פרחאן אלזבידי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4277/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4277/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט מ' מזוז המערער: פרחאן אלזבידי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 19.3.2014 ועל גזר הדין מיום 5.5.2014 בת"פ 13285-05-13 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע שניתנו על-ידי השופט י' עדן תאריך הישיבה: כ"ו בכסלו התשע"ה (18.12.2014) בשם המערער: עו"ד מיקי חובה בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. למעלה מ-10 דקות, ועד אשר כרעו גלגלי מכוניתו תחת הנטל, נהג המערער כמשולח כל רסן, חדור מטרה לחמוק מן הדין, נחוש למלט את נפשו מפני שוטרים הדולקים אחריו. אך בנס לא הסתיימה התנהלותו חסרת המעצורים בתוצאות קטלניות כלפי משתמשי הדרך השונים, לרבות עוברי אורח תמימים. בית המשפט המחוזי הרשיעוֹ בסיכון חיי אנשים במזיד בנתיבי תחבורה, בניסיונות לגרום חבלות בכוונה מחמירה, בהפרעה לשוטרים בעת מילוי תפקידם, ובנהיגה ללא רישיון, כמו גם בהעדר פוליסת ביטוח. דינו נגזר ל-42 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר-על-תנאי, ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. מכאן ערעורו, המופנה הן נגד הכרעת הדין, הן כלפי חומרת העונש. עיקרי העובדות 2. ביום 1.5.2013, סיירו השוטרים סוויסה, אביטל ורוזנצוייג בשטח הישוב ערוער שבנגב בניידת משטרתית סמויה (ג'יפ לבן, בעל לוחיות רישוי צהובות, הנחזה להיות כלי רכב פרטי). תפקידם של השלושה לא ניכר בהם, משלא עטו מדים, לא חבשו כובע משטרתי, ולמראית עין היתה הופעתם 'אזרחית' גרידא. סמוך לשעה 17:15, הבחינו השוטרים במכונית החוצה את הצומת שלפניהם, והחלו נוסעים בעקבותיה. סוויסה, אשר אחז בהגה הניידת, הבהב בפנסיה לכיוון המכונית, ואילו אביטל, היושב לימינו, קרא לעברהּ לעצור בצד הדרך, ברתמו לשם כך את מערכת הכריזה. 3. נהג המכונית, הוא המערער, עשה את דרכו בכביש צר, כשקרוב משפחתו המכונה עזיז לצִדו. השניים קלטו במהרה כי הנושפים בעורפם שוטרים המה, חרף 'הסוואתם', והבינו היטב כי המערער מתבקש להרפות מן הדוושה ולחדול מנסיעתו. דא עקא, הלה לא החזיק ברישיון נהיגה מימיו, ומשניצת בקרבו החשש להיתפס, החליט לנסות ולהימלט מפני רודפיו. המערער האיץ אפוא, והשוטרים דלקו בעקבותיו. 4. בשלב זה הפעילה רוזנצוייג התקן מסוג צפירור, והעבירה אותו לידי אביטל, שהניחוֹ על גג הניידת. המכשיר הבהב באור כחול, אך לא בקע ממנו צליל כלשהו, וממילא לא נשמע קול סירנה בחלל האוויר. עם זאת, המשיך אביטל להתרות במערער לעצור בצד הדרך באמצעות מערכת הכריזה, וכך הפציר בו גם עזיז המפוחד, שלצדו. ביני לביני, הוסיף סוויסה להאיר לסירוגין בפנסי הניידת, תוך שהוא צופר מעת לעת לכיוונו של הנהג הסורר. ברם, הלה עצם עיניו מראות, אטם אוזניו משמוע, והתמיד בשלו. 5. אגב מנוסתו, החליקה מכוניתו של המערער לא פעם בעיקולי הכביש מחמת מהירותו המופרזת. כמו כן, בלהט המרדף התפרץ המערער לצומת ופנה בפזיזות, באופן שחִייב נהג אחר לסטות בפתאומיות, אל עבר השוליים, כדי למנוע התנגשות. נוסף על כך, בהגיעוֹ לאזור המשמש למגורים, חלף המערער סמוך לבתיהם של תושבי המקום בדהרה, נחוש לחמוק מפני השוטרים ולסכל את מעצרו. בנסיבות אלה, נקלעו לאירוע כמה ילדים שצעדו בנתיב נסיעתו, כמו גם רוכב אופניים שנקרה במסלולו, והללו ניצלו מפגיעה אך הודות לזריזותם, בקפצם לצדי הרחוב. 6. ככלות 3 דקות לערך מרגע תחילת המצוד, יצא המערער את תחום השכונה, פנה במהירות אל דרך עפר צרה, והחל לשעוט קדימה לאורכה, תוך שהוא מחליק בפיתוליה. כך עשה, על אף תקרים למכביר בצמיגי מכוניתו, למורת רוחו של עזיז קרוב משפחתו שלצדו, ובהתעלם ממגוון התרעותיהם של השוטרים המנסים להדביקו, שלזהותם היה מודע כהלכה. כתוצאה מנהיגתו הפרועה, שנמשכה כ-10 דקות נוספות, נאלצו מכונית פרטית ומשאית בטון, אשר נסעו מולו כדין, לסור מדרכו באחת כדי למנוע תאונה. 7. בסופו של דבר, נתקעה מכוניתם של המערער ועזיז על תלולית עפר, כשגלגליה מנוקבים במידה ניכרת ושחוקים עד דק. או אז פתחו השניים בריצה, במטרה לברוח מפני השוטרים המבקשים להשיגם, אך נתפסו בתום מרדף רגלי ועוכבו בשטח. בנקודה זו, הפנו אביטל ורוזנצוייג אל המערער כמה שאלות ראשוניות על אודות האירוע ועל עילתו, בהעדר אזהרה ומבלי שהוסברו לו זכויותיו, והלה סיפק תשובות העולות בקנה אחד עם אופן השתלשלות העניינים הנ"ל. עיקרי הכרעת הדין 8. בבואו לקבוע כי מסכת העובדות שלעיל הוכחה לפניו מעבר לספק סביר, העניק בית המשפט המחוזי משקל נכבד לעדויותיהם של השוטרים סוויסה, אביטל ורוזנצוייג, אשר היו "מהימנות לכל אורך הדרך" בעיניו. בית המשפט