חליל הלהוושלה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4286/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4286/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: חליל הלהוושלה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 30.3.08, בתיק פ 8131/05, שניתן על ידי כבוד השופט י' צלקובניק תאריך הישיבה: י"ח בטבת התשס"ט (14.1.09) בשם המערער: עו"ד משה מרוז בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בכתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו למערער שני אישומים. בראשון נטען, כי התאריך 1.7.04 הוא החזיק בסם מסוכן מסוג חשיש במשקל של מעל 7 ק"ג. על פי גרסת המשיבה, הגיע המערער בתאריך 1.7.04 למקום הנמצא לא הרחק מצומת נהלל, ועמו היו אותה שעה פלח אבו-סבית (להלן: סלח) ואדם נוסף. בשלב זה ירד המערער מהרכב בו נהג, אסף ממקום סמוך חלק מהסם שהיה מוסתר ליד עץ והניחו בתא המטען. לאחר זאת החל המערער בנסיעה כשפלח אינו מצטרף אליו. בהמשך ניסו שוטרים שניצבו במחסום לעצור את המערער, אולם הוא לא שעה להם תוך שהוא פוגע בניידת. את המשך הדרך עשה המערער בנהיגה מהירה שסיכנה משתמשים אחרים בדרך, עד שלבסוף נטש את הרכב בכפר זרזיר, ונמלט רגלית. בגין אירועים אלה יוחסו למערער עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה וחבלה במזיד ברכב. האירוע נושא האישום השני התרחש, על פי הנטען, ביום 11.4.05. בשעת צהרים הגיע כוח משטרתי למתחם של שבט אלאטרש בדרום במטרה לעצור את המערער. משזה הבחין בהם, הוא נכנס לרכב מסוג מזדה והחל נמלט תוך תמרונים ונסיעה מהירה במהלכה פגע בשוטרים ובניידת משטרה. השוטרים ניסו לעצור את הרכב הנמלט גם באמצעות ירי מנשק חם, אולם המערער המשיך במנוסתו תוך שהוא מבצע עבירות תעבורה רבות. באישום זה נטען עוד, כי רכב המזדה בו נהג המערער נגנב מחברה להשכרת רכב בחודש נובמבר 2004, והמערער שינה את זהותו על ידי כך שהתקין עליו לוחיות רישוי אחרות. באישום זה יוחסו למערער עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה ללא רישיון נהיגה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה בכוונה מחמירה. 2. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, התגונן המערער בטענה כי בעת שהתרחשו האירועים שיוחסו לו באישום הראשון הוא היה הרחק מהזירה, וממילא לא יכול היה להיות מבצען של העבירות. באשר לאישום השני, טען המערער כי שהה במקלחת בביתו שעה שהשוטרים הגיעו לשם, והכחיש מכל וכל את הטענה לפיה נמלט תוך שהוא נוהג ברכב המזדה. בית המשפט לא נתן אמון בגרסאות אלו של המערער, ולאחר שהרשיעו בעבירות שיוחסו לו (למעט עבירה של נהיגה ללא רישיון), דן אותו לשש שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, והוא נפסל מקבל או מהחזק ברישיון נהיגה במשך חמש שנים, שתחילת מניינן ביום שחרורו מן הכלא. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. 3. ערעור זה אינו עוסק בשאלות של משפט, אלא בהשגות כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, והרי ההלכה הנוהגת מימים ימימה היא כי בממצאים מסוג זה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב (ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 393, 437; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 924, 918; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). אכן, במשך השנים נקבעו חריגים לא מעטים לאותה הלכה (ראו ע"פ 37/07, 1005/07 פרג נ' מדינת ישראל, סעיף 28 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.3.08)). אולם, לאחר שבחנו את הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, הראיות שהיו בפניו, וטיעוני הצדדים בכתב ועל-פה, לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה על אותם חריגים. אדרבא, שוכנענו כי הרשעת המערער היתה בלתי נמנעת נוכח מארג הראיות אותו הציגה המשיבה, ואל חלקן נתייחס להלן: א. הרכב בו על פי הנטען נהג המערער בתאריך 1.7.04, היה מסוג "הונדה", ואין מחלוקת שהוא שימש אותו באותם ימים, אף