם. תקנון רשות החברות של הסוכנות היהודית מצורף לתקנה זו ומהווה חלק בלתי נפרד מתקנות החברה. ב. החברה תעמוד לביקורתו של מבקר הסוכנות היהודית לא"י ותושיט לו את כל הסיוע הדרוש לקיום הבקורת האמורה. ג. בכל מקרה של סתירה או אי התאמה בין הוראות תקנה זו והוראות תקנה כל שהיא של תקנות החברה - עדיפות הוראות תקנה זו. ד. בכפוף להוראות תקנה זו לעיל, האמור בתקנה זו בא להוסיף על הוראות תקנות החברה ולא לגרוע מהן". ביום 2/9/79 נרשם דבר שינוי התקנון בידי רשם החברות. תקנה 1א' החדשה הטמיעה לתוך תקנונה של דיור לעולה את הוראות תקנון רשות החברות, על קרבו ועל כרעיו. ושינוי זה הוסיף למערכת התקנונית המקורית, הדרושה לענייננו, את תקנה 16 לתקנונה של רשות החברות. וכך מורה תקנה 16: "16. המוסדות יהיו רשאים למנות את נציגיהם בדירקטוריון של חברה על ידי מתן הודעה בכתב, אשר תשלח בדואר רשום למשרדה הרשום של החברה וכן יהיו רשאים לפטר מפעם לפעם, נציג אחד או יותר על ידי מתן הודעה בכתב, כאמור, לחברה ולמנות נציג או נציגים אחרים תחתם. עד אשר יתוקנו תקנות ההתאגדות של החברות ויותאמו להוראות סעיף זה ימונו נציגי המוסדות בדירקטוריון של חברה, בהתאם להוראות תקנות ההתאגדות של החברה הנדונה". יצוין כי "המוסדות", כהגדרתם בתקנון רשות החברות, כוללים את הסוכנות, ואילו הגדרת המונח "חברה", בתקנון האמור, כוללת חברות שבשליטתה (הישירה או העקיפה) של הסוכנות. אין אפוא ספק, כי במועד הרלוואנטי היתה דיור לעולה בגדר "חברה" כמשמעה בתקנון רשות החברות, וכי גם תקנה 16 הנ"ל חלה עליה. 14. כבר ציינתי, כי במועד כריתת החוזה המקורי, בין דיור לעולה לבין קמחי, עמדה בתוקפה רק המערכת התקנונית המקורית, היינו תקנות 76, 78 ו82-(א) לתקנות דיור לעולה. אוסיף עתה, כי במועד החלטת הדירקטוריון, להאריך את תוקף החוזה עם קמחי בארבע שנים נוספות (בשנת 1986), כללו תקנותיה של דיור לעולה, מכוח שינוין האמור, גם את תקנותיה של רשות החברות, בכללן תקנה 16 הנ"ל. לנפקותה של הוראה זו להכרעה בסוגייתנו עוד אשוב. אך יושם-לב, מעתה, כי תקנה 1א' דירגה את רמתן הנורמאטיווית היחסית של תקנות דיור לעולה לעומת תקנותיה של רשות החברות. בתקנת-משנה 1א(ג) נקבע, כי "בכל מקרה של סתירה או אי התאמה בין הוראות תקנה זו והוראות תקנה כל שהיא של תקנות החברה - עדיפות הוראות תקנה זו". תקנת-משנה ד' מורה אמנם, כי האמור בתקנה 1א' בא להוסיף על הוראות תקנותיה של דיור לעולה ולא לגרוע מהן, אך הוראה זו (כמובהר ברישתה) כפופה להוראת תקנת-משנה ג' הנ"ל, בדבר העדיפות הנתונה, בכל מקרה של סתירה או אי-התאמה בין הוראותיהן של התקנות השונות, להוראות תקנותיה של רשות החברות. 