פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4272/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4272/04 ע"פ 4335/04 ע"פ 4432/04 ע"פ 4471/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' עדיאל המערער בע"פ 4272/04: המערער בע"פ 4335/04: המערער בע"פ 4432/04: המערער בע"פ 4471/04: פלוני פלוני פלוני פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"פ 523/01 מיום 28.3.04 שניתן על-ידי כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל וי' יפה-כ"ץ תאריך הישיבה: כ"ב באב תשס"ד (09.08.04) בשם המערער בע"פ 4272/04: בשם המערער בע"פ 4335/04: בשם המערער בע"פ 4432/04: בשם המערער בע"פ 4471/04: עו"ד מיכאל בוסקילה עו"ד יובל ליבדרו עו"ד ציון אמיר עו"ד הילה שפרלינג; עו"ד אסטרשה רובינסון בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן ויליאמס פסק-דין השופט י' עדיאל: 1. ביום 1.9.00, תחילת שנת הלימודים תשס"א, חברו יחד ארבעת המערערים, שהיו אז כבני 15-14 שנים, וביצעו בביתו של אחד מהם, עבירות מין במתלוננת, קטינה כבת 13 שנים. המערערים הורשעו ונגזר עליהם, בין היתר, עונש של 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. ערעוריהם מופנים כלפי גזר הדין. להלן יכונו המערערים על-פי סדר הופעתם כנאשמים בכתב האישום שהוגש נגדם: המערער בע"פ 4335/04 יכונה המערער 1; המערער בע"פ 4432/04 הוא המערער 2; המערער בע"פ 4272/04 יהא המערער 3; והמערער בע"פ 4471/04 ייקרא המערער 4. הרקע העובדתי 2. במועד הנזכר, בשעת ההפסקה בבית הספר, ביקש המערער 2 (באמצעות אדם אחר) מהמתלוננת, אשר למדה בכיתה המקבילה לכיתתו, כי תגיע לשוחח עמו. בסמוך לאחר מכן, ביקש ממנה המערער 2 שתעלה עמו לבית המערער 1, ולאחר שנכנסו לדירה, סגר המערער 2 את הדלת. בדירה המתינו המערערים 1 ו-3, ובשלב מאוחר יותר הצטרף אליהם גם המערער 4. לאחר מכן נעל המערער 2 את דלת הבית. משך כל זמן שהייתה בדירה, מנעו המערערים 1 ו-3 מהמתלוננת לצאת מהדירה, עד שתעשה את מבוקשם. המערער 2 דרש מהמתלוננת כי תעשה מעשה סדום אוראלי, בו ובמערערים האחרים. חרף התנגדותה של המתלוננת, שהובעה בדברים, בצעקות ובבכי, ביצעו בה המערערים, בזה אחר זה, מעשי סדום אוראליים, תוך שהם מחדירים את איבר מינם לפיה. הראשון מבין המערערים היה המערער 2, ואחריו המערערים 1 ו-3, עד שהגיעו לסיפוקם המיני מחוץ לפיה של המתלוננת. כשרצתה המתלוננת לצאת מהדירה, דרש ממנה המערער 4 כי תבצע גם בו מעשה סדום אוראלי, תוך איום, כי לא תצא מהדירה עד שתעשה כן. המתלוננת נאלצה לעשות מעשה סדום אוראלי גם במערער זה. אם לא די בכך, במהלך המעשים האמורים, אילץ המערער 1 את המתלוננת להוריד את חולצתה, ומישש את חזה מאחור, בזמן שהמערער 3 מחדיר את איבר מינו לפיה, ואף נוגע בעצמו בחזה של המתלוננת. ההליך בבית המשפט המחוזי 3. ביום 16.9.01 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום אחד נגד ארבעת המערערים, אשר כפרו בביצוע המעשים המיוחסים להם. רק לאחר שנשמעה עדות המתלוננת, ולאחר שנחקרה בחקירה נגדית על-ידי באי כוחם של כל המערערים, הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו חזרו בהם המערערים מכפירתם בכתב האישום המקורי. כתב האישום תוקן, והמערערים הודו בעובדות שבכתב האישום המתוקן. יחד עם זאת, לא הייתה הסכמה בין הצדדים בשאלת הרשעתם של המערערים, ולא הייתה הסכמה לעניין העונש או דרכי הטיפול. 4. בעקבות הודייתם, קבע בית המשפט המחוזי כי כל המערערים עברו עבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) + (3) + (ב)(1) + (5) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן - החוק או חוק העונשין). לגבי המערערים 1 ו-3 נקבע בנוסף, כי עברו עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) + (3) +(ב)(1)+(5) לחוק (בטעות נכתב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לגבי כל הסעיפים הנזכרים, (2) במקום (ב)). לגבי המערער 2 נקבע כי עבר גם עבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין. המערער 4 צירף לעניין העונש כתב אישום נוסף שהיה תלוי ועומד נגדו בבית משפט שלום לנוער, והודה במיוחס לו בתיק זה. על-פי המתואר באותו תיק, ביום 23.5.00 גרם המערער 4 היזק בזדון לרכב עומד, על-ידי כך ששבר את חלון הרכב. על-פי הודייתו, קבע בית המשפט קמא כי המערער 4 עבר בנוסף עבירה של חבלה ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין. 5. משנקבע כי המערערים ביצעו את המעשים המיוחסים להם, הורה בית המשפט המחוזי לשירות המבחן לנוער (להלן - שירות המבחן) להגיש תסקירים בעניינם של המערערים, כהוראת סעיף 22 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן - חוק הנוער). בעניינו של