ישראל שדה נ. כנסת ישראל

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 429/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט י' אלרון העותרים: 1. ישראל שדה 2. ידין כהן 3. שחר סרור 4. אור רוזנבלום 5. גל שדה נ ג ד המשיבים: 1. כנסת ישראל 2. ממשלת ישראל באמצעות שר האוצר 3. סיעת כחול לבן 4. סיעת הליכוד 5. הרשימה המשותפת 6. סיעת ש"ס 7. סיעת ישראל ביתנו 8. סיעת יהדות התורה 9. סיעת ימינה 10. סיעת העבודה גשר 11. סיעת המחנה הדמוקרטי 12. הועדה הציבורית מכח ס' 1 (א) לחוק מימון מפלגות עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותרים: עו"ד ישראל שדה ועו"ד זרח רוזנבלום בשם המשיבה 1: עו"ד אביטל סומפולינסקי בשם המשיבה 2: עו"ד יונתן ברמן ועו"ד סיגל אבנון בשם המשיבה 3: עו"ד שמעון בראון ועו"ד ערן מרינברג בשם המשיבה 4: עו"ד אבי הלוי, עו"ד ניבה הלוי ועו"ד שמואל תמיר (שורקי) בשם המשיבה 7: עו"ד איתן הברמן בשם המשיבות 8, 10 ו-11: עו"ד אורי הוברמן, עו"ד עומרי שגב ועו"ד מנחם מושקוביץ בשם המשיבה 9: עו"ד אפרת איצקוביץ פסק-דין השופט י' עמית: עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיבים לנמק מדוע לא תבוטלנה הוראות שונות בסעיף 14 לחוק הבחירות לכנסת העשרים ושלוש (הוראות מיוחדות), התש"ף-2019 (להלן: הוראת השעה), שהכניסו שינויים במספר הוראות בחוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973 (להלן: חוק מימון מפלגות). 1. וזהו הרקע העובדתי והנורמטיבי הרלוונטי לעתירה שלפנינו, בקליפת אגוז: לפי סעיפים 5-2 לחוק מימון מפלגות, כל סיעה זכאית למימון ציבורי, בין היתר עבור מימון הוצאות הבחירות ומימון הוצאות שוטפות. ככלל, ומבלי להיכנס לנבכי התחשיב המדוקדק, שיעור המימון עבור כל סיעה מחושב בהתבסס על שוויה של "יחידת מימון" במכפלת מספר חברי הכנסת של כל סיעה (בשינויים קלים). נכון להיום, שיעורה של יחידת מימון עומד על 1.388 מיליון ₪. נציין כי לפי סעיף 1ב לחוק מימון מפלגות, שיעורה של יחידת מימון נקבע על ידי ועדה ציבורית (כיום חברי הוועדה הם כב' השופטת (בדימ') א' פרוקציה, פרופ' אסף מדיני וחבר הכנסת לשעבר אהוד רצאבי) (להלן: הוועדה הציבורית). הוצאות הבחירות משולמות לאחר הבחירות, אך כבר למן הרגע שבו הגישה מפלגה רשימת מועמדים מטעמה, היא זכאית לקבל מקדמה על חשבון מימון הוצאות הבחירות (מפלגה חדשה זכאית גם היא לקבל מקדמה בשיעור מסוים, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית). שיעור המקדמה נגזר גם הוא ממספר חברי הכנסת של הסיעה ומשיעורה של יחידת מימון. בנוסף, סיעות קיימות זכאיות לקבל הלוואה מאוצר המדינה כנגד המימון השוטף העתידי שלהן (סעיף 7ג לחוק מימון מפלגות). תקרת ההלוואה משתנה לפי נקודת הזמן שבה ניטלה ההלוואה: ככל שהמועד קרוב לראשית כהונתה של הכנסת, כך שיעור ההלוואה גדל, ועמו גדל פרק הזמן העומד לרשות הסיעה לצורך החזר ההלוואה (ככלל, פירעון ההלוואה נעשה ב-36 או 24 תשלומים חודשיים, לפי העניין, וסכום ההלוואה המקסימלי עומד על 50% ממימון ההוצאות השוטפות). חשוב לציין כי יתרת הלוואה שלא הוחזרה עד תום כהונתה של הכנסת, תנוכה מהמקדמה שתשולם לסיעה על חשבון הוצאות הבחירות לכנסת הבאה (סעיף 7(ג(ג) לחוק מימון מפלגות). 