סעיד עזאזמי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4267/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4267/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: סעיד עזאזמי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 40201/08 מיום 26.3.09 ומיום 5.4.09 שניתנו ע"י כבוד השופט ג'ורג' קרא תאריך הישיבה: י"ב באלול התשס"ט (1.9.09) בשם המערער: עו"ד הישאם אבו שחאדה בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג'ורג' קרא) בו זוכה המערער מעבירה של שוד תוך שימוש באלימות אך הורשע בביצוע עבירה של חבלה חמורה, בגינה נגזרו עליו שלושים ושישה חודשי מאסר, מתוכם עשרים וארבעה חודשים לריצוי בפועל. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין ולחלופין כנגד גזר הדין. כתב האישום וגרסת המערער 1. המערער עמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על פי כתב אישום שייחס לו עבירה של שוד תוך שימוש באלימות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין). בכתב האישום נטען כי ביום 19.8.2008 בשעה 10:00 או בסמוך לכך הכה המערער בקומה השישית בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב (להלן: התחנה) אישה כבת ששים (להלן: המתלוננת) במכת אגרוף בעינה הימנית, ושדד ממנה תיק יד. כתוצאה ממכת האגרוף נגרמו למתלוננת שטף דם בחלק החיצוני של עין ימין ונפיחות, והיא נזקקה לטיפול רפואי. 2. המערער כפר במיוחס לו והכחיש במהלך החקירה ובעדותו בבית המשפט כל קשר למעשה התקיפה והשוד, הגם שאין מחלוקת כי בעת האירוע נמצא המערער בקומה השישית בתחנה, עוכב במקום והובא לקיוסק המצוי באותה הקומה עד שהגיעו השוטרים. בגרסה הלקונית שמסר לא סיפק המערער כל הסבר להימצאותו בתחנה ביום האירוע, אך עמד על כך שלא היה במקום התקיפה עצמה (אלא באותה הקומה ותו לא), שלא "נתן מכה" למתלוננת, לא נתקל בה ולא חטף כל תיק. בסיום פרשת התביעה ביקש בא-כוח המערער לערוך לו בדיקה פסיכיאטרית בתנאי הסתכלות נוכח התנהגות מוזרה שהפגין במהלך הדיון ובחוות הדעת הפסיכיאטרית מיום 3.2.2009 נקבע כי המערער מסוגל לעמוד לדין וכי במועד ביצוע העבירה הוא לא היה במצב פסיכוטי, אך צוין כי הוא סובל מהפרעות נפשיות והתנהגותיות כתוצאה משימוש בסמים ובחומרים פסיכו-אקטיביים אחרים וכן מהפרעת אישיות דיסוציאלית, וכי אושפז בעבר. הכרעת הדין 3. בהכרעת הדין מיום 26.3.2009 קבע בית משפט קמא, לאחר שניתח את מכלול הראיות שהוצגו בפניו, כי בהיעדר עדות מוצקה לפיה תיקה של המתלוננת היה באחיזתו של המערער יש לזכותו מעבירת השוד. עם זאת קבע בית המשפט כי הוכח מעבר לספק סביר שהמערער הוא האדם אשר תקף את המתלוננת. הכרעת הדין התבססה על עדותה של המתלוננת וכן על עדותם של עוברת אורח שעמדה בסמוך למקום האירוע וסייעה למתלוננת לאחר שהותקפה (להלן: שולמית); בעל הקיוסק בקומה שעיכב את המערער לאחר האירוע (להלן: עמוס); שני מאבטחים שעבדו בתחנה; סדרן תנועה בחברת אגד; וכן על עדותו של המערער. אמנם, אף אחד מן העדים לא ראה את התרחשות האירוע כולו מתחילתו ועד סופו, אך שזירתן יחד של העדויות – שכל אחת מהן שופכת אור על שלב אחר של האירוע – היא שהובילה את בית המשפט אל המסקנה המרשיעה כאמור. 