גיא שיבולת נ. מדינת ישראל

10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4267/24 ל לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופטת רות רונן המערער: גיא שיבולת נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (הנשיא ג' נויטל והשופטות ט' חיימוביץ ול' ביבי) שניתן ביום 17.4.2024 בתפ"ח 21052-01-23 תאריך הישיבה: י"ט בחשוון התשפ"ו (10 בנובמבר 2025) בשם המערער: עו"ד שרון נהרי; עו"ד תבור לנג; עו"ד יוסי חביב בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד תהל ורד גב' סיון קוריס פסק דין השופט אלכס שטיין: 1. לפנינו ערעור על גזר הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (הנשיא ג' נויטל והשופטות ט' חיימוביץ ול' ביבי) ביום 17.4.2024 בתפ"ח 21052-01-23, במסגרתו הושת על המערער עונש של 7 שנות מאסר, לצד רכיבי ענישה נוספים ופיצוי לנפגעת העבירה. בנוסף, הופעל מאסר מותנה בן 5 חודשים שהוטל עליו בהליך אחר, מתוכו 3 חודשים לריצוי במצטבר וחודשיים בחופף למאסר. המערער מלין על חומרת העונש שנגזר עליו. עובדות כתב האישום המתוקן 2. המערער, גבר בן 42 באותה העת, פנה למתלוננת, אישה צעירה בת 26, באמצעות יישומון ההיכרויות "טינדר". השניים התכתבו באותו היום וגם למחרת, וקבעו להיפגש בערב בבית המערער. המתלוננת הגיעה לביתו. הם שוחחו ועישנו. התחיל מגע בין השניים, ולבקשת המתלוננת הם עברו לחדר השינה. בחדר השינה הם התפשטו ונשכבו על המיטה. המתלוננת אמרה למערער שיעטה קונדום על איבר מינו לשם קיום יחסי מין. המערער לא השיב לבקשה זו. הוא לקח ויברטור, העביר אותו על גופה של המתלוננת והחדיר אותו לאיבר מינה. בהמשך, אמר המערער למתלוננת שעטה קונדום, הגם שמדובר היה בשקר. הוא ידע שלא עשה כן. החדר היה חשוך והמתלוננת לא ראתה אם המערער עטה קונדום ואם לאו. היא האמינה לו, ולכן הסכימה שיחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת שכבה על בטנה, כשגבה מופנה אליו. המערער קיבל במרמה את הסכמתה לקיום יחסי המין, והחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה. בהמשך, החדיר מערער במפתיע את איבר מינו גם לפי הטבעת של המתלוננת בזמן שהמתלוננת סברה כל העת שהמערער עוטה קונדום. המערער הגיע לפורקן על גבהּ של המתלוננת. היא שאלה אותו היכן הקונדום והוא הראה לה דבר-מה מהרצפה וטען כי זהו הקונדום בו השתמש. המתלוננת התלבשה והשניים חזרו לסלון. בהיותם בסלון, השניים שוחחו מעט. המערער החל לגעת בגופה של המתלוננת והם חזרו לחדר השינה. המערער התחכך במתלוננת במיטה. היא שוב ביקשה כי יעטה קונדום. המערער טען כי אין לו קונדום נוסף. המתלוננת הבהירה למערער כי אינה מסכימה לכך שיחדיר לתוך גופה את איבר מינו ללא קונדום. המערער ניסה לשכנעהּ לקיים עמו יחסי מין בכל זאת, אך המתלוננת עמדה על סירובה. היא הציעה למערער לצאת ולרכוש קונדום. הוא אמר לה "טוב תסתובבי". המתלוננת שכבה על בטנה והמערער התחכך בגופה וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת סירבה וחזרה ואמרה "לא". חרף זאת, המערער החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה ללא הסכמתה וגרם לה לכאב. המתלוננת אמרה למערער "די" מספר פעמים, אך הוא לא הפסיק את מעשיו. הוא אחז בגבה של המתלוננת בחוזקה והמשיך להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. המתלוננת לא הצליחה להשתחרר מאחיזת המערער. היא אמרה לו "לא", התנגדה למעשיו וניסתה להשתחרר מאחיזתו. בהמשך, המערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת עד שהגיע לפורקן ושפך את זרעו על גבה. המתלוננת התלבשה ועזבה את ביתו של המערער. 