טעימאת נ' מנהל יחידת הפיקוח במנהל האזרחי ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4293/22 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופטת ר' רונן העותר: נאגח טעימאת נ ג ד המשיבים: 1. מנהל יחידת הפיקוח במינהל האזרחי 2. מפקדת כוחות צה"ל בגדה המערבית עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה למתן צו ביניים; בקשה לדחיית העתירה על הסף; בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט; תגובה מטעם המשיבים לבקשה לפי פקודת הבזיון בשם העותר: עו"ד גיאת' נאסר בשם המשיבים: עו"ד אבי מיליקובסקי; עו"ד יצחק ברט; עו"ד אסתי אוחנה פסק-דין השופט ח' כבוב: באיזו דרך, אם בכלל, יכול בית המשפט הגבוה לצדק להושיט סעד לעותר, מקום בו המדינה מפרה, באופן בלתי הפיך, צו שיפוטי אופרטיבי שניתן בסמכות? זו השאלה המרכזית שנותרה מהעתירה שבכותרת. העתירה שלפנינו הוגשה ביום 24.06.2022 במטרה להביא לביטול הוראה לסילוק מבנה חדש מס' 20752 מיום 30.05.2022, שהוצאה מכוח צו סילוק מבנים חדשים (יהודה ושומרון) (הוראת שעה) (מס' 1797), התשע"ח-2018 (להלן בהתאמה: ההוראה; צו מס' 1797), להריסת מבנה בטון ובלוקים בתחומי שטח אש 917. במסגרת העתירה התבקשנו ליתן גם צו ביניים שיורה למשיבים להימנע מהריסת המבנה, עד להכרעה בעתירה. במסגרת העתירה נטען, בין היתר, כי בנסיבות המקרה דנן לא התקיימו התנאים הקבועים בצו מס' 1797. זאת, בעיקר בשל מועד אכלוס המבנה והשימוש בו למגורים מזה מספר חודשים, תוך שנטען כי בשל כך ההוראה לוקה בשיהוי; כי נשללה מהעותר הזכות לשימוע עובר לקבלת ההחלטה להוציא את ההוראה; וכי ניתן מענה לקוני בלבד להשגה שהגיש. למקרא העתירה ונספחיה הוריתי למשיבים, בהחלטתי מיום 24.06.2022, להגיש תגובה מקדמית עד ליום 17.07.2022. עוד קבעתי בהחלטתי כי: "בשלב זה ועד למתן החלטה אחרת, ניתן בזה צו ארעי האוסר על המשיבים להרוס את המבנה מושא ההוראה על סילוק מבנה חדש מס' 20752 מיום 30.05.2022, אלא אם ההריסה תתחייב עקב צרכי לחימה דחופים ומטעמי בטחון מובהקים". ביום 14.07.2022 הוגשה "בקשה לדחיית העתירה על הסף" מטעם המשיבים. בגדרה נטען כי עמדתם היא "שדין העתירה להידחות - הן על הסף מחמת עשיית דין עצמי, הן לגופם של דברים בשל היעדר כל עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבים בדבר סילוק המבנה. משכך, גם דינה של בקשת העותר למתן צו ביניים להידחות". בעיקרו של דבר הוטעם, כי הוראת הסילוק מושא ענייננו נחתמה לאחר שנמצא כי המבנה החדש עומד בתנאים המצטברים, כמפורט בסעיפים 4 ו-6 לצו מס' 1797. כמו כן פירטו המשיבים את השתלשלות ההליכים ממועד הוצאת ההוראה, הגשת הבקשה לביטולה ודחיית הבקשה, אשר הובילה להגשת העתירה שבכותרת. עוד באותו היום הגיש העותר "בקשה דחופה למתן זכות תשובה לתגובה ולבקשה לסילוק העתירה על הסף"; לבקשתו ובהסכמת המשיבים, נעתרתי לבקשה. ברם, חלף תשובה לבקשת המשיבים, כפי שהתבקש, הוגשה ביום 31.07.2022 "בקשה דחופה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט" מטעם העותר. בבקשה בואר כי על אף הצו הארעי