4. בהכרעת הדין ציין בית משפט קמא כי מעדות המתלוננת עולה שהחבלה שנחבלה בעינה נגרמה לה, לפי תחושתה, ממכה שקיבלה במפתיע בעת שהלכה בקומה השישית בתחנה וכי לאחר מספר דקות הוחזר לה תיקה, מבלי שהבחינה כיצד נחבלה ואף מבלי ששמה לב שהתיק נלקח ממנה. בית המשפט הוסיף וציין כי מעדותה של שולמית עולה שהיא הבחינה בגבו של בחור בעל שיער ארוך נתקל במתלוננת ובורח מן המקום, כי בשל כך המתלוננת כמעט ונפלה, כי שולמית חשה לעזרתה וטיפלה בה וכי שמעה צעקות "גנב גנב" וראתה מרדף אחרי "בחור עם שיער ארוך וזקן". לאחר מכן ראתה שולמית בחור שהובא לתוך הקיוסק ואדם נוסף, שניגש למתלוננת והחזיר לה תיק. בית המשפט הדגיש כי שולמית לא ראתה שהאדם שנתקל במתלוננת לקח את תיקה וכן לא הייתה בקשר עין רציף עם האדם שברח מן המקום מרגע הבריחה ועד לתפיסתו, אך היא עמדה על כך שהאדם ברח מהמקום מייד לאחר האירוע, נתפס והוכנס לשטח הקיוסק על-ידי בעל הקיוסק. חלק ניכר מהכרעת הדין הוקדש לניתוח עדותו של עמוס, בעל הקיוסק, שסיפר כי לא ראה את ההיתקלות במתלוננת, אלא יצא מן הקיוסק לאחר ששמע את זעקותיה, הבחין במערער – המוכר לו כמי שמסתובב "כל הזמן" בתחנה – כשהוא נמלט מן המקום, רדף אחריו ועיכב אותו בקיוסק עד הגיע השוטרים. כמו כן סיפר עמוס שהביא את המתלוננת החבולה אל הקיוסק. בית משפט קמא ציין כי לעדותו של עמוס חשיבות ביחס לשלוש שאלות מרכזיות: האם ראה את המערער כשהוא אוחז בתיקה של המתלוננת; האם ראה את המערער ברציפות מן הרגע שבו יצא מהקיוסק ועד שנתפס; ומה אמר המערער, אם אמר, לאחר שנתפס על ידי עמוס. בית המשפט ציין כי לא בכל השאלות הללו ניתן לקבל את עדותו של עמוס כמהימנה. אשר לשאלה הראשונה קבע בית המשפט כי לא ניתן לומר שעמוס הבחין במערער אוחז בתיקה של המתלוננת, שכן אף שעמוס סיפר על כך לראשונה בחקירה הנגדית, בהמשך החקירה חזר בו מאמירתו הנחרצת בעניין זה ומסר תיאור מעורפל לפיו "היה לו [למערער] משהו ביד, לא זוכר". אשר לשאלה השנייה ציין בית המשפט כי בחקירה הראשית ובתחילת החקירה הנגדית סיפר עמוס ששמע את צעקות המתלוננת, יצא לסייע לה והביא אותה אל הקיוסק ורק לאחר מכן הבחין במערער בורח מן המקום, רץ אחריו ותפס אותו. אך בהמשך החקירה הנגדית סיפר שקודם תפס את המערער ורק לאחר מכן הביא את המתלוננת לקיוסק. בית המשפט קבע כי הגרסה המאוחרת והמפורטת מבין השתיים עולה בקנה אחד עם עדותה של שולמית ועל כן הוסיף וקבע כי המרדף החל טרם שהמתלוננת הוכנסה אל הקיוסק. על רקע זה הסיק בית המשפט כי הבחור שנמלט מן המקום הוא המערער כפי שזוהה על-ידי עמוס שהכירו וכפי שתואר על ידי שולמית, תיאור העולה בקנה אחד עם מראהו של המערער (על מראה זה ניתן ללמוד גם מן הדיסק המתעד את חקירתו). בית המשפט אף הוסיף וציין בהקשר זה כי על פי עדותו של עמוס המערער היה היחיד שעמד בסמוך למתלוננת מייד לאחר האירוע. אשר לשאלה השלישית, הנוגעת לדברים שאמר המערער לאחר שנתפס, בעניין זה לא היה עמוס עקבי בגרסתו. בעוד שבהודעתו במשטרה סיפר כי המערער מלמל במנוסתו "לא עשיתי לה כלום, לא יודע למה עשיתי את זה", בחקירתו הראשית מסר כי המערער "לא דיבר אתי בכלל שום מילה". בשלב זה הוצגה בפני עמוס הודעתו, ואז שב ואמר כי לאחר שהגיעה המשטרה המערער אכן "צעק שלא עשה כלום, למה עשיתי את זה" ושאל "למה תפסת אותי". בשלב ההוכחות קיבל בית המשפט את הודעת עמוס כראיה מכוח כלל הקפאת הזכירה שבעבר, אך בהכרעת הדין קבע שאין לעשות שימוש בהודעה שכן במהלך החקירה הנגדית התברר שעמוס זוכר את האירוע בפירוט ואף הוסיף פרטים שלא ציין בהודעתו. בית המשפט הוסיף וקבע כי העובדה שעמוס לא הצליח לאמוד נכונה את המרחק בין מקום הימצאו למקום האירוע אין בה כדי להפחית