מדינת ישראל -רשות הפיתוח נ. עזבון המנוח טייב עבד אלחי אלנדא ו23 אח'

15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4288/20 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערת: מדינת ישראל - רשות הפיתוח נגד המשיבים: 1. עזבון המנוח טייב עבד אלחי עודה אלנדא באמצעות יורשיו 2. עזבון המנוח האשם טייב עודה באמצעות יורשיו 3. עזבון המנוח סעיד עבד אלחי עודה אלנדא באמצעות יורשיו 4. עזבון המנוח סעיד עבד אלחי עודה אלנדא באמצעות יורשיו 5. עזבון המנוחה אמנה אסעד עודה באמצעות יורשיה 6. עזבון המנוחה אמינה אסעד עודה באמצעות יורשיה 7. עזבון המנוח מוחמד סעיד עודה באמעצות יורשיו 8. עזבון המנוח פייסל סעיד עודה באמצעות יורשו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.4.2020 בת"א 40180-03-16 ובת"א 41882-03-16 שניתן על ידי כבוד השופטת בטינה טאובר תאריכי ישיבות: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021) י"ד בשבט התשפ"ה (12.2.2025) י"ג באייר באייר התשפ"ה (11.5.2025) בשם המערערת: עו"ד מרווה בז'ה בשם המשיבים 3-1: עו"ד איימן אבורייא בשם המשיבים 8-4: עו"ד ויסאם ח'טיב פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת בטינה טאובר) מיום 19.4.2020 בת"א 40180-03-16 ובת"א 41882-03-16, בגדרו נקבע סכום הפיצויים המגיע למשיבים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין לפני עשרות שנים. ערעור זה הוא אחד מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעור שלפנינו, כאשר השאלה הפרטנית בה נדרש להכריע עניינה בתחולת דוקטרינת השיהוי בנסיבות העניין. הרקע בתמצית על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019). בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כזה הוא הערעור שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעור שלפנינו. ביום 20.3.2016 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בחיפה שתי תביעות נגד המדינה (להלן: התביעות), אשר הדיון בהן אוחד בהתאם להחלטת הנשיא יצחק כהן מיום 27.8.2017, בהן עתרו לקבלת פיצויים בשל הפקעת מקרקעין שהיו בבעלותם של האחים המנוחים טייב עבד אלחי עודה אלנדא וסעיד עבד אלחי עודה אלנדא, שיתר המשיבים הם יורשיהם (השניים יכונו להלן: המנוחים). המקרקעין, שהיו מצויים בעבר באזור הכפר כבאביר, וכיום הם חלק מאדמות העיר חיפה, ידועים כחלקה 58 בגוש 10738 וחלקות 6 ו-10 בגוש 10739 (להלן: חלקה 58, חלקה 6 ו-חלקה 10, בהתאמה; ויחדיו: המקרקעין). הודעות בדבר הפקעת המקרקעין על ידי המדינה, מכוח סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמו ביום 25.12.1958 (ביחס לחלקות 6 ו-10) וביום 8.1.1959 (ביחס לחלקה 58); וביום 8.7.1965 פורסמה ביחס למקרקעין הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, אשר בהמשך לה נרשמו המקרקעין על שם המדינה. התביעות התנהלו מספר שנים, ובמהלכן התקיימו מספר דיונים והוגשו חוות דעת שמאיות מטעם הצדדים וכן מטעם מומחה שמונה על ידי בית המשפט. במרכז התביעות עמדו שלוש סוגיות מרכזיות: האחת, נוגעת לטענת ההגנה של המדינה, לפיה נפל שיהוי כבד בהגשת התביעות; השנייה, עוסקת אף היא בטענת המדינה, ועניינה בהוכחת זכויות המשיבים במקרקעין המופקעים; והשלישית, עניינה בשווי פיצויי ההפקעה להם זכאים המשיבים בגין הפקעת המקרקעין. ברם, לצורך הכרעה בענייננו, מספיק שנעמוד, בתמצית, על עניינים הנוגעים למחלוקת שנותרה בין הצדדים, אשר עניינה בטענת המדינה כי יש לדחות את התביעות מחמת השיהוי שנפל בהגשתן, כ-58 שנים ממועד ההפקעה. ביום 9.8.2017 הגישה המדינה כתבי הגנה בתביעות, ובגדרם טענה כי דין התביעות להידחות על הסף