רשות השידור נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בש"פ 4275/07 בבית המשפט העליון בש"פ 4275/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המבקשת: רשות השידור נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. רומן זדורוב בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק ב"ש 1599/07 שניתנה ביום 1.4.07 על ידי כבוד השופט מ' בן דוד תאריך הישיבה: י"א בתמוז התשס"ז (27.06.07) בשם המבקשת: עו"ד רון גזית ועו"ד אמיר ונג בשם המשיבה 1: עו"ד מיכאל קרשן פסק-דין השופט י' אלון: א. הערעור 1. ביום 6.12.06 נרצחה הנערה תאיר ראדה ז"ל בתחומי בית הספר בו למדה בקצרין שבגולן. לאחר חקירה משטרתית הוגש ביום 18.1.2007 כתב אישום לבית המשפט המחוזי, ובו מואשם המשיב 2 (רומן זדורוב) בביצוע הרצח. כתב האישום הוקרא למשיב ב-7.2.07, ולאחר שכפר באשמה נקבעה ישיבת ההוכחות הראשונה ל-17.6.07. כחודש וחצי לאחר הקראת כתב האישום, ביום 25.3.07, פנתה המערערת דנן – רשות השידור – בבקשה לבית המשפט המחוזי, להתיר לה לפרסם בכתבה טלויזיונית שהכינה קטעים מחקירתו של המשיב במשטרה, חקירה שתועדה בצילום וידאו. הבקשה הוגשה בגדר הוראת ס' 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: חוק החקירות), ולפיו: "13. איסור פרסום קלטת – עונשין המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו – מאסר שנה...". בית המשפט המחוזי (הנשיא מ' בן-דוד) דחה בהחלטתו מיום 1.4.07 את הבקשה. בפנינו ערעור שהגישה רשות השידור כנגד אותה החלטה. 2. לטענת המערערת, יש לפרש את איסור הפרסום הקבוע בס' 13 לחוק החקירות בדרך מצמצמת ביותר, וזאת נוכח מעמד הבכורה הקיים בשיטתנו המשפטית לזכות הפרסום וחופש הביטוי. והראיה, איסור הפרסום שבס' 13 מתייחס אך ורק ל"תיעוד חזותי או קולי של חקירה", בעוד שלא קיים איסור שכזה לגבי תיעוד מסוג אחר של חקירה, ובכללו תיעוד כתוב. נקודת המוצא, על פי הטענה, הינה כי הליכי חקירה ומשפט מהווים חלק מהותי ונכבד מ"השיח הציבורי", אם בעניין חקירה או משפט ספציפיים ואם בעניין חובת הפומביות והחשיפה של הליכי חקירה ומשפט באשר הם. לטענת המערערת, הסיבה היחידה בגינה מצא המחוקק להחריג את פרסום "התיעוד החזותי והקולי" דווקא, עניינה בהגנה על פרטיותו וכבודו של אדם הנמצא במהלך חקירה משפטית, לבל ייחשף ברבים בשעת מצוקתו וקלונו. בענייננו, כך הטענה, המשיב איננו מתנגד לפרסום קטעי התיעוד החזותי הנ"ל מחקירותיו, ומכיוון שכך גובר האינטרס הציבורי של חופש הביטוי והפרסום. לטענת המערערת, הפרשנות הראויה לס' 13 לחוק דנן אמורה להיות מצומצמת משמעותית מהפרשנות הראויה להוראות איסור הפרסום של עבירת ה"סוב-יודיצה" הקבועה בס' 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). ראשית, בעוד תכליתו החקיקתית של איסור הסוב-יודיצה הינה בהגנה על טוהר ההליך השיפוטי ומניעת השפעה חיצונית ואסורה עליו, הרי שהתכלית למענה נחקק ס' 13 לחוק החקירות הינה ההגנה על פרטיות וכבוד הנחקר – הא ותו לא. שנית, הוראת הסוב-יודיצה עניינה ביישום עונשי בדיעבד על פרסום שנעשה כבר בעבר. לעומת זאת, הוראת ס' 13 עניינה ב"צנזורה פרוספקטיבית" האומרת לחסום מראש פרסום עתידי של חומר שטרם פורסם. בהינתן הבחנה זו, נדרשת הקפדה וצמצום יתר של היקף איסור הפרסום. 