המערער 1 המליץ שירות המבחן, באותה עת, לא להסתפק בדרך טיפולית, בשל אישיותו התלותית של המערער. הומלץ על הפנייתו של מערער זה לעבודות שירות לתועלת הציבור ולטיפול, וכן על הפניית הוריו לסדנת הורים. לגבי המערער 2, סבר שירות המבחן כי זה לוקח אחריות מלאה על התנהגותו, בולטת אצלו רגישות גבוהה בכל הנוגע לעבירה, וקיימת סבירות נמוכה שהוא יחזור בעתיד על מעשים כגון אלה. נוכח גילו בזמן האירוע, אשר היה פחות מ-14 שנים, חלוף הזמן מביצוע העבירה וכוונותיו העתידיות להתפתח כשחקן כדורגל מקצועי, הומלץ לא להרשיעו, ולהעמידו לפיקוח למשך שנה לצורך טיפול פרטני. כן הומלץ לדון את המערער 2 לביצוע עבודות שירות למען הקהילה, ולחייבו בהפקדת התחייבות כספית גבוהה. דומות לכך היו המלצות שירות המבחן בעניין המערער 3. שירות המבחן מצא כי המערער 3 ביצע את העבירה בהיותו נתון במשבר ובבלבול, עקב קרע בין הוריו שהסתיים בגירושיהם. הומלץ לא להרשיעו, ולהטיל עליו שירות לתועלת הציבור לתקופה ארוכה והפקדת התחייבות גבוהה. כן הומלץ לשלב את המערער 3 בקבוצה טיפולית לעברייני מין, ואת משפחתו בטיפול משפחתי. לגבי המערער 4 העריך שירות המבחן, בשונה מהערכתו לגבי המערערים האחרים, כי מערער זה אינו בשל לטיפול, ועל כן לא ניתנה כל המלצה טיפולית בעניינו. 6. בית המשפט המחוזי לא קיבל את המלצות שירות המבחן בעניין המערערים 3-1. שופטי ההרכב היו תמימי דעים כי יש להרשיע את כל המערערים בביצוע העבירות. כן נגזרו על כל אחד מהמערערים, פה אחד, העונשים הבאים: מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים מיום השחרור מבית הסוהר, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות המפורטות בסימן ה' של פרק י' לחוק העונשין (למעט עבירות על סעיפים 349(א) ו-352 לחוק); כן חוייב כל אחד מהמערערים בתשלום פיצוי למתלוננת, בסך 10,000 ש"ח. לעומת זאת, שופטי ההרכב נחלקו בדעותיהם לגבי תקופת המאסר לריצוי בפועל שיש להשית על המערערים. שופטי הרוב (הנשיא י' פלפל והשופטת ר' יפה-כ"ץ) גזרו על המערערים 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי המעצר), בתיתם משקל רב לחומרת המעשים ולסברתם כי ברקע המשפחתי של המערערים, כפי שתואר בתסקירי שירות המבחן, אין הסבר למעשיהם האכזריים. לעומתם, שופט המיעוט (השופט נ' הנדל) סבר כי יש להסתפק בעונש של שנת מאסר אחת, תוך העדפת שיקולי שיקום על-פני שיקולי הרתעה, נוכח העובדה כי מדובר בנאשמים שהם קטינים. 7. הערעורים שלפנינו הם ערעורי ארבעת הנאשמים על חומרת העונש, ובעיקר על עונש המאסר לריצוי בפועל. המערער 3 אף מבקש בערעורו כי הרשעתו תבוטל. נציין, כי ביצוע עונשי המאסר שנגזרו על המערערים עוכב עד כה על-פי החלטותיו של בית משפט זה (השופט י' טירקל בע"פ 4272/04 ו-4335/04, והשופטת ד' ביניש בע"פ 4432/04 ו-4471/04), עד להכרעה בערעורים. תסקירי שירות המבחן 8. בעניינו של המערער 1 הוגשו ארבעה תסקירי שירות מבחן. הראשון (מיום 14.7.03) הוגש לבית המשפט המחוזי. שלושת הנותרים הוגשו לבית משפט זה. בתסקיר העדכני, מיום 23.1.05, מצויין כי כיום המערער 1 עובד במסעדה כעוזר טבח, ומשחק כשחקן כדורגל מקצועי בקבוצה. צויין, כי שירות המבחן ממשיך ביישום התכנית הטיפולית שהותוותה עבור המערער 1, וכי הוא מגלה אחריות ומשתף פעולה עם שירות המבחן. בהמשך למתואר בתסקירים הקודמים, סבור שירות המבחן כי ניתן לזהות שינוי משמעותי ביכולתו של מערער זה לגלות תובנה בנוגע לחומרת המעשה ולסיבות שהביאוהו לביצוע העבירה, וכי הוא מסוגל לגלות רמה גבוהה יותר של אמפתיה למתלוננת. הוא אף חש צער רב על בני משפחתו שחשים בושה וצריכים להתמודד עם הליכי המשפט הפלילי. עוד מצויין, כי הורי המערער 1, אשר על-פי תסקיר שירות המבחן מיום 14.7.03 הטילו על המתלוננת את רוב האשמה, והציגו עמדות מזלזלות ופוגעות כלפיה, עתידים להשתלב בימים אלה בקבוצת הורים. על כן, דבק שירות המבחן בהמלצתו הטיפולית, לפיה המערער 1 יבצע עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף של 500 שעות משך תקופה של חצי שנה, תחת פיקוח שירות המבחן אשר יעביר דיווח לבית המשפט עם תום התקופה; תשלום פיצוי כספי למתלוננת; והפקדת ערבות עצמית גבוהה להבטחת הימנעות המערער 1 מביצוע עבירה דומה בעתיד. 