מחמת שיהוי. המדינה טענה כי העובדה שהמשיבים (או המנוחים) לא הגישו תביעה קודם לכן מעידה על ויתור מצדם על בירור טענותיהם, וכי במהלך עשרות השנים שחלפו מאז ההפקעה נגרם למדינה נזק ראייתי כבד, בשל היעדר יכולת להתחקות אחר מסמכים ומידע הרלוונטיים להפקעה (ובכלל זה מסמכים המעידים על תשלום פיצויים בעבר) או להביא עדים הבקיאים בהפקעה, באופן שהביא לשינוי מצבה לרעה. כתוצאה מכך, נטען, כי קיים חשש ממשי שמא המדינה תחויב בתשלומים שלא כדין, אשר בהיותה רשות ציבורית יושתו על כלל הציבור. המדינה הוסיפה כי השיהוי הוביל לנזק ראייתי נוסף הנוגע לזיהוי הבעלים במקרקעין המופקעים, וכפועל יוצא הוכחת זכויות המשיבים (וליתר דיוק – המנוחים) במקרקעין. כך, נוכח העובדה שבנסחים ההיסטוריים של המקרקעין בהם עסקינן נרשמו רק שמות הבעלים, ללא מספרי תעודת הזהות שלהם, וכיום מתעורר קושי ניכר לוודא כי בעלי המקרקעין הרשומים במרשם (ששמם כשם המנוחים) הם אכן המנוחים, ולא אחרים הנושאים שם זהה. כן יצוין כי טיעונים דומים העלתה המדינה גם במסגרת סיכומיה (ראו סעיפי 41-22 לסיכומים מיום 26.3.2020). ביום 19.4.2020 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, ובמסגרתו התקבלו, בעיקרו של הדבר, התביעות ונקבע גובה הפיצוי לו זכאים המשיבים (להלן: פסק הדין קמא). בכל הנוגע לטענת השיהוי של המדינה, עמד בית המשפט קמא על הכלל לפיו טענת שיהוי תתקבל במקרים חריגים ונדירים וקבע כי במקרה דנן אין לדחות את תביעות המשיבים מחמת שיהוי, בנמקו כי טענת המדינה לפיה נגרם לה נזק ראייתי נטענה "בצורה כוללנית" ואף "בהיעדר כל פירוט" (פסקאות 40 ו-42 לפסק הדין קמא). בית המשפט הדגיש כי לא הוכח שההשתהות בהגשת התביעות יצרה נזק ראייתי – בין אם נזק ראייתי להוכחת הטענה כי המנוחים אינם הבעלים של המקרקעין ובין אם נזק ראייתי להוכחת הטענה כי המנוחים (או עיזבונותיהם) כבר קיבלו פיצויים בעקבות ההפקעה. בהקשר זה הטעים בית המשפט קמא כי תיק המסמכים הנוגע למקרקעין נשמר בידי המדינה והיא אף הציגה מסמכים מקוריים מתוכו. כמו כן, נקבע, כי אין בחלוף הזמן עד להגשת התביעות כדי ללמד על ויתור המשיבים על תביעותיהם או על זניחתם. זאת, במיוחד על רקע העובדה כי העדים מטעם המשיבים העידו כי לא היו מודעים להפקעה. אי-לכך פנה בית המשפט קמא להכריע במחלוקת לגופה. הוא קבע כי אף שהרישומים ההיסטוריים כוללים רק את שמות הבעלים, ללא מספרי תעודת הזהות שלהם, המשיבים הוכיחו את זכותם של המנוחים במקרקעין, ומשכך הם זכאים לפיצוי. בעניין זה נסמך בית המשפט קמא על עדויות מטעם המשיבים, שלא נסתרו, ולפיהן בכפר מגוריהם של המנוחים, כבאביר, לא היו אחים ששמותיהם טייב וסעיד, כשמות המנוחים, וכן על העובדה שבמשך כל השנים הללו לא היו טוענים אחרים לבעלות במקרקעין. בכל הנוגע לגובה הפיצוי, אימץ בית המשפט קמא את חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, השמאית אילת אלזנר, ופסק כי גובה דמי החכירה האבודים בגין הפקעת המקרקעין יעמוד על 14,724,289 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה. כן נפסקו לטובת המשיבים הוצאות משפט בסך כולל של 150,000 ש"ח. לשלמות התמונה יצוין כי לאחר מתן פסק הדין הגישה המדינה לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצועו, וזו התקבלה בחלקה ביום 9.8.2020, כך שנקבע כי על המדינה לשלם למשיבים את הסכום אותו הייתה משלמת לוּ עמדתה בעניין שיעור דמי החכירה האבודים הייתה מתקבלת. המשיבים לא השלימו עם החלטה זו, והגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אך זו נדחתה ביום 28.10.2020 בהחלטת השופט נעם סולברג (רע"א 6207/20). על פסק הדין של בית המשפט קמא הוגשו שני