3. המדינה, לעומתה, מבקשת לקיים את החלטת בית המשפט קמא. לטענתה, ס' 13 לחוק החקירות קובע נורמת מוצא בדבר איסור פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כאשר סמכותו של בית המשפט להתיר פרסום שכזה היא החריג לכלל. תכליתו החקיקתית של ס' 13 אינה מצטמצמת אך ורק לאינטרס ההגנה על פרטיותו וכבודו של הנחקר, אלא מתייחסת היא גם להיבטים נוספים מתחום שמירת טוהר ההליך המשפטי. לטענתה, ס' 13 בא להוסיף מסגרת התייחסות נפרדת ונוספת על זו הקבועה בס' 71 לחוק בתי המשפט, וזאת בדרך של איסור פרסום מראש (ומלכתחילה) של תיעוד חקירה חזותי. בענייננו, כך הטענה, הבקשה הוגשה לבית המשפט קמא שעה שטרם החלה פרשת הראיות, קלטות החקירה שבנדון אמורות להוות נדבך מרכזי בראיות התביעה, וההגנה הודיעה לבית המשפט כי תתנגד לקבילותן ותנהל לעניין זה משפט זוטא. פרסום הקלטות, או חלקן, בשלב מוקדם זה של ההליכים, תוך עקיפת מנגנוני הביקורת והסינון של ההליך המשפטי לעניין עצם קבילות הקלטות, יהיה בו בהכרח פגיעה בתקינות וטוהר ההליך השיפוטי האמור להמשיך ולהתנהל על פי הוראות החוק והדין, תוך ההקפדה הנדרשת בהם על שמירת זכויות הנאשם, תוך הימנעות ככל הניתן מהיחשפות מוקדמת של עדים לחומרי החקירה הגולמיים ותוך הימנעות ככל הניתן מהשפעות חיצוניות – ולא ראויות – על ניהול ההליך המשפטי ותוצאותיו. ב. חופש הביטוי והפרסום אל מול איסור פרסום בהליכי משפט 1. הזכות לחופש הביטוי והפרסום הינה יסוד מוסד בחברה דמוקרטית ובשיטתנו המשפטית. "חירות הביטוי היא 'ציפור נפשה' של הדמוקרטיה, זכות יסוד שהיא גם עקרון על בכל משטר דמוקרטי. חופש הביטוי נמנה עם חרויות היסוד של האדם בישראל. ניצב הוא בנדבך העליון של זכויות היסוד. שהרי, בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה. חופש הביטוי הינו תנאי ויסוד לזכויות אדם אחרות, לרבות השם הטוב ולמשטר הדמוקרטי כולו..." (השופט (כתארו אז) א' ריבלין, רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (טרם פורסם, 12.11.06)). על אף זאת, אין חירות הביטוי מושלת לבדה בכיפה ואין היא דוחה מפניה לחלוטין זכויות או חובות אחרות. כך הוא בהתנגשות שבין חירות הביטוי לבין זכותו של אדם לשמו הטוב ולפרטיותו, כך הוא בהתנגשות שבין חירות הביטוי לבין "עבירות הביטוי" השונות האסורות על פי דין, וכך הוא בתחומים רבים ונוספים. חטיבה בפני עצמה נמצא לעניין זה בסוגית היחסים שבין חירות הביטוי והפרסום לבין הליכי משפט וחקירה. הליכים אלה של משפט וחקירה, גם הם מציפורי הנפש של הדמוקרטיה וגם עליהם ניתן לומר כי מבלעדיהם לא תסכון ולא תיכון דמוקרטיה. ולא זו בלבד, אלא שהשתיים – חירות הביטוי ומערכת המשפט – מעצימות זו את זו וניזונות זו מזו. נקודת המוצא שבחוק לעניין זה, הינה כי: "בית המשפט ידון בפומבי" (ס' 3 לחוק יסוד: השפיטה, ס' 68(א) לחוק בתי המשפט), ופועל יוצא מכך – התרת פרסום דיוני בית המשפט. על אף זאת, ס' 68(ב) לחוק בתי המשפט מונה שורת מקרים ועניינים בהם רשאי