זורב בכוראשוילי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4277/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4277/12 ע"פ 4283/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 4277/12: זורב בכוראשוילי המערער בע"פ 4283/12: ודים גיאסוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על הכרעת דין ועל גזר דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 15656-08-10 מיום 13.2.2012 ומיום 17.4.2012 שניתנו על ידי כבוד השופטים: י' אלרון – סג"נ, מ' גלעד וא' אליקים תאריך הישיבה: י"א באב התשע"ג (18.7.2013) בשם המערער בע"פ 4277/12: עו"ד שמשון וייס; עו"ד ענבל חביב בשם המערער בע"פ 4283/12: עו"ד אביעד רייפר בשם המשיבה: עו"ד סיון רוסו פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעורי הנאשמים על הכרעת דין מיום 13.2.2012 ועל גזר דין מיום 17.4.2012 שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה (כתוארו אז) י' אלרון והשופטים מ' גלעד ו-א' אליקים) בתפ"ח 15656-08-10. המערערים הורשעו, בתום שמיעת ראיות, בקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; בשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) בנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין. המערערים זוכו מאינוס, לפי סעיף 345(ב)(3)-(5) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ו-(4) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. על המערערים הושתו 11 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרם; שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא לבל יבצעו עבירת אלימות שהיא פשע; שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא לבל יבצעו עבירת אלימות שהיא עוון; כל אחד מהמערערים חויב בתשלום פיצוי למתלוננת בסך 85,000 ש"ח. עובדות כתב האישום 1. סמוך לפני 20.6.2010 קשרו המערערים קשר לבצע מעשי שוד, אלימות ואינוס במתלוננת. המערערים הצטיידו בכובעי גרב, בכפפות ובסכין. ביום 20.6.2010, בסמוך לשעה 08:15 הגיעו המערערים לביתה של המתלוננת, בקומה השישית בבית מגורים בקרית מוצקין. המערערים הסתתרו סמוך לדלת הכניסה לדירה והמתינו לשובה של המתלוננת לביתה. כאשר המתלוננת הגיעה לדירה ופתחה את הדלת באמצעות מפתח שהיה בידה, התנפלו עליה המערערים מאחור והדפו אותה בחוזקה אל תוך הדירה. המערער 1 [המערער בע"פ 4277/12 (להלן: המערער 1)] אחז בידו סכין וגרר את המתלוננת לתוך הדירה תוך שהוא חונק אותה בצווארה. בתוך הדירה, המערערים התנפלו על המתלוננת והכו אותה קשות בפלג גופה העליון, בפניה ובצלעותיה, באמצעות אגרופיהם, כיבו סיגריה על גבה וכן בעטו בה ברגליהם לאחר שנפלה על הרצפה, עד אשר איבדה את הכרתה. 2. במהלך האירוע, החלה המתלוננת לצעוק ושאלה את המערערים מה הם רוצים ממנה. המערערים לא הגיבו לדבריה ואחד מהם חסם את פיה באמצעות ידו לבל תצעק. המערערים המשיכו להכותה מכות נמרצות, ערכו חיפוש בבית ונטלו עמם סך של כ-30,000 יורו וצ'קים שנמצאו בחדר השינה וכן שני מכשירי טלפון סלולאריים. בשלב מסוים, הפשיטו המערערים את המתלוננת מבגדיה, הורידו את תחתוניה ובעלו אותה, באופן שהחדירו איבר מאיברי גופם או חפץ לאיבר מינה, שלא בהסכמתה החופשית ותוך ניצול מצב של חוסר הכרה ותוך גרימת חבלות גופניות לאיבר מינה. 3. לאחר מכן הסתלקו המערערים מהדירה כשהם מותירים את המתלוננת חבולה ומדממת במצב קשה, וכשהם נוטלים עמם את בגדיה, הכסף, הצ'קים והפלאפונים שמצאו בדירה. כתוצאה ממעשי המערערים אושפזה המתלוננת בבית החולים עם חבלות מרובות בפנים, עם דימומים תת עוריים וכן המטומות, שפשופים ושריטות בחלקי גוף שונים. בבדיקה נמצאו שברים בצלעות וכן שברים בזיזים הרוחביים של החוליות המותניות מימין, שבר באף וכן חבלות ושפשופים באיבר המין. לפיכך הואשמו המערערים בעבירות שפורטו ברישא. הראיות, גרסת המערערים בתמצית ויריעת המחלוקת בבית משפט קמא 4. בפארק ציבורי בסמוך לזירת האירוע נמצאו שני כובעי גרב (ת/33 ות/33א) וזוג כפפות (ת/34) שעליהם סימני דנ"א של המערערים. המערערים לא הציגו חוות דעת נגדית באשר לממצאים הפורנזיים ומשמעותם. 5. לאחר הכחשה נמשכת בחקירותיו במשטרה ובמענה לכתב האישום, לראשונה במהלך פרשת ההגנה הודה המערער 1 כי נכנס לדירת המתלוננת עם אחר לשם גניבת כספה כשבכיסו אחד מכובעי הגרב שנמצאו לאחר מכן. כן הודה המערער 1 כי חבל במתלוננת אך כפר בביצוע אונס ושוד. לטענתו, מאחר ושתת דם עקב פגיעה שפגעה בו המתלוננת, הוא הסיר את בגדיה אותם לקח עימו, כדי להסתיר את סימני דמו שהיו עליהם. לאור הודאת המערער 1 בעצם נוכחותו בזירה עם אחר, בפציעתה ובחבלתה של המתלוננת ובקשירת קשר לפשע, נקבע כי יש לברר לגביו את שאלת מעורבותו בעבירות אינוס, שוד ושימוש בסכין. לגבי החבלות טען המערער 1 כי לא הוכח התגבשותו של היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ולא הוכח כי התוקפים גרמו למתלוננת כוויה באמצעות סיגריה. בנושא השוד, לטענתו היה מקום להרשיעו בניסיון לביצוע שוד בלבד, שכן לא הוכח כי בפועל התוקפים הם שגנבו את הכספים והטלפונים הסלולאריים שהיו בדירה. 