3. בגין האמור, על פי הודאתו – במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לגבי העונש – הורשע המערער באינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); במעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק (בנוסחו אז); וכן בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן, בין היתר, את תסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של המערער, פנה לקבוע את מתחם העונש ההולם. בית המשפט המחוזי קבע כי במעשיו פגע המערער פגיעה קשה בערכים של כבוד האדם, אוטונומית האדם על גופו, השמירה על שלמות הגוף וההגנה מפני פגיעה בו. נקבע כי נסיבות ביצוע העבירה – כאשר בשלב א' המערער מקבל את הסכמת המתלוננת במרמה, לאחר ששיקר לה בעניין הקונדום; ובשלב ב' הוא מתעלם מסירובה, מכאביה, ומבקשתה כי יחדול ממעשיו – עולות כדי ניצול בוטה של המתלוננת והתעללות בה. העובדה שהמערער הורשע בביצוע מספר עבירות, ביניהן שתי עבירות מין חמורות, כמו גם העובדה כי העבירות בוצעו ב"מגרש הביתי" שלו, נמנו אף הן בין נסיבות ביצוע העבירה עליהן עמד בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון גם את הנזק החמור ביותר שנגרם למתלוננת, כפי שעלה מתסקיר נפגעת העבירה שהוגש בעניינה. בתוך כך, ציין בית המשפט כי המתלוננת מצויה במצב נפשי קשה מאז פגע בה המערער, וכי היא חווה פגיעה ניכרת בכל מישורי חייה. חווית השבר והטלטלה עודה קיצונית ומשמעותית, ולצידה ההערכה כי נגרמו למתלוננת נזקים נפשיים ארוכי טווח. 5. בית המשפט המחוזי סקר פסיקה ממנה ניתן ללמוד על רמת הענישה בענייננו, על דרך ההשוואה וההבחנה, ובהתחשב בכל האמור קבע כי מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער נע בין שש וחצי לתשע שנות מאסר מאחורי סורג ובריח. עוד נקבע כי אין הצדקה במקרה דנן לחרוג ממתחם הענישה, לחומרא או לקולא, וכי יש צורך בענישה אשר תרתיע הן את המערער והן את עברייני המין הפוטנציאליים. בית המשפט גם ציין את העונש המזערי הקבוע לצידה של עבירת האינוס בה הורשע המערער בסעיף 355 לחוק העונשין. 6. בקביעת העונש בגדרי המתחם האמור, בית המשפט המחוזי נתן דעתו לפגיעה של העונש במערער ובמשפחתו, לכך שהמערער הודה במעשיו במסגרת הסדר טיעון, 7. באופן שחסך מהמתלוננת את הצורך להעיד בבית המשפט, וכן חסך בזמן שיפוטי יקר. בית המשפט המחוזי ציין את הקושי של המערער בלקיחת אחריות מלאה על מעשיו, כפי שמשתקף מתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו, לצד דברי החרטה והצער שהביע בדבריו האחרונים בבית המשפט. בית המשפט המחוזי שקל את נסיבותיו האישיות של המערער, ובכללן גירושי הוריו ומות אביו. כן ניתן משקל לעברו הפלילי של המערער, הכולל גם מאסר מותנה שעמד לחובתו. 