בית המשפט "לדון בעניין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך" – שאז, "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית המשפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט" (ס' 70(א) לחוק בתי המשפט). ס' 68(ה) לחוק בתי המשפט קובע, כי דיוני בתי המשפט לענייני משפחה יתנהלו מלכתחילה בדלתיים סגורות "אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בעניין, כולו או מקצתו, בפומבי". חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, קובע קטגורית בסעיף 9 הימנו כי: "בית משפט לנוער ידון בדלתיים סגורות, אולם רשאי הוא להרשות לאדם או לסוגי בני אדם להיות נוכחים בשעת הדיון, כולו או מקצתו". הנה לנו איפוא מספר ניכר של הוראות חוק לעניין הגבלות פרסום להליכים משפטיים, ולפיהן במקרים הראויים יגברו אינטרסים אחרים על אינטרס היסוד של חירות הביטוי והפרסום. הנימוקים לקביעת איסור פרסום יכול ויהיו בשל אינטרס ציבורי (בטחון המדינה, יחסי חוץ של המדינה, הגנה על מוסר) בשל הגנה על בעלי דין פגיעים (קטינים, בעלי מוגבלויות), בשל מהות המאטריה הנידונה (ענייני משפחה) ועוד. בחלק מהמקרים הותיר המחוקק בידי בית המשפט את שיקול הדעת אם לאסור הפרסום (ס' 68(ב) לחוק בתי המשפט), בחלקם הפך את הסדר הנורמטיבי ולפיו הפרסום ייאסר מלכתחילה אלא אם כן החליט בית המשפט להתירו (ס' 68(ה) לחוק בתי המשפט) ובחלקם אסר קטגורית את הפרסום (ס' 9 לחוק הנוער). 2. לצד איסור הפרסום שקבע המחוקק לעניין סוגי הליכים משפטיים מסויימים שלגביהם נקבע כי יידונו בדלתיים סגורות, ולצד איסור פרסומם של פרטים שונים מהליכים משפטיים המנויים בסעיפים 70(ג), 70(ד) ו-70(ה) לחוק בתי המשפט, נקבעה מגבלת פרסום מסוג אחר החלה על הליכים משפטיים המותרים בפרסום, וזאת בסעיף 70(ב) לחוק, ולפיו: "לא יצלם אדם באולם בית משפט, ולא יפרסם תצלום כזה, אלא ברשות בית המשפט". דהיינו, הנורמה הכללית לפיה דיוני בית המשפט יתקיימו בדלתיים פתוחות ומותרים הם בפרסום, לא כוללת היתר פרסום על דרך תיעוד צילומי של דיוני בית המשפט. אין ספק כי הוראה זו שבחוק מגבילה את היקף זכות הפרסום על הנעשה בדיוני בית המשפט בכך שהיא מונעת את תיעודם בצילום ופרסום צילומים שכאלה ברבים. על פני הדברים, נמצא דמיון מה בתוכן הוראת סעיף 70(ב) לחוק בתי המשפט לעניין איסור צילום (וממילא איסור פרסומו) של דיון בבית המשפט לבין הוראת סעיף 13 לחוק החקירות לעניין איסור פרסום תיעוד חזותי של חקירה – ונשוב לדברים בהמשך. 3. המשותף למשפחת "איסורי הפרסום" שבסעיף 70 לחוק בתי המשפט הינו בהעדפה שמצא המחוקק לתת בכל אחד מאותם המקרים לאינטרס המוגן בו על פני עיקרון חירות הביטוי והפרסום, כאשר כל אחד מאותם האינטרסים המוגנים הינו חיצוני להליך המשפטי עצמו. לדוגמה, חיסיון של קטין, פרטיותם וכבודם של מתלוננים בעבירות מין מסוימות, ביטחון המדינה ועוד. איסור פרסום מסוג אחר קבע המחוקק בעברת הסוב-יודיצה שבסעיף 71 לחוק בתי המשפט, ולפיו: "71. מניעת פגיעה בהליך פלילי (א) לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראיה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לודאי, כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור. (ב) ... (ג) איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב, על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט. (ד) ...". האינטרס המוגן באיסור הפרסום שבסעיף 70 הינו, ככותרת הסעיף, "מניעת הפגיעה בהליך פלילי", כאשר היסוד הנפשי של עובר העבירה הינו בכוונה המיוחדת של "מטרה להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו". 4. נמצא לנו איפוא, כי איסורי הפרסום שקבע המחוקק בסימן ו' לחוק בתי המשפט נמנים על שלוש קבוצות נפרדות על פי תכליות האיסור. האחת – פרסומים אסורים לפי סעיף 70 (למעט סעיף 70(ב) אליו נתייחס להלן). פרסומים אלה אסורים בשל העדפת האינטרס הספציפי (והחיצוני להליך השיפוטי עצמו) המוגן בהם, על פני חירות הביטוי והפרסום. השניה – פרסומים אסורים לפי סעיף 71 לחוק, שתכלית איסורם הינה "מניעת פגיעה בהליך הפלילי" עצמו, שעה שמטרת הפרסום האסור הינה להשפיע על מהלך המשפט הפלילי או תוצאותיו. השלישית – איסור צילום באולם בית המשפט ואיסור פרסומם של צילומים אלה. תכליתו של איסור זה (ועל כך נרחיב בהמשך) יכול ותהיה בהגנה על האינטרסים המוגנים שבקבוצה הראשונה (קטינים, מתלוננים, עדים, בטחון המדינה וכו'). אולם, תכליתו של איסור זה מתייחסת ישירות גם לפגיעה העשויה להיוודע מצילומים שכאלה ופרסומם על מהלך המשפט, ולפחות בעקיפין גם על תוצאותיו. ג. פרשנותו, תכליתו וסיווגו של האיסור לפי סעיף 13 לחוק החקירות 1. בניגוד להוראות איסור הפרסום שבסעיפים 70 ו-71 לחוק בתי המשפט, שתכליתן מבוארת ומפורשת בגוף ניסוחיהן – סעיף 13 לחוק החקירות אינו נושא על פניו את תכלית הוראתו, וכלשונו: "המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו – מאסר שנה...". לשון ההוראה אינה מלמדת אם תכלית איסור הפרסום נועדה להגן על "ההליך המשפטי וטוהרו" (כתכלית העומדת ביסוד עבירת הסוב-יודיצה) או על אינטרס אחר שמחוץ להליך גופו. למשל, הגנה על פרטיותו וכבודו של הנחקר המצולם באותו התיעוד. משנמצא לנו לעיל, ומפי המחוקק, כי התכלית העומדת ביסוד איסור פרסומם של הליכים משפטיים יכול ותהיה "פנימית" (סעיף 71) או "חיצונית" (סעיף 70) – איני מוצא סיבה או טעם מדוע נצמצם מלכתחילה את תכלית האיסור שבסעיף 13 לחוק החקירות, דווקא לאחת משתי הגזרות הנ"ל. נקודת השקה לענייננו ניתן יהיה למצוא בהוראת סעיף 70(ב) לחוק בתי המשפט, ולפיה: "לא יצלם אדם באולם בית המשפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט". הוראה זו קובעת כי הליך משפטי המתנהל בדלתיים פתוחות ושפרסומו מותר – יוגבל הפרסום המותר למדיה שאינה מצולמת וייאסר הפרסום על דרך הצילום. הנימוקים העומדים ביסוד איסור זה נותחו בהרחבה ובפירוט בדו"ח שנערך על ידי הועדה הציבורית "לבחינת הפתיחה של בתי המשפט בישראל לתקשורת אלקטרונית" בראשות כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, כאשר חלקם מתומצת בקטע הדו"ח להלן: "89. הכתיבה הקיימת בעולם בנוגע לסיקור אלקטרוני של הליכי משפט, עוסקת בהרחבה בחששות ובסיכונים הכרוכים בכך ... הסיכונים הנטענים