המחוזי התרשם מכנותם של השלושה, אשר הקפידו להיצמד לפרטים שקלטו בחושיהם בלבד, ואף הודו בהגינות כי נתונים מסויימים נשתכחו מזכרונם, כך שממילא לא עלה בידי ההגנה להטיל ספק כלשהו ביושרם. כמו כן, הראה בית המשפט המחוזי כי אין כל סתירה בין גרסאותיהם, המשתלבות היטב זו בזו לכדי תיאור שלם וקוהרנטי של האירוע, בהדגישו כי "מטבע הדברים... תוך כדי מרדף במהירות גבוהה לא כל אחד מהם רואה את כל הפרטים אשר רואה אחר, כל אחד מהם מבצע פעולות אחרות ולעיתים תשומת ליבו הרגעית או מבטו הרגעי אינו לאותה נקודה של האחרים". מן העבר השני, מצא בית המשפט המחוזי כי עדותו של המערער "לא היתה מהימנה", ודחה את גרסתו "חסרת ההיגיון והבסיס", נדבך אחר נדבך, בהיותה מנוגדת לצו השכל הישר ולראיות עדיפות ממנה. על רקע זה, שוכנע בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי אמנם עשו השוטרים שימוש בשלל סממני הזיהוי החזותיים והקוליים המפורטים מעלה, וכי כלי הרכב הנוספים שבהם דוּבּר, כמו גם עוברי האורח שנזכרו, אכן נקלעו בעל-כורחם אל 'קו האש' שיצר המערער בהשתוללותו. 9. בתוך כך, עמד בית המשפט המחוזי על עדותו של עזיז, אשר הודה כי מלכתחילה ידע שמדובר בניידת משטרה, ואף אימת את העובדה כי ביקש מן המערער לעצור. הגם שטען כי בשום שלב לא הבחין באורות כחולים או שמע כריזה, וגרס כי פנה אל המערער פעם או פעמיים בלבד מבלי שזכה לתגובה, ציין בית המשפט המחוזי כי בחלקים אלו לוקים דבריו ב"מגמה ברורה של צמצום". זאת ועוד, בתשובותיו של עזיז, לרבות אמרותיו על אודות הפחד שאחז בו במהלך האירוע, ראה בית המשפט המחוזי משום חיזוק למסקנותיו בדבר נהיגתו הפראית של המערער, שאך בנס לא הסתיימה בתוצאות הרות אסון. 10. בית המשפט המחוזי הבהיר, כי הגם שלא נעשה ניסיון מטעם המשיבה 'לצאת לשטח' ולגבות עדויות אובייקטיביות נוספות, הרי שאין בכך משום מחדל חקירתי, שכן על-פי ההלכה הפסוקה "די בראיה 'מספקת' ואין כלל המחייב את התביעה להציג את הראיה 'המכסימלית' שניתן להשיג". בנסיבות העניין, משנקבע כי עדויות השוטרים ראויות ל"אמון מלא", ממילא הונחה תשתית איתנה להרשעת המערער, ואף לא נמצא כי נפגעה יכולתו להתגונן מפני האשמה שיוחסה לו. 11. לאחר שהפך בדבר, שוכנע בית המשפט המחוזי כי גם המערער, בדומה לנוסע עזיז שישב לימינו, "ידע ידוע היטב, כבר מתחילת האירוע, כבר במקטע הראשון, כי מדובר ברכב משטרה, ו... החליט לברוח... מהחשש לנפקויות נהיגתו ללא רישיון". בהקשר זה, ציין בית המשפט המחוזי כי הסבריו של המערער למנוסתו היו קלושים למדי, ונעו בין "לא יודע" ל"מישהו רוצה להתנקם". ברם, לא זו בלבד שהלה אישר כי איננו מסוכסך באופן אישי עם אף אחד, אלא שגם טענתו העיקרית, כי נמלט בדַמותו ניסיון להרע לו עקב השתייכותו המשפחתית, נשללה על-ידי עזיז, וממילא הועלתה באופן "כללי", "מעורפל", ו"סתמי" גרידא. 12. מכל מקום, הטעים בית המשפט המחוזי, "מופרכת בבסיסה הטענה כי במשך כל זמן המרדף... 15-10 דקות... [המערער] אינו רואה אור כחול... אינו שומע כריזה, אינו שומע צפירות, אינו רואה הבהוב אורות, גם אינו שומע את קרוב משפחתו היושב לצידו ואומר לו לעצור, ולמעשה שניהם יושבים ברכב בשתיקה, למעט אמרה אחת או שתיים של קרוב המשפחה... גרסה שכזאת אינה סבירה, לשון המעטה". 13. לנוכח קביעות עובדתיות אלה, 'התמוססה' לה כאילו מאליה תזת ההגנה המרכזית בה תמך המערער את יתדותיו, שהרי בהיותו מודע אל-נכון לנסיבות המרדף כהוויתן, ממילא לא פעל כפי שפעל עקב 'צורך מדומה' כלשהו, אשר עשוי היה להוליד סייג לאחריותו הפלילית מכוח צירופם של סעיפים 34יא ו-34יח לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 14. נוסף על כך, דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו של המערער ביחס לקורותיו בשלהי האירוע. על-פי גרסתו, מששבקה מכוניתו, פתחו הוא ועזיז בריצה לכיוונים שונים. המערער ניסה להתקשר למכשיר הטלפון הנייד של עזיז, אך זה היה כבוי. המערער התחבא אפוא, ורק משהבחין באביטל מנסה להתחקות אחר צעדיו, כשהוא נושא אזיקים ואקדח למותניו, התוודע לראשונה לתפקידם של רודפיו. או אז צלצל המערער אל אשתו, ומשלא זכה למענה טלפן לאחותו, שהיתה יחד עמה. המערער עדכן את השתיים כי עזיז נעצר, והודיען כי בכוונתו לגשת ולהסגיר את עצמו, כפי שאמנם עשה. דא עקא, לא זו היתה התרשמותו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי "גרסת [המערער] עומדת בסתירה לגרסאות אחותו ורעייתו... ואומר אך כי אינני נותן אמון באף אחת מהגרסאות הללו". יתרה מזאת, הגם שפלט השיחות שהוגש מוכיח כי השיחה האמורה אכן התקיימה, "אין ידיעה בדוקה לגבי הדקה המדוייקת של הירידה מהרכב... אינני נותן אמון לא בכך שהתקיימה שיחה לאחר שנמלט [המערער] מהרכב, ולא בתוכן השיחה הנטען". כמו כן, מן הראיות "עולה בבירור וללא כל ספק כי [המערער]... נתפס באופן שונה לחלוטין מהמתואר על ידו. נתפס בפועל, ולא עקב חזרתו לניידת, תוך כדי מרדף רגלי שערך אחריו השוטר [אביטל]... כל הזמן קשר עין עימו. גירסה מהימנה זו גם שוללת את הטענה בדבר שיחת טלפון לאחר הירידה מהרכב". 