9. גם בעניינו של המערער 2, הובאו לעיוננו מספר תסקירים של שירות המבחן. על-פי האחרון שבהם, מיום 19.1.05, המערער 2 עובד כיום במפעל אלקטרוניקה, ומשחק כשחקן כדורגל מקצועי. הוא המשיך ביישום התכנית הטיפולית שהותוותה לו, והוא ממלא אחר כל דרישותיה. על-פי שירות המבחן, ניתן לזהות באופן ברור שינוי משמעותי ביכולתו של המערער 2 לקחת אחריות על ביצוע העבירה, ולגלות אמפתיה כלפי המתלוננת. התרשמותו של שירות המבחן היא כי המערער 2 חש ששילם עד כה מחיר כבד בגין העבירה שביצע; ההליכים המשפטיים המתמשכים, תחושת אי הוודאות בנוגע לעתיד, וגדיעת שאיפת חייו להיות שחקן כדורגל מקצועי. הוריו של המערער 2 עומדים בימים אלה להשתלב בקבוצת הורים. שירות המבחן עומד על דעתו כי אין להרשיע את המערער 2, וכי יש להסתפק בהמלצה הטיפולית, היינו: הטלת 500 שעות של שירות לתועלת הציבור לתקופה של חצי שנה תחת פיקוח שירות המבחן, והעברת דיווח לבית המשפט עם תום התקופה; תשלום פיצוי כספי למתלוננת; והפקדת ערבות עצמית גבוהה בה יתחייב להימנע מביצוע עבירה דומה בעתיד. אף אם יוחלט על שליחת המערער 2 למאסר בפועל, המלצת שירות המבחן היא כי יהא זה מאסר לתקופה קצרה, שתרוצה בעבודות שירות. 10. תסקירי המבחן בעניין המערער 3 מתארים את תחושותיו של המערער ואת אורח החיים שסיגל לעצמו מאז ביצוע העבירות. מהתסקיר האחרון (מיום 20.1.05) אנו למדים כי כיום עובד המערער 3 במסעדה כעוזר טבח, ובמקביל עובד במשרד תיווך השייך לאחיו. מצויין, כי המערער 3 חש כי שילם מחיר כבד בשל מעשיו, בכלל זה ההליכים המתמשכים, תחושת הבושה, חוסר הוודאות בנוגע לעתידו והדרכים שנחסמו בפניו בשל העבירה. במהלך הטיפול, נמסר, ניכר שינוי משמעותי אצל המערער 3 בלקיחת האחריות על העבירה, בתחושת האשמה כלפי המתלוננת, ובהבנה כי מדובר במעשה מוטעה ואסור שנעשה מתוך בחירה. שירות המבחן עומד על המלצתו כפי שהובעה לפני בית המשפט המחוזי, ובעקבות התקדמות הטיפול הוא סבור שיש להטיל על מערער זה לבצע שירות לתועלת הציבור במשך 500 שעות לתקופה של חצי שנה, תחת פיקוח שירות המבחן; תשלום פיצוי כספי למתלוננת; והפקדת ערבות עצמית גבוהה להימנעות מביצוע עבירה דומה בעתיד. עוד נמסר בתסקיר, כי הוריו של המערער 3 עתידים להשתלב בקבוצת הורים. אם בכל זאת יושת מאסר בפועל, ממליץ שירות המבחן כי העונש ירוצה בעבודות שירות. 11. בתסקיר האחרון שהגיש שירות המבחן לבית משפט זה בעניין המערער 4 (תסקיר מיום 26.1.05), סיכם שירות המבחן את הטיפול במערער 4 למן תחילתו: בחודש פברואר 2003 עבר המערער 4 הערכת מסוכנות לנערים שביצעו עבירת מין. המלצות האבחון חזקו את הצורך בבניית מערך תפקודי כדי לסייע לו לצאת ממעגל התסכול והכישלון בו הוא חי, ובכך להפחית את הסיכון להישנות העבירה. מאז נתגלה דבר העבירה, שירות המבחן לנוער ניסה לבנות עם המערער מערך טיפולי כזה שיתאים לצרכיו הייחודיים. הניסיונות הטיפוליים כללו מספר תחומים, לרבות טיפול פרטני בשירות המבחן, שילוב במרכז יום לנערים מנותקים, טיפול בתחנה לנפגעי אלכוהול, וכן הוצאתו אל מחוץ לבית למעון "ליפתא". אולם, הניסיונות הטיפוליים לא צלחו, על רקע קשיי המערער 4 לגייס כוחות ולשתף פעולה עם שירות המבחן. לא ברור מדוע המערער 4 לא נענה להזמנות שירות המבחן, ולמעשה הקשר עמו נותק בסוף חודש אוגוסט 2004. לאור האמור, ונוכח גילו הבוגר, שירות המבחן המליץ לסיים את ההליך המשפטי, והותיר את התסקיר האחרון בעניין המערער 4 ללא המלצה טיפולית (תסקיר מיום 26.1.05). הטענות בערעורים 12. המערער 1 (המערער בע"פ 4335/04) הוא יליד 27.10.85, אשר מלאו לו כמעט 15 שנים בזמן ביצוע העבירות. טוען הוא בערעורו, כי נוכח אישיותו "הניתנת להשפעה וניצול ומופעלת ע"י האחר" (כלשון שירות המבחן בתסקיר מיום 14.7.03), עונש מאסר בפועל יגביר את המסוכנות הגלומה בו. לטענתו, ניהול המשפט במשך כשלוש שנים בליווי שירות המבחן, הותירו בו, נער חסר עבר פלילי, תחושות אשם ובושה. באלה, נטען, די כדי להרתיעו מלעבור עבירה בעתיד. כן סבור המערער 1, כי אין לשולחו למאסר מטעמים של הרתעת הרבים, מן הטעם שקיים ספק אם החמרה בעונש למטרה זו מתיישבת עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אף מבחינה אמפירית, נטען, לא ניתן לצאת מהנחה גורפת כי קיים קשר רציונאלי בין החמרה בעונשו של הפרט לבין הרתעת הכלל, ואף ישנו ספק אם לא קיימים אמצעים חלופיים להגשמת אותה מטרה. הרתעת הרבים אף אין לה מקום, לטעמו של המערער 1, כשמדובר בעבירת מין. שכן, עבריין מין אינו מבצע את העבירה לאחר חישוב של סיכונים וסיכויים. מה שמרתיע בדרך כלל בעבירות כאלה, לשיטת המערער, הוא דווקא גילוי העבירה, ניהול ההליך והסטיגמה הנלווית לאכיפה, ולא חומרת העונש. המערער 1 אף הוסיף כי שליחתו למאסר לא תועיל למתלוננת. לסיום, סבור המערער 1 כי בית המשפט קמא לא נתן משקל נאות להודייתו, חרף נתינתה במהלך שמיעת ההוכחות, שכן בכך נחסך זמן שיפוטי יקר, ויש בה משום הבעת חרטה ולקיחת אחריות. 