6. בחקירה המשטרתית ובתגובתו לכתב האישום כפר המערער 2 [המערער בע"פ 4283/12 (להלן: המערער 2)] במיוחס לו. רק בפתח ישיבת ההוכחות החמישית טען בא כוחו כי המערער "סייע לאחר מעשה למי שנכח בזירת האירוע, הוא המתין בקרבת מקום והוא עזר במילוט מי שנכח בזירת האירוע והן בהשלכת אותם מוצגים שנתפסו". לאחר מכן הוסיף הסנגור הסבר אחר לאפשרות הימצאות סימני הדנ"א של המערער 2 בתוך הכפפות ובתוך כובע הגרב. לטענתו, בשנת 2009 נערכה חקירה משטרתית במהלכה נעצרו המערערים וברכבם נתפסו כפפות ויכול להיות כי "המוצגים נותרו עם מי מהנאשמים" ונעשה בהם שימוש חוזר על ידי השודדים במקרה דנן. בסיכומיו ביקש בא כוחו של המערער 2 להסתמך על עדות מרשו בבית המשפט, בה סיפר לראשונה כי המתין ברכב בסמוך לדירה על מנת להסיע את המערער 1 ואדם נוסף לאחר סיום מעשיהם. משהגיע אליו אותו אדם כשהוא שותת דם ללא המערער 1 והשאיר ברכבו את כובעי הגרב והכפפות, עזב המערער 2 את הזירה לבדו ובדרך השליך בפארק ציבורי את כובעי הגרב והכפפות. בית המשפט המחוזי ציין כי לאור הודאת המערער 2 בנוכחותו בסמוך לזירת האירוע והימצאות דנ"א שלו בתוך כובע הגרב ובתוך הכפפות, יש לבחון האם הוכחה מעורבותו בקשירת קשר לפשע, נוכחותו בתוך הדירה ומעורבותו בחבלה במתלוננת, באינוסה ובשוד. עיקרי הכרעת הדין בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות בהן הואשמו למעט עבירת האינוס ממנה זוכו. נוכחות המערערים בדירתה של המתלוננת 7. בית המשפט המחוזי עמד בפסק דינו על חוות דעתה של המומחית מטעם המאשימה, לימור ויינרב, מהמעבדה הביולוגית במטה הארצי, שבדקה את הכובעים והכפפות. בית המשפט המחוזי קבע כי די בחוות דעת זו כדי לבסס התאמת דנ"א של המערערים, זאת גם לאור העובדה שהמערער 1 הודה כי היה בדירה ועשה שימוש בכובע. זאת ועוד, המתלוננת זיהתה את המערער 1 כאחד מתוקפיה במסדר זיהוי. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הפרופיל הגנטי של מערער 2 נמצא בחלק הפנימי של הכובע, ליד מיקום הפה, כך שלא מדובר בסימני דנ"א שהושארו על החלק החיצוני של הכובע בעת אחיזתו אלא בעת חבישת הכובע והשארת סימני רוק בחלקו הפנימי. בית המשפט המחוזי מצא כי השימוש שעשה המערער 2 בעדותו בבית המשפט בלשון רבים "זרקנו" והעובדה כי כובע הגרב שעליו פרופיל גנטי של המערער 1 נמצא בצמוד לכובע הגרב שעליו פרופיל גנטי של המערער 2 "משמעם אחד". 8. בית המשפט המחוזי הוסיף כי נתוני מחקרי התקשורת שהונחו לפניו, לא רק שאינם מעוררים ספק אלא שיש בהם כדי לחזק את ראיות המאשימה. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי בניגוד לגרסת המערערים לפיה לא נפגשו מיד לאחר האירוע, עיון בפלטי התקשורת מראה כי שניהם אוכנו באותם אתרים סמוך לאחר האירוע, מבלי שהם משוחחים ביניהם באמצעות הטלפונים הסלולאריים שלהם. מהימנות המערער 2 9. בית המשפט המחוזי עמד בפסק דינו על היעדר מהימנות גרסתו הכבושה של המערער 2. לאחר הכחשה גורפת במשטרה, ולאחר שהעידו עדים רבים במהלך פרשת התביעה, הועלתה בשלב מאוחר, מפי סנגורו של המערער 2, הטענה כי המערער סייע לאחר מעשה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אין בתיאור הכללי שמסר הסנגור כדי להסביר כיצד הגיע הפרופיל הגנטי של המערער 2 לחלק הפנימי של הכובע והכפפות. בהמשך, עדיין מפי הסנגור בלבד, הועלתה אפשרות אחרת לפיה במהלך שנת 2009 נעצרו שני המערערים ביחד עם אחר ברכב ובו נתפסו גם כפפות. בית המשפט המחוזי הטעים כי הסבר זה בלתי אפשרי, לא רק משום שבכובע הגרב לא נעשה שימוש בשנת 2009, אלא משום שהוכח כי הכפפות שנתפסו בשנת 2009 נותרו בחזקת המשטרה לפחות עד למועד ביצוע העבירות שבנדון. 10. בית המשפט המחוזי קבע כי בעדותו הראשית התגלה שהמערער 2 מסתיר פרטים. גרסתו הייתה כי בבוקר האירוע בין השעה חמש לבין השעה שש, צלצל אליו אדם שאת פרטיו הוא סירב למסור. בעת השיחה הוא ישב עם חברים שאת פרטיהם הוא סירב למסור. אותו אדם ביקש כי יאסוף שני אנשים באמצעות רכב מזירת האירוע. המערער 2 נענה לבקשה אך מאחר ולא היה לו רכב הוא לקח רכב מאדם שאת פרטיו הוא סירב למסור כמו גם את פרטי הרכב. הוא ידע את זהות שני האנשים שעליו לאסוף, אחד מהם המערער 1, ואת פרטי האדם הנוסף הוא סירב למסור. הגם שבא כוחו של המערער 2 טען בשמו כי הוא סייע לאחר מעשה במילוט מבצעי העבירה, בעדותו טען המערער 2 טענה עובדתית שונה לפיה לא מילט את מבצעי העבירה, למרות שלגרסתו פגש אחד מהם ואף שוחח עימו בטרם עזב את הזירה לבדו. בשים לב לראיות הפורנזיות והאחרות ולאור גרסתו המתפתחת, הכבושה והבלתי מהימנה של המערער 2, קבע בית המשפט המחוזי כי גם המערער 2 נכח בביתה של המתלוננת בעת ביצוע השוד. קשירת קשר לביצוע פשע 11. בית המשפט המחוזי ציין כי משנקבע כי שני המערערים נכחו בזירת האירוע, ומאחר ואין מחלוקת, בהתאם לגרסת המתלוננת וגרסת המערער 1, כי רק שני אנשים נטלו חלק בגרימת החבלות החמורות שנחבלה וכי ההגעה למקום היתה לאחר תכנון מוקדם, המסקנה המתבקשת היא כי שני המערערים קשרו קשר לביצוע פשע. בית המשפט המחוזי ציין כי ניתן ללמוד על הקשר גם מהימצאות שני כובעי הגרב בסמוך לבניין בו ממוקמת הדירה בה מתגוררת המתלוננת כשהם מונחים זה על גבי זה. שני המערערים המתינו למתלוננת ליד דלת דירתה כשמטרתם המשותפת היתה לגנוב כסף, כעולה מעדות המערער 1. בטרם הגיעו לדירה התקשר המערער 1 לוודא אם יש מישהו בבית. בית המשפט המחוזי קבע כי שיחה זו מעידה גם היא על תכנון מוקדם. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי מחקר התקשורת ועדויות החוקרים סולמון וקנדרו מצביעים על קשר טלפוני הדוק בין המערערים לפני האירוע ולאחריו. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי מעשי המערערים ועדות המערער 1 מעידים על מטרת הקשר. חבלה בכוונה מחמירה 12. בית המשפט המחוזי מצא את עדות המתלוננת מהימנה ועקבית. בדיקתה על ידי הרופא המשפטי ד"ר זייצב מחזקת את גרסתה לגבי עוצמת התקיפה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי גם תמלול השיחה שביצעה המתלוננת מבית החולים לבעלה, שאותה עת ריצה מאסר, מבלי שידעה כי המשטרה מאזינה לשיחה, מחזקת את גרסתה. בית המשפט המחוזי קבע כי המכות שספגה המתלוננת, עוצמת הפגיעה בה ומיקום החבלות מעידים על תקיפה אלימה וברוטאלית. בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי אופן התקיפה בנסיבות המקרה דנן וחומרת הפציעות מעידים על היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין די ראיות כדי לקבוע שהמערערים כיבו סיגריה על גופה של המתלוננת. שוד 13. על יסוד עדותה המהימנה של המתלוננת נקבע כי הוכחה גניבת שטרות כסף מסוג יורו שהוחזקו בכיס של מעיל עור שהיה תלוי בארון בחדר השינה בנסיבות היוצרות עבירת שוד, חרף העובדה שלא הוכח סכום הכסף שגנבו המערערים. בחקירתה הנגדית הבהירה המתלוננת כי ראתה שבכיס המעיל ישנם שטרות כסף מסוג יורו אך לא ידעה מהו הסכום המדויק. בית המשפט המחוזי קבע כי התיאור שמסרה המתלוננת לפיו ראתה את הכסף עובר לאירוע מושא כתב האישום וכי לאף אחד אין גישה אליו, מחזק את המסקנה כי המערערים שביקרו בדירה וחיטטו בה גנבו את הכסף שהיה במעיל. בית המשפט המחוזי הוסיף כי בעלה של המתלוננת מסר בהודעתו במשטרה כי במעיל שהיה תלוי בארון בחדר השינה היו 30,000 יורו, והמעיל הוא היחיד מבין פרטי הלבוש שנמצא זרוק על המיטה לאחר השוד, כפי שדיווחה לו בטלפון אחותו שביקרה בדירה. בעדותו בבית המשפט טען בעלה של המתלוננת כי אינו יכול לומר בוודאות מהו סכום הכסף שהיה במעיל. בהמשך הוכרז הבעל כעד עוין והועדפה הודעתו שנמסרה במשטרה. 14. בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן אף לקבוע שהמערערים הם שגנבו מהדירה שני מכשירי טלפון סלולאריים במהלך השוד. על פי עדות המתלוננת נגנבו מהדירה שני מכשירי טלפון סלולאריים אשר הושארו בחדר השינה לשם הטענתם עת יצאה המתלוננת מביתה בבוקר לפני השוד, ולאחר האירוע נעלמו מהדירה. גזר הדין 15. בית המשפט המחוזי הדגיש כי העבירות בהן הורשעו המערערים חמורות ונסיבות ביצוען מצביעות על חומרה יתרה. המערערים לא בחרו במתלוננת כקרבן אקראי. המערערים ביצעו את העבירות לאחר תכנון מוקדם. הם נקטו באלימות קשה כלפי המתלוננת בביתה והמשיכו בתקיפה האלימה למרות שהיא התחננה על חייה והציעה להם כסף. למתלוננת נגרמו פציעות פיסיות קשות. לאחר מכן הפשיטו אותה המערערים מבגדיה ונטלו מהדירה כסף ושני מכשירי טלפון סלולאריים כשהם מותירים אותה מדממת וללא הכרה. מעדותה של המתלוננת עולה תיאור של תחושות הפחד, החרדה ורגעי האימה. מתסקיר נפגעת העבירה עולה כי עד היום לא החלימה המתלוננת מפגיעותיה הפיסיות וניכרים בה סימפטומים פוסט טראומטיים. 16. בית המשפט המחוזי קבע כי אין להקל בעונשו של המערער 2 ביחס למערער 1. שני המערערים פעלו בצוותא חדא, שניהם נטלו חלק פעיל בגרימת החבלות הקשות, מעשיהם היו מחושבים ו"הם פעלו במודעות לקשר". גם ניתוח העבר הפלילי מעיד על מסוכנות רבה של שני המערערים שבחרו את דרך הפשע כאורח חיים. המערער 2 אמנם צעיר מהמערער 1 אך מעת עלייתו ארצה "לא שקט על שמריו". בית המשפט המחוזי מצא כי לאור מכלול הנתונים בעניינם של המערערים אין סיכוי של ממש לשיקומם. עוד הטעים בית המשפט המחוזי כי המערערים לא נטלו אחריות למעשיהם אלא הביעו צער וחרטה רק לאחר שהורשעו בתום ניהול משפט הוכחות ארוך. משכך הושתו על המערערים העונשים שפורטו ברישא. תמצית נימוקי הערעורים 17. אף שכל אחד מהמערערים מיוצג על ידי עורך דין אחר – המערער 1 על ידי עו"ד שמשון וייס והמערער 2 על ידי עו"ד אביעד רייפר – השניים טענו טענות עובדתיות ומשפטיות דומות ומשכך יובאו טיעוניהם במאוחד. שלא כמו לפני הערכאה הדיונית, באי כוח המערערים מיקדו במסגרת השלמת הטיעון בעל פה לפנינו את יריעת המחלוקת בנוגע לגרסתם העובדתית. המערער 2 הודה לפנינו, באמצעות בא כוחו, כי הוא היה השודד השני וכי הוא נכח בדירתה של המתלוננת יחד עם המערער 1. המערערים טוענים כי מטרת הגעתם הייתה לגנוב את כספה של המתלוננת. בחדר המדרגות, בעודם מנסים לפתוח את דלת הדירה, הם הופתעו על ידי המתלוננת שהגיעה מאחור. המערערים טוענים כי הם נקטו באלימות נגד המתלוננת על מנת להתגבר על התנגדותה לאחר שהותקפו על ידיה. המערערים מודים כי הסבו למתלוננת חבלות קשות כמפורט בכתב האישום. המערערים מודים כי הטענה שהמתלוננת היא שהפתיעה אותם ונקטה כלפיהם באלימות היא טענה כבושה. לטענת המערערים לא נגרם למתלוננת נזק בלתי הפיך ולא ניתן להסיק מעוצמת הפגיעה במתלוננת את הכוונה המיוחדת הנדרשת לשם הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. מכל מקום, כך טוענים המערערים, לא היה מקום להרשיעם גם בשוד בנסיבות מחמירות וגם בחבלה בכוונה מחמירה, שכן עבירת השוד בנסיבות מחמירות מקפלת בתוכה את יסוד האלימות. המערערים טוענים עוד כי לא היה ברשותם סכין וכי גרסתה של המתלוננת בהקשר זה עמומה ואינה חד משמעית. 18. לעניין עבירת השוד; טוענים המערערים כי ניתן היה להרשיעם אך בניסיון שוד שכן לא הוכח בפועל כי הם אלו שגנבו את הכספים שהיו בכיס המעיל או את הטלפונים הסלולאריים. המערערים טוענים בהקשר זה כי המתלוננת ובעלה, אסיר מורשע שבעת האירוע מושא כתב האישום ריצה מאסר בגין עבירות מרמה וסחיטה באיומים, ניהלו עסק לניכיון צ'קים והתפרנסו ממתן הלוואות בשוק האפור. נטען כי לבעלה של המתלוננת היה אינטרס ל"נפח" את האירוע. המתלוננת סרה למרות בעלה ומילאה אחר הוראותיו הטלפוניות. גם בנסיבות המקרה דנן עשתה המתלוננת כדברו ודיווחה על גניבת הכספים. המתלוננת עצמה לא ראתה את הכסף במעיל אלא ניזונה מדברים שאמר לה בעלה בעניין זה. משכך גם לא ידעה המתלוננת לומר מהו סכום הכסף שנגנב. זאת ועוד, גם אם ראתה המתלוננת את הכספים בעצמה היה זה כחודשיים לפני האירוע מושא כתב האישום. לכן, כך טוענים המערערים, לא ניתן לשלול כי לא הם שנטלו את הכספים, שעה שהמתלוננת מתגוררת בבית אמה עם ילדיה ומגיעים אנשים שונים לבקרם. לא זאת אף זאת, טוענים המערערים כי המתלוננת העידה שהיא ובעלה לא מחזיקים כספים בבית אלא מפקידים אותם בידי