עופרה עודא נ. הדר חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 4281/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4281/03 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערערת (המשיבה שכנגד): עופרה עודא נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. הדר חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד לנפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 31.3.03 בת.א. 2640/00 שניתן על-ידי כבוד השופט ג' קלינג בשם המערערת (המשיבה שכנגד): עו"ד אילן קנר בשם המשיבים (המערערים שכנגד): עו"ד נחום פלדמן פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המערערת (המשיבה שכנגד) (להלן: המערערת) נפגעה בתאונת דרכים ביום 8.4.95, בהיותה כבת 27 שנים. את נזקיה היא תבעה מן המשיבות (המערערות שכנגד) (להלן: המשיבות), מבטחות השימוש ברכב. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' קלינג) מינה מומחים בשלושה תחומי רפואה, למען יאמדו את פגיעותיה. המומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע, כי נכותה בתחום הפסיכיאטריה מגעת כדי 50% לצמיתות. המומחה בתחום הנוירולוגיה העריך את נכותה של המערערת בתחום הנוירולוגיה בשיעור של 10% ואילו המומחה בתחום האורטופדיה קבע כי המערערת אינה סובלת מנכות בתחום זה. לאור הנתונים האלה, אמד בית המשפט את נזקיה של המערערת. בית המשפט הניח כי אלמלא התאונה, הייתה המערערת משלימה את לימודיה ועוסקת בהוראה. משכך, קבע בית המשפט כי שכרה של המערערת, עובר לתאונה, היה מגיע כדי גובהו של השכר הממוצע במשק, בניכוי מס הכנסה. סכום ניכוי מס ההכנסה חושב על-ידי בית המשפט בכפוף להנחה שהמערערת הייתה נישאת ומביאה לעולם לפחות שני ילדים. בבואו לחשב את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של המערערת, קבע בית המשפט כי כושר השתכרותה היה נפגע גם אלמלא התאונה, וזאת לנוכח מצבה הנפשי עובר לתאונה. עם זאת, התחשב בית המשפט גם במאמציה של המערערת להתגבר על מצבה הנפשי. לאור כל אלה, העריך בית המשפט את שעור הפגיעה בכושר השתכרותה של המערערת ב- 50%. בית המשפט פסק כי אין מקום לפצות את המערערת על אבדן פנסיה בהיעדר מסד ראייתי מספק לכך שהייתה זכאית לפנסיה אלמלא התאונה. 2. את שיעור הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרותה של המערערת בשנה הראשונה העמיד בית-המשפט על סכום של 70,800 ש"ח – סכום המייצג אובדן מוחלט של כושר ההשתכרות בתוספת של ריבית מאמצע התקופה. כמו כן, נפסק לזכותה של המערערת סכום של 247,800 ש"ח בגין הפסד השתכרותה מתום שנה ממועד התאונה ועד ליום מתן פסק הדין, זאת - בתוספת ריבית מאמצע התקופה. באשר להפסד ההשתכרות בעתיד, פסק בית המשפט סכום של 708,000 ש"ח המשקף את הפסד השתכרותה של המערערת מיום מתן פסק הדין ועד הגיעה לגיל 65. לבד מדמי הנזק שנפסקו למערערת בשל הפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, פסק לה בית המשפט פיצוי בגין הצורך בעזרת הזולת בעבר בסכום של 10,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וסכום חד פעמי של 400,000 ש"ח בעבור עזרת הזולת בעתיד לרבות פיצוי על עזרת המשפחה ממועד הגשת התביעה. בית המשפט הוסיף על אלה, פיצוי בסכום של 30,000 ש"ח בגין הוצאות לטיפול פסיכולוגי וכן פיצוי בסך של 60,000 ש"ח בעבור רכישת תרופות בעבר ובעתיד. בית המשפט לא ראה מקום לפסוק למערערת פיצוי בגין הוצאות ניידות ובגין שירותי אפוטרופוס. לאור שיעור הנכות הרפואית ותקופת האשפוז הארוכה קבע בית המשפט, כי המערערת זכאית לסכום המרבי בעבור נזק שאינו נזק ממוני ועל-כן פסק לה בראש נזק זה סכום פיצוי בסך של 193,454 ש"ח. מהסכומים שפסק לטובת המערערת נוכה סכום קצבת הנכות מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 413,104 ש"ח וסכום התשלומים התכופים - 125,958 ש"ח. לבסוף, חייב בית המשפט את המשיבות לשלם למערערת את הוצאות המשפט וכן את שכר טרחת עורך הדין בשיעור של 13% מסכום הפיצוי שנפסק לטובתה. 