2. כידוע, ימיה של הכנסת ה-21 היו ספורים. בעקבות כך, מצאו עצמן הסיעות מול קושי מימוני, שכן הן נטלו הלוואות כנגד מימון הוצאותיהן השוטפות העתידיות, מתוך הנחה שיעמדו לרשותן 36 חודשים בהן תכהן הכנסת ה-21 לצורך החזר ההלוואות (בדרך של ניכוי מהוצאות המימון השוטפות). דא עקא, שהנחה זו התבררה כלא נכונה, והסיעות נקלעו למצב שבו עומדות לחובתן יתרות הלוואה שלא נפרעו עד תום כהונתה של הכנסת, ושעליהן להיות מנוכות מהמקדמות למימון הוצאות הבחירות לכנסת ה-22 (בהתאם להוראת סעיף 7ג(ג) הנ"ל). יישום הוראות חוק מימון מפלגות, היה מותיר אפוא את הסיעות כשלרשותן מימון דל לצורך הוצאות הבחירות שלהן, ושמא אף ללא מימון כלל. בעקבות מצב זה, נחקקה הוראת שעה לכנסת ה-22 שתיקנה את חוק מימון מפלגות (להלן: הוראת השעה הראשונה). בתמצית, הוראת השעה קבעה כי יתרת הלוואה שניטלה על חשבון מימון ההוצאות השוטפות, לא תנוכה מהמקדמה שתשולם לקראת הבחירות לכנסת ה-22, אלא תוחזר במהלך כהונתה של הכנסת ה-22; תקרת האשראי הוגדלה, על מנת לאפשר לסיעות שניצלו את מלוא תקרת האשראי שלהן לטול הלוואה נוספת, תוך הארכת תקופת החזר ההלוואה; ותחילת ניכוי יתרת ההלוואה ממימון ההוצאות השוטפות נדחתה עד לאחר הבחירות לכנסת ה-22. בנוסף, כאיזון להטבות שניתנו לסיעות הקיימות, הוגדלה המקדמה שמפלגות חדשות רשאיות לקבל על חשבון מימון הוצאות הבחירות שלהן (סעיף 4(א2) להוראת השעה הראשונה). 3. בדומה לגורלה של הכנסת ה-21, הכנסת ה-22 התפזרה גם היא חיש מהר לאחר היבחרה, לאחר שהניסיונות להקים ממשלה לא צלחו. מטבע הדברים, הקשיים שבעטיים נחקקה הוראת השעה הראשונה, נותרו בעינם ואף התעצמו, אם בשל העובדה שתקופת כהונתה הקצרה של הכנסת לא אפשרה לסיעות להחזיר את ההלוואות ולהתאזן כלכלית, ואם בשל הגירעון של המפלגות שתפח בעקבות ניהול שתי מערכות בחירות ברציפות. בעקבות כך, ביום 11.12.2019 התקבלה בכנסת הוראת השעה מושא העתירה שלפנינו, שנועדה להתמודד פעם נוספת עם הקשיים האמורים. הוראת השעה כללה מספר תיקונים, שעיקרם הגדלת שיעור מימון הוצאות הבחירות והארכת הסדר ההלוואות שנקבע בהוראת השעה הראשונה. בתמצית, שיעור מימון הוצאות הבחירות הוגדל, כך שחלף "יחידת המימון" העומדת בבסיס התחשיב, תבוא 1.31 יחידת מימון (קרי, הגדלת שיעור המימון ב-31%, כל סיעה בהתאם למימון לו היא זכאית לפי גודלה). בנוסף לכך, נקבע כי כל סיעה תקבל תוספת של חצי יחידת מימון, ללא תלות בגודלה. כמו כן, שיעור המקדמה לו זכאית כל סיעה גדל בהתאם (קרי גדל ב-31%). יתר ההוראות שנקבעו בהוראת השעה הראשונה נותרו על כנן (חלקן בשינויים קלים), אם לגבי דחיית ניכוי יתרת ההלוואות והחזר ההלוואות עד לאחר כינון הכנסת ה-23; ואם לגבי תקרת ההלוואה ופריסת התשלומים לפירעונה. ההוראה שנקבעה בהוראת השעה הראשונה לגבי מפלגות חדשות, שהגדילה את שיעור המקדמה לה הן זכאיות, נותרה אף היא על כנה. בנוסף נקבעה הוראה שנועדה להקל על סיעות קטנות (עד 5 חברי כנסת או 10-6 חברי כנסת), שנועדה לאפשר להן לגייס מקורות