חבר. באשר לגניבת שני מכשירי הטלפון הסלולאריים; טוענים המערערים כי אין זה הגיוני ששודדים המעוניינים בטלפונים סלולאריים ישליכו אותם בסמוך לאחר השוד. זאת ועוד, טוענים המערערים כי בבית המשפט המחוזי טענה המאשימה כי הסיבה בגינה נטלו המערערים את הטלפונים הסלולאריים היא כדי שהמתלוננת לא תוכל להזעיק עזרה. בהקשר זה טוענים המערערים כי בבית המתלוננת היה טלפון קווי פעיל ותקין ומשכך אין כל היגיון בהסבר שהוצע על ידי המאשימה. המערערים טוענים כי יש להבין את "היעלמות" הטלפוניים הסלולאריים לאור עיסוקם של המתלוננת ובעלה שחששו כי עת תגיע המשטרה לדירה היא תבדוק את זיכרונות הטלפונים הניידים ובכך יפגעו עסקיהם הבלתי חוקיים. כמו כן טוענים המערערים כי בסמוך לאחר השוד אוכנו הטלפונים הסלולאריים ברח' ציגל בקרית מוצקין בעוד שהמערערים היו בקצה השני של העיר. בא כוחו של המערער 2 הוסיף כי לא התגבשה בנסיבות העניין עבירת הקשר שכן לא הוכח תכנון מוקדם לו היה שותף מרשו. 19. ערעורו של המערער 1 כנגד גזר הדין; המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משלא שקל את אופן ניהול המשפט על ידו. המערער הודה בחלקו באירוע והתמקד בטענות משפטיות. ניהול ההוכחות היה מוצדק שכן בסופו של יום זוכו המערערים מעבירת אינוס. המערער מוסיף וטוען כי לא ניתן משקל לנסיבותיו האישיות ולקשיי התאקלמותו בארץ. מדובר באדם בן 55 שעלה לארץ מגרוזיה בשנת 1993, שם הוא ניהל אורח חיים נורמטיבי ושירת כקצין בצבא. העבירות שבנדון בוצעו לטענת המערער בשל מצב כלכלי קשה. המערער הביע חרטה על מעשיו. למערער אמנם עבר פלילי עשיר, אולם במהלך מאסריו לא נעשו ניסיונות לשקמו. המערער טוען עוד כי הוא אינו יכול לעמוד בשיעור הפיצוי שנפסק לחובתו בסך של 85,000 ש"ח, לא כל שכן לאור תקופת המאסר הארוכה שהושתה עליו. 20. ערעורו של המערער 2 כנגד גזר הדין; לטענת המערער בית המשפט המחוזי חרג מרף הענישה הנוהג והראוי. עוד טוען המערער כי ראוי היה ליצור הבחנה בינו לבין המערער 1, לאור גילו הצעיר. המערער טוען כי העבירה החמורה והעיקרית בה הורשע היא חבלה בכוונה מחמירה שרף הענישה המקובל בגינה הוא בין שנתיים לשמונה שנות מאסר בפועל. אלא שבמקרה דנן נגזרו עליו 11 שנות מאסר בתוספת פיצוי בשיעור גבוה מהמקובל. מכל הטעמים שלעיל עותרים המערערים להקלה בעונש המאסר בפועל שהושת עליהם ולהפחתת שיעור הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת. תגובת המשיבה 21. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד סיון רוסו – עותרת לדחיית הערעורים. המשיבה טוענת כי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מנומקת היטב ומבוססת הן על ראיות פורנזיות והן על מתן אמון בעדותה של המתלוננת, לעומת המערערים ששינו גרסאותיהם, אף בשלב הערעור, וכבשו אותן. המשיבה טוענת כי המערערים תוקפים ממצאי עובדה ומהימנות ומשכך יש לדחות את ערעוריהם. 22. באשר לטענות המערער 2 כנגד הרשעתו בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע; טוענת המשיבה כי מדובר בעבירה הנעשית במחשכים ולפיכך בדרך כלל אין ראיות ישירות להוכחתה. ההרשעה בעבירה זו נעשית בדרך כלל על יסוד הסקת מסקנה ממארג של ראיות נסיבתיות. במקרה דנן טוענת המשיבה כי הראיות הנסיבתיות מעלות מסקנה ברורה בדבר קיומו של קשר לשדוד את המתלוננת. המשיבה מצביעה על דו"חות האיכון הסלולארי שבוצע למספרי הטלפונים הסלולאריים של המערערים, מהם עולה כי המערערים דיברו ביניהם ערב לפני האירוע ולאחריו והם אף אוכנו יחדיו בסמוך לאחר האירוע. המשיבה מצביעה על כך שהמערערים התייצבו יחדיו לביצוע השוד בשעה 08:15 בבוקר ומובן כי תיאמו את המועד מראש באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הטענה בדבר היעדר תוכנית מוקדמת לביצוע השוד. נדבך נוסף המעיד לטענת המשיבה על תכנון מוקדם של השוד במסגרת הקשר הוא הצטיידות בכובעי גרב ובכפפות כמו גם בסכין. באשר לטענת המערערים כי מי מהם לא החזיק סכין בעת השוד; טוענת המשיבה כי המתלוננת הייתה עקבית בטענתה כי הבחינה בסכין בידיו של מי מבין המערערים כפי שעולה מחקירתה במשטרה (נ/3, הודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה) ובהמשך גם מעדותה בבית המשפט המחוזי (עמ' 133 לפרוטוקול הדיון). יתר על כן, מעדות המתלוננת עולה כי השודדים התנפלו עליה בשעה שניסתה לפתוח את דלת הדירה כשאחד מהם כבר חבש את כובע הגרב. נטען כי במסגרת התכנון המוקדם השודדים המתינו למתלוננת וארבו לה עד אשר תגיע. באשר לטענתם של המערערים כי המתלוננת היא שהפתיעה אותם, הרי שהמשיבה מפנה לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי מדובר בטענה כבושה. המשיבה מפנה בהקשר זה גם להאזנת הסתר שבוצעה למתלוננת במהלך השיחה עם בעלה בה מסרה לו כי השודדים הם שהפתיעו אותה והתנפלו עליה כשביקשה לפתוח את דלת הדירה. 23. באשר להרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה; טוענת המשיבה כי יש לדחות את הטענה לפיה לא ניתן להרשיע נאשם גם בעבירה זו וגם בעבירת שוד בנסיבות מחמירות, שכן הוכח כי האלימות בה נקטו המערערים היא הרבה מעבר לנדרש לשם התגברות על התנגדותה של המתלוננת, הן בשל עוצמת המכות והחבלות והן בשל פער הכוחות בין המערערים לבין המתלוננת. זאת ועוד, טוענת המשיבה כי היסוד הנפשי של המערערים נלמד גם מהעובדה שהמתלוננת התחננה שיפסיקו להכותה והיא תסייע להם לאתר את הכסף ותיתן להם כל שהם רוצים, אך המערערים המשיכו להכותה ללא רחם גם לאחר שהפילו אותה ארצה. המשיבה טוענת כי היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה נלמד בין היתר מתוך בחינת טיב התקיפה, הימשכותה, היקפה ותוצאותיה תוך החלת חזקת הכוונה. בהקשר זה מפנה המשיבה לדו"חות הרפואיים והצילומים שהוגשו לעיוננו. באשר לטענת המערערים כי לא הוכחה נכות או מום קבוע; מדגישה המשיבה כי לפי הגדרת המושג "חבלה חמורה" בסעיף 34 כד לחוק העונשין, אין הכרח שיגרמו נכות או מום קבועים אלא די להוכיח כי החבלה "עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו". המשיבה טוענת כי גרימת שברים בחוליות עונה לדרישה זו של חוק העונשין. 