13. המערער 2 (המערער בע"פ 4432/04), יליד 13.12.86, הוא צעיר המערערים, אשר היה בן פחות מ-14 שנים בזמן ביצוע העבירות. בערעורו הוא טוען, כי לא היה מקום להשוואת עונשו לעונשם של יתר המערערים, אשר היו כבני 15 במועד ביצוע העבירה. סבור הוא, כי מן הראוי היה לבכר בעניינו את עקרון הענישה האינדיבידואלית, על פני הכלל בדבר אחידות הענישה. בא כוח המדינה עצמו ציין לפני בית המשפט המחוזי כי "אם קיים מדרג כלשהו, הרי שנאשם 2 שהיה פחות מגיל 14 אמור לקבל מעט פחות מהאחרים". עוד טוען המערער 2 כי לא ניתן להתעלם מחלוף הזמן מביצוע העבירה ועד לגזר הדין, ומההליך הטיפולי אותו הוא עובר בפיקוח שירות המבחן. במסגרת הליך טיפולי זה, עבר המערער 2, שהיה, כאמור, בן כיתתה המקבילה של המתלוננת, לבית ספר אחר והרחיק עצמו הן מהמתלוננת והן מחבריו לעבירה, מתוך רצון לתקן את דרכיו. שליחתו למאסר היום, נטען, לא תרצה את המתלוננת ואת החברה, ואף תביא לקטיעת התהליך השיקומי בו הוא מצוי. המערער 2 מוסיף, כי ההליכים בעניינו השתהו, שלא באשמתו. כך למשל, הוגש כתב האישום רק כשנה לאחר ביצוע העבירה. כן טוען המערער 2 כי העבירה הנוספת בה הורשע (כליאת שווא), הינה פחות חמורה מהעבירות הנוספות בהן הורשעו המערערים 1 ו-3 (מעשה מגונה). הוא מוסיף, כי בפרשיות אחרות, בהן היו נסיבות קשות יותר, הושתו עונשים קלים יותר. לטעמו של המערער 2, גישתו של שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי, היא הראויה יותר בנסיבות עניין, אף שגם היא אינה נותנת ביטוי מלא למגמותיו של חוק הנוער, בדבר טיפול ושיקום. עוד טוען המערער 2, כי הותרת עונשו על כנו, וכתוצאה מכך - קטיעת הליך הגיוס בו הוא מצוי, עלולה למנוע בעתיד את זימונו לנבחרת ישראל בכדורגל. שכן לדבריו, אדם אשר לא שירת שירות חובה בצה"ל, אינו רשאי לייצג את ישראל כשחקן נבחרת. 14. המערער 3 (המערער בע"פ 4272/04), יליד 20.11.85, היה כמעט בן 15 שנים בעת ביצוע המעשים. בא כוחו סבור, כי טעה בית המשפט המחוזי, בהתייחסו באופן כוללני לכל המערערים כאחד, ובקובעו כי "התסקירים השונים שהוגשו בעניינם של המערערים השונים, אין בהם כדי לשנות מהחשש... כי המסוכנות הקמה מכל המערערים לא נמוגה לחלוטין". בעניין זה תומך המערער 3 יתדותיו בתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי, בו פורטו גורמי הסיכון הגלומים במערער 3 מול גורמי הסיכוי, כשנקבע לבסוף כי המלצה טיפולית הממוקדת בגורמי הסיכון יכולה להוות מענה הולם למערער זה. ריצוי עונש המאסר שהושת על המערער 3, נטען, אף ינעל בפניו את האפשרות להתגייס לצה"ל. בא כוח המערער 3 סבור, כי הטלת עונש מאסר בפועל על מרשו תהא הרסנית מבחינתו, בעוד ההליך המשפטי שעבר המערער ותוצאותיו, ירתיעו אותו במידה מספקת. הרתעה כללית, נטען, גם היא איננה שיקול המצדיק את מאסרו של המערער 3, משני טעמים. ראשית, מבחינה אמפירית קיים ספק גדול אם קיימת הרתעה כללית כתוצאה מענישה מחמירה, במיוחד בעבירות מהסוג הנדון. שנית, קיים קושי מוסרי-ערכי בהתייחסות אל המערער 3 כאמצעי, שיוקרב לשם השגת מטרה חברתית. זאת, במיוחד מקום בו מדובר בקטין. 15. המערער 4 (המערער בע"פ 4471/04), הוא יליד 4.12.85, משמע מלאו לו כמעט 15 שנים בעת ביצוע העבירה. באת כוחו טוענת, כי חוסר בגרותו של קטין בגיל זה, מפחיתה מחומרת מחשבתו הפלילית, ועל כן היה מקום לזקוף לזכותו את גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה, ולתת לרכיב זה משקל של ממש, כמצוות סעיף 25(ג) לחוק הנוער. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל הולם לנסיבותיו האישיות של המערער 4; הוא גדל במשפחת עולים, ברוכת ילדים, מאתיופיה, אשר עברה חבלי קליטה קשים בארץ; הוא בעל מנת משכל נמוכה ביותר, הגובלת בפיגור שכלי, אשר לא ניתן לה מענה במסגרות החינוכיות בהן למד, וסובל מפיגור סביבתי-חברתי הנובע מתנאי מצוקה קשים בהם גדל. מנגד, נתן בית המשפט קמא משקל רב מדי לשיקול המסוכנות של המערער 4, בניגוד להערכת שירות המבחן. באת כוחו של המערער 4 מציינת כי מאז האירוע, לא ביצע המערער עבירת מין נוספת, ועל כן יש להתייחס לעבירה הנדונה כאל מעידה חד פעמית. באת כוח המערער 4 מוסיפה, כי חלקו של מרשה באירוע היה קטן משל שותפיו, וגם משום כך היה מקום להקל בעונשו, כמתחייב מעקרון הענישה האינדיבידואלית. כן סבורה היא, כי לא היה מקום ליתן משקל זהה לעבירות הנוספות בהן הורשעו יתר המערערים (מעשה מגונה - בו הורשעו המערערים 1 ו-3; כליאת שווא בה הורשע המערער 2), לעומת העבירה הנוספת בה הורשע המערער 4 (עבירת רכוש), שכן ברי כי עבירת רכוש היא פחותה בחומרתה מהעבירות הנזכרות. מתסקיר שירות המבחן עולה, לשיטת המערער 4, כי ההליך המשפטי שנוהל נגדו היווה עבורו גורם הרתעה משמעותי ביותר, וכי המערער הפנים את חומרת מעשיו ונטל אחריות מלאה בגינם. בנוסף נטען, כי במסגרת ההליך המשפטי החל המערער 4 בטיפול במסגרת טיפולית חוץ ביתית. מסיבות שונות שאינן תלויות בו, לא הצליח המערער 4 להתמיד במסגרות שהוצעו לו. מאז הפך לבגיר, וכיום לא ניתן לבנות עבורו תכנית טיפולית במסגרות המיועדות לנוער, ובנוסף - המסגרת