ערעורים, ערעור מטעם המדינה – הוא הערעור שלפנינו, וערעור מטעם המשיבים (ע"א 2641/20. להלן:: ערעור המדינה ו-ערעור המשיבים, בהתאמה). ערעור המשיבים עסק בגובה שכר הטרחה שנפסק בפסק הדין קמא, ואילו ערעור המדינה עסק, בעיקרם של דברים, בקביעותיו של בית המשפט קמא לעניין שיעור דמי החכירה האבודים ולעניין טענת השיהוי שהעלתה המדינה. המדינה הדגישה כי חלוף הזמן מאז ההפקעה מקים מעין "חזקת שיהוי", המטילה על המשיבים את הנטל להראות כי הם לא ויתרו או זנחו את תביעתם. עוד השיגה המדינה על קביעת בית המשפט קמא באשר להוכחת זכויות המנוחים במקרקעין. המדינה טענה כי בשל חוסר הוודאות באשר לזהות בעלי המקרקעין היה על בית המשפט, לכל הפחות, להורות על הפקדת כתבי שיפוי מצד המשיבים כתנאי לתשלום הפיצויים. ביום 7.7.2022 ניתן כאמור פסק הדין החלקי, בו נקבע כיצד יש לחשב את שיעור דמי החכירה האבודים וכן נפסק שיעור שכר הטרחה המגיעים למשיבים. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, הגישה המדינה תחשיב מטעמה ביום 12.9.2022, על פיו סכום הפיצויים הכולל לו זכאים המשיבים עומד על 11,947,085 ש"ח (לפני שכר טרחת עו"ד), ועל כן יתרת סכום הפיצויים שיש לשלם להם עומדת על 9,669,522 ש"ח (לאחר הוספת שכר טרחת עורך דין בדרך שהתבררה כשגויה). כפי שתואר לעיל, לאחר מתן פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות שניתנו בהם הגישה המדינה ביום 16.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה, ולפיו סכום הפיצויים הכולל (לפני שכר טרחת עו"ד) לו זכאים המשיבים עומד על 15,282,461 ש"ח, כך שיתרת סכום הפיצויים המגיעה למשיבים עומדת, נכון ליום עריכת התחשיב, על סך כולל של 14,065,930 ש"ח (לאחר הוספת שכר טרחת עורך דין בדרך הנכונה) (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). ביום 17.3.2024 הגישו המשיבים את תגובתם לתחשיב המדינה המעודכן, ובמסגרתה הודיעו כי אינם מתנגדים לאמור בתחשיב זה, וכי לעמדתם ניתן לסלק את שני הערעורים, בכפוף לתשלום הסכום שננקב בתחשיב המדינה המעודכן. בהמשך להחלטה מיום 7.8.2024, הודיעו המשיבים ביום 15.9.2024 כי אינם עומדים על ערעורם, וביום 29.10.2024 ניתן פסק דין בערעור המשיבים המורה על מחיקתו. המדינה, מנגד, הודיעה ביום 15.10.2024 כי היא עומדת על ערעורה, ובתוך כך, על הפלוגתאות הפרטניות העוסקות בקיומו של שיהוי, ועל הצורך בהפקדת כתבי שיפוי מצד המשיבים, כתנאי לתשלום מצידה. ביום 31.10.2024 הגישו המשיבים 3-1 את עיקרי טיעוניהם (אליהם הצטרפו המשיבים 8-4 בהודעתם מיום 8.12.2024). המשיבים סמכו את ידיהם על מסקנת בית המשפט קמא באשר לטענת השיהוי, והוסיפו וטענו כי אין יסוד לטענות המדינה הנוגעות לזכויות הבעלות של המנוחים במקרקעין. בתוך כך, הדגישו המשיבים כי המדינה לא הוכיחה כי קיימים אנשים אחרים הנושאים שמות זהים או כי ישנן תובענות סותרות ביחס לאותם מקרקעין. מכל מקום, המשיבים ציינו כי הם נכונים להמציא כתבי שיפוי למדינה, ככל שיידרשו לעשות כן. בהמשך לכך, המדינה הגישה את עיקרי טיעוניה ביום 18.11.2024, במסגרתם שבה וטענה כי חלוף הזמן מאז ההפקעה מקים "חזקת שיהוי" המעביר את הנטל אל כתפי המשיבים להראות כי לא קיבלו פיצוי בעבר ולא ויתרו על תביעתם. כמו כן, נטען כי השיהוי שדבק בהגשת התביעות יוצר נזק ראייתי, המתבטא בקושי לזהות את המנוחים כבעלי הזכויות במקרקעין משעה שהרישומים ההיסטוריים אינם כוללים מספרי תעודות זהות, ובקושי לאתר מסמכים המוכיחים כי שולמו בעבר פיצויים בגין הפקעת המקרקעין (וזאת בפרט נוכח העובדה שבחלקות סמוכות שולמו פיצויים בעבר). עוד הדגישה המדינה, כי הנזק הראייתי שנגרם לה מתחזק בשעה שההפקעה בוצעה עובר