24. באשר להרשעת המערערים בגניבת הכספים שהיו במעיל; טוענת המשיבה כי התייחסותה של המערערת לכך שהיא ובעלה לא מחזיקים כספים בבית נוגעת להפקדת כספים מעבודתם השוטפת בידי חבר, בעוד שהכספים שבנדון היו למטרת חיסכון. עוד טוענת המשיבה כי המתלוננת יכולה היתה להעיד כי היא ידעה על הימצאות הכספים מידיעה אישית, אך המתלוננת לא עשתה כן ולאורך כל הדרך הודתה כי היא עצמה לא ידעה על הימצאות הכספים במעיל וכי ידיעתה נובעת מדברים שסיפר לה בעלה. המתלוננת אף הודתה כי לא ידעה כמה כסף יש במעיל וכי ראתה את שטרות הכסף במעיל כחודשיים לפני האירוע. המשיבה מפנה לדיווחי השוטרים שהגיעו לזירה בסמוך לאחר השוד לפיהם הם הבחינו כי השודדים חיטטו בארון ומדובר בראיה נסיבתית משמעותית. 25. באשר להרשעת המערערים בגניבת הפלאפונים; טוענת המשיבה כי הרשעת המערערים בגניבת הפלאפונים נשענה על עדותה של המתלוננת שמסרה כי היא השאירה את הפלאפונים להטענה כשיצאה מהדירה בסמוך לפני השוד אך אלו נעלמו מהדירה. השוטרים הגיעו לזירה יחד עם אמה של המתלוננת בשעה 08:55 והאם הבחינה מיד כי הפלאפונים אינם נמצאים. המשיבה מסכימה כי אמרת האם אינה יכולה לשמש כראיה לאמיתות תוכנה, אך מציינת כי מדובר בראיה נסיבתית חשובה להיעלמות הפלאפונים בסמוך להתרחשות השוד. באשר לטענת המערערים כי בעת איכון הטלפונים הסלולאריים שנגנבו הם היו בקצה השני של העיר; מפנה המשיבה לכך שהטלפונים אוכנו ברח' ציגל, מרחק של 1.6 ק"מ בלבד ממקום איכונם של המערערים לאחר השוד ב"קריון". דיון והכרעה 26. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים והאזנתי להשלמת הטיעון בעל-פה בקשב רב, עיינתי במוצגים ובאסמכתאות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים על הכרעת הדין להידחות בחלקם הארי, למעט בכל הנוגע להרשעת המערערים בעבירת השוד לגבי שטרות כסף מסוג יורו שנמצאו במעיל. יחד עם זאת, לא מצאתי כי יש מקום להקל בעונשם של המערערים ומשום כך סבורני כי דין הערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי להידחות. יריעת המחלוקת בערעור 27. לאחר צמצום יריעת המחלוקת העובדתית על ידי באי כוח המערערים, ממוקד הערעור על הכרעת הדין בסוגיות הבאות: (א) האם ניתן היה להרשיע את המערערים בעבירת קשירת קשר לביצוע שוד? (ב) האם מי מבין המערערים החזיק סכין במהלך ביצוע השוד? (ג) האם ניתן היה להרשיע את המערערים בעבירת חבלה בכוונה מחמירה? (ד) האם ניתן היה להרשיע את המערערים בעבירת שוד? קשירת קשר לביצוע פשע 28. כידוע, הקשר הפלילי הוא מסוג המעשים שאינם נעשים לאור השמש אלא בסתר ובחשאי [ראו למשל: חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) מ' שמגר בע"פ 228/77 זקצר נ' מדינת ישראל, פ''ד לב(1) 701, 718 (1978)]. בשל אופייה הייחודי של עבירה זו, פעמים רבות אין ראיות ישירות המצביעות על קיומה, ובית המשפט נדרש להכריע בדבר התגבשותה על סמך ראיות נסיבתיות [ראו למשל: ע"פ 8591/10 נחום נ' מדינת ישראל (17.7.2011), פסקה לה לחוות דעתו של השופט א' רובישנטיין]. על התנאים להרשעה בעבירת הקשר עמד, בין היתר, השופט ע' פוגלמן בהטעימו כי: "ביסוד עבירת הקשר עומדת התחברות בין שני אנשים או יותר שנועדה להביא לביצועו של פשע או עוון (ראו ע"פ 3338/99 פקוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 705 (2000) (להלן: עניין פקוביץ'); ע"פ 388/78 ווזווז נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 373, 375 (1979)). התחברות זו, אין דינה כדין התקשרות חוזית ואין היא מצריכה את רמת המסוימת הנדרשת לשם עריכת הסכם מחייב בדין האזרחי (ראו ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 33 (2002); ע"פ 461/92 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 580, 588 (1993)). עם זאת, לשם הוכחת ביצועה של העבירה, נדרשת התביעה להראות כי בין הצדדים נרקם רצון משותף לבצע בצוותא עבירה מסוג מסוים, גם אם לא את העבירה הספציפית שבה הם הואשמו (ע"פ 330/85 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 29, 33 (1986)). באשר ליסוד הנפשי הטמון בעבירת הקשר, נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם התכוון להתקשר עם הצד השני וכי במסגרת ההתקשרות, התכוון הוא להביא להגשמת המעשה האסור (עניין פקוביץ'; ע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 33, 48 (2005) (להלן: עניין עיסא))" [ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש (9.6.2010), פסקה 50]. 