שניתן ואשר אסר על מימוש הוראת הסילוק, נהרס המבנה על-ידי גורמי המשיבים. לבקשה אף צורפה כנספח הודעת דוא"ל מטעם בא-כוח המשיבים, בגדרה אושר כי מבדיקה שערך מול גורמי המינהל האזרחי המבנה אכן נהרס; ותוך שצוין כי בהנחיית מתאם פעולות הממשלה בשטחים נערך תחקיר מבצעי לבירור נסיבות העניין. לשם שלמות התמונה יצוין כי הסעדים שהתבקשו על-ידי העותר בבקשתו, הם: הטלת הוצאות לדוגמה, במטרה להרתיע את המשיבים מהפרת צווים שיפוטיים; להורות על השבת המצב לקדמותו בתוך 60 ימים; להטיל על המשיבים קנס יומי בסך 1,000 ₪ עבור כל יום בו המצב לא הושב לקדמותו, ובאם המצב לא יחזור לקדמותו בחלוף 60 הימים, להורות על מאסרו של מנהל יחידת הפיקוח, עד שיעשה כן; ולחייב את המשיבים בפיצוי העותר על הנזק הממוני שנגרם לו ועל החוויה הקשה אותה חווה. למקרא הבקשה ונספחיה הוריתי למשיבים להגיש תגובתם לה, ולעדכן בכל הנוגע לתחקיר המבצעי האמור. עתה מונחת לפניי תגובת המשיבים לפיה דין הבקשה לפי פקודת הבזיון להידחות. בראשית תגובתם חזרו המשיבים, בקצרה, על עמדתה העקרונית של המדינה, לפיה ההליך הקבוע בסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט אינו מתאים לכפיית ציות עליה. זאת ועוד בואר כי הסעדים המבוקשים בבקשה הם, לכל הפחות בחלקם, אינם מהסוג שבית משפט זה מעניק בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בצד האמור הובהר כי המשיבים, שהם חלק מרשויות המדינה, כפופים לחובה לציית אחר צווים שיפוטיים שניתנים בסמכות. לגופו של עניין הוסבר כי בעקבות הריסת המבנה קוימו שני תחקירים, אחד בראשות ראש מחלקת מבצעים במפקדת מתאם פעולות הממשלה בשטחים והשני בראשות ראש המינהל האזרחי - וממצאיהם דומים. עיקרם, בקצירת האומר, הוא כי על אף שדבר קיומו של הצו הארעי היה ידוע לגורמי האכיפה, בשל טעות אנוש חל בלבול אצל גורמי השטח בין שני תיקי בנייה בלתי חוקית; ובשל תקלה טכנית לא הוזן במערכות התקשוביות כי המבנה מושא התיק האחר כבר נהרס. אחר דברים אלה צוין כי בעקבות ממצאי התחקירים ניתנו מספר הנחיות, לרבות: "עוצר למידה" של האירוע ותוצאתו; בחינה מעמיקה של אופן הזנת נתונים במערכות התקשוביות; בחינת הצורך במיסוד מנגנוני בקרה נוספים; עדכון פרטי צווים שיפוטיים בתיקי אכיפה ופיקוח; ובחינת האפשרות ל"נקיטת צעדים" כלפי הגורם המעורב באירוע. לסיום הובהר, מבלי להפחית מ"התקלה המתוארת לעיל – שעליה יבקשו המשיבים להצר ולהתנצל", כי מדובר היה במבנה בלתי חוקי, המצוי בתחומי שטח אש, שהליכי האכיפה נגדו ננקטו באופן חוקי עד לשלב בו ניתן הצו הארעי. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונסיבות המקרה, ומבלי להקל ראש בתוצאה של התנהלות המשיבים – שיש להצר עליה עד מאוד – ושעליה הם לוקחים אחריות במידה זו או אחרת, סבורני כי אין מנוס מהקביעה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של מעשה עשוי; ואבאר טעמיי. ברי כי משהופר הצו הארעי וההריסה בוצעה, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, או ליתן פתרון לעותר במסגרת דיונית זו, ומשכך אין עוד טעם לדון בעתירה