7. לאור האמור, הושת על המערער, כאמור, עונש של 7 שנות מאסר לריצוי בפועל; הופעל עונש מאסר מותנה בן 5 חודשים שהוטל עליו בהליך אחר, כאשר נקבע כי 3 חודשים ממנו ירוצו במצטבר וחודשיים בחופף למאסר הנ"ל (כך שבסך הכל ירצה המערער עונש מאסר של 7 שנים ו-3 חודשים); 12 חודשי מאסר על-תנאי לבל יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין מסוג פשע, לרבות ניסיון, למשך 3 שנים; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירה לפי סימן ה' פרק י' לחוק העונשין מסוג עוון, או עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, והכל לרבות ניסיון, למשך 3 שנים; ותשלום פיצויים לנפגעת העבירה בסך של 50,000 ש"ח. טענות הצדדים בערעור 8. בערעורו מלין המערער הן על אורכו של עונש המאסר בפועל שהושת עליו והן על החפיפה החלקית של עונש המאסר המותנה שהופעל בעניינו. המערער טוען כי מתחם הענישה שנקבע בעניינו מחמיר יתר על המידה ואינו משקף את נסיבות ביצוע העבירה. לשיטתו, מדובר בנסיבות מיוחדות וייחודיות, שכן בשונה ממקרי האינוס "הרגילים" בהם נכפה המגע המיני על המתלוננת, מבלי שזו רצתה בו, במקרה דנן מדובר במי שהגיעה למפגש במטרה לקיים יחסים מיניים, רצתה בהם, נתנה, לדבריו, את הסכמתה ליחסי המין בשלב הראשון והייתה מסכימה גם ליחסי המין בשלב השני, לו רק היה למערער קונדום זמין. המערער ביקש לתמוך את טענותיו אלו, לא רק בעובדות כתב האישום המתוקן בו הודה, אלא גם בראיה חדשה שביקש להגיש במסגרת הערעור – הודעת המתלוננת מיום 21.12.2020 – ממנה ניתן ללמוד, לדבריו, על הלך רוחה של המתלוננת עובר למפגש ובמהלכו. 9. לטענת המערער, נסיבות ביצוע העבירה במקרה שלפנינו קלות, באופן יחסי, ולכן צריכות להביא לקביעת מתחם ענישה נמוך יותר. נטען, כי לא היה מקום לייחס משקל רב לנזק שנגרם למתלוננת או לקבוע כי מדובר היה בניצול או בהתעללות מצד המערער; כי זה האחרון לא נקט באלימות מעבר לזו הכרוכה באופן אינהרנטי בעבירות בהן הורשע; וכי נסיבות כגון מקום ביצוע העבירה או פער הגילאים בינו לבין המתלוננת כלל לא היו אמורות להילקח בחשבון במסגרת גזירת עונשו. 10. לטענת המערער, העונש שנגזר עליו אינו תואם את מדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות דומות, והפסיקה שנסקרה במסגרת גזר הדין מאופיינת בנסיבות חמורות יותר ושונות מאלה שלפנינו. בנוסף, טען המערער כי העונש המזערי הקבוע בחוק העונשין חל רק בהתייחס לעבירת האינוס ולא ביחס למעשה הסדום שביצע, וכי בנסיבות העניין היה מקום לקבוע כי עונשו יפחת מהעונש המזערי, נוכח האמור ובהתקיימם של טעמים מיוחדים הנזכרים בסעיף 355 לחוק. באשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, נטען כי לאלו לא ניתן די משקל בגזירת עונשו של המערער. 11. מנגד, טענה המדינה בדיון שנערך לפנינו, כי העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת מעשיו ותוצאותיהם הקשות. נטען כי לא מדובר בנסיבות מיוחדות, וודאי לא מקלות, וכי מדובר באינוס לכל דבר ועניין. נטען כי המערער, גם כיום, כלל אינו מבין הסכמה מהי, וממילא לא ניתן לזקוף לזכותו לקיחת אחריות מלאה, כפי שגם עולה מתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו. המדינה ציינה את הנזק הרב שנגרם לנפגעת העבירה, אשר נלמד מתסקיר נפגעת העבירה שהוגש בעניינה, הפנתה לעונש המזערי הקבוע בחוק לצידן של שתי עבירות המין בהן הורשע המערער, ולהרשעתו הנוספת בקבלת דבר במרמה. נטען כי במקרה הנוכחי לא נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכי אין הצדקה להקלה בעונשו של המערער. דיון והכרעה 12. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ועיינתי בכתובים אשר הונחו לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. סבורני כי לא מדובר בענישה המצדיקה את התערבותנו. 13. הדגשתי בעבר את המובן מאליו, כי "הסכמה של אישה להתלוות לביתו של גבר אינה, כשלעצמה, מהווה הסכמה לקיומם של יחסי מין עם אותו הגבר" (ראו: ע"פ 2092/21 לוז'קין נ' מדינת ישראל, פסקה 29 לפסק דיני (30.10.2022)). בעניין אחר הוספתי והדגשתי כי "כל אישה בגירה וכל איש בגיר, הם, ורק הם, מחליטים מה בדיוק ייעשה ומה לא ייעשה בגופם במסגרת פעילות מינית עם אדם אחר" (ראו: ע"פ 6111/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 1 לפסק דיני (22.2.2024)). זוהי נקודת המוצא לדיון שעליה אין עוררין. 14. עסקינן בעבירות מין שהן מהחמורות שבחוק העונשין. בביצוע עבירות אלו, משתמש העבריין בקרבן משל היתה חפץ, כלי למימוש מאווייו וצרכיו המיניים. כבודה של נפגעת העבירה נרמס וגופה חולל. הפגיעה בערכים המוגנים שבהם עסקינן הינה קשה וברורה. פגיעה זו טבועה באופן אינהרנטי בעבירות עצמן, גם אם נסיבות ביצוען מלמדות אותנו על מידה שונה של פגיעה בכל מקרה ומקרה. בענייננו, לא מצאתי כי נסיבות ביצוע העבירות הינן מקלות או ייחודיות, כאלה המצביעות על מידת אשם פחותה, או כאלה המצדיקות הקלה בעונש, כטענת המערער. אונס הוא אונס, הוא אונס. המתלוננת לא הסכימה למעשה האינוס ומעשה הסדום שביצע בה המערער. היא הבהירה לו שאין בכוונתה לקיים עמו יחסי מין בנסיבות שנוצרו (לא היה ברשותו קונדום) ובאופן שכפה עליה המערער. סבורני כי לא ניתן להיתלות ב"הסכמתה" של המתלוננת לקיים עם המערער יחסי מין זמן קצר קודם לכן, כדי לקבוע כי מדובר בנסיבות מקלות. הסכמת המתלוננת להגיע לביתו של המערער, לקיום עמו מגע מיני כזה או אחר, כאמור, אינה מהווה הרשאה למערער לבצע בגופה כל דבר שעולה על רוחו. אין זה משנה כלל ועיקר מה הסיבה בעטיה החליטה המתלוננת לסרב לקיים עם המערער יחסי מין. בין אם מדובר בהיעדרו של קונדום, מיחושים שתקפוהּ או אובדן עניין בקיום יחסי המין – כל אלה היו נתונים, בכל הזמנים הרלבנטיים, להחלטתה הריבונית של המתלוננת באשר למה יעשה בגופה, וכיצד. חירותה של המתלוננת נשללה על ידי המערער. מעשיו המיניים נכפו עליה, תחילה, במרמה ואחר-כך בכוח. אחיזת המתלוננת בחוזקה, בגבה, בלי שהיא מצליחה להשתחרר מאחיזתו של המערער, היתה אלימה ומשפילה; והעובדה שלא נדרשה אלימות נוספת מצד המערער להכנעתה אינם בגדר נסיבה מקלה, אלא להפך. 15. דברים אלו נכונים גם ביחס לאותו תרחיש היפותטי ממנו מבקש המערער להיבנות: לו היה בידי המערער קונדום, המתלוננת הייתה מסכימה לקיים עמו יחסי מין. קיומו של תרחיש היפותטי זה, שכלל לא קרה, וממילא לא הוא העומד לבחינתנו, אינו מעלה ואינו מוריד. 