ממידת האמון שיש ליתן לזיהוי המערער על ידו, במיוחד נוכח היכרותו הקודמת עימו. תימוכין נוספים לעדותו של עמוס מצא בית המשפט בכך שדבריו לפיהם שני חיילים, אחד מהם במדי מג"ב, שמרו על המערער יחד עימו, עולים בקנה אחד עם עדותו של סדרן התנועה שסיפר כי ניגש אליו שוטר מג"ב בלבוש אזרחי שאחז בבחור מזוקן וביקש ממנו להחזיק בו עד הגעת אנשי הביטחון, כיוון שהוא ממהר. הסדרן סירב להחזיק בבחור, אותו הכיר כמי ש"הסתובב בתחנה הרבה". הוא עמד לידו ובשלב מסוים החל הבחור ללכת לכיוון הקיוסק והסדרן הלך אחריו, עד שהגיעו אנשי הביטחון. בית המשפט ציין בהקשר זה כי אמנם לדברי הסדרן שוטר המג"ב היה לבוש בבגדים אזרחיים ולא במדים, כפי שהעיד עמוס, אך יש בכך כדי לאשר את העובדה כי איש מג"ב, או לפחות מי שהזדהה ככזה, היה מעורב בתפיסת המערער, כעולה מדברי עמוס. כמו כן עמד בית המשפט על עדותם של שני מאבטחים שעבדו בתחנה, אך נוכח העובדה שאיש מהם לא השתתף במרדף אחר המערער, קבע כי אין בעדותם כדי לשפוך אור על השאלה האם הוא היה מעורב באירוע. 5. בהסתמך על עדויות אלו קבע בית משפט קמא כי המתלוננת נחבלה בעינה באופן פתאומי בשל מכה שקיבלה בעת שהלכה לעבר רציף האוטובוס בתחנה וכי החבלה נגרמה לה כאשר גבר מזוקן, רזה, גבוה ובעל שיער ארוך רץ לעברה והתנגש בה. אותו אדם ברח מן המקום מיד כשהגיעו שולמית ועמוס, ובמעמד זה זיהה אותו עמוס כמערער, המוכר לו. בית המשפט קבע כי בסיום המרדף נתפס המערער ועוכב בקיוסק עד לבוא השוטרים, אף שלא קבע כיצד התנהלה התפיסה שלב אחר שלב. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המערער אישר שביום מעצרו היה בעל זקן והדבר מתאים לתיאור שמסרה שולמית ביחס לאדם שראתה במהלך האירוע, ועוד קבע כי הימלטותו של המערער ממקום האירוע תומכת במסקנה שאין מדובר במי שרק "נתקל" בתמימות במתלוננת אלא במי שתקף אותה. על רקע זה קבע בית משפט קמא כי הוכח שהמערער הוא זה שתקף את המתלוננת. עם זאת קבע בית המשפט כאמור שלא הוכח כי המערער תקף את המתלוננת על מנת לשדוד את תיקה או כי הוא נטל את תיקה במהלך התקיפה או לאחריה וזיכה אותו, אפוא, מעבירת השוד בציינו כי ייתכן שהרקע לתקיפה קשור להתנהגותו המוזרה של המערער ולקווי אישיותו החריגים אשר באו לידי ביטוי בחקירה, במשפט וכן בחוות הדעת הפסיכיאטרית. לבסוף קבע בית המשפט כי נוכח חומרת הפגיעה שנגרמה למתלוננת כעולה מהתיעוד הרפואי, מדובר בחבלה חמורה כהגדרתה בסעיף 34כד לחוק העונשין. על רקע זה הורשע המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, שלא נכללה לכתחילה בכתב האישום, לאחר שנקבע כי ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפניה. טענות הצדדים בערעור 6. המערער משיג בפנינו על הרשעתו ולחלופין על העונש שהושת עליו, וטוען כי אין במכלול העדויות שהוצגו בפני בית משפט קמא כדי לזהותו כמי שתקף את המתלוננת וכי הרשעתו מבוססת על ראיות נסיבתיות קלושות ביותר. לטענת המערער, המתלוננת כלל לא זיהתה אותו כתוקף והיא אף לא ידעה לומר כיצד נפגעה – האם בעקבות מכת אגרוף או בדרך אחרת; האם התיק שהיה ברשותה נלקח ממנה במהלך התקיפה; והאם האדם שתקף אותה ברח, ולאן. לפיכך, טוען המערער, אין בעדותה כדי לתאר אירוע של חבלה חמורה ואין בה כדי לזהותו כמי שתקף אותה. המערער מוסיף וטוען כי גם שולמית לא ראתה את פניו של התוקף אלא את גבו בלבד, כי לא היה לה קשר עין רציף עם התוקף וכי היא כלל לא תיארה בעדותה מעשה של תקיפה אלא לדבריה