הטיפולית שהותאמה לצרכיו באותה עת נסגרה בשל מחסור בתקציב. שיקום כזה, אם יתאפשר למערער, נטען, יהפוך אותו לאזרח נורמטיבי מן השורה, לעומת מאסר בפועל אשר יחשוף אותו לחברה עבריינית, ויסתום את הגולל על אפשרות לשיקום עתידי. לבסוף סבורה באת כוח המערער 4, כי דחיית שיקול השיקום מפני שיקולי ענישה אחרים, גרמה למערער 4 עיוות דין. 16. נוסף על הטענות האמורות, אנו שומעים מפי המערערים כולם טענה עיקרית אחת, השזורה לאורכם ולרוחבם של הערעורים. הטענה היא, כי נוכח קטינותם של המערערים בעת ביצוע העבירות, טעה בית המשפט קמא בהעדיפו את שיקול הגמול ואת דרך הענישה (במאסר בין כותלי הכלא) על-פני דרך הטיפול והשיקום. על-פי הטענה, דרך השיקום, העומדת בבסיסו של חוק הנוער, מכירה, מחד, בכך שאישיותו של הקטין אינה מגובשת ואינה בשלה, ומאידך, מכירה ביתרון הגלום בכך, לשינוי אישיותו של הקטין ולעיצובה. בעניין זה, של העדפת דרך השיקום, משליכים המערערים 3-1 את יהבם על תסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי ועל תסקירי שירות המבחן שהוגשו לבית משפט זה, בהם הומלץ, כאמור, על שליחתם לתכניות טיפול שונות. בעניין מערערים אלה מצא שירות המבחן כי פתיחת התיק הפלילי, ההליך המשפטי הממושך, העובדה שהיו מצויים לאורך כל ההליך המשפטי בטיפול שכלל גם אבחונים, היוו עבורם גורמים מרתיעים. הראייה לכך היא, כך סבור שירות המבחן, כי מאז ביצוע העבירות נשוא ההליך שלפנינו, לא שבו המערערים לסורם, והם מנהלים אורח חיים תקין ונורמטיבי מזה מספר שנים. שירות המבחן אף סבור בעניין מערערים אלה, כי הזמן הרב שחלף מיום ביצוע העבירה, גילם הצעיר של המערערים בעת ביצוע העבירה, והעובדה שמאז לא נפתחו למערערים תיקים פליליים חדשים, מחזקים את ההערכה כי הסבירות שהמערערים ישובו ויבצעו עבירה כזו בשנית היא נמוכה. באי-כוח המערערים, ובכלל זה באת כוחו של המערער 4, טוענים, כי אם יישלחו מרשיהם לתכנית טיפולית בה ישוקמו, ולא למאסר, הכל ייצאו נשכרים מכך; המערערים עצמם, שישתקמו וישובו לחברה כאזרחים מן השורה, והחברה בכללותה שתקלוט לתוכה נערים משוקמים, המתפקדים באורח נורמטיבי. אשר למערערים 3-1, גם הוריהם יטופלו במסגרות שונות להורים (סדנת חוק ומשפט או קבוצות הורים בהן יושם דגש על מאפיינים של נפגעות עבירות מין והמחירים שהן נדרשות לשלם בעקבות המעשים שנעשו נגדן), כחלק מהתכניות הטיפוליות שהתווה שירות המבחן. לעומת זאת, כך טוענים הסניגורים, שליחת המערערים למאסר בין כותלי הכלא, במחיצת חברה עבריינית בגירה (כמתחייב מגילם הנוכחי של המערערים, אשר אינם קטינים עוד), תביא לפגיעה נפשית קשה במערערים, לחבלה בתהליך השיקום בו החלו במקביל להליכים המשפטיים, ואף תביא להחמרת מסוכנותם של המערערים, תחת שזו תנוטרל בטיפול מתאים. 17. המדינה סומכת ידה, מטבע הדברים, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפסק דין זה נמנו, לטעמה, שיקולי הענישה - מגמת שיקום וענישה אינדיבידואלית לעומת חומרתה של עבירת מין בחבורה והעליה בחומרת העבירות בקרב בני נוער, עמה צריכים בתי המשפט להתמודד. יש להביע את שאט הנפש כלפי מעשים כאלה, נטען לפנינו, באמצעות ענישה. המדינה סבורה, כי חרף התועלת הגלומה בהליך טיפולי, יש לקיימו בנוסף להרשעה ולענישה מרתיעה. באת כוח המדינה מוסיפה כי בתסקירי שירות המבחן לגבי המערערים 1, 2 ו-3, קיימים פרטים המעידים על כך שהפנמת העבירה והאשמה על-ידי מערערים אלה אינה אמיתית. באשר להתארכות המשפט מציינת באת כוח המדינה, כי המערערים ניהלו פרשת הוכחות, במהלכה נשמעה המתלוננת. רק בחודש דצמבר 2003, כשנה ושלושה חודשים לאחר הגשת כתב האישום, החליטו המערערים להודות. משמע, חלק ניכר בהתארכותו של ההליך מקורו במערערים עצמם, מה גם שעדות המתלוננת לא נחסכה. העבירות שבוצעו כלפי המתלוננת, כך הוסיפה וטענה לפנינו באת כוח המדינה, הביאו אותה למעשי הרס עצמי, וגררו יחס של חוסר הזדהות דווקא כלפיה, מצד בני עירה. דיון 18. במלאכת גזירת העונש משמשים מספר שיקולים, כלליים ואינדיבידואליים, אשר יש ליתן להם ביטוי ולאזן ביניהם. על שיקולים אלה נמנים, בין היתר, חומרת העבירה ומהותה, הרתעה, מניעה, גמול ושיקום העבריין מקום בו הדבר אפשרי. משקלם היחסי של שיקולים אלה איננו זהה, והוא משתנה בין מקרה אחד למשנהו, לפי הנאשם ולפי נסיבותיו הספציפיות (ראה ע"פ 8164/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 577, 583). על שיקולים שונים אלה ועל האיזון ביניהם עמדה בהרחבה השופטת ד' ביניש בע"פ 4890/01 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו(1) 594, ונביא את דבריה כלשונם: "יסודו של מודל הענישה בארץ הוא מודל מעורב, שחוברים בו יחד שיקולי הענישה השונים: הגמול, ההרתעה, השיקום והמניעה, ובכל מקרה ומקרה מוטלת