פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"פ 4292/07
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4292/07
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
המערערים:
1. קרין ברג
2. יהודה קליינר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטה בבקשה לפסילת שופט בית משפט השלום בפתח-תקוה מיום 18.4.2007 בת.פ. 1216/05
שניתנה על ידי כבוד השופט י' לוי
תאריך הישיבה: כ' בסיון התשס"ז (6.6.2007)
בשם המערערים: עו"ד זוהר ברזילי
בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום ברחובות (השופט י' לוי) מיום 18.4.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 1216/05.
1. בבית המשפט קמא מתנהל משפט בו נידונות פרשות שונות של מתן שוחד וטובות הנאה לבוחן נהיגה במשרד התחבורה. המערערת, ילידת 1985, מואשמת במשפט בעבירות של מתן שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ושימוש במסמך הקשור לשימוש ברכב במרמה. בכתב האישום נטען כי המערערת קיבלה רשיון נהיגה על אף שלא השיבה נכונה על מספר התשובות הנדרש במבחן העיוני ("מבחן התיאוריה") ולמרות שכלל לא ניגשה למבחן הנהיגה המעשי ("הטסט"). נטען כי בתמורה לקבלת הרשיון בנסיבות האמורות, העבירה המערערת לבוחן הנהיגה כסף או טובות הנאה.
המערערת נחקרה פעמיים בתחנת המשטרה. על פי הדברים שמסרה המערערת בעדותה בבית המשפט קמא, בחקירה הראשונה לא זכרה פרטים רבים והתבלבלה במתן תשובותיה. כך, למשל, המערערת לא זכרה מי היה מורה הנהיגה שלה ובאיזה רכב עשתה את ה"טסט". הטעם לכך, לטענתה, הוא הלחץ הרב שהיתה נתונה בו במהלך החקירה, שנבע מהאיומים שהופנו אליה מצד השוטרים. עוד טענה שהיתה נתונה ללחץ רב מעצם העובדה שלא נחקרה בעבר בתחנת משטרה. עם זאת, המערערת הבהירה במהלך חקירתה כי כאשר אמרה לשוטרים שאינה אשמה בעבירות שיוחסו לה, דיברה אמת. בהקשר זה, ולשאלות בא-כוחה והשופט קמא, אמרה המערערת בעדותה בבית המשפט את הדברים הבאים:
"שאלה [מטעם הסניגור – ד' ב']: התשובה הראשונה שלך לאחר שהזהירו אותך שאת חשודה... אמרת שאינך אשמה ולא עשית שום דבר, זאת האמת?
תשובה: כן, זאת האמת.
לשאלת בית המשפט: אמרת את האמת, אז גם אם היה לחץ זה לא השפיע?
תשובה: [רק] בשאלות שהם שאלו זה התחיל להשפיע עלי".
(ראו, עמ' 954-955 לפרוטוקול הדיון).
יצויין עוד כי בהמשך הדיון, כאשר נחקרה המערערת חקירה נגדית על ידי באת-כוח המשיבה, חזרה המערערת והבהירה בשנית כי הלחץ שהיתה נתונה בו בתחנת המשטרה לא הניע אותה להודות באשמה (ראו, עמ' 957 לפרוטוקול).
בהמשך עדותה בבית המשפט, ולשאלת באת-כוח המשיבה, ציינה המערערת כי גם בחקירתה השנייה בתחנת המשטרה, אשר התקיימה חמישה חודשים לאחר החקירה הראשונה, לא זכרה פרטים רבים. ואלו חילופי הדברים בין המערערת לבאת-כוח המשיבה בבית המשפט:
"שאלה [מטעם התובעת – ד' ב']: אני חושבת שלא עשית טסט, כי במשטרה לא נתת שום פרט על הטסט שלך... יפה שאמרת קודם שהיית לחוצה ומבולבלת, [אבל] עברו 5 חודשים עד החקירה השנייה, והיה לך זמן לבוא עם תשובה מדוייקת, ולא ידעת איך להמציא באותו רגע פרטים...