15. על רקע זה אתייחס, כסדרן, לשתי הטענות העיקריות שהעלו באי-כוחו של קמחי בנושא החריגה מהוראות התקנון. טענתם הראשונה, כאמור, היתה, כי בהארכת החוזה עם קמחי בארבע שנים נוספות לא נפל פגם של חריגה מהוראות התקנון. את קביעתו, שהארכת החוזה חרגה מסמכות הדירקטוריון, ביסס בית הדין הארצי על הוראת תקנה 76. מן האמור בתקנה זו - כי המנהלים ייבחרו "על מנת להישאר במשרתם במשך שנתיים", וכי "בסוף כל תקופה של שנתיים יתפטרו כל המנהלים ממשרתם" - העלה בית הדין, כי מינוי מנהל לתקופה העולה על שנתיים חורג מהוראת התקנה. באי-כוחו של קמחי טענו, כי תקנה 76 אינה מגבילה את האפשרות למנות מנהל מראש לתקופה העולה על שנתיים, אלא אך קובעת כי הארכת כהונת מנהל מעבר לשנתיים, בשנתיים נוספות, מותנית בהחלטת האסיפה הכללית. מכאן שהחלטת הדירקטוריון, להאריך את החוזה עם קמחי, לא חרגה מהרשאת התקנון. לכל היותר ניתן לומר, כי בהיות החוזה כפוף לתקנון, יש לקרוא לתוכו "תנאי מפסיק" אשר הפעלתו אינה תלויה ברצון מועצת המנהלים אלא ברצון האסיפה הכללית, שבתום שנתיים למינוי מנהל בכוחה להפסיק את כהונתו. 16. דינה של טענה זו להידחות גם על יסוד ההסדר שנקבע בתקנונה המקורי של דיור לעולה, ומקל וחומר - על יסוד ההסדר שנקבע בתקנה 16 לתקנון רשות החברות. אנמק ראשון - ראשון. תקנות 76 ו78- אינן מתוות דרך להפסקת כהונתו של מנהל בהחלטת האסיפה הכללית. הפסקת כהונתו של מנהל, על-פי תקנה 78, מהווה פועל-יוצא מהחלטת האסיפה הכללית לבחור באדם אחר למשרתו הפנויה של המנהל היוצא. האפשרות לבחור באדם אחר תלויה בהתפטרותו של המנהל היוצא, כמצוות תקנה 76; וחובת ההתפטרות האמורה נובעת מסיום כהונתו של המנהל, שמלכתחילה נבחר למשך שנתיים. מינוי מנהל, מלכתחילה, לתקופה ארוכה משנתיים משבשת את כל מהלכי השרשרת; ואחת מתוצאות השיבוש היא, שלאסיפה הכללית אין כוח לפטרו בהחלטה רגילה. האסיפה הכללית אמנם מוסמכת, על-פי תקנה 82(א), "לפי החלטה יוצאת מהכלל להוציא מנהל לפני תום משרתו". חיוניותה של תקנה זו, ליכולת השליטה של האסיפה הכללית על אופן ניהולה של החברה, היא גלויה וברורה; שכן, אלמלא תקנה 82(א), ולנוכח ההסדר הקבוע בתקנה 76, לא היה ביכולת האסיפה הכללית לפטר מנהלים במהלך כהונתם. כשלעצמי אני סבור, כי תקנה 82(א) אינה מקנה לאסיפה הכללית סמכות לעשות את אשר תקנה 76 מונעת ממנה. מכאן שתקנה 82(א) אינה מתירה לאסיפה הכללית להעביר את המנהל מתפקידו, כרצונה ובכל עת, ואינה מעמידה לה עילה לכך; אלא רק מתווה את הדרך הדיונית, בה מוטל על האסיפה הכללית לפעול, מקום בו היא מבקשת להעביר מנהל מתפקידו במהלך תקופת כהונתו. הווי אומר: בקבלת החלטה יוצאת מן הכלל, להעביר מנהל מתפקידו לפני תום מועד משרתו, נוטלת האסיפה הכללית אחריות למהלך. ואם לא יעלה בידי החברה להוכיח קיום עילה מוצדקת להפסקת כהונתו של המנהל, עלולה היא לשאת באחריות לתוצאות המעשה. מכאן שגם תקנה 82(א) אינה פותחת בפני האסיפה הכללית דרך להפעלת "תנאי מפסיק", הגלום כביכול בתנאי חוזהו של מנהל שמלכתחילה