על השופטים החובה לערוך את האיזון ביניהם... מקום חשוב נודע לשיקולי שיקומם של עבריינים, בייחוד כאשר מדובר בקטינים, אולם אף שמשקלם של שיקולים אלה הוא רב, הרי הם רק חלק ממכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לגזור את דינו של נאשם. כך, למשל, מקום שבו עבריין מסוכן לציבור, תגבר החובה המוטלת על בית המשפט להגן על הציבור מפניו על השיקולים של תיקון העבריין ושיקומו... מטרת הענישה איננה נקמה, אך אחת ממטרות הענישה, גם אם לא העיקרית שבהן, היא לתת ביטוי להרגשה הקולקטיבית של סלידה כלפי מעשים מסויימים, אף במקרים שבהם אין נשקפת עוד סכנה מהנאשם לציבור... לדברים אלה יש להוסיף כי שיקול חשוב בין שיקולי הענישה הוא השיקול של הרתעה, הן הרתעה אישית של העבריין הנדון והן הרתעה של עבריינים בכוח. בגוזרו את דינם של עבריינים משמש בית-המשפט פה לחברה כולה ונושא הוא מסר לציבור העבריינים הפוטנציאליים. שיקולים אלה אין בהם כמובן, כדי לפטור את בית- המשפט מלדון במקרה המיוחד שלפניו ובנסיבותיו האישיות של כל עבריין" (עמ' 602-601). בשיקולי הענישה של קטין, שמורה הבכורה לשיקולי השיקום. כאן: "... יש לתת משקל רב במיוחד בגדר נסיבותיו האישיות גם לגילו של העבריין ולסיכויי שיקומו. בחוק הנוער הביע המחוקק עמדתו ולפיה ענישת נוער עבריין תכוון ככל הניתן לשיקומו של הקטין על-מנת להחזירו לתפקוד נורמטיבי בחברה... כאשר מדובר בנאשם שהוא קטין, הכלל הוא שבית המשפט יבחן, בראש ובראשונה, את נסיבות הקטין ואת האפשרות לשקמו..." (שם, בע' 602). עם זאת, הוסיפה השופטת ד' ביניש, גם כשמדובר בקטין, שיקולי השיקום אינם חזות הכל, ולא ניתן להתעלם גם משיקולים אחרים: "... בחינת אפשרויות השיקום מהווה את תחילת הדרך, אך לא את סופה. בבחירה בין השיקום לבין ההרתעה או הגמול עלינו לבחון ככל הניתן את האפשרות לשקם את הקטין העבריין, אך איננו יכולים להתעלם משיקולי ענישה אחרים ובהם ההרתעה או הגמול, הנלמדים, בין היתר, מחומרת העבירה. במילים אחרות - שומה עלינו לבחון הן את העבריין הקטין והן את העבירה אותה ביצע" (שם, שם, ההדגשות במקור, וראה גם את ע"פ 1148/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 837, 844). משמע, לקטינותו של העבריין משקל נכבד בגזירת הדין, ואולם "קטינות אינה יוצרת חסינות, ולעיתים שיקולים של הרתעה, מניעה וגמול עולים במשקלם על השיקול השיקומי" (ע"פ 8164/02 הנ"ל, בעמ' 584-583). לאורן של הלכות אלו, נבחן את המערערים שלפנינו ואת העבירות אותן ביצעו. 19. המערערים שלפנינו היו קטינים בעת ביצוע המעשה. זה השיקול העיקרי לקולא העומד לזכותם. לגבי שלושה, המערערים 1, 2 ו-3, סבור שירות המבחן כי עשו דרך ניכרת במסגרת הטיפול שעברו. הדבר מתבטא, על-פי המתואר בתסקירים, בהפנמת העבירה, בקבלת אחריות עליה, ובהפגת המסוכנות הגלומה במערערים אלה, כפי שבאה לידי ביטוי בעבירות שבגינן ניצבים הם לפנינו. למערערים אלה אף עבר שהיה נקי מפלילים עד לפתיחת ההליך הנוכחי. שונה מהם המערער 4, אשר לגביו לא ניתנה כל המלצה טיפולית, נוכח אי שיתוף פעולה מצדו עם גורמי שירות המבחן. כמו כן, בעברו מספר תיקים שנפתחו בגין עבירות שונות המיוחסות לו. נזכיר, כי מעת ביצוע המעשים, ביום 1.9.00, חלפו למעלה מארבע שנים, וגם נתון זה צריך שיילקח בחשבון בעת גזירת הדין. מנגד, עסקינן בעבירות של מעשה סדום בנסיבות בהן העונש המירבי הקבוע בצדן בחוק העונשין עומד על תקופה שבין 16 ל-20 שנות מאסר, וכן - בעבירות של מעשים מגונים, שהעונש המירבי הקבוע להן בחוק, בנסיבות המחמירות שאירעו כאן, הוא 10 שנות מאסר. המדובר איפוא, בעבירות להן מייחס המחוקק חומרה מיוחדת, המתבטאת, בין היתר, במידת העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירות אלו (לפירוט בדבר חומרתן היתרה של עבירות המין ראה את פסק דינה של השופטת ד' ביניש בע"פ 4890/01 הנ"ל, בעמ' 606-605). עלינו ליתן את ליבנו גם לנסיבות ביצוע העבירה: "מקובל עלינו לבוא חשבון - בעת שיקולנו את מידת העונש וטיבו - את הנסיבות האישיות של העבריין ואת הנסיבות המיוחדות של מעשה העבירה... המידה והמשקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין נמדדים ונשקלים לאור מהותה ואופייה של העבירה, ועל-פי הרוב, משקלן המקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין פוחת והולך, בה במידה שנסיבות ביצוע העבירה ואופייה החמור גוברים והולכים" (ע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 438, 442). על כן, "אין אנו רשאים להתעלם גם מהשיקול של תגמול, הבא לבטא יחס הולם בין חומרת העבירה לחומרת העונש, לא כמעשה נקמה חס ושלום אלא כהבעת סלידה ושאט נפש..." (שם, בע' 443). בענייננו, לא זו בלבד שמדובר בביצוע עבירות חמורות, אלא שעבירות אלו בוצעו בנסיבות