15. לבסוף, בבחינת למעלה מן הצורך בלבד, נדרש בית המשפט המחוזי לסוגיית אמירותיו המפלילות של המערער בזמן אמת, מיד לאחר עיכובו, בתשובה לבירור המקדמי שנערך עמו, מבלי שהועמד על זכויותיו להיוועץ בעורך דין ולשמור על שתיקה. בעניין זה, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת השוטרים, בציינו כי "אינני מוצא כי שאלות השוטרים ואופן הפניה [למערער] באו מתוך מטרה לפגוע בזכויותיו. מדובר היה באירוע מתמשך... אשר במהלכו סיכן... משתמשים בדרך, ביניהם ילדים, העמידם בסכנת חיים של ממש, וגרם לכך שהיה צורך בקיום מרדף אשר הסתיים רק כאשר לא יכול היה הרכב להמשיך ליסוע לאור מצב צמיגיו. במצב דברים זה... אך לגיטימי כי יהיה ניסיון לברר את הסיבה לבריחה... וזאת לא מתוך חלק מחקירה אלא כחלק מבדיקה ראשונית ביחס לטיבו של האירוע אשר בפניו נמצאים השוטרים, ואשר אינם יודעים עדיין מה סיבתו, ובפני מה הם עומדים. אינני סבור כי יש לייחס חומרה או לראות בניסיון בדיקה זה של השוטרים כמונע ממטרה או כוונה שלילית, אלא אני רואה בכך פעולתם, בתום לב, במסגרת אירוע חמור. בנסיבות אלו, באיזון אשר בין הפגיעה המסוימת בזכויותיו של [המערער], אל מול העובדה שאין מדובר בהפעלת אמצעי חקירה פסול אלא בניסיון לבירור את אשר קורה בשטח, אני סבור כי אין להפעיל את כלל הפסילה". לפיכך, העיר בית המשפט המחוזי, כי הודיותיו של המערער בשטח יכולות היו לשמש, לכל הפחות, כחיזוק לראיות התביעה. עם זאת, בד בבד שב והדגיש בית המשפט המחוזי, כי מסקנותיו אינן מבוססות על כך. 16. על יסוד האמור לעיל, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בסיכון חיי אנשים במזיד בנתיבי תחבורה, כמו גם בניסיונות לגרום חבלות בכוונה מחמירה, ביחס לכל אחד ממקטעי המרדף ושלבי האירוע. בהקשר זה, הזכיר בית המשפט המחוזי, בין היתר, הן את נהג המכונית בצומת, הן את הילדים ורוכב האופניים בתוככי השכונה, הן את כלי הרכב הפרטי ומשאית הבטון בנתיב העפר, הן את עזיז. אשר להתממשותו של יסוד ה"כוונה", הדרוש לצורך גיבושן של עבירות אלה, נשען בית המשפט המחוזי על "כלל הצפיות", בקבעו כי "בהעמידו בסכנה כה מוחשית משתמשים בדרך", ראה המערער מראש את התרחשות התוצאות האסורות כאפשרות קרובה לוודאי. לא זו אף זו, בסרבו לעצור ולציית להוראותיהם, הפריע המערער לשוטרים בעת מילוי תפקידם. נוסף על כך, נמצא הלה אשם, על-פי הודאתו, בנהיגה ללא רישיון ובהעדר פוליסת ביטוח. 17. בשולי הדברים, ציין בית המשפט המחוזי, כי הגם שסעיף מסויים בכתב האישום, המייחס למערער עקיפת כלי רכב שונים ב'זיג זג' ובמהירות, לא הוכח, אין בעובדה זו כדי לשנות מאומה מהכרעת הדין המרשיעה. עיקרי גזר הדין 18. בית המשפט המחוזי עמד על "עזות רוחו" של המערער, אשר ביצע "שורה של עבירות קשות", במשך "דקות ארוכות", מבלי שהוכשר בנהיגה מעולם, תוך "זלזול" והעמדה "בסכנה של ממש משתמשים תמימים בדרך", ב"נסיבות חמורות" של התחמקות משוטרים. בעשותו כן, פגע המערער בשלל ערכים חברתיים מוגנים, ובהם שמירה על שלום הציבור ובטחונו, כמו גם שלטון החוק והסדר הציבורי. מדובר בתופעה פסולה ובעלת ממדים מדאיגים, שהצורך למגרהּ ניכר. לפיכך, ולאחר שבחן את מדיניות הפסיקה בכגון דא, מצא בית המשפט המחוזי כי מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער נע בין שנתיים וחצי ל-5 שנות מאסר מאחורי סורג ובריח. 19. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי בהתחשב בחומרת האירוע, כשהאינטרס הציבורי במניעה בולט לעין, ובשים לב לחיוניות ההרתעה, על הענישה לעלות מעבר לרף התחתון של המתחם. מנגד, זקף בית המשפט המחוזי לקולה את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, לרבות עברוֹ הנקי, והטעים כי גם עונש ברף העליון של המתחם לא ישקף כדבעי את עקרון ההלימה. בתווך, נתן בית המשפט המחוזי את דעתו על בחירתו של המערער "לנהל הליך של שמיעת ראיות", והגם שהדגיש כי "זוהי זכותו המלאה", כך ש"לעצם ניהול ההליך אין השפעה על הענישה", הרי שלעובדה כי מדובר ב"הליך סרק" דווקא נודעת משמעות. טענותיו של המערער היו "חסרות בסיס", ובהגנתו "לא היה ממש". גרסתו "נדחתה מכל וכל" בהיותה "מופרכת, ואופן העלאתה, עמידתו עליה, [כמו גם] הכחשתו את העובדות הברורות, כל אלו מביאים למסקנה לפיה החרטה הינה ממנו והלאה, ואין בו כל לקיחת אחריות... לאלו יש משקל בענישה". 