29. לטעמי, די במארג הראיות הנסיבתיות שהוצגו לפני בית המשפט המחוזי כדי לבסס מסקנה אחת ויחידה לפיה המערערים רקמו תוכנית מוקדמת והסכימו ביניהם לשדוד את המתלוננת ורצו בכך. אם לא די בכך, הרי שבמענה לשאלת המותב באשר לטיבה של יריעת המחלוקת העובדתית בערעור, הודה בא כוחו של המערער 2 כי מרשו היה השודד השני וכי הוא והמערער 1 הגיעו לדירתה של המתלוננת על מנת לשדוד את כספה. מכאן, שכיום אין עוד ספק כי המערערים תכננו והסכימו ביניהם מבעוד מועד לשדוד את המתלוננת. די בכך על מנת לגבש את יסודות עבירת הקשר. זאת ועוד, אף לפי גרסתו הכבושה של המערער 1, כפי שנמסרה בבית המשפט המחוזי, הוא ושותפו לדבר עבירה תכננו לשדוד את המתלוננת בשל מצוקה כלכלית. בהתאם לכך, המערערים התייצבו בבוקר האירוע כשהם מצוידים בכובעי גרב ובכפפות, ואף בסכין כפי שיובהר להלן, באופן המעיד על קיומה של תוכנית מוקדמת במסגרת הקשר. ביסוס נוסף לקיומה של תוכנית הקשר הוא השיחה שביצע המערער 1 על מנת לוודא כי אין איש בביתה של המתלוננת, נתון המלמד על היעדר מקריות בבחירת הקורבן ומטרת הפגיעה בו. לא זאת אף זאת, בהתאם לממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי, המערערים ארבו למתלוננת בפתח דירתה כשאחד מהם חבש את אחד מבין שני כובעי הגרב, תוך שהם ממתינים לשעת כושר על מנת להפתיע את המתלוננת. התייצבות משותפת של המערערים בפתח דירתה של המתלוננת בבוקר האירוע, בשעה מתואמת, תוך הצטיידות מוקדמת ותוכנית פעולה מעידה על תוכנית הקשר ועל הסכמה הדדית לביצוע השוד. בכך אף תומכת התקשורת הטלפונית בין המערערים ערב לפני האירוע והימצאותם יחדיו בסמוך לאחר האירוע. עולה איפוא כי בדין הורשעו המערערים בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע. החזקת סכין 30. ממצא החזקת הסכין על ידי מי מבין המערערים נקבע על יסוד מתן אמון בגרסת המתלוננת. מדובר בממצא עובדתי שנקבע על יסוד התרשמות בלתי אמצעית של הערכאה הדיונית ממהימנותה של המתלוננת. בכגון דא לא יתערב בית משפט זה אלא במקרים חריגים, שכן מלאכת ההתרשמות מן העדים הופקדה בידי הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (6.4.2009), פסקה 32; ע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (11.6.2009), פסקאות 21-20; ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.2009), פסקה 31]. מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים שיצדיקו את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. 31. לא מצאתי ממש בטענת באי כוח המערערים כי גרסתה של המתלוננת בסוגיה שבנדון אינה קוהרנטית. בחקירה ראשית בבית המשפט המחוזי השיבה המתלוננת כי היא בטוחה שמי מבין המערערים החזיק בסכין ואף מסרה תיאור של פרטי הסכין. המתלוננת עמדה בהגינותה על כך שהמערערים לא עשו שימוש בסכין ולא איימו עליה באמצעותו (עמוד 133 לפרוטוקול הדיון), מה שמקנה מימד של מהימנות לגרסתה. המתלוננת עמדה על תשובתה זו גם בחקירה נגדית לאחר שהופנתה לדברים שמסרה בהודעתה במשטרה (ראו עמוד 148 לפרוטוקול הדיון). בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן לתת אמון בהסברה של המתלוננת ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בממצא מהימנות זה. עולה איפוא כי ניתן היה לבסס את הרשעת המערערים בהחזקת סכין על יסוד עדותה של המתלוננת בבית המשפט המחוזי. חבלה בכוונה מחמירה 32. המערערים הורשעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין הקובע כי: "329(א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו - מאסר עשרים שנים: (1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין". "חבלה חמורה" מוגדרת בסעיף 34 כ"ד לחוק העונשין הקובע כי: "חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים"; 33. באשר לטענת המערערים כי לא הוכחה חבלה צמיתה שנגרמה למתלוננת; המערערים הודו לפנינו כי גרמו למתלוננת לחבלות המפורטות בכתב האישום. המאשימה הוכיחה את אופיין של החבלות וחומרתן באמצעות תיעוד חזותי הנתמך בממצאי בדיקתו של ד"ר זייצב ובתעודות רפואיות. הצילומים שהוגשו לעיוננו גילו מראות קשים בדבר החבלות שגרמו המערערים למתלוננת. לא יכולה להיות מחלוקת כי המערערים נקטו באלימות קשה ביותר נגד המתלוננת וגרמו לה לחבלות פיסיות איתן היא ממשיכה להתמודד עד היום כעולה מעדותה בבית המשפט המחוזי ומתסקיר נפגעת העבירה. דומני כי גרימת שברים בצלעות ובזיזים הרוחביים של החוליות המותניות עונה להגדרת המונח "חבלה חמורה" כמשמעה בסעיף 34 כד לחוק העונשין, כטענת המשיבה. על פי הגדרה זו אין חובה כי החבלה תהיה צמיתה ודי כי עלולה להיגרם חבלה צמיתה. יצוין כי גם בכך אין הכרח, שכן די כי המאשימה תוכיח שמדובר בחבלה העלולה לפגוע קשות בבריאות הנחבל או בנוחותו [ראו למשל: ע"פ 48/12 מדינת ישראל נ' בלקוול (5.8.2012), פסקה 10 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל]. פגיעה כזו אכן הוכחה בנסיבות העניין. 34. באשר לטענת המערערים כי לא היה מקום להעמידם לדין גם בעבירת חבלה בכוונה מחמירה וגם בשוד בנסיבות מחמירות שכן יסוד האלימות נבלע בעבירת השוד; דין הטענה להידחות. סעיף 402(א) לחוק העונשין המגדיר את יסודות עבירת השוד קובע כי: "הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע-עשרה שנים" (ההדגשות אינן במקור – י.ד.). קרי, בבסיס עבירת השוד, להבדיל "מגניבה סתם", מונח הערך המוגן של חיי אדם ושלמות הגוף, באמצעותה ביקש המחוקק למנוע נקיטת אלימות המשמשת את השודד כדי להשיג את הדבר הנגנב, או כדי לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה. אלא שבמקרה דנן הוכח כי האלימות שננקטה במהלך ביצוע השוד הייתה הרבה מעבר למה שנדרש כדי להתגבר על התנגדותה של המתלוננת, הן לאור אופי החבלות ועוצמתן והן לאור העובדה שהמתלוננת נאלצה להתמודד מול שני גברים. זאת ועוד, כאשר המתלוננת ביקשה מהמערערים לחדול מהאלימות שנקטו כלפיה והציעה לסייע להם לאתר את הכספים בביתה, הם המשיכו להכותה מכות קשות בכל חלקי גופה גם לאחר שהופלה על ידם ארצה. כלומר לא מתקיים קשר סיבתי – כהגדרת המחוקק, "כדי" – בין האלימות שננקטה על ידי המערערים כלפי המתלוננת לבין השוד. משכך, בדין הועמדו המערערים לדין גם בעבירת חבלה בכוונה מחמירה בשל החבלות החמורות והקשות שהסבו למתלוננת ללא כל הצדקה וללא קשר הכרחי לשוד. 35. באשר לטענת המערערים כי לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה בעבירת חבלה בכוונה מחמירה; דין הטענה להידחות. אכן, כדי להרשיע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה יש להוכיח "כוונה מיוחדת" לפגיעה באדם ואין די ברשלנות, פזיזות או קלות דעת לאפשרות של פגיעה כאמור [ראו למשל: חוות דעתי בע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני (5.5.2008), פסקה 32]. נדרש להוכיח כי הפגיעה בוצעה מתוך כוונה לגרום חבלה חמורה [ראו למשל: חוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין (11.6.2008), פסקה 10]. על הכוונה לגרום חבלה חמורה ניתן ללמוד מחזקת הכוונה לפיה בני אדם המבצעים פעולה מודעים לרוב לטיב הפיזי של מעשיהם ובכלל זה לתוצאה הטבעית של פעולותיהם [שם; עוד ראו: ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534, 551 (1996)]. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע ממצא עובדתי על יסוד עדותה המהימנה של המתלוננת כי המערערים נקטו כלפיה באלימות קשה, הן לאחר שהצליחו לדחוף אותה לתוך הדירה והן לאחר שהפילו אותה על הארץ, חרף העובדה שהיא התחננה על חייה והציעה להם סיוע באיתור הכסף. על עוצמת האלימות שהופעלה כלפי המתלוננת ניתן ללמוד כאמור מהחבלות הקשות שנגרמו לה בכל חלקי גופה כעולה מהתיעוד הרפואי, מעדותה של המתלוננת בבית המשפט ומתסקיר נפגע העבירה. בנסיבות האמורות היה על המערערים לצפות כי נקיטת אלימות קשה ובלתי פרופורציונאלית תסב חבלות קשות וחמורות למתלוננת. משכך, מתקיימת בנסיבות העניין חזקת הכוונה והמערערים לא עמדו בנטל לסתור אותה. המערערים טענו כי נקטו אלימות בתגובה לאלימות שנקטה כלפיהם המתלוננת, אולם מדובר בטענה כבושה שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי משנקבע על יסוד עדותה של המתלוננת כי המערערים ארבו לה והתנפלו עליה תוך כדי שהיא מנסה לפתוח את דלת הדירה. שוד 36. אין בידי לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיים מסד ראייתי המאפשר הסקת מסקנה מעבר לכל ספק סביר כי עבירת השוד הושלמה וכי המערערים הם שגנבו את שטרות הכסף מסוג יורו שהוטמנו בכיס המעיל שהיה תלוי בארון בחדר השינה. המשיבה אישרה לפנינו כי המתלוננת לא העידה על הימצאות שטרות הכסף במעיל מידיעה אישית. המתלוננת ידעה על הימצאות הכספים בבית על יסוד דברים שמסר לה בעלה. בדיון שלפנינו אישרה המשיבה את דברי באי כוח המערערים לפיהם הפעם האחרונה בה ראתה המתלוננת שטרות כסף בכיס המעיל דנן הייתה כחודשיים לפני השוד. ודוק, אין כל ראיה ממשית כי בסמוך לפני השוד נמצאו שטרות הכסף במעיל שבארון. לכן, ובהינתן העובדה שהמתלוננת גרה בבית אמה עם ילדיה, ומאחר והכספים אינם נעולים במקום מוגן כגון כספת לא ניתן לשלול לחלוטין את הספק לו טוענים המערערים כי יתכן שהכספים נעלמו עובר לניסיון השוד. אכן, הראיות הנסיבתיות הקיימות מבססות חשד כבד כי המערערים הם שגנבו את שטרות הכסף, שכן בזירה נותרו עקבות "חיטוט" בארון ובחדר השינה בסמוך לאחר השוד. אך בכך אין די אלא אם כן הייתה נמצאת ראיה לפיה בסמוך ממש לפני השוד ראו המתלוננת או מי מבני המשפחה הקרובה את שטרות הכסף במעיל. ודוק, חלוף פרק זמן של כחודשיים בין הפעם האחרונה בה ראתה המתלוננת את שטרות הכסף לבין מועד ביצוע השוד אינו מאפשר קביעת מסקנה חד משמעית לפיה המערערים הם שגנבו את הכסף. לפיכך, סבורני כי יש לזכות את המערערים מעבירת שוד בנסיבות מחמירות ותחתיה להרשיעם בעבירת ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות. יאמר מיד כי במישור הפרקטי, קרי בגזירת הדין, לשוני זה אין רלבנטיות שכן לפי סעיף 403 לחוק העונשין, העונש המקסימאלי בגין ניסיון שוד זהה לעונש המקסימאלי בגין ביצוע מושלם של עבירת שוד בנסיבות מחמירות – 20 שנות מאסר. 37. באשר לגניבת מכשירי הטלפון הסלולאריים; בית המשפט המחוזי ביסס בעיקרו של דבר את הממצא לפיו המערערים הם שגנבו את מכשירי הטלפון הסלולאריים מדירתה של המתלוננת על יסוד מתן אמון בעדותה של המתלוננת, לפיה טרם צאתה בשמונה בבוקר מדירתה כדי ללוות את בנותיה לגן, היא הותירה את הפלאפונים בחדר השינה להטענה אך לאחר השוד הפלאפונים לא נמצאו בדירה. בממצא זה שהינו ממצא מהימנות מובהק אין מקום להתערב. אכן, המתלוננת לא העידה כי ראתה שהמערערים נושאים עמם את הטלפונים הניידים, אך המסד העובדתי הרלבנטי הוא שבסמוך לפני השוד הותירה המתלוננת את מכשירי הטלפון הסלולארי בחדר השינה וכעניין שבעובדה הטלפונים לא היו שם לאחר השוד. המסקנה האפשרית היחידה היא כי המערערים נטלו את מכשירי הטלפון. 38. דין טענותיהם של המערערים כי קיים ספק סביר בדבר אחריותם לגניבה שכן לאחר ביצוע השוד הגיעו כוחות מד"א ומשטרה שזיהמו את הזירה, להידחות. בית המשפט התייחס לטענות אלה ושמע בעניינן עדים אשר הניחו את דעתו. אין מקום להתערב בקביעות אלה של בית המשפט המחוזי אשר שמע את העדים והתרשם מהם. אכן, עולה תהייה מדוע השליכו המערערים את הטלפונים הסלולאריים לאחר שנטלו אותם. עוד עולה תהייה מדוע נטלו המערערים את הטלפונים הסלולאריים אך לא דאגו להשבית את הטלפון הקווי בביתה של המתלוננת אם ביקשו למנוע ממנה להזעיק עזרה. ודוק, אין די בתהיות מסוימות עליהן אין מענה כדי לגבש ספק סביר. כאמור, לדידי די בקבלת גרסתה של המתלוננת לפיה בסמוך לפני השוד הותירה את מכשירי הטלפון להטענה ואלו לא נמצאו בדירה לאחר השוד. גרסה זו מקבלת חיזוק מאיכונם של המערערים בנתיב הבריחה כ-1.6 ק"מ מרח' ציגל, בו אוכנו הטלפונים הסלולאריים שנגנבו. לאור האמור יש להותיר בעינה את הרשעת המערערים בשוד בנסיבות מחמירות ככל שהדבר נוגע לגניבת הטלפונים הסלולאריים. הערעורים כנגד גזר הדין 39. לדעתי דין הערעורים על גזר הדין להידחות. כלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית על נאשם פרט למקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו לאחרונה: ע"פ 8279/11 מור נ' מדינת ישראל (1.7.2013), פסקה 100]. הערעורים שלפנינו אינם נמנים על אותם מקרים חריגים ולפיכך דינם להידחות. גזר הדין של בית המשפט המחוזי מנומק היטב ולא מצאתי כי נפלה בו טעות המצדיקה התערבותנו. 