חמורות; הקורבן - קטינה שטרם מלאו לה 13 בעת ביצוע העבירות (ילידת 2.12.87), שהייתה צעירה מהמערערים; הביצוע - בחבורה, דבר אשר הגביר את חולשת המתלוננת אל מול תוקפיה, את פער הכוחות, את תחושת הפחד ואת ההשפלה הפומבית (וראה לעניין זה את ע"פ 3897/03 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 175, 182-181). אף למצבו של קורבן העבירה ניתן מקום במניין השיקולים בעת גזירת העונש. סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מאפשר לבית משפט שהרשיע נאשם בעבירות מין, להורות על עריכת תסקיר קורבן. משמע, הנזק לקורבן, ולא רק הפגיעה בנאשם, עשוי להוות שיקול בגזירת העונש, ועל העונש לשקף גם את חומרת המעשה ואת הנזק שנגרם לקורבן (ראה לעניין זה: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408, 431). בעניין זה, לא מצינו בערעורים התייחסות ממשית לנזק שנגרם למתלוננת ולתסקירי הקורבן שהועמדו לעיון הסניגורים. ואולם אנו, איננו פטורים מלהתייחס גם אל המתלוננת, קורבן העבירות, ולסבלה. בית המשפט קמא ציין בפסק דינו כי מתסקירי הקורבן שהוכנו (ואף הובאו לעיוננו) ניתן ללמוד כי הפגיעה במתלוננת הייתה קשה. מאז שבוצעו בה העבירות, היא חשפה עצמה פעם אחר פעם למצבי הרס עצמי. רק לאחר שטופלה על-ידי גורמים שונים החלה להרגיש כי תוכל לשקם את חייה, אולם אז מצאה עצמה נתקלת במערערים ובבני משפחותיהם. כך, האירוע והשלכותיו ממשיכים לרדוף את המתלוננת. באת כוח המדינה ציינה אף היא לפנינו כי המתלוננת נתקלת במערערים בעירה, ובשל מה שקרה לה, אנשים מתייחסים אליה כאל "מלשנית". יוצא, "כי הייתה זאת המתלוננת שדווקא הוכתמה על-ידי הסביבה, שמה פורסם ברבים והיא זו שנאלצה לעבור פעמיים לבתי ספר שונים בעוד הנאשמים הוסיפו ללמוד ולחיות את חייהם כבעבר, שכן הסביבה התייחסה אליה כאל מי שסיבכה את הנערים ולא כאל הקורבן" (פסקה 8 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המצטט את דברי פקידת הסעד שערכה את תסקיר הקורבן). אינני סבור שניתן להביא לזכותם של המערערים את הודאתם באשמה ואת הקיצור בהליכי המשפט. בהקשר זה נזכיר כי בכפירתם הראשונית בכתב האישום, גרמו המערערים למתלוננת להעיד לפני בית המשפט ולהיחקר על-ידי ארבעת הסניגורים. מטעם זה, קשה לקבל כי הודייתם, שניתנה בחלוף כ-15 חודשים מתחילת המשפט, ולאחר עדות המתלוננת בבית המשפט, מהווה נימוק ממשי לקולא. מאותו טעם אף קשה לקבל את עמדת שירות המבחן כי התארכות המשפט היוותה גורם מרתיע עבור המערערים 3-1, שכן חלק ניכר בהתארכות זו מקורו, כאמור, במערערים. 20. באיזון הכולל בין השיקולים שנזכרו לעיל, אני סבור שאין מנוס מהמסקנה שמעשיהם של המערערים הנם כה חמורים, עד שלא ניתן להסתפק, חרף קטינותם ושאר השיקולים לקולא שנזכרו לעיל, בענישה שלא תכלול רכיב ממשי של מאסר בפועל. אשר למידתו של עונש המאסר, הגעתי לכלל מסקנה שראוי להפחית מתקופת המאסר שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי, וזאת כדי לא לפגוע בצורה קשה מדי בסיכויי השיקום של המערערים. 21. ומן הכלל אל הפרט. המערער 1, אשר הורשע בביצוע מעשה סדום ובביצוע מעשה מגונה, היה כמעט בן 15 ביום שביצע את העבירות. אף שקטינותו צריך שתעמוד לזכותו כשיקול לקולא, ואכן עומדת היא, לא ניתן להתעלם ממעשיו; לא זו בלבד שככל חבריו, ביצע אף הוא מעשה סדום במתלוננת, דבר שאולי ניתן לייחס לאישיותו הניתנת להשפעה, כאבחנת שירות המבחן, הוא "הגדיל" לעשות, אילץ את המתלוננת להוריד את חולצתה ומישש את חזה. מעשה זה היה פרי מחשבתו העצמאית. על כן, בנוגע למעשה המגונה, אין לקבל את הטענה כי נגרר אחר חבריו, שכן אלה, בניגוד אליו, לא פעלו כמוהו. הוא הדין לגבי טענתו, כי לא ניתן די משקל להודייתו. אף כי הודייה זו חסכה זמן שיפוטי, חרף העיתוי המאוחר בו ניתנה, הנזק העיקרי שגרמה השתהות זו בהודייה הוא למתלוננת, אשר נחקרה בידי הסניגורים כולם. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מתסקירי שירות המבחן לפיהם המערער 1 משתף פעולה עם שירות המבחן, ומתקדם, הודות לטיפול, ביכולתו להבין את חומרת המעשה ולחוש אמפתיה כלפי קורבנו. כל אלה, כמו גם העובדה כי חלפו למעלה מארבע שנים מביצוע העבירות, מצדיקים קבלה חלקית של ערעור המערער 1, באופן שעונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל עליו יעמוד על שנה אחת, כשיתר חלקי העונש יוותרו על כנם. 22. מחזיק אני במסקנה זו גם ביחס למערער 3. אף לו מלאו כמעט 15 שנים ביום ביצוע העבירות. נוכח מעשיו החמורים - מעשה סדום ומעשה מגונה - אני סבור כי אין זה ראוי לפטרו כליל מעונש ממשי, בדמות מאסר לריצוי בפועל. אף הוא ביצע במתלוננת מעשה מגונה, תוך שביצע את מעשה הסדום. אשר לבקשתו כי הרשעתו בדין תבוטל אף היא, נאמר כי חרף הגישה של מתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של קטין, אין לומר שנקודת המוצא בעניינם של קטינים צריכה להיות בהכרח אי הרשעה (ראה: ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש). כל שכן, כאשר מעשיו חמורים במידה אשר אינה מאפשרת הסתפקות בדרך של טיפול בלבד, בלא עונש ממשי בצידה. עם זאת, בחינת תסקירי המבחן בעניינו מלמדת כי ניכר במערער 3 שינוי בלקיחת אחריות לעבירה ובתחושת האשמה שמקוננת בו ביחס למתלוננת, ויש להתחשב בכך, כמו גם בתקופה הארוכה שחלפה מיום ביצוע העבירות. על כן, דעתי היא, כי גם בעניינו של המערער 3, יש להפחית מעונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל עליו, ולהעמידו על שנה אחת, כפי שסבר שופט המיעוט בערכאה קמא. אינני מוצא מקום להתערב בחלקיו האחרים של גזר הדין. 23. המערער 2 הוא הצעיר שבמערערים. ביום ביצוע העבירות, טרם מלאו לו 14 שנים. כאמור לעיל, מלאכה קשה היא לגזור את עונשו של קטין, "ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בקטין שגילו כמעט גבולי לעניין אפשרות הטלת עונש מאסר" (ע"פ 8897/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 487, 500), כמערער 2 שלפנינו. ואולם, כפי שכבר אמרנו, עלינו לשוות לנגד עינינו את אופי העבירה שביצע המערער וכאן אף נוסיף - את חלקו בביצוע אותה עבירה. במקרה שלפנינו, למערער 2 חלק ניכר ופעיל בביצוע העבירה ובהוצאתה אל הפועל, חרף קטינותו אז. הוא שקרא למתלוננת וביקשה לשוחח עמו. הוא שהביא אותה לבית המערער 1, והוא שנעל את דלת הבית, מעשה שבגינו הורשע גם בעבירת כליאת שווא. המערער 2 היה אף הראשון מבין המערערים שביצע במתלוננת מעשה סדום, והוא אף הורה לה לנהוג באופן דומה ביתר חבריו. נוכח כל זאת, אין אני סבור כי קטינותו היא חזות הכל. נהפוך הוא. במקרה זה, חרף קטינותו היה המערער 2 פעיל ונמרץ בביצוע העבירות. מכאן מסקנתי כי יש להשית על המערער 2 עונש של מאסר לריצוי בפועל. במסגרת קציבתו של עונש זה, יבוא לידי ביטוי גילו הצעיר של המערער 2, ואף יינתן משקל לתסקירי שירות המבחן, המתארים כי המערער 2 התקדם באופן ניכר במסגרת התכנית שהותוותה עבורו. על כן, גם בעניינו של המערער 2 אני סבור כי יש לאמץ את דעת המיעוט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהשית על המערער 2 שנת מאסר אחת בפועל, במקום שנתיים, יחד עם הותרת שאר רכיבי העונש כפי שנקבעו פה אחד בבית המשפט קמא. 24. בעניינו של המערער 4 יש ליתן את הדעת לאלה: ראשית, העובדה כי שירות המבחן לא גיבש המלצה טיפולית בעניינו, בעיקר בשל אי שיתוף פעולה מצד המערער 4. נוכח זאת, קשה לקבל את עמדת באת כוחו, כי טמון במרשה פוטנציאל ממשי לשיקום, שכן תסקירי המבחן מעידים דווקא על חשש שפוטנציאל כזה אינו קיים. שנית, תסקירי שירות המבחן השונים המתארים כי חרף גילו הצעיר, היה המערער 4 מעורב בכמה מעשי עבירה; בתסקיר מיום 14.7.03 מצויין כי המערער 4 הופנה לראשונה לשירות המבחן בגין גניבה והתפרצות. הוגש נגדו כתב אישום, אך התיק הותלה בשל אי הופעת המערער 4 לדיונים; במאי 2000 נפתח נגד המערער 4 תיק בגין פריצה לרכב, שהותלה גם הוא; בחודש ספטמבר 2000, כאמור, ביצע המערער 4 את העבירה נשוא תיק זה; בתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי ביום 7.1.04 ציין שירות המבחן כי נפתח למערער 4 תיק נוסף, בחודש נובמבר 2003, בגין עבירת אחזקת סם לצריכה עצמית. מובן, כי על רקע כל אלה לא ניתן לקבל את טענות המערער בדבר ההרתעה שהיווה עבורו ההליך המשפטי הנוכחי, מה גם שבערעורו אין התייחסות למתואר בתסקירי שירות המבחן בעניין התיקים האמורים, והדברים אינם מוכחשים. לעומת זאת, אין להתעלם מגילו הצעיר של המערער 4 בעת ביצוע העבירה, וגם לא מחלקו, הפחות ביחס לחבריו, במעשים הנדונים. נוכח כל זאת אני סבור כי יש להפחית במידת מה גם את עונש המאסר בפועל שנגזר על מערער זה, אך להחמיר בעונשו ביחס לעונשם של המערערים האחרים, באופן שעונשו של המערער 4 יעמוד על 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל. 25. סוף דבר, אציע לחבריי לקבל חלקית את הערעורים בע"פ 4272/04, 4335/04 ו-4432/04, באופן שעונש המאסר לריצוי בפועל שהושת על המערערים בתיקים אלה יועמד על שנת מאסר אחת במקום שנתיים, בעוד יתר חלקי גזר הדין יעמדו על כנם. את ערעור המערער 4, הוא ע"פ 4471/04, אציע לחבריי לקבל באופן חלקי, כך שעונש המאסר לריצוי בפועל יועמד על 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בלא לשנות מיתר רכיבי גזר הדין. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל. ניתן היום, י"א באדר ב' תשס"ה (22.03.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04042720_I12.docש.י. מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il