20. על רקע זה, השית בית המשפט המחוזי על המערער 42 חודשי מאסר לריצוי בפועל, דן אותו ל-12 חודשי מאסר-על-תנאי, ופסלוׂ מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. עיקרי טענות הצדדים בערעור 21. המערער נותר איתן בגרסתו, שלפיה כלל לא היה מודע למיהות רודפיו, אלא דימה "סיטואציה של דחק", שבה "אלו המאיצים את רכבם מאחוריו ולא מרפים באים להרע לו", מפאת "השתייכותו לחמולה... עניפה וגדולה שלעתים סכסוכים בה זולגים אל בני משפחה תמימים שאינם קשורים בכל תגרה או סכסוך קונקרטי". 22. לשיטת המערער, מכשיר הצפירור כלל לא הופעל, או שהיה תקול, ואף לא נעשה שימוש במערכת הכריזה. למצער, לא עלה בידו להבחין באורות כחולים או לשמוע דבר. באופן דומה, יוצא המערער נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לצפירות ולהבהוב בפנסי המכונית ה'רגילים' לעברו, שממילא אין בהם משום אינדיקציה כלשהי לזהותם האמיתית של יושבי הניידת הסמויה. 23. המערער נתלה בעמדתו העקבית של עזיז, אשר הודה בכנות כי ידע שמדובר בשוטרים, ואף מסר ביושר נתונים מפלילים אחרים, אולם שב וכפר, פעם אחר פעם, בקיומם של סימני ההיכר הנ"ל. בעניין זה, העלתה המשיבה עצמה, בלא שמץ של פקפוק במהימנותו של עזיז, את האפשרות כי 'פספס' פרטים מסויימים בשל הלחץ שאחז בו. הכיצד אפוא, מלין המערער, ניתן לשלול זאת באופן כה נחרץ לגביו? 24. כמו כן, מצביע המערער על פערים כאלו ואחרים בעדויותיהם של סוויסה, אביטל ורוזנצוייג, ומטעים כי השלושה לקחו חלק פעיל באירוע, להבדיל מגורמים בלתי-מעורבים אשר חזו במרדף מן הצד. לגישתו, משלא נבחנה האפשרות לגבות עדויות אובייקטיביות נוספות, נפגעה יכולתו להתגונן, ומן הראוי לאמץ חזקה עובדתית לטובתו, שלפיה כלל לא נעשה שימוש בצפירור ובמערכת הכריזה. זאת ועוד, אין לקבל את הסברם של השוטרים, אשר מתוקף ניסיונם הניחו, מבלי שטרחו לברר את מצב הדברים לאשורו, כי לא יזכו לשיתוף פעולה מאת תושבי המקום. השערות שכאלה ומדיניות עבודה שכזו, "מסוכנות למערכת המשפט כולה ועלולות להביא לעיוותי דין במקרים תכופים, תלויי מיקומים גיאוגרפיים של זירות ותלויי מוטיבציית יתר של חוקרים המשמשים גם עדים לכל דבר ועניין, או אז אינם רואים עוד צורך באיסוף ראיות". 25. מוסיף המערער ומכחיש גם את פניותיו של עזיז לעברו במהלך הנסיעה. לכל היותר, הוא גורס, נזרקה לחלל האוויר בקשה בודדת כי יעצור, שבזאת הסתכמה. כך או כך, בעודו שרוי ב'פאניקה', ממילא לא שמעהּ, עקב רעש הגלגלים ובהתחשב במהומה. לשיטתו, מסקנות 'צרות' אלו הן העולות מן הראיות, ושגה בית המשפט המחוזי ב'הרחיבו' אותן, על סמך עדויות שמועה וסברה בלתי-קבילות. 26. אשר ל'תקרית הצומת', כופר המערער בהימצאותה של מכונית נוספת במקום, בציינוֹ כי היחיד שהעיד על קיומה היה השוטר סוויסה. עוד הוא טוען, כי לא הבחין ברוכב אופניים או בילדים כלשהם בתוואי מסלולו, כך שגם בהקשר זה הזיקו מחדלי החקירה להגנתו. בכל אופן, בשים לב ל'תנאי השטח' בשכונה, נדרשים בּאיה לסור מפני כלי רכב חולפים כעניין שבשגרה, וממילא אין ליחס זאת לאופי נהיגתו של המערער דווקא. כמו כן, אפילו פגע המערער בבטיחותם של עוברי האורח הנזכרים, הרי שפעל בהעדר כוונה ומבלי משים. לכל הפחות, יש לזכותו מן העבירה של סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה, שתנאי לתחולתה הוא כי יועמדו בסיכון "נוסעים". 27. לעניין מקטע המרדף האחרון, מדגיש המערער כי מדובר בדרך דו-סטרית צרה, ברוחב של כ'נתיב וחצי' בלבד. לפיכך, נוהגים משתמשיה לנסוע באמצע הכביש, ובבואם לחלוף האחד על פני השני, זה מול זה, נדרשים האוחזים בהגה לסטות מעט לימינם, אל עבר השוליים, כדי לאפשר מעבר בטוח ל-2 כלי הרכב. לעמדת המערער, כך ארע גם בנדון דידן, ולא בכדִי נמנעה התנגשות חזיתית בינו לבין המכונית הפרטית ומשאית הבטון, אלא בזכות פעולה משותפת, 'טבעית' לתנאי השטח, של המעורבים כולם, אשר יכולים היו לצפותהּ מראש. נוסף על כך, מתרעם המערער על המצג העובדתי השגוי אשר "הושתל באופן תמוה" בכתב האישום נגדו (ראו פסקה 17 לעיל), וסבור כי היה על בית המשפט המחוזי ליתן את דעתו למקורו ה'מפוקפק' של זה. 28. המערער מראה, כי לשיטת השוטרים עוכב בשעה 17:15, או דקות ספורות מאוחר יותר, אך לא מעבר לכך. מנגד, על-פי פלט השיחות, בשעה 17:19 עוד שוחח בטלפון הנייד עם בנות משפחתו. בנסיבות אלה, טוען המערער, לא ניתן להשלים עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שאינה יכולה להתיישב עם לוחות הזמנים, לפיהם שיחת הטלפון התקיימה עובר לשלב שבו נעצרה מכוניתו, ורק אז החל מרדף רגלי שבסיומו נתפס, מבלי שאבד קשר עין עמו. לעומת זאת, תומכות הראיות דווקא בגרסתו-שלו, שלפיה בחר להסגיר את עצמו לידי השוטרים, לאחר שנחשף לראשונה לתפקידם, ועשה כן מיד בתום שיחת הטלפון, אשר בוצעה ממקום מחבואו בשטח (ראו פסקה 14 לעיל). המערער מוסיף, כי אין כל סתירה בין עדויותיהן של אחותו ורעייתו לבין דבריו, אלא בנקודה שולית למדי, שיסודה בהשמטה מקרית אשר נפלה בפרוטוקול הדיון. 