הבחינה ב"היתקלות" בין אותו אדם למתלוננת ולא יכולה הייתה לייחס לו כוונה לפגוע במתלוננת. לטענתו, שולמית אף לא סיפרה שהאדם שנתפס הוא אכן אותו אדם שנתקל במתלוננת. אשר לעדותו של עמוס טוען המערער כי מדובר בעדות רצופת סתירות שאין ליתן בה אמון, והוא מפרט בהרחבה את הסתירות שעלו בגרסתו בהיבטים שונים. המערער טוען כי לא רק שעמוס לא היה עד לתקיפת המתלוננת והשתלב באירוע רק לאחר המעשה, אלא שנוכח חוסר העקביות בתיאור שמסר בחקירת המשטרה ובחלקים השונים של עדותו מן הראוי היה לדחות את גרסתו ביחס למעורבות המערער בתקיפה, כפי שנדחו דבריו בנוגע לאחיזתו של המערער בתיקה של המתלוננת. המערער מוסיף כי גם בדברי העדים האחרים, סדרן התנועה ושני המאבטחים, אין כדי להוביל למסקנה המרשיעה, שכן השלושה הגיעו למקום האירוע לאחר מעשה כאשר המערער כבר נתפס ועוכב. בהקשר זה מציין המערער כי סדרן התנועה סיפר שהאדם שהחזיק במערער וביקש ממנו לקרוא לביטחון השאיר את המערער בחזקתו של הסדרן מבלי למסור את פרטיו או את הסיבה לעיכובו של המערער. אותו אדם לא הובא לעדות ולמעשה לא ידועה השתלשלות העניינים עובר לתפיסתו של המערער והעילה לעיכובו. בנוסף סיפר הסדרן כי בשום שלב הוא לא אחז במערער כדי למנוע ממנו להימלט. המערער מדגיש אפוא כי אין בעדויות אלו כדי לזהותו כמי שנתקל במתלוננת. לחלופין טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שהרשיעו בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, שכן גם אם הוא זה שנתקל במתלוננת, החבלה שנגרמה לה אינה מהווה "חבלה חמורה" כהגדרתה בסעיף 34כד לחוק העונשין, ודבריה לפיהם נפגעה בעינה כתוצאה מחיכוך המשקפיים בעין לא קיבלו תימוכין במסמכים רפואיים. עוד טוען המערער, לחלופין, כי אין בעדויות השונות תיאור של מכה שניתנה על-ידו למתלוננת ולכל היותר הוכח שהוא נתקל בה. על כן, כך לטענתו, כל חבלה שנגרמה למתלוננת כתוצאה מכך נגרמה על-ידו שלא במתכוון או בלא מודעות למעשיו, ומכאן שלא מתקיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של גרימת חבלה חמורה (במאמר מוסגר יצוין כי סיווגה של התקיפה כ"חבלה חמורה" הביא להפעלתו של מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער). לטענתו, הדברים מקבלים משנה תוקף על רקע עברו הפסיכיאטרי והתנהלותו המוזרה בעת האירוע ובפני בית משפט קמא. המערער טוען אפוא שיש לזכותו מכל אשמה ולחלופין שאין בחומר הראיות כדי להרשיעו בעבירה של חבלה חמורה, אלא בעבירה קלה יותר של חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין, או תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק. 7. המשיבה מצדה טוענת כי דין הערעור להידחות וכי אין כל עילה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית משפט קמא לאחר שבחן בקפידה את מכלול הראיות שהוצגו בפניו. לטענת המשיבה, תיאור התוקף בפי העדה שולמית אינו דל, ומאפשר את זיהויו של המערער ברמת ודאות גבוהה. הראיות הנסיבתיות באשר לתקיפה, ובהן אופייה הממוקד של הפגיעה ומנוסתו של התוקף, מצביעות לטענת המשיבה על מעשה אלימות מכוון, שהביא לחבלה חמורה במתלוננת. כמו כן מדגישה המשיבה כי בית משפט קמא לא שלל את האפשרות שהמניע לתקיפה היה גניבת התיק וכן ציינה כי הראיות שהוצגו מבססות כנדרש גרימת חבלה חמורה למתלוננת. דיון 8. הטענה המרכזית שמעלה המערער בערעורו היא כי המשיבה לא עמדה בנטל הראיה באשר לזיהויו כתוקף, ועל כן יש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולזכותו. בהקשר