הם בעיקרם עקרוניים ויורדים למהותו, אופיו וייחודו של ההליך השיפוטי. לאלה מתווספים שיקולים מעשיים שונים הכרוכים בחשש מפני הפרעה להליך השיפוטי. בתמצית נציין, כי החשש המרכזי הוא מכך שהסיקור האלקטרוני יחשוף את ההליך השיפוטי להשפעות חיצוניות זרות וישפיע לרעה על אופן התנהלות הדיונים ועל התנהגותם של המשתתפים בהם. כל אלה יעמידו בסכנה את הגינותם של הליכי המשפט, את טוהר ההליך השיפוטי ואת העצמאות השיפוטית. שנית, הטענה היא כי סיקור אלקטרוני של הליכי משפט יעצים מעבר לנדרש את הפגיעה בכבודם ובפרטיותם של המשתתפים בהליך השיפוטי. עיקר החשש בעניין זה הוא מפני פגיעה בלתי מידתית בזכותם של בעלי דין ושל עדים לכבוד ולפרטיות. שלישית, שידורים קצרים וסלקטיביים של הליכי משפט בתקשורת האלקטרונית עלולים להעביר לציבור מידע חלקי ומטעה לגביהם. זאת ועוד, הסיקור האלקטרוני עלול ליצור אוירה של 'קרקס' תקשורתי שנועד לבידור הציבור. כל אלה יפגעו במעמדו של בית המשפט ובאמון הציבור בו..." (עמ' 78). לאמור, התכליות והנימוקים שביסוד איסור הצילום ופרסום צילומים מדיוני בית המשפט – משלבים בתוכם הן את המעגל הפנימי של הגנה על תקינות ההליך המשפטי, הן את המעגל החיצוני של הגנה על כבודם ופרטיותם של צדדים להליך והן שיקולים שעניינם בתוצאה הבלתי נמנעת משידור סלקטיבי נקודתי ומגמתי מקטעי משפט קצרצרים. על היבט זה של השפעת צילומים ופרסומים של עדים, נכונותם להעיד והשפעת הדברים על עדותם, מרחיבה הועדה את ההיבטים הבאים: "בפני הועדה הוצגו טיעונים רבים כנגד סיקור אלקטרוני של הליכי משפט בהם נשמעים עדים. ראשית, כפי שיפורט להלן, הסיקור האלקטרוני עלול להעצים את הפגיעה בפרטיותם של עדים. החשש הוא, כי עקב כך יירתעו עדים ממסירת עדות בפני בית המשפט בנוכחותן של מצלמות טלוויזיה. עיגון לחשש האמור נמצא בסקר דעת קהל שנערך במסגרת הניסוי של מדינת ניו-יורק. 54% מהנשאלים השיבו כי היו נרתעים ממסירת עדות אל מול מצלמות טלוויזיה בהליכי משפט פליליים. 45% מהנשאלים ענו, כי היו נרתעים ממתן עדות בהליכי משפט אזרחיים בהם נוכחים אמצעי תקשורת אלקטרוניים. תוצאות דומות התקבלו בסקר דעת קהל שנערך בניו-זילנד. שנית, יש הטוענים כי מתלוננים פוטנציאליים יימנעו מהגשת תלונות במשטרה בגין עבירות שבוצעו בהם או בגין עבירות שהיו עדים לביצוען, פן יצטרכו להעיד על כך בבית המשפט בפני מצלמות טלוויזיה. רתיעתם של מתלוננים פוטנציאליים מהגשת תלונות במשטרה עלולה לפגוע באינטרס המשותף לפרט ולחברה באכיפת החוק. שלישית, החשש הוא כי נוכחותה של תקשורת אלקטרונית באולם בית המשפט תגרום לעדים להיות מתוחים וטרודים מהדרך בה תיחשף עדותם לעיני הציבור, באופן שיסיר את דעתם ממסירת העדות..." (עמ' 79). ובהמשך הדברים: "חשש נוסף הוא, כי עד שטרם מסר עדותו בפני בית המשפט, יצפה באמצעי התקשורת האלקטרונית בעדויות אחרות שנשמעו במשפט, ויושפע מהן בעת מסירת עדותו. הדבר עלול לסכל את תכליתו של סעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובע כי: 'עד שטרם העיד – פרט לנאשם – לא יהא נוכח בגביית עדותו של עד אחר...' חששות אלה, אם יתממשו, עלולים להקשות על גילוי האמת, תוך פגיעה קשה בזכות להליך הוגן ובטוהר ההליך השיפוטי. נוכח מכלול החששות האמורים, מרביתם המכרעת של האישים שהופיעו בפני הועדה הביעו התנגדות לסיקור אלקטרוני של הליכי משפט בהם נשמעים עדים. יצויין, כי החששות האמורים הם שהנחו מדינות שונות לאסור על פתיחתן של ערכאות דיוניות השומעות עדים בפני תקשורת אלקטרונית" (עמ' 80). 