3. המערערת מלינה על קביעת בית המשפט לעניין הפגיעה בכושר השתכרותה וטוענת, כי ראוי היה לקבוע כי הפגיעה בכושר השתכרותה הנה מלאה – בשיעור של 100% - או למצער, כי השתכרותה במפעל המוגן, בו היא מועסקת, משקפת את כושר השתכרותה במלואו. המערערת אף קובלת על קביעת בית המשפט קמא ביחס לפוטנציאל השתכרותה אלמלא התאונה, וטוענת כי היה על בית המשפט להעריכו, לכל הפחות, בשיעור של 150% מהשכר הממוצע במשק. בנוסף לאלה, טוענת המערערת כנגד קביעותיו של בית המשפט קמא ביחס להיקף הסעוד שהיא נדרשת לו; כנגד הקביעה לפיה היא אינה זקוקה למטפל קבוע אלא לליווי אקראי; כנגד דחיית בית המשפט את תביעתה לפיצוי בגין עזרה בעבודות משק הבית; כנגד החלטת בית המשפט שלא להקצות לה פיצוי נפרד בגין הוצאות אפוטרופוס וכנגד הפיצוי הנמוך שנפסק לה בעבור טיפולים פסיכולוגיים. המערערת מלינה גם על סכום הפיצוי הנמוך שנפסק לה בעבור התרופות הפסיכיאטריות להן היא נזקקת וכן על שלא נפסק לה כל פיצוי בגין מגבלות ניידותה. המערערת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט קמא התעלם לחלוטין מחובה בסך של 186,584 ש"ח ל"מכון סאמיט" בו שהתה. לטענת המערערת, מומנו הוצאות שהייתה במכון סאמיט על-ידי הלשכה לשירותים חברתיים בג'לג'וליה בכפוף להתחייבות המערערת להשיב חוב זה. 4. המשיבות טוענות לעומתה כי בית המשפט טעה בקביעת שיעור הנכות הפסיכיאטרית של המערערת. חלף השיעור שנקבע, טוענות המשיבות, יש להעמיד את נכותה הפסיכיאטרית על 10%, בלבד. בנוסף, טוענות המשיבות, כי היה על בית המשפט להעריך את כושר השתכרותה של המערערת אלמלא התאונה בהתאם לשכר הממוצע בענף החינוך. בתשובתן לערעור, תומכות המשיבות במרבית קביעותיו של בית המשפט קמא, כנגדן מלינה המערערת ובתשובתן לטענת המערערת ביחס לחוב למכון "סאמיט" טוענות המשיבות כי התשלום למכון ניתן על-ידי ביטוח לאומי באמצעות משרד העבודה. מכל מקום, כך טוענות המשיבות, לא הוכח חוב למכון סאמיט ולא הוכח כי הלשכה לשירותים חברתיים בג'לג'וליה שילמה בגין שהות המערערת במכון. 5. בישיבת קדם הערעור שבה ונתגלעה המחלוקת, בין המערערת למשיבות, ביחס לחוב שנתגבש למכון "סאמיט". לאור זאת, הוחלט כי בא-כוח המשיבות יודיע לבית-המשפט אם אכן מתקיים חוב והאם מרשתו מוכנה ליטול על-עצמה פירעון כל חוב כזה בעתיד. בהודעתן לבית המשפט טענו המשיבות, כי המערערת לא התחייבה לצד ג' כלשהו להחזיר תשלומים ששולמו בעבור שהותה במכון. כמו כן, טענו המשיבות כי לא הוכח כי המערערת חייבת כספים למועצה בגין מימון שהותה של המערערת במכון כתוצאה מהתאונה נשוא הערעור. לחילופין, נטען על-ידי המשיבות כי באם בית המשפט יסבור אחרת, אזי יהיו המשיבות מוכנות להחזיר למועצה את הכספים ששילמה למכון סאמיט בכפוף לכך שהמועצה תמציא למשיבות דרישת תשלום מפורטת, אישור שהמכון ויתר על כל טענה או דרישה בגין שהות המערערת במכון, הוכחה שהכספים שולמו בגין הוצאות שיקום וטיפולים שקיבלה המערערת בגין התאונה וכן בכפוף להצהרה מצד המועצה, כי זו שילמה את הכספים מתוך חובה לעשות כן ומבלי שקיבלה על תשלום זה כל החזר. הודעה זו מייתרת את הצורך להכריע בזכאותה של המערערת לפיצוי בגין פריט זה. המשיבות ישיבו למועצה את הכספים ששלמה המערערת בגין הוצאות שיקום וטיפולים שניתנו לה, אם יבואו אשורים על כך מטעם המועצה בצרוף דרישת תשלום מפורטת והצהרה מצד המועצה כי שילמה כספים שנתחייבה בהם כאמור וכי לא הגיע לידיה החזר. 6. בחנו את הטענות והטענות שכנגד שפורטו בסיכומי הצדדים ולא מצאנו מקום להתערב בקביעות בית-המשפט. בית-המשפט העריך את נזקיה של המערערת בהתאם לראיות שבאו בפניו ולא מצאנו בהם טענה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. כיוון שכך, ובנתון להוראה בדבר התנאים המקימים את חבותן של המשיבות לשאת בתשלומי מכון "סאמיט", נדחים הערעור והערעור שכנגד. דין הערעור בראשי הנזק האחרים, להדחות. דין הערעור שכנגד להדחות אף הוא. המערערת ביקשה בטיעוניה לסמוך גם על פסק-דין שיצא בבית-משפט מחוזי אחר, גם באמור בו אין כדי לשנות מן התוצאה כאן. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, ב' בניסן התשס"ה (11.4.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03042810_P06.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il