16. מה שיש בפנינו הן עובדות כתב האישום בהן הודה המערער – ואלו מדברות בעד עצמן. עסקינן במעשה אינוס כוחני ופוגעני. המתלוננת אמרה "לא" ולא היה בכך כדי לשנות דבר. חירותה להחליט, רצונה, נמחקו מניה וביה כלא היו. המתלוננת נעלמה ונאלמה, והמערער עשה בה כרצונו, בניגוד גמור להסכמתה. האלימות שהפגין כלפיה היתה קשה ומשפילה כאחד. מטעמים אלו, איני רואה בהסכמת המתלוננת לקיים יחסי מין עם המערער – בתנאים שלה, שכאמור לא התקיימו – משום נסיבה מקלה. 17. לא מצאתי ממש גם בטענת המערער כי בית המשפט החמיר בעונשו מכיוון שנתן משקל יתר לנזק שנגרם למתלוננת. בהתאם להוראות המחוקק (ראו: סעיף 40ט(א)(4) לחוק העונשין) – והשכל הישר – יש לתת לנזק שנגרם לנפגעת העבירה ביטוי בקביעת מתחם הענישה, כחלק מהנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. טענות המערער בדבר קיומן של אינדיקציות לכך שהמתלוננת מתפקדת במישור חיים זה או אחר – ולא הסירה את עצמה מאתר ההיכרויות של "טינדר" – אינן בגדר מדד לחומרת הנזק שנגרם למתלוננת. לא כל נזק מקבל ביטוי חיצוני, ולא כל מופע של תפקוד, רגע של צחוק או הנאה –משמעם כי לא נגרם נזק למתלוננת או כי אין מדובר, כביכול, בנזק משמעותי. הנזק שנגרם למתלוננת כתוצאה מן העבירות בהן הורשע המערער טבוע בהן מעצם טיבן, וכלל אינו דורש הוכחה באמצעות תסקיר נפגעת עבירה (ראו: ע"פ 1890/16 אוחיון נ' מדינת ישראל, פסקה 5, (9.3.2017); ע"פ 2261/21 פלוני נ' מדינת ישראל (24.10.2022)). די היה בכך כדי לדחות את הטענה כי לא נגרם למתלוננת נזק. ואם לא די בכך, נזכיר שבמקרה שלפנינו הונח בפני בית המשפט המחוזי תסקיר נפגעת עבירה שחשף תמונת נזק קשה. לא בכדי קיבל הדבר ביטוי מוחשי בקביעת מתחם הענישה בעניינו של המערער. זאת, לא רק בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה, אלא גם על רקע של עקרון ההלימה בו בחר המחוקק לעיצוב דרכי ענישתם של עבריינים. בעניינו של עיקרון זה, הזדמן לי להבהיר כי – "עיקרון ההלימה, אף הוא מעמיד מחסום בפני להקלה בעונשו של [העבריין]. תיקון 113 לחוק העונשין, שנתן לעיקרון זה מעמד על, איננו מדבר על הלימה במובן הצר של ה-lex talionis. מדובר בתפיסה רחבה יותר של הלימה אשר רואה בענישת העבריין אקט שלטוני המכונן מחדש את שיווי המשקל המוסרי שהופר על ידו. מדובר בתיקון כוללני אשר חייב לשקם את ערכה של הנפגעת מן העבירה כאדם, לאחר שהעבריין שלל ערך זה ממנה, או הפחיתו, על ידי מעשה כפייה פוגעני. תיקון זה לא ייעשה אם עונשו של העבריין לא יהיה שקול כנגד מה שעולל לקורבנו. ראו: Jean Hampton, The Retributive Idea, in Jeffrie G. Murphy & Jean Hampton, Forgiveness and Mercy 111, 131 (1988). מטעם זה עלינו לזכור, כי המערער לא ניצב לפנינו לבדו. למרות שלא ראינו את פניה של המתלוננת, שסבלה מידיו פגיעות קשות בגוף ובנפש, פסק הדין שייצא מתחת לידינו צריך שידבר גם אליה. עלינו לומר למתלוננת, ללא כחל וסרק, כי זעקתה היא זעקתנו" (ראו: ע"פ 3792/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 20-19 (11.11.2018)). 18. לזאת אוסיף את אשר כבר הדגשתי בעבר – העונש המזערי והעונש המרבי הקבועים בחוק לצידן של עבירות המין בהן הורשע המערער, מגדירים את מסגרת הענישה הכללית. אלו משקפים את החומרה אותה מייחס המחוקק לעבירות המין, וצריכים לבוא לידי ביטוי בענישה המושתת על עבריין המין. נוכח טענות המערער בהקשר זה, אבקש להבהיר כי העונש המזערי הקבוע בסעיף 355 לחוק העונשין חל הן ביחס לעבירת האינוס, והן ביחס לעבירה של מעשה סדום. זאת, הן כיום, בעקבות ביטולו של סעיף 347 בחוק העונשין (ראו: חוק העונשין (תיקון מס' 152), התשפ"ה-2025) (להלן: תיקון 152 לחוק העונשין)), והן בהתאם לנוסח הסעיף ערב ביטולו. 