29. לבסוף, מותח המערער ביקורת חריפה על התנהלות גורמי האכיפה בעניינו, ומצביע על שורה של פגיעות בזכויותיו, לדידו. בפרט, מלין המערער על העובדה כי נשאל שאלות בשטח בהעדר אזהרה, בציינו כי באותו שלב כבר עוכב, נאזק ואף הוכנס לניידת משטרה (ראו פסקה 15 לעיל). בהמשך לכך, דוחה המערער את ההבחנה ה'מלאכותית' בין 'בירור ראשוני' לבין 'פעולות חקירה', ותוקף את החלטתו ה'מסוכנת' של בית המשפט המחוזי לאמצהּ. לגישתו, בהסתמך על אמות המידה שהותוו בפסיקה, הודאתו (לכאורה) הושגה שלא כדין, ואין לקבלהּ כראיה. 30. במסגרת השגותיו על גזר הדין, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי "החמיר עימו יתר על המידה". לשיטתו, בהתחשב בנסיבות הפרשה, ובשים לב לפסיקה הנוהגת בכגון דא, מן הראוי היה לקבוע מתחם ענישה הנע בין 6 חודשי עבודות שירות ל-24 חודשי מאסר בפועל בלבד. כמו כן, לנוכח מילותיו הנוקבות של בית המשפט המחוזי על אודות גרסתו של המערער (ראו פסקה 19 לעיל), חושש הלה שמא 'נענש' עקב בחירתו לנהל הליך הוכחות ולעמוד על צדקת הגנתו. נוסף על כך, שב המערער ומזכיר את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, כמו גם את טענותיו לגבי מחדלי חקירה. 31. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסיקתו של בית המשפט המחוזי. לעמדתה, הרשעתו של המערער "מבוססת היטב בראיות", כוללת "ממצאי עובדה... חד משמעיים", ונשענת על "ממצאי מהימנות מובהקים" ביחס לכלל המעורבים. הגם שהמשיבה מסכימה כי בחלקו השני של האירוע, בכל הנוגע לסיכון הילדים, עבר המערער עבירה של ניסיון לגרום חבלה מחמירה 'בלבד' (ראו פסקה 26 לעיל), דעתה היא כי מעשיו "מחייבים מענה עונשי כדוגמת זה אשר הושת עליו", וכי ממילא "לא עלה [בידו] להצביע על נימוק כלשהו שיש בו כדי להביא להקלה בעונשו", המתיישב היטב עם מגמת הפסיקה. דיון והכרעה 32. כזכור, טענתו המרכזית של המערער היא, כי לא היה מודע לעובדה שהדולקים בעקבותיו שוטרים המה. מנגד, העיד עזיז, קרוב משפחתו, אשר ישב לצִדו בכל מהלך המרדף, כי המערער "ידע, הוא לא מסוכסך עם אף אחד, וברח מה נעשה". לא זו אף זו, המערער עצמו הודה, מיד לאחר עיכובו בשטח, כי נמלט הואיל וחשש להיתפס נוהג בהעדר רישיון. הגם שבא-כוחו יוצא נגד קבילותן של אמירות אלה, וטעמים שונים בפיו לכך, מן הראוי להדגיש כבר עתה, כי גם בהתעלם מקיומן, ישנן ראיות אחרות, כבדות משקל, המלמדות בבירור כי כך אמנם היה. 33. ראשית, מעדותו של סוויסה עולה, כי חרף העובדה שבזיהויה של ניידת סמויה עסקינן, הרי שמדובר בכלי רכב חריג למדי בנוף הישוב, שככלל מוכר למקומיים. דברים אלו, שזכרם בא לידי ביטוי גם בהכרעת הדין, מתיישבים היטב עם הסברו של עזיז, שלפיו כבר מן הרגע הראשון "נקלט לי פה זה משטרה... לפי הסגנון של הרכב... ארבע על ארבע ידעתי". עצם הבנתו המיידית של עזיז את המתרחש ומתחולל סביבו, מהווה כשלעצמה ראיה נסיבתית למודעתו של המערער לכך, גם הוא תושב המקום. 34. שנית, סבורני כי לא ניתן להלום את טענת ההגנה, שלפיה במשך כ-13 דקות של מרדף, פנה עזיז אל המערער פעם אחת בלבד, וביקש כי יעצור מבלי להוסיף דבר, כך שאפילו דיאלוג 'מינימלי' לא התפתח בין השניים, ושאלת מיהות רודפיהם לא עלתה על הפרק כלל. הגם שגרסה זו נתמכת בעדותו של עזיז, אשר שיתף פעולה עם גורמי התביעה ואף 'סיבך בכנותו' את המערער בפרטים אחרים שמסר, רצונו 'למזער נזקים' שגרם לקרוב משפחתו, כפי שציין בית המשפט המחוזי, ניכר. 35. שלישית, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי לכל אורך המצוד השתמשו השוטרים ב-2 סממני הזיהוי העיקריים שעמדו לרשותם – כריזה ואורות כחולים – תוך שניסו להסב את תשומת לבו של המערער לכך באמצעות צפירות והבהובים 'רגילים'. הדעת נותנת, כי בנסיבות העניין עשו השוטרים כל שלאל ידם כדי להבליט את תפקידם, וזאת לא רק בשל חובתם, אלא גם לאור אינטרס אישי מובהק בסיומו של אירוע חמור, הטומן בחובו סכנה ממשית לשלומם. אמת נכון הדבר, ניתן לשער כי במסגרת מרדף אינטנסיבי ומלחיץ, המתנהל בשעות אחר הצהריים המאוחרות בדרכי עפר, תנאי הראות והשמיעה אינם אידיאליים. אף על-פי כן, דומני שטענת המערער כי במשך למעלה מ-10 דקות לא ראה מאומה ולא שמע דבר הריהי פנטסטית למדי. נוסף על כך, ברי כי מידת ערנותו של נהג המכונית למתרחש מאחוריה רבה יותר, ככלל, מזו של הנוסע היושב לצִדו. כך בפרט, בסיטואציה של בריחה, שבה הנהג, להבדיל מאותו נוסע, איננו מודע, כביכול, לזהותם של הנושפים בעורפו. 