מימון חיצוניים בשיעור גבוה יותר. 4. בעתירה שלפנינו העותרים טוענים כי נפלו פגמים מהותיים בהליך החקיקה, בכללם קביעת שיעורה של יחידת מימון שלא על ידי הוועדה הציבורית. עוד נטען כי הוראת השעה פוגעת בעקרון השוויון ומפלה בין מפלגות ותיקות למפלגות חדשות, כפי שאף עולה מדבריו של היועץ המשפטי של הוועדה המיוחדת שדנה בהוראת השעה לפני אישורה במליאה; כי לא התאפשר לחברי הכנסת לקיים דיון של ממש בהצעת החוק, לנוכח סד הזמנים הדחוק; כי הוראת השעה היא בגדר חוק כללי המהווה שינוי של חוק מימון מפלגות שהוא חוק ספציפי; וכי הוראת השעה מתמרצת את המפלגות להוציא כספים רבים ופוגעת בתקציב המדינה. 5. מנגד, הכנסת הגישה תגובה מקיפה, בה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, מעשה עשוי והעדר תשתית משפטית לביסוס הסעד החוקתי המבוקש. בנוסף, הכנסת טוענת כי דין העתירה להידחות אף לגופה. זאת, משום שהוראת השעה כוללת הסדרים המאזנים את ההבחנה בין מפלגות ותיקות לחדשות ובין מפלגות גדולות לקטנות, ואף אם יש פגיעה מסוימת בשוויון, אין מדובר בפגיעה מהותית; בנוסף, הוראת השעה אושרה ברוב מיוחס של למעלה מ-90 חברי כנסת ומדובר בהוראת שעה החלה על הכנסת ה-23 בלבד. באשר להליכי חקיקתה של הוראת השעה, הכנסת סבורה כי אף שמדובר בהליך מואץ ולא מיטבי, המאפיין חקיקה הקשורה לפיזור הכנסת, לא נפל בו פגם היורד לשורשו המצדיק את ביטולו. הכנסת הכירה בקושי המתעורר מכך שהוראת השעה נחקקה מבלי לשמוע עמדה סדורה מטעם הוועדה הציבורית. הכנסת הבהירה כי לשם מניעת הישנות מצבים כאלה בעתיד, יו"ר הכנסת מסר ליו"ר הוועדה הציבורית כי בכוונתו להנחות את ועדות הכנסת הרלוונטיות כי עליהן להזמין מבעוד מועד את הוועדה הציבורית לדיוני חקיקה בנושא מימון מפלגות, ולאפשר לה להציג בפני חברי הכנסת את עמדתה ביחס להסדרים המוצעים. 6. היועץ המשפטי לממשלה הגיש גם הוא תגובה, לנוכח הכללת "ממשלת ישראל באמצעות שר האוצר" כמשיבה 2 לעתירה. בתגובתו טען היועמ"ש כי המשיבה 2 אינה צד נדרש להליך; כי אין מדובר בחקיקה ממשלתית; כי הליך החקיקה נוהל כולו בכנסת על ידי סיעות הכנסת, מבלי שנציגי היועץ המשפטי לממשלה נדרשו להביע עמדתם; וכי הממשלה אינה הכתובת לסעדים המבוקשים בעתירה. 7. מפלגות הכנסת נכללו אף הן כמשיבות, ורובן הגישו תגובה מטעמן. סיעת כחול לבן (המשיבה 3) הגישה תגובה הכוללת טענות הדומות בעיקרן לטענות הכנסת, ולפיהן דין העתירה להידחות על הסף ולגופה, וכך עשתה גם סיעת הליכוד (המשיבה 4). סיעת ימינה (המשיבה 9) הצטרפה לעמדתה של סיעת הליכוד. סיעת ישראל ביתנו (המשיבה 7), שהתנגדה בהצבעה לחקיקת הוראת השעה, סבורה אף היא כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה, מהטעמים שהוזכרו לעיל. סיעת ישראל ביתנו ביקשה להבהיר כי "המשבר החוקתי" בו נתונה מדינת ישראל, הביא למצב שבו אלמלא הוראת השעה, מרבית המפלגות, בעיקר הקטנות, לא היו מסוגלות להתמודד בבחירות לכנסת ה-23 בדרך סבירה, עקב היעדר משאבים כספיים; והוראת השעה מהווה הסדר סביר ומאוזן שאינו מצדיק התערבות מצד בית המשפט. סיעת יהדות התורה וסיעות העבודה-גשר ומרצ (המשיבות 8, 11-10) הגישו