תשובה: אני ניגשתי לטסט, ומה שאמרתי שם [בתחנת המשטרה – ד' ב'] זה היה בלחץ וגם בגלל שהם [השוטרים – ד' ב'] התחילו להגיד לי שהם הולכים לעצור אותי. לא רק זה... הם אמרו עוד כמה דברים".
(ראו, עמ' 968 לפרוטוקול).
מיד לאחר שנאמרו הדברים הנ"ל על ידי המערערת, פנה אליה השופט קמא באומרו: "את הצלחת לשחרר כמה דברי אמת". בו במקום ביקש הסניגור כי בית המשפט יפסול את עצמו. לטענתו, מהערת השופט מתפרש שדעתו ננעלה כי המערערת לא דיברה אמת בכל אותם חלקים בחקירת המשטרה בהם טענה שאיננה זוכרת את הפרטים עליה נשאלה. על פי הטענה, בכך נוצר חשש ממשי למשוא פנים שבית המשפט אינו פתוח לשכנוע באשר למידת מהימנותן של העדויות שמסרה המערערת בתחנת המשטרה. בית המשפט קמא דחה את בקשת הפסלות, וציין בהחלטתו כי "שאלת בית המשפט הופנתה לנאשמת בתגובה ישירה לדבריה כי מסרה דברים שאינם משקפים את המציאות כתוצאה מלחץ שהופעל עליה בחקירה. שאלת בית המשפט הופנתה לחלק המשקף כביכול, לגירסת הנאשמת, את המציאות למרות לחצי החקירה".
2. בערעור שלפניי הבהיר הסניגור כי לצד תוצאות "מבחן התיאוריה", הראייה היחידה שעשויה לסבך את המערערת בעבירה הינה גרסתה בתחנת המשטרה, ועל-כן קיימת חשיבות רבה למידת המהימנות שנזקפת לדברים שמסרה בחקירה. מכאן, שהתבטאותו של בית המשפט בעייתית שכן יש בה אינדיקציה לכך שאין הוא פתוח לשכנוע באשר למהימנות העדות.
3. בנסיבות העניין הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אכן, כאשר ניתן להראות כי מהתבטאות מסוימת עולה שבית המשפט גיבש עמדה נחרצת לגבי אשמתו של נאשם, עשויה לקום עילה המצדיקה את פסילתו (ראו, ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608). עם זאת, מעצם הבעת דעה לכאורית, תוך שבית המשפט פתוח לאימוץ דעה שונה, אין כדי להביא לפסלות השופט (ראו: ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599; יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו), 191-194). כך גם בענייננו. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון, שוכנעתי כי בית המשפט כלל לא הביע דעה באשר למהימנות הדברים שמסרה המערערת בתחנת המשטרה. כפי שהעיד על עצמו בהחלטתו, התבטאות השופט נועדה לנסות ולהבהיר את עדותה של המערערת במשפט. הדברים שנאמרו התייחסו, למעשה, לטענתה של המערערת לפיה בקטעים מהודעותיה בתחנת המשטרה דיברה אמת. אפשר שמבחינת תחושתה הסובייקטיבית של המערערת היא חשה אי נוחות מההתבטאות, אם כי מעיון בפרוטוקול ומהחלטת השופט מתקבל הרושם שהסניגור הוא שהעלה את הטענה לאלתר, ולא בשל תחושה או תגובה מצד מרשתו. אך לא שוכנעתי שהדברים מרמזים, אף במשתמע, על עמדה מוגמרת מצד בית המשפט באשר לחלקי העדות בהם טענה שאינה זוכרת פרטים שונים. מכאן, שאין לומר שנלמדים מההתבטאות חוסר פתיחות לשכנוע או עוינות כלשהיא כלפי המערערת, אשר עשויים היו להצדיק את פסילתו של בית המשפט מלשבת בדין.
מכאן, שדין הערעור להדחות.
ניתן היום, ב' בתמוז התשס"ז (18.6.2007).
ה נ ש י א ה
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07042920_N04.doc דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il