שטרם בוצעה העברת הבעלות על שמו. רכב זה נמצא בתום המרדף נטוש בכפר זרזיר, ובמרחק 100 מ' ממנו נמצאו, מוסתרות בין השיחים, 7 אריזות של סם. המערער, שכאמור התגונן בטענה כי בעת האירוע שהה במקום אחר, הוסיף וטען כי באותו יום לא נהג בהונדה, הואיל ונפגש עם אישה נשואה שאת פרטיה סרב לחשוף, ועמה נסע למרכז הארץ תוך שהוא מותיר את רכבו חונה בזרזיר. כאן המקום לציין, כי אף שמכונית ההונדה נתפסה על ידי משטרת ישראל ביום 1.7.04, לא טרח המערער לתבוע את השבתה במשך מספר חודשים, ומותר לתהות אם כך נוהג מי שמאמין, באמת ובתמים, בטענת חפותו. ב. כאמור, סרב המערער למסור פרטים על פיהם ניתן היה לאתר את האישה עמה נפגש, ואם תאמר כי עשה זאת כדי שלא לפגוע בפרטיותה, המעט שהיה יכול לעשות הוא להציג קבלה של בית המלון בו התאכסנו, לגרסתו. ושוב, מטעמים השמורים עמו, נמנע המערער מלהציג ראיה זו. ג. בחיפוש שנערך ליד העץ שלידו נראה המערער עוצר ומכניס דבר מה לתא המטען של רכבו, נתגלו 11 אריזות נוספות של סם מסוכן במשקל של כ-12.3 ק"ג. הכיתוב על אותן אריזות היה זהה לכיתוב שנמצא על אריזות הסם שנתפס בזרזיר, ועל כן קבע בית המשפט המחוזי כי מקורם זהה. החשוב לענייננו הוא שמאריזות הסם שנמצאו בזרזיר הוסרו טביעות אצבע, ואחת מהן נמצאה תואמת את אמת ידו הימנית של המערער. ההסברים שהציע המערער כדי ליישב ממצא מפליל זה, לא קנו אחיזה בלבו של השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, וגם באוזנינו הם נשמעו תמוהים. ד. מדוח"ות האיכון של מכשירי הטלפון הנייד בהם החזיק המערער, ניתן היה לעקוב אחר תנועותיו באותו יום, ומהם למד בית המשפט כי בשעות הבוקר הוא שהה באזור באר-שבע, ובהמשך אוכן הטלפון בצפון הארץ – בבית שערים, רמת ישי, רמת דוד וגבעת האלה. במטרה לקעקע את משקלה של ראיה זו, טען המערער במהלך משפטו כי נהג להשכיר את מכשירי הטלפונים לאחרים. ברם, מטעמים השמורים עמו הוא נמנע מלהביא לכך ראיות, ולו על ידי העדתו של אחד השוכרים. נוכח האמור, כל שנוכל לעשות הוא לשוב ולומר כי הרשעת המערער בעבירות נושא האישום הראשון נסמכת על תשתית מוצקה של ראיות, ולפיכך, אין מקום להתערב בה. 4. באשר לאישום השני – המערער טען כי בעליה של מכונית המזדה שנמלטה הוא אחד – ולדימיר, שבשם משפחתו או כל פרט מזהה אחר שלו לא הצליח לנקוב. ועוד טען, כי אותו ולדימיר נהג להתארח בביתו, וכך עשה גם בלילה שקדם לאירוע של יום 11.4.05. באשר לו עצמו, טען המערער כי שהה בבית, וגם בעניין זה לא זכתה גרסתו לאמונו של בית המשפט. כאמור, השוטרים הגיעו לזירה כדי לעצור את המערער ולא אחר, ומותר להניח כי אם היה בביתו היו מבחינים בו. יתרה מכך, השוטר מיקי אברהם העיד כי פגש בביתו של המערער את אשתו בלבד, ומששב לבית כדי לחפש אחר ארנקו שאבד, הוא גילה במקלחת תינוק ערום ששיחק להנאתו. השופט המלומד של בית המשפט המחוזי האמין לעדותו של שוטר זה ("לא מצאתי מקום לפקפק בעדותו של השוטר מיקי אברהם, לגבי הימצאותו של [המערער] בבית בעת החיפוש אחריו, מיד לאחר הימלטות רכב המזדה ממתחם הבית" (ראו הכרעת הדין, עמ' 52). לאותה מסקנה מובילים שני עניינים נוספים – אי-העדתו של 'ולדימיר' המסתורי על ידי המערער, והעובדה כי איש מבני ביתו של המערער מעולם לא פגשו את אותו ולדימיר, על אף שעל פי גרסת ההגנה הוא לן באותו בית מספר פעמים. בפני בית המשפט המחוזי היו ראיות נוספות לעניין האישום השני, אולם לא מצאנו להוסיף ולדון בהן, הואיל ודי באלו עליהן הצבענו כדי לחייב את המסקנה שהרשעת המערער גם באישום זה בדין יסודה. 5. הערעור כנגד העונש – המערער הורשע בעבירות להן נודעת חומרה מופלגת. כמות הסם המסוכן בה החזיק, הימלטותו מהשוטרים שהיתה מלווה בנהיגה מסוכנת, במקרה האחד, ופגיעה בשוטרים ובניידת במקרה האחר, חייבו את גזירתו של עונש חמור פי כמה מהעונש שהושת על המערער. מכאן דעתנו כי דינו של הערעור, על שני חלקיו, להידחות, וכך אנו עושים. ניתן היום, י"ח בטבת התשס"ט (14.1.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08042860_O06.docהג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il