2. הרציונל והנימוקים המפורטים לעיל העומדים ביסוד תכלית איסור צילום ופרסומו מדיוני בית המשפט – ובמיוחד ערכאה השומעת עדים – עומדים בחלקם הלא מבוטל גם ביסוד תכלית איסור הפרסום של תיעוד חזותי שבסעיף 13 לחוק החקירות. סעיף 13 מתייחס, כנאמר בו, ל"תיעוד חזותי... של חקירה, כולו או חלקו...". "חקירה" על פי סעיף 1 לחוק, הינה "תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה בידי שוטר". לאמור – עניין לנו לא רק בהודעה שנגבתה מחשוד (ולימים נאשם), אלא גם בהודעות ותשאולים של עדים, מתלוננים, מומחים וכל כיוצא באלה. איני מוצא טעם להבחין בין הפגיעה הנובעת מצילום ושידור עדותו של עד, או נאשם, במהלך הדיון בבית המשפט, לבין שידור בטלוויזיה של הודעות שמסרו העדים האמורים או הנאשם בשלב החקירה המשטרתי. הדברים אמורים לעניין הרתיעה העשויה להיווצר אצל כל אחד מאלה ממסירת עדות או הודעה, שעה שידוע להם כי זו עתידה להיות משודרת קבל עולם ומלואו. ודאי שהדברים אמורים גם לעניין הפגיעה בפרטיות ובכבוד האדם העלולה להילוות מטבע הדברים לשידור שכזה. עניין לנו, איפוא, באיסור הנועד למנוע הן פגיעה בהליך המשפטי לגופו, והן בפרטיותם וכבודם של מוסרי ההודעות או העדויות. ברוח זו של הדברים נתפרשה הוראת סעיף 13 לחוק החקירות בשורת החלטות שניתנו בבתי המשפט המחוזיים (סגן הנשיא ד' ברלינר בב"ש (ת"א) 94093/04; השופטת ס' רוטלוי בב"ש (ת"א) 1011/05; השופט ז' המר בב"ש (ת"א) 92681/05; השופט ר' כרמל בב"ש (י-ם) 5021/05 והחלטות נוספות). 3. ניתן דעתנו לשני הבדלים נוספים בין איסור הפרסום לפי סעיף 13 לחוק החקירות לבין איסור הפרסום בעבירת הסוב-יודיצה לפי סעיף 71 לחוק בתי המשפט. איסור הסוב-יודיצה מצומצם ומוגבל בהיקפו בשני פרמטרים. א. דרישת היסוד הנפשי של הכוונה המיוחדת ("המטרה להשפיע על מהלך המשפט"), ומתוך כך; ב. הפרסום נעשה ביחס ל"עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט". לעומת זאת, איסור הפרסום על פי סעיף 13 לחוק החקירות אינו דורש את הכוונה המיוחדת האמורה ואף אינו מוגבל לתקופה שבה העניין הפלילי "תלוי ועומד בבית משפט". הרחבה זו של האיסור דנן מלמדת גם היא על התכליות הנודעות לו מעבר לאלה הנודעות לאיסור הסוב-יודיצה. לאמור, האינטרס המוגן אינו רק ההליך הפלילי המתנהל בבית המשפט לגופו, אלא בנוסף לכך אינטרס ההגנה על פרטיותם וכבודם של מוסרי הודעות בחקירה משטרתית, אפילו לא הגיעה אותה החקירה לכלל משפט והגשת כתב אישום ואפילו הוגש כתב אישום ונסתיימו זה מכבר ההליכים. שיקול דעת בית המשפט על פי סעיף 13 1. כפי שפירטנו, האיסור שבסעיף 13 לחוק החקירות מהווה איסור נוסף – על אלה הקיימים – לחופש הפרסום של הליכים משפטיים והתנהלותם. אין הוא אוסר את פרסום תוכנו של תיעוד החקירה