מונה לתקופה ארוכה משנתיים. ואולם, גם אם נניח, כי תקנה 82(א) עשויה להתפרש כמקנה סמכות לאסיפה הכללית, להעביר מנהל מתפקידו בכל עת, למרות שמלכתחילה נתמנה לתקופה קצובה של שנתיים, אין יסוד לקבל כי היא מאפשרת מינוי מנהל מלכתחילה לתקופה ארוכה משנתיים. בין ובין כך, כדי שתקנות 76, 78 ו82-(א) תוכלנה לדור בכפיפה אחת, את תקנה 76 יש לפרש כפשוטה; היינו, כמגבילה את כוח החברה למנות דירקטורים לתקופה העולה על שנתיים. יתר על כן: לנוכח הוראת תקנה 16 לתקנון רשות החברות, פירושה של תקנה 82(א) הוא מעבר לצורכי ההכרעה. 17. במועד בו החליט דירקטוריון דיור לעולה, להאריך את תוקף החוזה עם קמחי, חלה על דיור לעולה גם הוראת תקנה 16 לתקנון רשות החברות. תקנה 16, שנוסחה הובא לעיל, ביטאה את כוונתה הברורה של הסוכנות לשמור על הפררוגאטיווה שלה כבעלת המניות. מן האמור בתקנה 16, רישה, עולה כי הסמכות למנות את נציגי הסוכנות בדירקטוריון, והסמכות לפטר מי מהם בכל עת וכרצונה, נתונות לסוכנות לבדה. והוראה זו שללה מדיור לעולה את הכוח להתקשר עם מי שמונה על-ידי הסוכנות כנציגה בדירקטוריון בחוזה לתקופה קצובה כלשהי; משמע, אף לא לתקופה הקצרה משנתיים. וקמחי, כעולה מן ההשתלשלות העובדתית וכן מטיעוניו, מונה לכהונתו כנציג הסוכנות. אכן, עד לשינוי תקנונה של דיור לעולה, חל תקנונה של דיור לעולה גם על מינוים כדירקטורים של נציגי הסוכנות. כך גם הובהר בתקנה 16, סיפה, לתקנון רשות החברות, כי "עד אשר יתוקנו תקנות ההתאגדות של החברות ויותאמו להוראות סעיף זה ימונו נציגי המוסדות בדירקטוריון של חברה, בהתאם לתקנות ההתאגדות של החברה הנדונה". ואף מינויו של קמחי, והחוזה המקורי שנכרת עימו, התבססו על הוראת תקנה 76. ואולם, בהוסיפה לתקנונה את תקנה 1א' "התאימה" דיור לעולה את הוראות תקנונה בנושא מינוי דירקטורים להוראות תקנה 16 לתקנון רשות החברות. יתר על כן: בהוראתה המפורשת של תקנה 1א', שהוספה לתקנונה, היקנתה דיור לעולה (בכל מקרה של סתירה או אי-התאמה בין התקנות) מעמד של עדיפות לתקנות רשות החברות על פני תקנותיה שלה. בכך הוגבלה תחולת תקנות 76 ו78- לבחירת דירקטורים שאינם נציגי הסוכנות, ונשללה לחלוטין הרשאתה של דיור לעולה לבחור בנציגי הסוכנות כחברי הדירקטוריון שלה לתקופה קצובה כלשהי. ומיגבלה זו, שכבר היתה בתוקף במועד בו החליט דירקטוריון דיור לעולה להאריך את תוקף החוזה עם קמחי, אסרה על דיור לעולה להתקשר מראש עם קמחי לתקופה קצובה כלשהי. 18. פרקליטיו של קמחי הוסיפו, כאמור, וטענו, כי האישור שניתן על-ידי יושב-ראש הנהלת הסוכנות ורשות החברות (המנוח אריה דולצ'ין), להארכת תוקף החוזה עם קמחי בארבע שנים נוספות, מנע, מעיקרה, פגם של חריגה מהרשאה. טענה זו סמכה על ההנחה העובדתית, כי במועד הרלוואנטי היה מר דולצ'ין - בתוקף תפקידיו כיושב-ראש הנהלת הסוכנות ויושב-ראש רשות החברות - נציגה המוסמך של הסוכנות כבעלת מניותיה של דיור לעולה. לא ראיתי מקום לפקפק בהנחה העובדתית האמורה, אך דין הטענה להידחות. אישור מלכתחילה כאישור בדיעבד? 