ולבררה (ראו בשינויים המחייבים: בג"ץ 6925/21 עלי עמרו נ' היחידה המרכזית לפיקוח במינהל האזרחי (21.10.2021); בג"ץ 6986/21 עיריית יעבד נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (21.10.2021)); וזאת מבלי לנקוט עמדה בדבר האפשרויות המשפטיות האחרות שאולי עומדות לרשות העותר. ואולם, לא ניתן לעבור לסדר היום מבלי לחזור על מה שהוא, לדידי, בבחינת מושכל יסוד. והוא, שבין אם מחמת טעות אנוש זו או אחרת, או כשל ארגוני זה או אחר, קשה להלום, ומבחינה נורמטיבית אין להלום, מצב בו המדינה מפרה צו שיפוטי שניתן בסמכות ובכך עושה דין לעצמה. שהרי שלטון החוק, כיבוד החוק וציות לו הם בשר מבשרה, שלא נאמר ערש היוולדה, של כל רשות שלטונית שיונקת חיותה מעקרון חוקיות המינהל (ראו יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 50-49 (מהדורה ראשונה, 1996)). כידוע, סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה קובע כי בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מוסמך: "לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול". וישאל השואל - אם כך נוהגת המדינה על אורגניה, מדוע ינהג אחרת האזרח מן השורה? וכפי שכבר נפסק: "אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי-הקיר? והיכן ימצאו אנשי-השררה כוח ועוז מוסריים לתבוע מאחרים את שאין הם תובעים מעצמם? והרי החוק אחד הוא לכול." (ראו והשוו: בג"ץ 4247/97 סיעת מר"צ בעיריית ירושלים נ' השר לענייני דתות פ"ד נב(5) 241, 252 (1998)). ובמקום אחר ובלשון ברור הובהר כי: "כיבוד שלטון החוק הוא יסוד המסד בכל משטר דמוקרטי והוא נבחן, בין היתר, בציות להחלטות וצווים שיפוטיים. חובת ציות זו מוטלת על הציבור כולו ורשויות השלטון אף הן אינן פטורות ממנה. אדרבא, על רשויות אלה מוטלת חובה כפולה ומכופלת לציית להחלטות ולצווים שיפוטיים והמשפט הישראלי, על מכלול ההסדרים הקבועים בו בהקשר זה, אימץ את הגישה הרווחת במשפט המקובל המייחסת חזקת הגינות לרשויות השלטון. ההנחה שביסוד חזקה זו היא כי פסק דין שניתן נגד המדינה יקוים כדבעי" (ראו, בשינויים המחייבים: בג"ץ 2144/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' יושב ראש הכנסת, פסקה 4 (25.03.2020)). וגם כך: "[...] במשפט מינהלי עסקינן וברשויות ובנלויהן. הכל חייבים בכיבוד פסקי דין, והמדינה על כולנה; אין ענייננו בבעל דין "רגיל", אלא ברשות מינהלית שעליה חלות חובות מוגברות, וגם המדינה, דומני, שאינה חולקת כך" (בג"ץ 8673/10 בראון נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה י (18.02.2013)). הוי אומר - משהכל חייבים בכיבוד שלטון החוק, הכולל בתוכו גם ציות להחלטות וצווים שיפוטיים אשר ניתנו בסמכות, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַל וָחומֶר כי המדינה חייבת לעשות כן. מן הכלל אל הפרט ובמבט צופה פני עתיד יובהר, כי מצופה אפוא מהמשיבים שיעמדו היטב בחובתם לציית לצווים שיפוטיים, ויפיקו מסקנות מהירות מאירוע זה; אשר יתורגמו לנהלים שימנעו, ככל הניתן, הישנות מקרה בו זמן כה רב לאחר מתן צו שיפוטי, הוא מופר