תגובה משותפת מטעמן. בתגובתן פירטו הסיעות את מצבן הכלכלי שלא איפשר להן לנהל מערכת בחירות שלישית (העבודה נטלה הלוואה בסך 8 מיליון ₪ לאחר הבחירות לכנסת ה-21, והלוואה נוספת של כ-5.5 מיליון ₪ לאחר הבחירות לכנסת ה-22; מרצ סיימה את מסע הבחירות לכנסת ה-22 עם חוב של כ-8 מיליון ₪; וליהדות התורה נותר חוב הלוואה בסך של כ-9 מיליון ₪ לאחר הבחירות לכנסת ה-21 וחוב הלוואה נוסף בסך 6.1 מיליון ₪ בגין הבחירות לכנסת ה-22). באשר לוועדה הציבורית, סיעות אלה טענו כי הוועדה, על פי אופייה, אינה מותאמת לקבל החלטות בסד זמנים דחוק, ומכל מקום אין בוועדה כדי לגרוע מסמכות הכנסת לשנות את הוראות החוק. כן הצטרפו סיעות אלה לעיקר הטענות שהוזכרו לעיל שבגינם יש לדחות את העתירה, אם על הסף אם לגופה. [הערה: סיעת העבודה-גשר וסיעת המחנה הדמוקרטי (שכללה בשעתו את מרצ, התנועה הירוקה ומפלגת העצמאות) נכללו כמשיבות נפרדות לעתירה. בהתאם לשינויים שאירעו במפת הפלגות המתמודדות לכנסת ה-23, התגובה הוגשה מטעם העבודה-גשר ומרצ, בעוד שהתנועה הירוקה ומפלגת העצמאות לא הגישו תגובה מטעמן]. יצויין כי הרשימה המשותפת וסיעת ש"ס (המשיבות 6,5) לא הגישו תגובה מטעמן. 8. לבקשת העותרים, ובהסכמת הכנסת, אפשרתי לעותרים להגיש תשובה קצרה מטעמם המתייחסת לתגובת הכנסת לעתירה. בתשובתם ביקשו העותרים להבהיר כי עתירתם מופנית רק נגד סעיפים 14(א)(1)-(3) להוראת השעה, שעניינם הגדלת שיעור מימון הוצאות הבחירות. כן שבו העותרים והדגישו את הפגם שנפל בכך ששיעור המימון נקבע על ידי הכנסת ולא על ידי הוועדה הציבורית. לבסוף טענו העותרים כי עתירתם אינה לוקה בשיהוי וכי אין מדובר במעשה עשוי, שכן מלוא הכספים טרם הוצאו על ידי המפלגות, וכי המפלגות נטלו את המקדמות מתוך סיכון שמא העתירה תתקבל, ועל כן אין להן להלין אלא על עצמן. 9. דין העתירה להידחות על הסף. אקדים ואומר כי עתירה נוספת שתקפה את הוראת השעה, נדחתה על הסף אך לפני מספר ימים (בג"ץ 8568/19 אני ואתה - מפלגת העם הישראלית נ' כנסת ישראל (22.1.2020) (להלן: עניין אני ואתה)), ורוב העילות שבגינן נדחתה העתירה האמורה, יפות גם לעתירה דנן. אך ראשית, אני סבור כי יש לזקוף לחובת העותרים את השיהוי שבו לוקה העתירה. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שבענייני בחירות, לנוכח חשיבותם של לוחות הזמנים, נדרשת "הקפדה מיוחדת" בנושא השיהוי, ואף שיהוי קצר די בו כדי להביא לדחיית העתירה (ראו, בין היתר, בג"ץ 59/19 מפלגת זהות תנועה ישראלית יהודית נ' מבקר המדינה, פס' 3 (17.1.2019); בג"ץ 8041/18 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פס' 3 (13.11.2018); בג"ץ 3195/16 זידאן נ' שר הפנים, פס' 4 לפסק דיני ופס' 1 לפסקי הדין של השופטים מזוז וברק-ארז (25.4.2016)). במקרה שלפנינו, הוראת השעה התקבלה בכנסת ביום 11.12.2019, והעתירה דנן הוגשה לא פחות מחמישה שבועות לאחר מכן, וכשלושה שבועות לאחר שפניית העותרים ליועץ המשפטי לכנסת נענתה. בנוסף, לפי האמור בתשובת העותרים לטענות המשיבים, הפרוטוקולים הרלוונטיים לחקיקת הוראת השעה הועברו לידיהם כבר שבועיים ימים לפני הגשת העתירה, ועתירתם הוגשה יום אחד בלבד לפני שהסיעות היו רשאיות לקבל לידיהן את המקדמות. בהינתן סד הזמנים הדחוק וההלכות לגבי ההקפדה היתרה לגבי עתירות בענייני בחירות, יש לזקוף את השיהוי האמור לחובת העותרים. 