להקמת מינהל מקרקעי ישראל (כיום – רשות מקרקעי ישראל) והוסיפה כי המשיבים לא הציגו כל נימוק לכך שהתביעות הוגשו בחלוף זמן רב כל כך. מטעם זה, טענה המדינה, כי יש לדחות את התביעות. לחלופין, המדינה טענה כי גם אם לא קם שיהוי המאיין את זכותם של המשיבים לקבלת פיצוי, יש בו כדי לייחס למשיבים אשם תורם, אשר יכול וצריך להשפיע על גובה הפיצוי הניתן להם. לבסוף, המדינה טענה כי על אף שלא התקבלה טענתה בדבר הוכחת הבעלות במקרקעין, יש להורות למשיבים, לכל הפחות, להפקיד כתבי שיפוי כתנאי לתשלום פיצויי ההפקעה. ביום 12.2.2025 התקיים דיון קדם-ערעור בפלוגתאות הפרטניות בהליכים השונים, ובהם הערעור דנן. בדיון הדגישה המדינה כי בהליך דנן, בשונה מתביעות אחרות הנדונות במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ההפקעה נעשתה בטרם הוקם מינהל מקרקעי ישראל (בעקבות חקיקת חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960), ומשכך קיים קושי מיוחד באיתור מסמכים מתקופה זו, המצדיק את דחיית התביעות בשל שיהוי, ולמצער מתן משקל מתאים בקביעת גובה הפיצוי. בסוף הדיון, הומלץ לצדדים להגיע להסכמות, ובהחלטה מיום 17.2.2025 התבקשו באי-כוח הצדדים לבחון את ההצעה ולמסור הודעה מתאימה. ברם, המדינה הודיעה ביום 13.3.2025 כי היא עומדת על הפלוגתאות הפרטניות שהועלו על ידה. בהמשך, מסרה המדינה, ביום 1.4.2025, גרסה מעודכנת לתחשיב הקודם מטעמה, וזאת בשל העובדה ששולמו סכומים נוספים למשיבים מאז עריכת התחשיב הקודם (להלן: תחשיב המדינה המתוקן). לפי תחשיב המדינה המתוקן, הסכום הכולל שנותר למדינה לשלם נכון לאותו מועד, המתחלק בין שתי קבוצות המשיבים, עומד על 14,095,552 ש"ח. ביום 11.5.2025 התקיים דיון קדם-ערעור נוסף, ובמסגרתו הבהירה המדינה כי טענתה היחידה בהליך נוגעת לסוגיית השיהוי, וכי היא עומדת על טענה זו. משכך, אין מנוס מלהכריע בערעור שלפנינו, ובפרט, בטענת השיהוי על השלכותיה השונות. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 12.2.2025, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. כפי שאסביר להלן, סבורני כי יש לדחות את טענת המדינה כי חל שיהוי המצדיק את דחייתה של תביעות המשיבים, או כי יש בפרק הזמן הממושך להגשת התביעות כדי להשליך על גובה פיצויי ההפקעה, וכנגזר מכך, יש לתת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המתוקן. כידוע, דוקטרינת השיהוי חלה במקביל לכללים בדבר התיישנות תביעות, והיא מאפשרת לחסום תביעות שהוגשו בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, אם ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. יחד עם זאת, נוכח הפגיעה הכרוכה בזכויותיהם של בעלי דין שתביעתם נחסמת, ובשים לב לתחולתו המקבילה של מוסד ההתיישנות (ראו: סעיף 27 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958), היקפה של דוקטרינת השיהוי בהליכים אזרחיים (ותביעות לפיצויי הפקעה בכלל זה) הוא מצומצם, ונקבע כי השימוש בה ייעשה רק במקרים חריגים ונדירים, "מטעמים של צדק ושל הגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס הציבורי ומתוך דאגה לקיומו של הליך שיפוטי תקין" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל נ' גיא ליפל, פ"ד סד(2) 82, 155 (2010) (להלן: עניין ליפל). כן ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 448 (2003) (להלן: עניין תלמוד תורה); ע"א 1091/15 רוזנפלד נ' Dolphin Fund Limited, פסקה ס"ה (13.7.2016)). ברוח זו, נקבע כי לא ניתן לבסס טענת שיהוי אך ורק על משך הזמן שחלף עד שהוגשה התביעה, אלא שעל הנתבע להוכיח כי היה בשיהוי משום מצג ברור לכך שהתובע ויתר על זכויותיו (להלן: תנאי