בצורה כה גסה - תוך פגיעה בזכותו של הפרט להביא את עניינו לביקורת שיפוטית. אשר לבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. נקודת המוצא לדיון היא, כפי שכבר נקבע, כי מטרתו של הליך לפי סעיף 6 לפקודה היא להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד (בג"ץ 3694/17 עמותת "הורות משותפת=טובת הילד" נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (22.01.2019)). דומה כי די בטעם זה בלבד - בשים לב לכך שתוצאת התנהלות המשיבים, שהפרו (בשגגה) צו אל-תעשה באופן בלתי הפיך, והותירה אותנו ניצבים לפני מעשה עשוי - כדי להביא לדחיית הבקשה דנן. הדברים אף מקבלים משנה תוקף נוכח הסעדים המבוקשים על-ידי העותר בבקשתו, כמפורט בפסקה 6 לעיל. וזאת, אף מבלי להידרש לשאלת הסעדים שנפסקים במסגרת עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק (ויוזכר כי בית משפט זה הכיר באפשרות לפסוק פיצויים במסגרת עתירות בבג"ץ 101/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' שר הבטחון ואח' פ"ד כח(2) 449 (1974); וראו גם את הדיון הנרחב שנערך ברע"א גליק נ' משטרת ישראל (19.10.2017) בכל הנוגע לקו התפר בין סעדים במשפט הפרטי והציבורי), ומבלי להידרש לשאלה העקרונית האם בכלל ניתן לנקוט בהליכים לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט נגד המדינה; סוגיה שבית משפט זה נמנע מלהכריע בה עד כה (רע"א 4036/14 מסעודין נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 30 וההפניות שם (29.12.2014)). אחר דברים אלה, מצאתי להבהיר כי דעתי-שלי אינה נוחה מכך שמבחינה "משפטית טהורה", ידינו כבולות ואין באפשרותנו להעניק סעד מתאים לעותר בנסיבות בהן המדינה כבעלת דין, אשר נהנית מחזקת תקינות המינהל, מפרה באופן מוחלט וסופי צו שיפוטי שעניינו איסור הריסת מבנה עד להחלטה אחרת. אֶלָּא מָאי? בנסיבות דנא, גם אם הייתה סלולה הדרך המשפטית להורות על הקמת המבנה מחדש, הוראה כאמור הייתה משום מתן הכשר, למה שנחזה להיות, מבנה בלתי חוקי. סעד כזה, המושתת לכאורה על הפרת החוק, לא ייצא תחת ידו של בית המשפט. אך, אין בכך כדי להקהות את הצורך לבחון את השאלה העקרונית שעל הפרק לעומקה, במקרה המתאים. העתירה נדחית על הסף אפוא וזאת בשל קיומו של מעשה עשוי. אשר לסוגיית ההוצאות: בנסיבותיו החריגות של מקרה זה, נקודת האיזון אינה שגרתית בעליל - שעה שהמדינה מודה כי הפרה, בשגגה, את צו בית המשפט והתוצאה של הפרה זו גרמה באופן ישיר, ובלתי הפיך, לשלילת זכותו של העותר כי בית משפט זה יברר את השגותיו, על ההוראה שהוצאה להרוס את בית מגוריו. לכך, סבורני, כי יש לתת את הדעת, הערך והמשקל הנכונים נוכח שלילת זכותו המהותית של העותר כאמור, וזאת גם אם סיכויי העתירה, לכאורה, אינם גבוהים. אשר על כן, המשיבים יישאו בהוצאות העותר ובשכר טרחת עורך דינו בסך כולל של 15,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ד באב התשפ"ב (‏21.8.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22042930_C05.docx אל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il