19. הטענה, כאמור, היא, כי אישורו של מר דולצ'ין, להארכת תוקף החוזה עם קמחי היה, לכל הפחות, שקול לאישור בדיעבד של חריגה מהרשאה על-ידי האסיפה הכללית, בהתאם לסעיף 105(א) לפקודת החברות. סעיף 105(א) קובע: "פעולה משפטית שנעשתה בשביל חברה ללא הרשאה ממנה או בחריגה מן ההרשאה, והצד שכלפיו נעשתה ידע או היה עליו לדעת על החריגה, אין לה תוקף כלפי החברה אלא אם אושרה בהחלטת האסיפה הכללית או אם מתן ההרשאה היה בסמכות הדירקטוריון - בהחלטת הדירקטורים". מכך שסעיף 105(א) מסמיך את האסיפה הכללית לאשר בדיעבד פעולה משפטית שנעשתה ללא הרשאה, או בחריגה מהרשאה, ביקשו הפרקליטים להעלות, כי, מקל וחומר, נתונה לאסיפה הכללית סמכות לאשר פעולה כזאת גם מראש. דא עקא, שהיקש זה, שמקורו בדיני השליחות, אינו כה מובן מאליו. ראשית, בקבלת ההנחה הפרשנית, שלאסיפה הכללית נתון כוח לאשר מלכתחילה חריגה מהוראות התקנון, המגבילות את הרשאתה היא, טמון קושי ניכר, ביחס לעצם האפשרות להטיל על האסיפה הכללית מיגבלות תקנוניות כלשהן. שנית, סעיף 105(א) נועד, על-פי תכליתו, לאפשר לאסיפה הכללית לאשר אד-הוק פעולה קונקרטית. ואישור כזה, השונה מהותית מהחלטה הצופה פני עתיד (הטעונה שינוי התקנון) יכול להינתן רק בדיעבד. פרופ' גרוס, העומד על כך, מציין: "המחוקק לא נקט בביטוי 'ואישור בדיעבד כמוהו כהרשאה מלכתחילה', ביטוי בו עשה שימוש בסעיף 6(א) לחוק השליחות. יתירה מזו, יש ליתן את הדעת לכך, כי באקט האישור אין החברה משנה באופן קבוע ודה-יורה את תקנונה. התקנון נותר כמות שהוא, אלא שפעולה חד-פעמית וקונקרטית אשר כבר בוצעה מקבלת אישור אד הוק ואין בו קביעת הנחייה הצופה פני העתיד והמנחה פעילות שוטפת עתידית ובלתי מסויימת, כפי שנובע משינוי תקנון" (י' גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה (תשמ"ט1989-), בע' 355). ושלישית, קבלת העמדה, שהאסיפה הכללית רשאית לאשר מראש פעולה שיש בה משום חריגה מהרשאה, תסתור את הוראתו של סעיף 106(א) לפקודה, שבחלקו הנוגע לענייננו מורה, כי "מי שפועל בשביל חברה חייב להימנע מפעולה... ללא הרשאה מן החברה או בחריגה מן ההרשאה". כן עלולה היא לרוקן מתוכנה את זכותו של חבר או נושה של החברה, לעתור לבית המשפט, לפי סעיף 106(ב) לפקודה, בבקשה למתן צו למניעתה של פעולה צפויה, בשל פגם של היעדר הרשאה או חריגה מהרשאה. 