זה מופנות טענותיו של המערער כלפי ממצאי עובדה ומהימנות עליהן ביסס בית משפט קמא את מסקנותיו המרשיעות בשאלת זיהויו כמי שביצע את התקיפה. הלכה ידועה ומושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים מסוג זה אלא במקרים חריגים בהם טעתה הערכאה הדיונית טעות של ממש היורדת לשורשו של עניין, או מקום שבו מתגלה טעות מהותית בהערכת העדויות ובמסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות (ראו: ע"פ 8899/06 ארמין נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (טרם פורסם, 29.7.2007); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (טרם פורסם, 26.1.2009)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות במסקנותיה ובממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. מהכרעת הדין עולה כי בית משפט קמא שקל את העדויות בכובד ראש ובזהירות, תוך פירוט הקשיים והסתירות שנתגלו בחלק מן העדויות מחד גיסא, והתימוכין והאימות שנמצאו לחלק מהן, מאידך גיסא. כמו כן יש לזכור כי העדים שהעידו בפני בית משפט קמא היו עדים ניטראליים –עוברי אורח ובעלי תפקיד – שהיו בתחנה במועד הרלוונטי וראו את האירוע בעת שהתרחש או סמוך לאחריו. 9. המתלוננת עצמה לא זיהתה אמנם את המערער כמי שתקף אותה והסבירה כי הפגיעה אירעה כהרף עין. המתלוננת לא הבחינה מה מקור המכה שקיבלה וכל שידעה לומר בהקשר זה הוא "פתאום קיבלתי מכה חשבתי התקרה נפלה עלי..." (עמ' 16 לפרוטוקול). אולם, יתר העדויות משלימות את התמונה ויש בהן כדי להצביע מעבר לספק סביר כי המערער חבל במתלוננת. שולמית, שהייתה העדה הקרובה ביותר לאירוע, סיפרה על מה שראו עיניה כששהתה בקומה השישית בתחנה: "... כשרציתי לקחת שתייה קלה ראיתי אישה יוצאת מהמעלית והמרחק משם הוא כמה מטרים אולי 7 מ' ורואים ברור, לא התייחסתי ופתאום ראיתי אדם מהגב עם שיער ארוך והקשישה שיצאה מהמעלית הוא רץ וכמו נתקל בה והיא כמעט נפלה ורצתי לעברה שלא תיפול, פתאום אני רואה שהפנים שלה מלאות דם, ישר פתחתי את התיק שלי הוצאתי מגבונים" (עמ' 6 לפרוטוקול). בהמשך תיארה שולמית את המרדף אחרי האדם שנמלט ממקום האירוע: "היה מישהו שחזר לא יודעת אם זה בעל הקיוסק והוא אמר לה קחי את התיק שלך, אני לא ראיתי רק ראיתי שמישהו נתקל בה אבל כשמישהו צעק גנב גנב ורץ אחריו, אחרי מישהו רזה גבוה עם שיער ארוך וזקן. אחר כך הכניסו אותו לקיוסק וראיתי אותו..." (עמ' 6 לפרוטוקול). כאשר נשאלה שולמית לעניין זיהויה של אותה דמות השיבה כך: "ש: את אומרת שהדמות שנתקלה בגב' ראית מהגב. ת: נכון רזה וגבוה. אפילו היום אני מזהה אותו. ש: לא ראית אותו מהפנים רק מהגב. ת: כן. כשהוא רץ אליה רק את הגב ראיתי. ש: לא היה לך קשר עם הדמות גם לאחר מכן כי טיפלת בה. ת: אבל הכניסו אותו לקיוסק ואני טיפלתי בה בקיוסק. ש: זה אחר כך, אבל בדקות עד שתפסו את הגבוה והרזה לא היית בקשר עין איתו. ת: נכון. ראיתי התקהלות של אנשים אבל לא ראיתי מה קורה. ש: לא ראית אותו בורח ושתופסים אותו. ת: ראיתי אותו בורח, ראיתי אותו מאחור". (עמ' 7-6 לפרוטוקול). הנה כי כן, שולמית ראתה את האדם שנתקל במתלוננת, מגבו, וכן סיפרה שראתה כי אותו אדם ברח, אף שלא היה לה קשר עין רציף עימו מעת ההיתקלות ועד לתפיסתו (ראו עמ' 7 לפרוטוקול). שולמית סיפרה כאמור כי התוקף היה בעל שיער ארוך וכי האדם שברח היא רזה, גבוה, עם שיער ארוך וזקן. מצפייה בקלטת החקירה של המערער במשטרה עולה כי יש לו שיער שאינו מסופר (אף שאין מדובר בשיער ארוך באופן חריג), כי מבנה גופו אכן רזה וכי הוא בעל זקן עבות, פרט בולט יחסית במראהו (ראו גם מזכר מאת רס"ר סתיו בסלי מיום 1.9.2008 (ת/5) וכן תשובת המערער בעדותו כשנשאל "היה לך זקן יותר ארוך?" [הכוונה ביום האירוע] והשיב "קצת" (עמ' 21 לפרוטוקול)). 