הוויתור), וכי הנתבע שינה את מצבו לרעה בעקבות איחורו של התובע בהגשת התביעה (להלן: תנאי השינוי לרעה). תנאי נוסף הנזכר בפסיקה הוא כי השיהוי נגרם בשל חוסר תום ליבו של התובע (ראו: עניין תלמוד תורה, בעמ' 446; עניין ליפל, בעמ' 155; ע"א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ, פסקה 13 (3.5.2016) (להלן: עניין אינבסטלום); ע"א 4627/22 חברת אגרקסקו, חברה לייצוא חקלאי בע"מ נ' גבאי את קסירר, פסקה 76 (7.6.2023) (להלן: עניין אגרקסקו). יצוין, כי הדעות בפסיקה חלוקות בשאלה האם התנאים האמורים מצטברים או חלופיים (ע"א 4352/15 קורן נ' הראל, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט סלים ג'ובראן והאסמכתאות המובאות שם (2.8.2017) (להלן: עניין קורן). לסקירת הפסיקה, ראו: טל חבקין התיישנות 420-419 (מהדורה שנייה, 2021) (להלן: חבקין))). זאת ועוד, נוכח ההשלכות הטמונות בקבלת טענת השיהוי, נקבע כי נטל ההוכחה המוטל על הטוען לשיהוי הוא כבד מאד (עניין תלמוד תורה, בעמ' 448; רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי, פסקה 13 (23.1.2008); עניין אינבסטלום, בפסקה 13; ע"א 2483/14 שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות, פסקה 34 (14.7.2016); ע"א 9839/17 הביטאט בע"מ נ' CAFOM, פסקה 33 (17.12.2018)). דוקטרינת השיהוי אינה משמשת רק לחסימת תביעות (בשים לב לשיקול הדעת הרחב המסור לבית המשפט בהחילו את דוקטרינת השיהוי), אלא גם, ושמא בעיקר, עשויה להשפיע על נטלי ההוכחה הרובצים על כתפי הצדדים, וזאת במקרים בהם השיהוי מצד התובע גרם לנתבע לנזק ראייתי (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 21 (21.2.2007); ע"א 5110/05 מדינת ישראל נ' שטיינברג, פסקה ו(7) (18.1.2007) (להלן: עניין שטיינברג); עניין ליפל, בעמ' 155). בפסיקה הובעה נכונות להגמיש במידה מסוימת את תנאיה של דוקטרינת השיהוי, כאשר הנפקות של קבלת טענה זו נוגעת לנטלי ההוכחה בלבד, ואינה מובילה לדחיית התביעה כולה (ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי 488-487 (2021)). עם זאת, גם במקרים בהם נקבע כי השתהות בהגשת תביעה מצדיקה את הכבדת נטל ההוכחה על התובע – נעשה הדבר בנסיבות בהן דבק אשם בהתנהלות התובע, או כאשר הנתבע הצביע על נזק ראייתי ממשי וספציפי שנגרם לו (ראו: עניין שטיינברג, בפסקה ו(7) (נזק ראייתי קונקרטי, הנוגע למסמכים מסוימים שאינם בנמצא עוד); ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, פסקאות 19-16 (18.4.2012) (התנהלות התובעות אינה הולמת את טענותיהן החמורות); ע"א 9981/17 צוויקלר נ' בן נון, פסקה 61 (8.9.2019) (דחיית טענה לנזק ראייתי בהיעדר התייחסות קונקרטית לאופי הנזק ולמועד בו נגרם)). בטרם אפנה להכרעה בהליך דנן, על יסוד הכללים המפורטים לעיל, אבקש להעיר הערה כללית הנוגעת לשיהוי בתביעות לפיצויי הפקעה שהוגשו בעקבות הלכת ארידור בכלל, ובתביעות שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בפרט. כאמור, בשונה מתביעות אזרחיות אחרות, הדין באשר להתיישנות תביעות לפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות לא היה ברור עד להכרעת בית משפט זה בפסק דין ארידור. בפסק דין זה נקבע כאמור כי על תביעות אלה חל הסדר ההתיישנות הכללי, וכי עילת התביעה בהן מתגבשת לכל המאוחר במועד תפיסת החזקה במקרקעין. עם זאת, נפסק כי תוקפן של קביעות אלו יהיה פרוספקטיבי, בתום 3 שנים ממתן פסק הדין, שסופם ביום 21.3.2016, אשר במהלכן ניתן יהיה להמשיך ולהגיש תביעות מסוג זה מבלי שתיטען כנגדן טענת התיישנות (להלן: תקופת המעבר). בצד האמור, בית המשפט הבהיר בפסק דין ארידור כי ניתן יהיה להעלות נגד תביעות שיוגשו