20. די לכאורה בנימוקים אלה כדי להביא לדחיית הטענה. יכולתי אף לומר, שגם נימוקים אלה הם מעבר לצורך, שהלוא בהחלטתה מיום 31/12/87, שלא לבחור בקמחי לתקופת כהונה נוספת, נתנה האסיפה הכללית של דיור לעולה ביטוי מפורש לרצונה שלא לאשר את המשך ההתקשרות עימו, ונמצא שמן הפן העובדתי הרינו ניצבים בסיטואציה הפוכה למצב אליו כיוון סעיף 105. אך דין הטענה להידחות גם מטעם נוסף, שהוא, כמדומה, העיקר: בעוד שהטענה נסמכת על ההנחה, שאישור ההארכה נועד להתגבר על הוראת תקנה 76 לתקנון דיור לעולה, הרי שההכרעה בתקפותו של האישור חייבת להיגזר מתקנה 16 לתקנון רשות החברות. במועד בו ניתן אישורו של יושב-ראש רשות החברות, להארכת תוקף החוזה עם קמחי בארבע שנים נוספות, מינוי נציגי הסוכנות כדירקטורים בדיור לעולה חייב ויכול להיעשות, אך ורק, על-פי תקנה 16. וכפי שכבר צוין, תקנה 16 שללה בחירת דירקטור, מבין נציגי הסוכנות, לתקופה קצובה כלשהי. כבר נוכחנו, שהגבלה זו חלה על דיור לעולה. בשינוי תקנונה (בתקנה 1א') אימצה דיור לעולה את תקנות ההתאגדות של רשות החברות ונתנה להן עדיפות מוחלטת על-פני תקנותיה. ובכך ויתרה, ביחס לנציגי הסוכנות בדירקטוריון שלה, על הרשאתה, לפי תקנה 76 לתקנונה, להתקשר עם מי מהם לתקופה קצובה. ואולם, הגבלה זו חלה גם על הסוכנות, כבעלת השליטה בדיור לעולה, וכן על רשות החברות, על-פי תקנונה היא. נמצא כי מה שהובטח לקמחי, על יסוד אישורו של יושב-ראש רשות החברות והחלטת דירקטוריון דיור לעולה, חרג בעליל, לא רק מהרשאתה של דיור לעולה, אלא גם מהרשאתה של הסוכנות כבעלת המניות. על-כל-פנים, תקנה 16 שמרה על כוחה של הסוכנות לפטר את נציגיה בדירקטוריון כרצונה ובכל עת. אפילו יונח - ורחוק אני מלהניח זאת - כי אישורה מראש של הארכת תוקף החוזה התגבר על הפגם שבחריגה מהרשאה, בוודאי שלא היה בכוחו לגרוע מסמכותה של הסוכנות לפטר את קמחי, כרצונה, מהמשך כהונתו בדירקטוריון. תוצאות החריגה 21. בעלי הדין חלוקים ביחס לתוצאות החריגה מן ההרשאה. טענת קמחי, כזכור, היא, שהחריגה מן ההרשאה לא גרעה מחבותה החוזית כלפיו של דיור לעולה. טענה זו יש לדחות מטעמו של בית הדין הארצי. כמי שכיהן כיושב-ראש פעיל של דירקטוריון דיור לעולה, חזקה על קמחי כי ידע, ועל-כל-פנים היה עליו לדעת, כי הארכת תוקף החוזה עימו מנוגדת לתקנונה של דיור לעולה, ומשום כך חסרת תוקף כלפיה. 22. טענת דיור לעולה (בעתירתה החלופית) היתה, כי משקבע בית הדין הארצי שהארכת תוקף החוזה עם קמחי חרגה מן ההרשאה, ולנוכח העובדה שהעסקתו של קמחי הופסקה עקב אי-בחירתו על-ידי מועצת המנהלים כדירקטור לקדנציה נוספת, לא היה זה כדין לחייבה לשלם לקמחי שכר ותשלומים נילווים עד לסוף אוגוסט 1989, מועד פקיעת תוקפו של החוזה המקורי. ממה שקבעתי, ביחס לתחולתה על יחסי הצדדים של תקנה 16 לתקנון רשות החברות, אפשר ויכול להשתמע, כי לא רק הארכת תוקף החוזה עם קמחי בארבע שנים נוספות חרגה מן ההרשאה, אלא גם הארכת התוקף של החוזה המקורי. החוזה המקורי, שנכרת בשנת 1977, התבסס על תקנה 76 לתקנון המקורי, ואילו שינוי התקנון נכנס לתוקף בשנת 1979. אילו עמדה דיור לעולה על כך, לאחר שינוי תקנונה, ייתכן והיה בידה להביא