36. אולם גם מעבר להגיונם של דברים, יש לזכור כי בקביעות עובדתיות נחרצות עסקינן, הנסמכות על ממצאי מהימנות מפורשים, פרי התרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים שבאו לפניה, ובכלל זה 3 השוטרים, המערער ועזיז. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור, הניזונה בעיקר מן הכתובים, להתערב בכגון דא, משאין ביכולתה להעריך מכלי ראשון את הראיות כולן (ראו, למשל: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-12 (8.9.2011)). לא מצאתי טעם המצדיק חריגה מהלכה מושרשת זו בענייננו. מכל מקום, דרך הילוכו של בית המשפט המחוזי בהקשר הנדון מפורטת, בהירה ומשכנעת. נימוקיו נכוחים, ולא ראיתי צורך להוסיף עליהם, לא כל שכן 'למחזרם'. הוא הדין בכל הנוגע ל'תקרית הצומת', ולכל אשר ארע בתוככי השכונה (ראו פסקאות 5, 8, 9, 11 ו-12 לעיל). 37. בנקודה זו אציין, כי לא מצאתי ממש בטענותיו של המערער בדבר מחדלי חקירה או נזק ראייתי שנגרם לו בעטיים. "אכן, המשטרה אמורה לערוך חקירה מלאה ויסודית ככל שניתן. אולם המשטרה אינה אמורה, ואינה מסוגלת, לערוך חקירה מושלמת בכל מקרה. זוהי המציאות: גם המשטרה חייבת לפעול במסגרת משאבים מוגבלים ולפי סדרי עדיפויות. משום כך, אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה... היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת. אכן, המשטרה והפרקליטות צריכות להיות מודעות היטב לחובתן... ולהשתכנע בעצמן כי הגיעו לחקר האמת, עד שהן מסיימות את החקירה, והן ודאי מודעות לכך שאם הראיות שנאספו לא יספיקו להוכחת האישום מעבר לספק סביר, הנאשם יזוכה. מכל מקום, במשפט פלילי השאלה שבפני בית המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר" (ע"פ 5741/98 עלי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (10.6.1999)). בנסיבות העניין, בהתחשב בשאלות ה'טריוויאליות' למדי שבמחלוקת, ובשים לב לעדויותיהם המהימנות של 3 השוטרים, אשר גובו בכתב זמן קצר לאחר האירוע, כמו גם בשחזור מצולם, אינני סבור כי נפל דופי באי-הבאתם של עדים בלתי-מעורבים נוספים, אשר חזו במו עיניהם באורות כחולים, שמעו כריזה או הבחינו בעוברי אורח על הכביש בלב שכונת מגורים. יתרה מזאת, אפילו שוכנעתי כי דבקו בהתנהלותם של גורמי החקירה והתביעה ליקויים, וכאמור אין זה המצב, ממילא אין מדובר בפגמים חמורים היורדים לשורשו של עניין, שיש בהם כדי לקפח את הגנתו של המערער באופן המקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו (ראו, למשל: ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (11.4.2007); ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (12.3.2009)). הגם שנטל ההוכחה רובץ מתחילה ועד סוף על כתפי המשיבה, ברי כי אילו היה ממש בגרסתו הבלתי-סבירה, היה המערער מאתר בעצמו עד אובייקטיבי שיתמוך בטענותיו (כפי שעשה, למשל, בהקשר אחר, בהגישו מיוזמתו את פלט השיחות). 38. למגוון האינדיקציות הנ"ל, המובילות בצירופן ובשילובן למסקנה ברורה בדבר מודעותו של המערער לנסיבות העניין כהוויתן, מתווספת העובדה, כי תזת ההגנה המרכזית שבה תלה את תקוותיו נטענה בחצי פה ובשפה רפה. המערער אישר כי איננו מסוכסך באופן אישי עם מאן דהוא, ומקורו של החשש שאחז בו, כביכול, נותר עלום. טיבם של הסכסוכים שבהם מעורבת משפחתו, לכאורה, מעולם לא הובהר. מובן אפוא, כי לא ניתן לשעות לגרסתו על אודות פחד ערטילאי מפני נקמה בעלמא. לפיכך, ובהתחשב בהתרשמותו השלילית של בית המשפט המחוזי מן המערער, אין כל בסיס לטענתו כי נהג כפי שנהג עקב טעות כנה במצב דברים (יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך ב, 988-985 (מהדורה שלישית, 2014)). מכל מקום, אפילו דימה המערער סכנה 'רחוקה' מעין זו, ש'עוצמתה' איננה ברורה, אין בכך כדי להצדיק את תגובתו המופרזת, שאינה ראויה ואינה יכולה לחסות בצלו של סייג הצורך (שם, בעמודים 864-863, 870-869; וראו גם סעיף 34טז לחוק העונשין). 39. אשר לסיום האירוע, אין לכחד, כי סד הזמנים הצפוף, המתקבל מצירופם של נתוני פלט השיחות ושעת העיכוב, מעלה תהיות. אכן, מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה עוד במסגרת המרדף ה'ממונע' התקשר המערער לבנות משפחתו, וכי במהלך המצוד הרגלי לא אבד לרגע קשר עין עמו, אינה חפה מקשיים (ראו פסקה 28 לעיל). אף על-פי כן, לא מצאתי כי יש בספקות אלו כדי להפוך את הקערה את פיה, ולקבוע, בניגוד להתרשמותו החד-משמעית של בית המשפט המחוזי, כי מדובר בגרסה שקרית פרי דמיונו של השוטר אביטל. סבורני, כי ההסבר הפשוט והמתבקש בנסיבות העניין הוא, כי הערכתו של אביטל ביחס לשעת העיכוב (דקות ספורות לאחר השעה 17:15, לכל המאוחר) אינה מדוייקת. בהקשר זה אעיר, כי הגם שהפכתי שוב ושוב במזכרים ובעדויות, לא שוכנעתי כי דוח 'אירוע תגובה' (ת/16) 'שוגר' דווקא במועד שבו "האירוע הסתיים כליל", כטענת המערער. 