19. המערער מבקש לבסס טענתו בהקשר זה על נוסחו של סעיף 355 לחוק העונשין, שזו לשונו: "הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 345, 348(א), (ב) או (ג1), או 351(א), (בא) או (ג(1) או (2), לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שירשמו, להקל בעונשו". נוכח האמור, טוען המערער, כי הסעיף לא חל על אדם שהורשע בעבירה לפי סעיף 347 לחוק העונשין בנוסחו דאז. אלא שבכך מתעלם המערער מהוראות סעיף 347(ב) ערב ביטולו, שם נקבע כך: "העושה מעשה סדום באחת מהנסיבות המנויות בסעיף 345, בשינויים המחוייבים, דינו כדין אונס". כפי שעולה במפורש מלשון החוק, המחוקק ביקש להחיל את העונש המזערי גם על מעשי סדום שבוצעו בנסיבות אינוס. נוכח הוראות סעיף 347(ב) לחוק העונשין, לא היה מקום לציין גם את סעיף 347 לחוק ברשימת העבירות המנויות בסעיף 355 לחוק. סעיף 355 לחוק, אשר קובע עונש מזערי בגין עבירות מין, חל גם מקום בו בוצע מעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347 לחוק העונשין כנוסחו אז. הדברים באו לידי ביטוי באופן מפורש בדיוני ועדת חוקה חוק המשפט, מיום י"ג בתמוז התשנ"ח (7 ביולי 1998) אשר דנה בנוסחו של סעיף 355 לחוק, ובאופן ספציפי, בצורך לציין בגדרו גם את סעיף 347 לחוק (ראו: עמ' 28-26 לפרוטוקול). ואם לא די בכך, בא תיקון מס' 152 לחוק העונשין – במסגרתו אוחדו עבירות האינוס ומעשה הסדום, וכאמור, בוטל סעיף 347 לחוק – וקבע בהוראות התחולה של התיקון כדלקמן: "24. (א) על עבירה שבוצעה לפני יום תחילתו של חוק זה וטרם ניתן פסק דין חלוט בעניינה, יחולו הוראות סעיף 345 או 346 לחוק העיקרי, לפי העניין [...]". 20. הדברים ברורים אפוא. קודם לתיקון 152 לחוק העונשין, ואף לאחריו, חל סעיף 355 לחוק הקובע עונש מזערי בגין עבירות מין, בהתייחס לשתי עבירות המין בהן הורשע המערער – אינוס ומעשה סדום. 21. בהקשר זה, אוסיף ואציין, כי החוק אינו מבדיל עוד בין האיסורים הפליליים הללו. איסורים אלה אוסרים על חדירה לגופו של אדם, איש או אישה, בדרך כזו או אחרת; ואין זה משנה אם הדבר נעשה באמצעות איבר מין, אצבע או חפץ. 22. בהתחשב בכך שהמערער הורשע באינוס ובמעשה סדום – ובנוסף לכך, גם בעבירה של קבלת דבר במרמה; ובשים לב לכל האמור לעיל, הנני סבור כי אין מקום להקל בעונשו כהוא זה. עונש זה אינו חורג לחומרא ממדיניות הענישה הנהוגה בימינו. לפי מדיניות זו, מן הראוי להטיל על עברייני מין כדוגמת המערער עונשי מאסר משמעותיים מאחורי סורג ובריח (ראו והשוו: ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (25.6.2012); ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (27.5.2009); ע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (11.8.2008); ע"פ 5382/04 מרגוליס נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (4.6.2006)). 23. אשר על כן, אציע לחברותיי לדחות את הערעור. אלכס שטיין שופט השופטת גילה כנפי שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת השופטת רות רונן: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט א' שטיין, וסבורה שבמכלול נסיבות המקרה אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי נושא הערעור. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏כ"ה בכסלו התשפ"ו (‏15.12.2025). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת רות רונן שופטת