לביטול התחייבותה להעסיק את קמחי לתקופה קצובה של שנתיים - המתחדשת מדי שנתיים - ולבסס את העסקתו (כמתחייב מתקנה 16) על תקופה בלתי-קצובה. משלא עשתה כן, והניחה לחוזה המקורי להתחדש שוב ושוב, אין מנוס מן המסקנה כי גם הארכתו ה"אוטומטית" האחרונה של החוזה המקורי (בסוף אוגוסט 1987) התבססה על החוזה המקורי. כלל גדול הוא בדיני תאגידים, כי שינוי בתקנונה של חברה אינו גורע מזכות שקמה לאדם כלפיה לפני מועד השינוי. באנגליה נפסק, כי הפסקת כהונה של דירקטור, על-פי הוראות התקנון אך בניגוד לתנאי חוזה שנכרת עימו לפני תחילת ההוראה התקנונית הקובעת, תקים לו זכות לפיצויי קיום. ראו: Shindler v. Northern Raincoat Co. Ltd. [1960] 1 W.L.R. 1038. בספרות סוכמה הלכה זו בבהירות רבה: “If, however, he ceases to be a director before the period for which he was appointed has expired as the result of the exercise of a power introduced into the articles after his appointment, he will be entitled to damages for breach of contract; but he will not be so entitled if the power existed in the articles at the date of his appointment” (Halsbury’s Laws of England (4th. Ed. 1996 Reissue) Vol. 7(1). 588). פסיקת בית הדין הארצי, שזיכה את קמחי בפיצויים עד למועד פקיעתו של החוזה המקורי, מתיישבת עם הלכה זו, היפה גם לענייננו. גרם הפרת חוזה 23. בעתירתו השיג קמחי, כאמור, גם על ביטול חיובה של הסוכנות בגין עוולה של גרם חוזה. את החלטתו בנושא זה ביסס בית הדין הארצי על התפיסה, כי מנהל חברה שפעל במסגרת סמכותו אינו חב בנזיקין כלפי מי שהחוזה עימו הופר ושתביעתו האפשרית היחידה של הנפגע היא נגד החברה בעילה של הפרת חוזה (ראו: נ' כהן, גרם הפרת חוזה (ירושלים, תשמ"ו) בעמ' 112-111). ביסוד קביעה זו ניצבה ההנחה, כי בהוראתו שלא לבחור בקמחי כדירקטור, גרם מר לוי, יושב הראש החדש של רשות החברות, לכך שדיור לעולה תפר את החוזה בינה לבין קמחי. אילו היתה הנחה זו מבוססת, קשה היה לקבל את טעמו של בית הדין הארצי לביטול חיובה של הסוכנות, שכן מר לוי לא כיהן כמנהל בדיור לעולה, והוראתו שלא לבחור בקמחי ניתנה על-ידו כנציג הסוכנות כבעלת המניות. עם זאת, לא מצאתי יסוד להתערב גם בהכרעתו האמורה של בית הדין הארצי, וטעמי לכך הוא, כי על-פי תקנה 16 לתקנון רשות החברות, היה מר לוי מוסמך להורות, בשם הסוכנות, שלא לבחור בקמחי כדירקטור. משנמצא, כי במתן הוראתו פעל מר לוי כדין ובמסגרת סמכותו, לא הקים מעשהו לקמחי עילת-תביעה בשל גרם הפרת חוזה. 24. מסקנתי הינה, אפוא, כי יש לדחות את שתי העתירות. בנסיבות העניין אינני רואה מקום לעשיית צו להוצאות. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ט' בטבת תשנ"ט (28.12.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95042950.F02