10. עדותו של בעל הקיוסק עמוס משתלבת היטב בעדותה של שולמית ותומכת אף היא במסקנתו של בית משפט קמא. בית המשפט ניתח עדות זו בהרחבה, עמד על הפערים בין הגרסאות שמסר עמוס בחקירתו ובעדותו, הצליב את דבריו עם עדויות נוספות ובחן את ההשלכה שיש לכך על הממצאים העובדתיים העולים מחומר הראיות. עמוס, המכיר כאמור את המערער כמי ש"מסתובב" בתחנה ואוסף בדלי סיגריות (ראו עמ' 8 לפרוטוקול), סיפר בעדותו כי לא ראה את התקיפה אך ראה את המערער "רץ ממנה" [מן המתלוננת], וציין שהמערער היה האדם היחיד שנמצא בסמוך לה: "ש: לא ראית את האירוע ואותו תוקף אותה מדוע תפסת אותו? ת: הצעקות של האישה היו היסטריות, ראית אדם רץ ממנה מה אתה חושב? כאזרח טוב שרוצים לעזור, עזוב שבתחנה מרכזית יש כל הזמן אירוע כזה, רואים אישה מבוגרת עם משקפיים שבורות ועין אדומה מה אתה מצפה שלא אעזור לה. ש: לא ראית אותו תוקף אותה. ת: לא אמרתי שראיתי אותו תוקף אבל הוא היה לידה ורץ ממנה, הוא היה היחיד שם". (עמ' 12 לפרוטוקול) בית משפט קמא נתן אמון בעדותו של עמוס, וקבע כי היכרותו הקודמת עם המערער בצירוף מראהו הייחודי של המערער "שהינו רזה וגבוה ובעל זקן עבות ורעמת שיער שחור וארוך, מפחיתים – אם לא מאיינים כליל – את סיכון הטעות בזיהוי הנאשם כאותו אדם שבו הבחינה שולמית 'כמו נתקל' במתלוננת בעת צאתה מהמעלית". דברים אלה מקובלים עלי. אכן עדותו של עמוס לוקה בחוסר עקביות מסוים באשר לסדר הדברים מרגע שראה את המערער נמלט, אך בית משפט קמא היה ער לכך ובחר לאמץ את גרסתו המאוחרת של עמוס בעניין זה בקובעו כי המרדף החל עוד טרם שהמתלוננת הוכנסה לשבת בקיוסק, דהיינו כאשר עמוס הבחין שאותו בחור בורח מהמקום. כפי שקבע בית משפט קמא, גרסה זו מתיישבת עם עדותה של שולמית שסיפרה כי רצה לעבר המתלוננת, הוציאה מגבונים מתיקה "ובעל הקיוסק, אמר לי, הוא רץ ושמעתי מישהו צועק גנב גנב ורודף אחריו, ראיתי את האישה והדם שירד לה, הבאתי מים קרים מהמקרר ושטפתי לה את הפנים..." (עמ' 6 לפרוטוקול). שילוב עדויותיהם של שולמית ושל עמוס מציג רצף אירועים הגיוני שתחילתו בהיתקלות המערער במתלוננת וסופו בתפיסת המערער, ועל כן אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא בהקשר זה. זאת ועוד, בית משפט קמא הצליב את עדותו של עמוס גם עם דבריו של סדרן התנועה וקבע כי הם מספקים אישוש נוסף, ולו חלקי, לגרסתו של עמוס בכל הנוגע למעורבות איש מג"ב בתפיסת המערער. יתר על כן, ניכר בהכרעת הדין כי בשל הסתירות שנתגלו בעדותו של עמוס הקפיד בית המשפט שלא לקבוע ממצאים עובדתיים מרשיעים בהתבסס על עדות זו לבדה וכן נקט זהירות בקביעת המסקנות הצומחות מן הראיות שבפניו ככל שהדבר נוגע לעבירת השוד שיוחסה למערער בקובעו כי לא הוכח שנטל את תיקה של המתלוננת, ובקובעו עוד כי אין לקבל את הודעתו של עמוס במשטרה מכוח הכלל שעניינו בהקפאת הזכירה שבעבר. אכן, ניתוח כלל העדויות שנשמעו, משנה הזהירות שנקט בית משפט קמא לגביהן ועיבודן לכדי תצרף ראייתי, כל אלה מובילים למסקנה כי המקרה שבפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בקביעותיה ובמסקנותיה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לזיהויו של המערער כמי שחבל במתלוננת. 