40. לאחרונה עמדתי על החומרה הרבה שבעבירת השוד, לא כל שכן שוד המבוצע בנסיבות מחמירות: "עבירת השוד מצדיקה השתת ענישה מרתיעה ומכבידה בשל האיום שמבצעיה מציבים לביטחונם האישי של אזרחי המדינה ובשל הפחד והמורא שהם משליטים באופן שמשבש את חיי היומיום ומותיר צלקות פיסיות ונפשיות בקרב נפגעי העבירה... כבר נפסק כי עבירות שוד ואלימות, ובמיוחד כאלה המבוצעות בצוותא לאחר תכנון מראש, מצריכות תגובה עונשית חמורה ואפקטיבית כמסר של הגנה על ביטחון הציבור וכמסר חינוכי שייקלט בתודעת הציבור [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט א' מצא בע"פ 501/93 בורוחוב נ' מדינת ישראל (9.2.1995)]. בנסיבות אלה, נסוגות נסיבותיו האישיות של העבריין מפני שיקולי הענישה האחרים כגון גמול, הרתעה ומניעה..." [ע"פ 8636/12 תרתיר נ' מדינת ישראל (11.7.2013), פסקה 20] 41. אכן, יש ממש בטענות באי כוח המערערים כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערערים הוא קשה. יתר על כן, המשיבה לא הציגה לפנינו פסקי דין של בית משפט זה בהם הושתו בנסיבות דומות למעלה מתשע שנות מאסר בפועל על מי שגרמו חבלה בכוונה מחמירה, במהלך ביצוע שוד, ללא שהוסבה נכות צמיתה, ללא שנעשה בפועל שימוש בנשק קר או חם, וכאשר העבירה בוצעה שלא על רקע אידיאולוגי. עיון במדיניות הענישה הנוהגת העלה כי עונשי מאסר בפועל למשך 10 שנים ומעלה בנסיבות כגון דא אינם מושתים שעה שמדובר באירוע בודד. ודוק, גם אם העונש שהושת על המערערים קשה ביחס לעונשים הנהוגים, אין מדובר בנסיבות בהן העונש חורג באופן קיצוני מרף הענישה הראוי באופן המצדיק את התערבותנו. 42. לטעמי, קיימת הלימה בין העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערערים לבין חומרת העבירות שביצעו בהתחשב במכלול נסיבות העניין. למערערים עבר פלילי מכביד והם אף ריצו מאסרים מאחורי סורג ובריח. מהעתק המרשם הפלילי שהוגש בעניינו של המערער 1 עולה, בין היתר, כי בשנת 1994 נידון למאסר בפועל למשך שבע שנים בגין בעילה בכוח, מעשה סדום בכוח ומעשה מגונה בכוח. בשנת 1995 נידון למאסר בפועל למשך שמונה חודשים בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש. בשנת 2004 נידון למאסר בפועל למשך חמש שנים בגין קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות נשק. מהעתק המרשם הפלילי שהוגש בעניינו של המערער 2 עולה, בין היתר, כי בשנת 2001 נדון למאסר בפועל למשך שלוש שנים בגין שוד מזוין, התפרצות לבית מגורים וגניבה. בשנת 2005 נידון לשלוש שנות מאסר בפועל בגין קשירת קשר לפשע ועבירות נשק. השוד במקרה דנן בוצע על רקע תוכנית מוקדמת, תוך הצטיידות ותיאום בין המערערים. במהלך השוד נקטו המערערים באלימות קשה כלפי המתלוננת וגרמו לה לחבלות חמורות שהסבו לה כאב וסבל רב תוך שהיא מתמודדת איתן ועם סימפטומים פוסט טראומטיים עד היום. המערערים לא הפסיקו להכות את המתלוננת למרות תחנוניה ולמרות שהסכימה לסייע להם באיתור הכספים. המערערים הפעילו כלפי המתלוננת אלימות קשה חרף יתרונם המספרי והפיסי תוך שהחזיקו סכין. לאחר השוד הפשיטו המערערים את המתלוננת והותירו אותה ללא בגדיה כשהיא חבולה קשות ובהכרה מטושטשת. יש להחמיר בעונשם של מי שמבצעים שוד בביתו-מבצרו של אדם תוך נקיטת אלימות קשה. משכך, דומני כי יהיה זה נכון שלא להתערב בעונשים שאותם השית בית המשפט המחוזי על המערערים. 43. צדק בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל רב לחרטתו של המערער 2, בשים לב לאופן ניהול משפטו, ובמיוחד לשינויי הגרסה העובדתית על ידו, שינויים שלא פסקו גם בערעור לאחר שבא כוחו הודה לפנינו לראשונה כי מרשו היה השודד הנוסף. בנסיבות האמורות ולאור העובדה כי אין סיכוי רב לשיקומו, כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי, לא היה מקום להקלה בעונשו חרף גילו הצעיר. זאת ועוד, המערער היה שותף מלא לשוד ולאלימות שננקטה כלפי המתלוננת ומשכך אין מקום להבחין בינו לבין המערער 1. לא זאת אף זאת, להמרת הרשעתם של המערערים בעבירת ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות בכל הנוגע לשטרות הכסף מסוג יורו לא צריכה להיות השלכה על קיצור תקופת המאסר בפועל, הן משום שהעונש המקסימאלי בגינה זהה לעונש בגין עבירה מושלמת של שוד בנסיבות מחמירות – 20 שנות מאסר – והן בהתחשב בחומרת תקיפתה של המתלוננת והנזקים שנגרמו לה. 44. באשר לערעור כנגד שיעור הפיצויים שנפסקו לטובת המתלוננת; כידוע, בית משפט זה לא יתערב בשיעור הפיצויים שנקבע אלא במקרים חריגים שמקרה זה אינו נמנה עליהם. יתר על כן, כבר נפסק כי היעדר יכולת כלכלית של העבריין אינו מהווה שיקול בלעדי בקביעת פיצוי לטובת נפגע העבירה [ראו למשל: ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (24.7.2006)]. זאת ועוד, החבלות והנזקים הקשים שנגרמו למתלוננת בעטיים של מעשי המערערים אינם מצדיקים, אף לגופו של עניין, הפחתה משיעור הפיצוי שנפסק לטובתה. בשל כל האמור, דעתי היא כי דין הערעורים על גזר הדין להידחות. 45. לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעורים על כל ראשיהם, בכפוף לזיכויים של המערערים מחמת הספק מעבירת שוד בנסיבות מחמירות והרשעתם תחתיה בעבירת ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות בכל הנוגע לשטרות הכסף מסוג יורו ולעניין זה בלבד. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"א באב התשע"ג (28.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12042770_W06.doc מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il