אלא את פרסומו על דרך "תיעוד חזותי או קולי". זאת, בדומה אנאלוגית להוראת סעיף 70(ב) לחוק בתי המשפט לעניין איסור צילום ושידור של הליכי בית משפט המותרים בפרסום במדיה אחרת. עם זאת, אין האיסור שבסעיף 13 הרמטי וחתום, שכן, כקבוע בו, הפרסום יהיה מותר אם הרשה זאת בית המשפט (זאת, בדומה להסדר שהיה קבוע זה מכבר לעניין פרסום "חזותי" של הליכי הדיון בבית המשפט גופו). נקודת המוצא לעניין סעיף 13 הינה בנורמה האוסרת פרסום תיעוד חזותי של חקירה. אישור בית המשפט הינו החריג המתיר, וגם זאת בדומה להסדר הקבוע בסעיף 70(ב) לחוק בתי המשפט. 2. מה הם השיקולים שישקול בית המשפט בבקשה להתיר פרסום תיעוד חזותי של חקירה? ראשית, על בית המשפט לשוות לנגדו כי הכלל שקבע המחוקק לעניין זה הינו באיסור הפרסום, וכי התרתו אמורה להיות מסווגת כחריג לכלל. לאמור, על מבקש ההיתר לשכנע כי מתקיימות נסיבות המצדיקות חריגה מכלל האיסור. שנית, תכליות איסור הפרסום הינן כאמור הן מנימוקים של הגנה על טוהר ההליך השיפוטי ותקינותו והן מנימוקים של הגנה על כבודם ופרטיותם של הנחקרים. על כן, גם במקרה בו הנחקר (בין אם זה החשוד, הנאשם או עד) נותן הסכמתו לפרסום, אין די בכך להכריע בבקשה, שכן שומה על בית המשפט להמשיך ולבחון את שאר התכליות העומדות ביסוד איסור הפרסום. לעומת זאת, אם הנחקר (חשוד, נאשם או עד) מתנגד לפרסום המבוקש, יהיה בכך שיקול נכבד ביותר שלא להתיר הפרסום, וזאת גם לאחר שהסתיימו ההליכים המשפטיים. אולם אין לשלול על הסף מקרים בהם על אף התנגדות הנחקר יימצאו טעמים מיוחדים בחריגותם שיצדיקו התרת הפרסום. שיקול מרכזי נוסף יהיה כמובן השלב הדיוני בו מצויים ההליכים המשפטיים נשוא חומר החקירה המתועד חזותית. ככל שהליכים אלה מצויים בשלביהם המוקדמים וטרם שמיעת העדויות, כך תיטה הכף לעבר איסור פרסום חומר החקירה המתועד חזותית (גם אם הנחקר אינו מתנגד לפרסום). זאת, מתוך ההשפעה העלולה להיוודע לפרסום וחשיפה שכאלה על ניהולו התקין של המשפט ועל עדים שטרם העידו. מן הכלל אל הפרט התיעוד החזותי של החקירה נשוא הליך זה הינו שני קטעים מהודעה שנגבתה מהמשיב 2 במהלך חקירתו כחשוד ברצח הנערה תאיר ראדה ז"ל. הבקשה להתיר פרסום התיעוד החזותי הנ"ל הוגשה לאחר שהוגש כתב האישום נגד המשיב, לאחר שכתב האישום הוקרא באוזניו ובטרם החלה התביעה בפרשת ראיותיה. מתשובת המשיב לכתב האישום ומהודעותיו לבית המשפט, עולה כי שאלת קבילות הודעותיו תהיה נדבך מרכזי בהליכי המשפט. בקשת הפרסום מתייחסת לשני קטעים קצרים ואקלקטיים מתוך מכלול ההודעה. המשיב עצמו הודיע באמצעות סנגורו לבית המשפט קמא, כי הוא איננו מתנגד לפרסום אחד משני קטעי ההודעה. בהינתן מכלול הנתונים האמורים, מוצאים אנו כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי לא התקיים בעניין זה חריג המצדיק התרת הפרסום אל מול הכלל האוסר את פרסומו. לאור זאת, אציע לחברי למותב כי נדחה את הערעור. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, ה' בתשרי התשס"ח (17.9.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07042750_A06.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il