בתקופת המעבר טענה לשיהוי (שם, בעמ' 76, 105, 154-153 ו-158) וכי טענות מסוג זה ייבחנו באופן פרטני, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (שם, בעמ' 107, 157 ו-158). יוצא איפוא כי בשונה מהליכים אזרחיים אחרים, בהליכים בהם נתבעים פיצויי הפקעה אשר הוגשו בתקופת המעבר שנקבעה בפסק דין ארידור, אומנם לא חלה התיישנות (בהתאם להוראות פסק דין ארידור) – אך עשויה לחול דוקטרינת השיהוי, הנבחנת בהתאם לפסיקה הכללית בנושא ולפי נסיבותיו של כל מקרה. יחד עם זאת, בסופו של דבר, במסגרת ההליך הדיוני המאוחד לא עמדה המדינה על טענות השיהוי ביחס לרוב רובם של התיקים, וזאת מתוך הבנה כי קביעת תקופת המעבר מהווה איזון ראוי בין האינטרסים המתנגשים – החובה לפצות את הנפקעים בגין אובדן קניינם מזה; וחלוף הזמן ממועד ההפקעה, המציב קשיי הוכחה בפני המדינה, מזה. ואכן, בתי המשפט בכלל, ובית משפט זה במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, בפרט, הקפידו, מחד גיסא, הקפדה יתרה עם הנפקעים ביחס למועד הגשת התביעה במהלך תקופת המעבר; ומאידך גיסא, ביחס לתביעות שהוגשו בתוך תקופת המעבר, הקשו על קבלת טענת השיהוי, במיוחד כשלא התבססה על ראיות קונקרטיות כי קיים חשש מבוסס לתשלום כפל או לתשלום שווא מצד המדינה. ומהתם להכא. הודעות על הפקעת המקרקעין מושא התביעות פורסמו בשלהי שנת 1958 ובראשית שנת 1959, אך התביעות הוגשו בשנת 2016 – כ-58 שנים לאחר מכן. אין חולק כי המתנה של 58 שנים כדי לבצע מעשה כלשהו היא בגדר "השתהות" משמעותית מאד בביצועו, ועם זאת "השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט", שהרי "איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה" (עניין תלמוד תורה, בעמ' 446). כדברי חברי, השופט (כתוארו אז) יצחק עמית, "חלוף הזמן, כשלעצמו, אין בו די כדי לקבל את טענת השיהוי, ויש צורך ב'דבר-מה נוסף'" (עניין ליפל, בעמ' 155. כן ראו: ע"א 410/87 עיזבון המנוחה ליברמן ז"ל נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 756 (1991); חבקין, בעמ' 415). בענייננו, טענות המדינה באשר לתנאי הראשון, תנאי הוויתור, נטענו על ידה בעלמא, ולא בכדי מצא בית המשפט קמא כי הן נטענו ללא פירוט כלל. למעשה, למעט משך הזמן הממושך מפרסום מעשה ההפקעה ועד להגשת התביעות, המדינה לא הצביעה על נסיבה קונקרטית כלשהי המלמדת כי המשיבים ויתרו על תביעתם. בהקשר זה, יש להזכיר כי אין באיחור בהגשת התביעה כשלעצמו כדי להעיד על ויתור (ראו: עניין קורן, פסקה 3 לפסק דינו של השופט ניל הנדל ופסקה 4 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה סלים ג'ובראן; ע"א 8323/17 מדינת ישראל נ' בעהם, פסקה 30 (20.5.2019); עניין אגרקסקו, בפסקה 77). אומנם, המדינה טוענת כי הזמן הממושך כשלעצמו מצדיק העברה של נטל ההוכחה לכתפי המשיבים כי הם לא ויתרו על תביעתם. אולם, הנטל להוכיח את התנאים לשיהוי, מוטל על הטוען להם (עניין תלמוד תורה, בעמ' 446; עניין ליפל, בעמ' 155; עניין אינבסטלום, בפסקה 14). לפיכך, כל עוד לא הוכחו תנאי דוקטרינת השיהוי, נטל ההוכחה לא יועבר לתובע. אם תאמר אחרת, הרי שבכל הליך שהוגש בחלוף זמן רב מאז התגבשות עילת התביעה – וכאלה הן רובן המוחלט של התביעות לפיצויי הפקעה שהוגשו בתקופת המעבר שנקבעה בהלכת ארידור – יהיה מוטל על התובע הנטל להוכיח כי אין בתביעתו שיהוי. ברי כי מצב כזה אינו הולם את הכלל לפיו השימוש בדוקטרינת השיהוי ייעשה במקרים נדירים וחריגים (בוודאי ביחס לתביעות הפקעה שנידונו במסגרת ההליך המאוחד), ואת הכלל לפיו נתבע הטוען כי תובע ויתר על תביעתו מחויב להראות זאת ברמת הוכחה גבוהה. מהטעם הזה אף לא ראיתי לנכון לקבל את טענת המדינה לפיה