11. טענתו החלופית של המערער, הנטענת "מטעמי זהירות בלבד" כדבריו, היא כי שגה בית משפט קמא בהרשיעו אותו בעבירה של חבלה חמורה, שכן לא הוכח שנגרמה למתלוננת פגיעה המגיעה כדי "חבלה חמורה". העבירה של "חבלה חמורה" מוגדרת בסעיף 333 לחוק העונשין בזו הלשון: "החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין, דינו - מאסר שבע שנים". סעיף 34כד לחוק העונשין קובע כי "חבלה חמורה" היא – "חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים". נקדים ונזכיר, כי אף שחוות דעת רפואית עשויה לסייע במלאכת סיווגה של חבלה, בסופו של יום ההכרעה בשאלה זו מסורה לבית המשפט (ראו ע"פ 10357/06 אבו דיב נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (טרם פורסם, 6.8.2007)). בענייננו נגרמו למתלוננת שטף דם פנימי, דימום ונפיחות בעינה הימנית, ולכך תימוכין בתעודות הרפואיות (ת/7 ו-ת/8) ובתמונות שצולמו בתחנת המשטרה (ת/6). בעדותה, שאותה מצא בית משפט קמא מהימנה, סיפרה המתלוננת כי מכת האגרוף שספגה ניפצה את משקפיה וזכוכית נכנסה לעינה וכי כתוצאה מן החבלה היא סובלת מליקוי בראיה (עמ' 17-16 לפרוטוקול). גם אם נקבל את הטענה לפיה אין מדובר בפגיעה קשה בבריאותה או בנוחותה של המתלוננת, חבלה כזו עלולה, למצער, לפגוע קשות או לתמיד בבריאותה או בנוחותה של המתלוננת, ועל כן היא באה בגדר "חבלה חמורה" כהגדרתה בחוק העונשין. 12. טענה חלופית נוספת שמעלה המערער היא כי לכל היותר הוכח שהוא נתקל במתלוננת ועל כן החבלה נגרמה לה שלא במתכוון או ללא מודעות למעשיו. משכך, טוען המערער, לא מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירה. גם טענה זו דינה להידחות. עבירת החבלה החמורה בסעיף 333 לחוק העונשין היא עבירה תוצאתית, אשר לשם התקיימותה נדרש כי תיגרם חבלה חמורה בפועל. מבחינת היסוד הנפשי נדרשת מחשבה פלילית, דהיינו מודעות לכל רכיבי היסוד העובדתי – לטיב הפיזי של ההתנהגות, להתקיימותן של הנסיבות ולאפשרות גרימתה של התוצאה (ראו ע"פ 371/08 מדינת ישראל נ' ביטאו, פסקה 18 (טרם פורסם, 27.10.2008)). בהקשר זה קבע בית משפט קמא נוכח העדויות כי המערער, שנמלט מהמקום לאחר שנתקל במתלוננת, היה מודע היטב למעשיו ולפגיעה העשויה להיגרם לה כתוצאה מכך. אשר לטענה כי החבלה נגרמה שלא במתכוון, הרי שבעבירת חבלה חמורה קיומה של "כוונה מיוחדת" אינו נדרש. ביחס לתוצאה די בהלך נפש של פזיזות, שמשמעה אדישות לאפשרות התרחשותה של חבלה חמורה או קלות דעת בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה, מתוך תקווה להצליח למנעה (ראו יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שלישי 1297 (תשס"ו); ראו והשוו גם ע"פ 31/59 היועץ המשפטי לממשלה נ' לוי, פ"ד יג 684, 686 (1959)). בענייננו, כאשר המערער רץ לעבר המתלוננת ותקף אותה, חזקה בנסיבות העניין כי לכל הפחות היה מודע לכך שעלולה להיגרם לה חבלה גופנית והוא גילה חוסר אכפתיות כי סיכון זה יתממש. וכלשון בית המשפט: "...התנהגותו של אותו אדם, אשר נמלט מן המקום, מאפשרת לקבוע כי אין המדובר במי שרק "נתקל" בתמימות במתלוננת אלא במי שתקף אותה כפי שעולה מדברי עדותה של המתלוננת כי "קיבלה מכה" וכפי שמלמדת תוצאת החבלה – חבלה ממכה בעינה שפצעה אותה עד זוב דם". בשולי הדברים אעיר, כי טענתו החלופית של המערער בדבר היעדר כוונה לפגוע במתלוננת מעוררת קושי נוסף בהיותה טענה עובדתית חלופית. אכן, קשה לקבל מפי המערער טענה שהילוכה הוא - לא נתקלתי במתלוננת אך אם נתקלתי לא עשיתי זאת בכוונה (ראו: ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (טרם פורסם, 4.9.2007); ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 544 (2002); ע"פ 401/99 מצארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 561, 565 (1999)). אשר לחומרת העונש 13. על המערער נגזרו כאמור שלושים וששה חודשי מאסר, מתוכם עשרים וארבעה חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור כל עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע. בנוסף הפעיל בית משפט קמא מאסר על תנאי בן עשרים וארבעה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המערער, והורה כי ירוצה בחופף לעונש המאסר שנגזר עליו. בגזר דינו עמד בית משפט קמא על חומרת העבירה ותוצאותיה, והדגיש את סבלה המתמשך של המתלוננת, עוברת אורח מבוגרת שהותקפה על לא עוול בכפה. גם הרשעותיו הקודמות של המערער – בעבירות אלימות, רכוש, סמים ומין – היו שיקול לחומרה בגזירת עונשו. בצד כל אלה נתן בית המשפט דעתו להפרעות הנפשיות וההתנהגותיות מהן סובל המערער והוסיף כי בשל התקופה הארוכה יחסית של עונש המאסר המותנה המופעל, אין הוא רואה לנכון להוסיף ענישה נוספת במצטבר. 14. העונש שנגזר על המערער ושיקולי הענישה אותם מנה בית המשפט לקולא ולחומרא משקפים גישה עונשית ראויה ומאוזנת למעשיו של המערער. אכן, התופעה הקשה של תקיפת חלשים וחסרי ישע בחברה מחייבת תגובה עונשית הולמת (ראו והשוו ע"פ 2357/07 אידוס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.12.2007)) ולא מצאתי כל טעם המצדיק התערבות בעונש שנגזר. סוף דבר 15. בשל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לדחות את הערעור הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לפסק דינה של חברתי השופטת חיות. אטול חרות לעצמי להוסיף שני אלה: ראשית, יש לראות בחיוב את הסיוע שהושיטו אנשים למתלוננת וגם את נכונותם ככלל להעיד, דבר שבמישור הערכי והנורמטיבי מובן מאליו - אך לא תמיד בחיי המעשה. גם אם נמצאו סתירות בעדותו של אחד העדים המרכזיים, עמוס, שגם הסביר ליקוי בעדותו ברצון להימנע מזימון לבית המשפט בשל הפסד כלכלי, בכל זאת סייע למתלוננת, וגם כי בסופו של דבר העיד. ראוי לעודד עדי ראיה למעשי אלימות הן בסיוע לקרבנות והן בעדות בפני הרשויות, דברים שלא תמיד הם פשוטים, לרבות בשל אימת העבריינים. אשר לטענתו העובדתית החלופית של המערער, אציין כי במציאות ניתן להעלות על הדעת כי אדם ייתקל בזולת, למשל בעת ריצה מהירה, ויגרום לו פגיעה בלא משים; אך במקרה כזה, זו צריך שתהא טענתו בדרך המלך ולא טענה חלופית. טענת "דרך המלך" של המערער במקרה דנא היתה ניתוק כל קשר למקרה וטעות בזיהוי, על כן קשה להלום טענה חלופית כאותו סיפור מן הפולקלור היהודי על המתבקש להשיב לחברו קדרה ששאל ממנו, ותשובתו היא, לא שאלתי ממך, אם שאלתי היא היתה פגומה, ובכל מקרה החזרתיה. אוסיף, כי המשפט העברי מכיר בשגגה בגדרי הדין (ראו משנה מכות ב', א'-ב'; ש' אלבק, מבוא למשפט העברי בימי התלמוד תשנ"ט-1999, 292-291), אך שוב - כעניין עיקרי ולא כמפלט. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ב בחשוון התש"ע (9.11.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09042670_V01.docמא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il