40. מכל מקום, ובכך עיקר, גם תחת גרסת המערער כי צלצל לבנות משפחתו ממקום מסתור שמצא בשטח, ומיד לאחר מכן הסגיר את עצמו לידי השוטרים מרצונו, אפשר שעשה כן מפני שהרגיש כי הללו 'סוגרים עליו', והתנהגותו אינה מלמדת מניה וביה כי בשלב זה נחשף לראשונה לתפקידם. זאת ועוד, אפילו אניח לטובת המערער כי דבריו עולים בקנה אחד עם עדויותיהן של אחותו ורעייתו, הרי שממילא לא הועלתה כל טענה, על-ידי מי מהם, כי במהלך שיחת הטלפון הוזכרה, ולוּ ברמז, 'טעותו' של המערער בזיהוים של הרודפים אחריו. אין אפוא בהשתלשלות העניינים בשלהי האירוע כדי להשפיע על שאלת הלך רוחו של המערער במשך המרדף. 41. הנה כי כן, דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, כי אף מבלי להידרש לסוגיית אמרותיו המפלילות של המערער בזמן אמת, מודעותו למיהותם של השוטרים הדולקים אחריו הוּכחה מעבר לספק סביר. לפיכך, לא ראיתי צורך להרחיב בנושא זה. 42. על רקע המסד העובדתי אשר פורט מעלה, סבורני כי בדין הורשע המערער בסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, ביחס לכל אחד ממקטעי המרדף ושלבי האירוע. קובע סעיף 332 לחוק העונשין לאמׂר: "העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר עשרים שנים: ... (2) מטפל בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או בכל דבר שעליהם או בקרבתם בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של נתיב התחבורה או כלי התחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים". 43. ברי, כי במהלך השתוללותו בכבישים, טיפל המערער במכוניתו באופן שיש בו כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של כל נתיבי התחבורה שבהם חלף, תוך העמדתם בסיכון של כלי רכב ונוסעים שונים. כך, למשל, לכל אורך המרדף סיכן המערער את עזיז, הנוסע שישב לצִדו. כמו כן, במקטע הראשון התפרץ המערער לצומת, ואילץ נהג אחר לסטות אל עבר השוליים כדי למנוע התנגשות. במקטע השני, שעט המערער ברחובות השכונה, וכמעט דרס רוכב אופניים שנקלע לדרכו. במקטע השלישי, נאלצו מכונית פרטית ומשאית בטון, אשר נסעו מולו כדין, לסור מדרכו באחת כדי למנוע תאונה. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער הבחין בכל אלו, וראה את הסתברות הפגיעה בהם כאפשרות קרובה לוודאי. משכך, התממשה בו 'צפיות' ברמה גבוהה, השקולה לכוונה (ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (29.6.2005)). 44. אכן, כמוסכם על-ידי ב"כ המערער וב"כ המשיבה, אין בעצם סיכונם של הילדים בתוככי השכונה, הולכי רגל, כדי לגבש את יסודותיה של העבירה דנא, הדורשת כוונה לפגוע או לסכן "נוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה". עם זאת, כאמור, במקטע זה העמיד המערער בסיכון גם את עזיז ואת רוכב האופניים. במובן זה, הרשעתו ממילא אינה תלויה בנוכחותם של הילדים במקום, והימצאותם שם מהווה נסיבה מחמירה 'בלבד'. 45. מכל מקום, הן הילדים, הן שאר הנהגים והנוסעים הנזכרים, באים בגדרה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה (ניסיון). זו לשונו של סעיף 329(א) לחוק העונשין: העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו - מאסר עשרים שנים: ... (2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר". 46. אין חולק, כי בנסיבות העניין מהווה מכוניתו של המערער "נשק מסוכן או פוגעני" (ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 159, 172-168 (2000)). כפי שכבר נקבע, כוונתו המפורשת היתה "למנוע מעצר או עיכוב". נוסף על כך, כאמור לעיל, לא מן הנמנע ליחס למערער כוונה לגרום חבלות חמורות, מכוחו של כלל הצפיות (ע"פ 6019/09 קילאני נ' מדינת ישראל (18.3.2010)). 47. לבסוף, אציין כי אין ממש בניסיונותיו של המערער להיבנות מתנאי הנסיעה ה'ירודים' באזור הכפר (ראו פסקאות 26 ו-27 לעיל). ברי, לעניין עצם יצירת הסיכון, כי אין נפקא מינה אם הפעולות שנדרשו משתמשי הדרך לבצע כדי לחמוק מפגיעה היו 'צפויות', 'שגרתיות' ו'טבעיות' לתוואי הכביש, שהרי די במהירותו המופרזת של המערער כדי לצמצם את זמן תגובתם, ולהגדיל את סיכויי התאונה. לכך ניתן להוסיף גם את מצבם הרעוע של גלגלי מכוניתו. 48. לא מצאתי אפוא מקום לספק ולא כל עילה לזיכויו של המערער מן העבירות שבהן הורשע. הערעור על גזר הדין 49. מן המפורסמות, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בחומרת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במצבים חריגים בלבד, בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או כאשר גלומה בו סטיה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו, למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009)). סבורני, כי לא כזה הוא העניין שלפנינו. 50. מעשיו של המערער חמורים המה. התפרעותו בכבישים נמשכה דקות ארוכות, שבמהלכן העמיד כלי רכב שונים ועוברי אורח תמימים בסכנה ניכרת ומוחשית. טובתו של קרוב משפחתו, היושב לצִדו, היתה אף היא ממנו והלאה. באופן מוחשי ובוטה, התעלם המערער, אשר לא אחז ברישיון נהיגה מימיו, מהתראותיהם החוזרות ונשנות של השוטרים הדולקים אחריו, ולא עצר עד אשר נתקעה מכוניתו כשצמיגיה מרוטשים. דא עקא, גם אז לא אמר נואש, והמשיך במנוסה רגלית. בהתנהגותו החמורה והמסוכנת, שאך בנס לא הולידה פגיעות בנפש, העיד המערער על עצמו כי אין מורא החוק עליו. 51. תופעת המרדפים עולה כדי 'מכת מדינה' של ממש. על הענישה בכגון דא להיות מכבידה ומרתיעה, לבל יִשָּׁנוּ אירועים מעין אלו (ראו, למשל: ע"פ 7798/08 מדינת ישראל נ' שביקוב (22.1.2009); ע"פ 6757/11 סעדיין נ' מדינת ישראל (16.10.2012)). עיון בפסיקה מלמד, כי אין כל הצדקה להתערב במתחם שקבע בית המשפט המחוזי, המשקף היטב את מגמת הדין והמשפט (ראו, למשל: ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (11.11.2004); ע"פ 285/13 מוסטפא נ' מדינת ישראל (28.10.2013); ע"פ 3641/14 מדינת ישראל נ' חסונה (2.7.2014); ע"פ 2336/14 ווערי נ' מדינת ישראל (10.12.2014)). מנגד, הגיש המערער אסמכתאות שעיקרן ערעורים על קולת העונשים, שאין זה נהוג למצות במסגרתם את הדין. גם נסיבותיהן של אותן פרשות אינן מאפשרות להשליך במישרין מהתם להכא. 52. במכלול, דומני כי העונש שהושת על המערער איננו חמור, ואף עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה המקובלת. בית המשפט המחוזי הביא במניין שיקוליו את כל הדרוש לצורך גזר הדין, והעניק משקל משמעותי לקורותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, לרבות עברו הנקי. בית המשפט המחוזי הדגיש והטעים כי לא זקף את עצם ניהול ההליך לחובתו של המערער, אולם התחשב בעובדה כי לא זיהה בו כל ניצני חרטה ולקיחת אחריות על מעשיו. לאלו אכן נודעת משמעות עקיפה בענישה: "כפירתו של נאשם בהרשעתו לעולם אינה יכולה להוביל להחמרה בעונשו, אולם בוודאי שאין היא מזכה את הנאשם או המערער באותה הקלה לה זכאים אלו שהודו במעשיהם, לקחו אחריות ואולי אף הביעו חרטה. אף שאין כל פסול בהחלטתו של נאשם לכפור באשמתו ולממש את זכותו שבדין לערער על הרשעתו, הרי שלהחלטה זו יש משמעות עקיפה במובן זה שהיא אינה מאפשרת לו ליהנות מהיתרונות שעשויים לצמוח לו אם יודה וייטול אחריות למעשיו... אינני סבורה כי בשלב גזירת הדין ניתן להתעלם מהשאלה אם הנאשם נטל אחריות למעשיו או אם הוא מוסיף וכופר בהם. שיקולים בדבר לקיחת אחריות והבעת חרטה נוגעים לליבת מלאכת הענישה וקשורים בקשר הדוק למרבית שיקולי הענישה – סיכויי השיקום, הרתעת היחיד והגנה על שלום הציבור. השאלה אם הנאשם, לאחר שנמצא אשם, נוטל אחריות למעשים שבהם הורשע עומדת במרכזו של שיקול השיקום, שכן לקיחת אחריות והבעת חרטה הם קריטריונים חיוניים שבהם נעזרים בתי המשפט... לצורך הערכת פוטנציאל השיקום של הנאשם שלפניהם. שיקולים אלו מהווים גם אינדיקציה חשובה לצורך בהרתעת הנאשם, שהרי אי לקיחת אחריות מצידו עשויה להעיד על צורך בהרתעה קשה יותר באמצעות השתת עונש כבד יותר. כמו כן הם נוגעים לצורך בהגנה על הציבור, שכן היעדר חרטה ואי נטילת אחריות על המעשים מעידים ברוב המקרים על מסוכנות וחשש מוגבר לחזרה על המעשים בעתיד... דומה, אם כן, כי יהיה זה בלתי אפשרי לקבוע עונש בלי להתחשב בשאלה אם הנאשם, לאחר שנמצא אשם, לקח אחריות על המעשים – שאלה המהווה בסיס למרבית שיקולי הענישה, כאמור. יחד עם זאת, אדגיש כי כפירתו של נאשם שהורשע אינה צריכה לשמש שיקול עצמאי להחמרה בעונש, כשם שבחירתו של נאשם לנהל הוכחות לא תיזקף לחובתו... כדי להבטיח את זכותו של הנאשם לערער על הרשעתו, לא ניתן לזקוף לחובתו את כפירתו במעשים ולהחמיר בשל כך את העונש. זאת, כאמור, בניגוד לנטילת אחריות מצד נאשם, בין אם מיד לאחר הקראת כתב האישום ובין אם לאחר ניהול הוכחות, שיכולה תמיד יכולה להילקח בחשבון – כשיקול עצמאי – להקלה בעונש (ע"פ 8421/12 בן חיים נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-19 (29.9.2013)). 53. חרף הרטוריקה הנוקשה, סבורני כי בית המשפט המחוזי לא חרג מאמות המידה הללו, וממילא מצאתי כי עונשו של המערער מאוזן כהלכה. 54. אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את הערעור; הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, ‏י' בסיון התשע"ה (‏28.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14042770_O04.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il