יש מקום לאמץ "חזקת שיהוי", עמדה המנוגדת למגמה הכללית של הפסיקה, ולפיה יש לקבל טענות שיהוי רק במקרים נדירים. בהקשר אחרון זה יובהר כי עמדת המשנה לנשיא מרים נאור בפסק דין ארידור (בפסקה 60 לחוות דעתה), עליה מבקשת המדינה להישען בטענתה האמורה, נותרה עמדת מיעוט, תוך שדעת הרוב הבהירה כי "איננו רואים מקום לקבוע בגדרי ההליך דנא מהם המבחנים לבירור טענת שיהוי ממין זה. יש להניח כי סוגיה זו תגיע לפתחו של בית משפט זה ביום מן הימים" (שם, בעמ' 153. ואכן, יצוין כי לאחר שהוחזר התיק בעניין ארידור לערכאה הדיונית הגיעו הצדדים דשם להסכמות בדבר סכום הפיצוי שיקבל עיזבון הנפקע, ובכך נזנחה טענת השיהוי באותו מקרה). באשר לתנאי השני, תנאי השינוי לרעה, טוענת המדינה כי משך הזמן הממושך הביא לפגיעה ביכולתה להגן על עצמה בהליך בשל הקושי לאתר ולשחזר פרטים, מסמכים ועדים חיוניים. בפרט, נטען כי נוכח העובדה שההפקעה בוצעה עובר להקמת מינהל מקרקעי ישראל, קיים קושי באיתור מסמכים שילמדו האם שולם פיצוי בעבר בגין הפקעת המקרקעין, או המלמדים, באופן ודאי, כי המנוחים הם בעלי הזכויות במקרקעין. לא מצאתי ממש בטענות אלה. הטעם העיקרי לדחיית טענות המדינה באשר לתנאי השינוי לרעה נוגע לאופיין – הטענות שנטענו הן טענות כלליות, שאינן מבוססות על עובדותיו הפרטיקולריות של המקרה שבפנינו, אלא על נסיבות כלליות, המשותפות לתיקים רבים העוסקים בתשלום פיצויים בגין הפקעות מקרקעין. הנימוק המרכזי המייחד את ההליך, לשיטת המדינה, הוא שההפקעה שביסוד התביעות בוצעה עוד לפני הקמת מינהל מקרקעי ישראל. המדינה מציינת כי המסמכים מתקופה זו לא נשמרו באופן דומה למסמכים שנערכו לאחר הקמת המינהל, ועל כן השתהות המשיבים בהגשת התביעות הביאה לנזק מיוחד. במישור העקרוני, טענת המדינה שקולה לטענה כי בפסק דין ארידור נקבע לא רק רף עליון, קרי מועד אחרון להגשת תביעות לתשלום פיצויי הפקעה (21.3.2016), אלא גם רף תחתון, דהיינו שהפקעות שבוצעו לפני הקמת מינהל מקרקעי ישראל יוחרגו באופן גורף מההוראות הנוגעות לתקופת המעבר (שהרי אף אם לא ניתן לדחות תביעות אלו בשל התיישנות, לשיטת המדינה כלל התביעות הללו יידחו על הסף, מחמת שיהוי בהגשתן). זוהי הצעה, איפוא, לשנות את הקביעות בפסק דין ארידור – וכל זאת בדיעבד, זמן רב אחרי שתקופה זו הסתיימה, ולאחר שרובן המוחלט של התביעות שהוגשו במסגרתה כבר נדונו, הוכרעו ויושבו. אינני סבור כי יש הצדקה לבצע שינוי כזה, שאין לו יסוד בפסק דין ארידור, או בנימוקים שהובילו לקביעות בנוגע לתקופת המעבר שם (וזאת, גם בשים לב לדחיית עמדתה של המשנה לנשיא מרים נאור באשר לאופן החלת דוקטרינת השיהוי, כנזכר לעיל). במישור העובדתי, על אף טענתה כי "[]אין לנו בכלל מסמכים מהתקופה הזאתי" (פרוטוקול דיון מיום 12.2.2025, בעמ' 1 ש' 20) – אשר הועלתה רק במסגרת הערעור דנן, ולא בטיעוני המדינה בבית המשפט קמא – בית המשפט קמא קבע, כעניין עובדתי, כי תיק המסמכים הנוגע למקרקעין דנן לא רק נשמר בידי המדינה, אלא שהיא אף הציגה מסמכים מקוריים מתוכו. במסגרת טיעוניה לפנינו המדינה לא מתמודדת עם קביעה זו, וכל טיעונה מתמצה בטענה בעלמא לפיה "קיים קושי מיוחד באיתור מסמכים", ללא כל פירוט נוסף, בכלל, ובשים לב להימצאותם של מסמכים מאותה תקופה, בפרט. חולשות דומות מאפיינות גם את טענות המדינה לפיהן השיהוי בהגשת התביעות פגע ביכולתה לאתר מסמכים המלמדים על תשלום פיצויי ההפקעה או על זהותם המדויקת של בעלי המקרקעין. עיון בטענות המדינה מעלה כי אין היא טוענת כי ידוע לה ששולמו למאן דהוא פיצויי הפקעה בגין המקרקעין בעבר, או שיש לה טעמים טובים להניח זאת, אלא רק מעלה את האפשרות התיאורטית שהפיצויים שולמו, וזאת מאחר שבחלקות