10. השיהוי בו לוקה העתירה מתחבר לעובדה שהעתירה שלפנינו מבקשת, הלכה למעשה, להביא לביטולו של מעשה עשוי. אפנה בהקשר זה לתגובת הכנסת, ממנה עולה כי מפלגות רבות כבר קיבלו את המקדמות למימון הוצאות הבחירות. כן אפנה לתגובותיהן של חלק מהמפלגות, שהסתמכו על הוראת השעה לצורך היערכות לבחירות, ובכלל זה שכרו את שירותיהם של יועצים ועובדים רבים, שכרו שטחי עבודה ושטחי פרסום, ונטלו על עצמן התחייבויות שונות בהתחשב במצב החוקי הקיים (ראו גם עניין אני ואתה בפס' 5 סיפא). בהינתן העובדה שהוראת השעה נחקקה, מעצם טיבה, עם פיזור הכנסת ובעת כניסה למערכת בחירות, ההשלכות המיידיוֹת של הוראת השעה היו מובנות מאליהן, ושומא היה העותרים לפעול בהתאם. משלא עשו כן, הדבר נזקף לחובתם, ודי בכך ובשיהוי בו לוקה העתירה כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. העותרים טענו כי הכנסת וסיעותיה נטלו "הימור" בכך שחילקו את המקדמות, ונטלו על עצמן את הסיכון שמא העתירה תתקבל, ועל כן אין מדובר במעשה עשוי. אין לקבל טענה זו. בהחלטתי מיום 15.1.2020 (יום הגשת העתירה) בה הוריתי למשיבים להגיש תגובתם לעתירה, דחיתי את בקשת העותרים למתן צו ביניים. בנסיבות אלו, ובהתחשב בצורך של הסיעות להיערך לבחירות באופן מיידי, אין לבוא בטרוניא לכנסת ולסיעותיה על כך שהחלו בחלוקת המקדמות בהתאם להוראת השעה. [הערה: העותרים ניסו להיתלות בהחלטתי הנ"ל מיום 15.1.2020, בה נאמר כי "בשלב זה לא ראיתי ליתן צו ביניים" (ההדגשה הוספה – י"ע). לטענתם, יש להסיק מכך כי הבקשה לצו ביניים עשויה להיבחן בשנית. אין בטענה זו כדי להועיל לעותרים, ואין בנוסח ההחלטה – שהוא נוסח שגור לדחיית בקשות למתן צווים זמניים – כדי לשלול טענה למעשה עשוי]. 11. זאת ועוד. עיון בכתב העתירה מגלה כי יש קושי לראותה ככזו העומדת על תשתית משפטית ראויה. כפי שציין השופט מזוז בעניין אני ואתה, "טענה לפגיעה חוקתית אינה יכולה להישמע בעלמא, אלא יש לבססה כדבעי, תוך הנחת תשתית עובדתית מתאימה וניתוח חוקתי קונקרטי של השלבים השונים של הביקורת החוקתית" (שם בפס' 7). העתירה שלפנינו אינה עונה על דרישה זו. לאמיתו של דבר, דומה כי העותרים השליכו עיקר יהבם על דברים שהשמיע היועץ המשפטי לוועדה המיוחדת, עו"ד גור בליי, בעת הדיון בהוראת השעה לפני אישורה במליאה. ואכן, אין לכחד כי היועץ המשפטי לוועדה המיוחדת הציף קשיים הטמונים לכאורה בהוראת השעה, לרבות בהקשר של פגיעה בשוויון בין מפלגות קיימות לחדשות ועקיפת הוועדה הציבורית. היועץ המשפטי לוועדה ביקש לוודא שחברי הוועדה יתנו דעתם על הדברים, תוך שהוא מבהיר שקשיים אלו יחייבו רוב של 61 חברי כנסת בשלוש קריאות (עמ' 32 לפרוטוקול הישיבה שנערכה בצהרי יום ה-11.12.2019, לפני העברת ההצעה לקריאה ראשונה; על הצורך ברוב של 61 חברי כנסת, חזר היועץ המשפטי לוועדה גם בפתח ובסוף הישיבה שנערכה באותו הלילה לקראת קריאה שניה ושלישית). מכל מקום, לא די בהתבססות העותרים על הערותיו של היועץ המשפטי לוועדה שנאמרו בישיבות הנ"ל, ובדומה לנסיבות בעניין אני ואתה, לא מצאתי כי העתירה שלפנינו מציגה טיעון סדור דיו הנדרש לצורך ביסוס טענה לבטלותו של חוק. 12. בהינתן שדין העתירה להידחות על הסף, איני רואה להידרש לעתירה לגופה, ואיני רואה לפרט את השורה הארוכה של פסקי דין בהם הדגיש בית המשפט את הריסון הרב שיש לנקוט בביקורת שיפוטית על דברי חקיקה. אסתפק אפוא בהערות ספורות. בניגוד לטענת העותרים, היחס בין חוק מימון מפלגות להוראת השעה אינו של חוק ספציפי אל מול חוק כללי. נהפוך הוא. חוק מימון מפלגות הוא ההסדר הכללי, בעוד שהוראת השעה היא חקיקה ספציפית מאוחרת. בכך נשמט הבסיס תחת טענת העותרים כי לפנינו חוק כללי מאוחר שביטל חוק ספציפי. על כך יש להוסיף כי מדובר בהוראת שעה מיוחדת החלה על הבחירות לכנסת ה-23 בלבד, ואף בכך יש כדי להקהות את הפגיעה הנטענת. לבסוף, ועיקרו של דבר: הוראת השעה התקבלה ברוב מיוחס של 93 חברי כנסת בקריאה ראשונה, ו-95 חברי כנסת בקריאה השניה והשלישית. לכן, גם בהנחה שחלק מהוראותיה טומנות בחובן פגיעה מסוימת בעקרון השוויון, הרי שכפי שציין השופט מזוז בעניין אני ואתה (בפס' 8), אישורה בכנסת נעשה בהתאם לסעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת. לא מצאתי בטענות העותרים התמודדות של ממש עם עובדה זו. 13. באשר להליכי החקיקה, אין לכחד כי אלו נעשה בחיפזון, אך בהינתן טיבה של החקיקה המתבצעת בסמוך לפיזור הכנסת, והצורך להסדיר את כללי המימון על מנת לאפשר למפלגות להיערך לבחירות, סד זמנים דחוק היה כורח המציאות בנסיבות שנוצרו. על רקע זה, ולאחר עיון בפרוטוקולים של הוועדה המיוחדת שדנה בהוראת השעה בטרם אישורה במליאה, התקשיתי לקבל את טענת העותרים כי נפל פגם בהליך החקיקה שיש בו כדי להצדיק את ביטול הוראת השעה. אמנם, אין להתעלם מהקושי הנובע מכך שהוראת השעה יצרה הסדר שלא באמצעות הוועדה הציבורית (שסמכותה מעוגנת כאמור בסעיף 1ב לחוק מימון מפלגות). ברם, בהינתן הרוב בו התקבל החוק; בהינתן שמדובר בהוראת שעה מאוחרת וספציפית שאינה מתיימרת לשנות את שיעורה הבסיסי של "יחידת מימון" עבור כנסות עתידיות; ובהינתן צוק העתים והמצב החריג שאליו נקלעה הכנסת (והמפלגות השונות), ועמו הצורך להבטיח שתינתן למפלגות אפשרות סבירה להתמודד בבחירות לכנסת ה-23 – לא ניתן לראות בכך פגם כה קשה ונדיר "שיש [בו] פגיעה קשה וניכרת בעקרונות היסוד של הליך החקיקה במשטרנו הפרלמנטרי והחוקתי", העשוי להצדיק התערבות מצד בית משפט זה (ראו בג"ץ 4885/03‏ ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נט(2) 14, 43 (2004)). על כל פנים, בית משפט זה רשם לפניו את הודעת יו"ר הכנסת, כי ינחה את ועדות הכנסת באשר לצורך להזמין את הוועדה הציבורית לדיוני חקיקה בנושא מימון מפלגות. חזקה על האחרונות כי יקפידו לפעול בעתיד על פי הנחייה זו. 14. אי לכך, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ט' בשבט התש"ף (‏4.2.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20004290_E04.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1