סמוכות שולם פיצוי. אפשרות תאורטית זו, אשר אין בצידה ראשית ראיה אשר תעיד על אפשרות ממשית שאכן שולמו פיצויים, או על כך שחלוף הזמן מנע את האפשרות של המדינה להוכיח כי שולמו על ידה פיצויי ההפקעה, אינה יכולה להספיק כדי להקים טענת שיהוי, בוודאי לא כדי לעמוד בנטל הכבד המוטל על הטוען לה. ודוק – העובדה כי נשמרו מסמכים המעידים על תשלום מחלקות סמוכות, אך לא מהמקרקעין מושא התביעות, עשויה להעיד, באותה מידה, על כך שלא בוצע תשלום כזה מעולם. כך גם ביחס לטענה כי אלמלא היו מוגשות התביעות בשיהוי הייתה המדינה מציגה ראיות נוספות הנוגעות לזיהוי המנוחים כבעלי המקרקעין, שאינה נסמכת על אינדיקציה מסוימת לקיומם של מסמכים שאבדו. בכך אף טמון השוני בין התביעות דנן ובין ההליך אליו הפנתה המדינה, ואשר בו נדחתה תביעה דומה מחמת שיהוי – עניין שטיינברג. באותו עניין הגישה המדינה מספר מסמכים המעידים כי בוצע תשלום בגין ההפקעה, ואף הציגה ראיות מהן עולה כי בשל חלוף הזמן אבדה הקבלה המעידה על ביצוע התשלום בפועל. בנסיבות אלה, ניכר כי מועד הגשת התביעה אכן גרם לנזק ראייתי קונקרטי למדינה, המצדיק את דחיית תביעת הנפקעים. בהליך דנן, לעומת זאת, המדינה לא הצביעה על נזק ראייתי ספציפי, ולא הסבירה כיצד נזק זה נגרם בשל חלוף הזמן – חלק נכבד מהקשיים הראייתיים לא נבעו מהתנהלות המשיבים (כגון, אופן הטיפול במסמכים מהתקופה שטרם הקמת מינהל מקרקעי ישראל); וחלקם האחר נטען באופן כללי, מבלי שהוצגה ראשית ראיה המבססת חוסר ראייתי זה. מהאמור לעיל עולה כי לא התקיימו במקרה דנן התנאים הדרושים להחלתה של דוקטרינת השיהוי. נוכח האמור, לא קיימת הצדקה לדחות את התביעות מחמת שיהוי, ואף לא להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי, ולהעביר לכתפי המשיבים את הנטל להוכיח כי לא שולם פיצוי. לבסוף, נותרנו עם טענתה החלופית של המדינה בדבר ייחוסו של "אשם תורם" למשיבים בעקבות השתהותם. גם טענה זו אין לקבל, שהרי, כאמור לעיל, לא נמצא כי נפל אשם כלשהו בהתנהלות המשיבים, וממילא לא התקיימו תנאי הוויתור או תנאי השינוי לרעה. בנסיבות אלה, ניתן להותיר את השאלות המשפטיות השונות שטענה זו מעוררת לעת מצוא. סוף דבר: משראינו לנכון לדחות את טענות המדינה, ובהינתן שתחשיב המדינה המתוקן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, ולא הועלו טענות ביחס לאופן חישוב זה – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המתוקן. נוכח הסכמת המשיבים בעניין (ראו: סעיף 15 לעיקרי טיעון המשיבים 3-1 מיום 31.10.2024, והודעת המשיבים 8-4 מיום 8.12.2024, בה הביעו הסכמתם לאמור בעיקרי טיעון אלה), התשלום יעשה בכפוף להמצאת כתבי שיפוי. המדינה תעביר לידי המשיבים את יתרת הסכום שטרם שילמה, בניכוי 10% מסכום הפיצוי בגין ההפקעה שצוין בתחשיב המדינה המתוקן אשר יועבר לרשות המיסים על חשבון חיוב במס שבח, וזאת בתוך 14 ימים ממתן פסק דין זה או מהמצאת המסמכים הנדרשים לשם ביצוע התשלום, לפי המאוחר. למען הסר ספק יובהר כי המדינה תעדכן את תחשיבה עד למועד התשלום בפועל, באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בהתאם לאמור בפסקה 23(ג) לפסק הדין בדיון הנוסף. בכך מתמצים הדיונים בערעור זה, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, ומשהמדינה חויבה בתשלום הוצאות המשיבים בהליך ההפקעה בכללותו בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, תישא המדינה בהוצאות המשיבים בגין הצורך בהתדיינות בסוגיית השיהוי באופן מתון, בסכום נוסף העומד על 15,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"א בכסלו התשפ"ו (‏11.12.2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט