אסתרוביץ נ' הכנסת ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 42663-09-24 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת רות רונן העותר: אלחנן אסתרוביץ נגד המשיבות: 1. הכנסת 2. ועדת החוקה חוק ומשפט של כנסת 3. היועצת המשפטי לממשלה 4. מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. העתירה שלפנינו מכוונת כלפי חוקתיותו של סעיף 40א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), שעניינו פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה בשל הרשעות פליליות חוזרות. בעתירה נטען, בעיקרו של דבר, כי הוראות סעיף 40א הנ"ל פוגעות שלא כדין בזכויות חוקתיות של הפרט, בהן חופש התנועה וחופש העיסוק. 2. ביום 7.8.2024 פנה העותר, לטענתו, למשיבות בעניין הנדון. ביום 11.8.2024 השיב נציג מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה לפניית העותר, בציינו כי נושא העתירה אינו מסוג העניינים המטופלים על-ידי המחלקה. לטענת העותר, יתר המשיבות, בהן המשיבה 1 – טרם השיבו לפנייתו. 3. דין העתירה להידחות על הסף ואף לגופה. 4. כידוע, טרם הגשת עתירה לבית משפט זה יש לפעול למיצוי הליכים אל מול הרשות המוסמכת (ראו, למשל: בג"ץ 6755/17 אבו עראם נ' משרד הביטחון, פס' 8 (18.9.2017); בג"ץ 9424/17 פלוני נ' משרד הביטחון, פס' 3 (6.12.2017)). בתוך כך, נקבע כי לא די בעצם הפנייה לרשות כדי לצאת ידי חובת מיצוי ההליכים, אלא שיש להותיר בידי הרשות פרק זמן מתאים, בנסיבות העניין, כדי לבחון את הטענות שהועלו בפנייה ולגבש להן מענה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 2176/20 דורון נ' ממשלת ישראל (22.3.2020); בג"ץ 2220/21 ועדת החקירה האזרחית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 12 (9.5.2021)). עוד נקבע, כי "כלל זה תקף גם כאשר מדובר בעתירה שעניינה ביטול חוקים" (ראו: בג"ץ 1381/19 בן-חיים נ' כנסת ישראל, פס' 2 (16.7.2019); בג"ץ 5852/13 קניאס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 6 (1.9.2013)); ולא זו אף זו, נפסק כי "הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הסעד המבוקש הוא הכרזה על ביטול דבר חקיקה, סעד שלא יינתן בנקל" (ראו: בג"ץ 2305/20 חברת שוזפו סחר בע"מ נ' ראש הממשלה, פס' 3 (16.4.2020)). 5. בענייננו, העותר לא צירף לעתירתו כל אסמכתא המעידה כי אכן הקדים ופנה לכלל המשיבות הרלוונטיות, וכי פניותיו אלו אכן הגיעו ליעדן. מכל מקום, אף אם אכן פנה העותר למשיבות במכתב מיום 7.8.2024 (שכאמור, לא צורף לעתירה), הרי שלא ניתן לראות בפנייתו היחידה מתחילת חודש אוגוסט השנה משום עמידה בדרישת מיצוי ההליכים המהותית. אני סבורה כי בנסיבות העניין לא המתין העותר פרק זמן סביר לקבלת מענה לפנייתו בטרם הוגשה העתירה (שהוגשה כבר ביום 16.9.2024). זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שעסקינן בסעד של ביטול הוראה עונשית המצויה בספר החוקים זה מכבר; בכך שהפנייה, לכאורה, הוגשה במהלך פגרת הכנסת אשר עבודתה התחדשה אך בשלהי חודש אוקטובר; ובשים לב למציאות המורכבת השוררת במחוזותינו בעת הזו. 6. זאת ועוד, דין העתירה להידחות אף לגופו של עניין. העתירה אינה מגלה כל עילה אשר מצדיקה את מתן הסעד הקיצוני והחריג המבוקש בה – ביטול דבר חקיקה ראשית של הכנסת (ראו, מיני רבים: בג"ץ 7251/16 שמיר נ' כנסת ישראל, פס' 5 (5.6.2017)). לא שוכנענו כי סעיף 40א לפקודה, אשר עומד על מכונו מזה שנים, מעורר קושי חוקתי. ודוק, הגם שההוראה בדבר פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה כרוכה, מטבע הדברים, בפגיעה מסוימת בחירויות הפרט, הרי שפגיעה זו אינה פגיעה בלתי-חוקתית, כזאת העולה על הפגיעה הנלווית מאליה לכל סנקציה פלילית. עוד לא למותר להדגיש כי תחולתו של הסעיף הנדון היא רק על מי שכבר הורשע "לפחות פעמיים" בעבירות האמורות בסעיף; וכן כי תכליתו של הסעיף, הראויה ללא-ספק, היא "להרחיק נהגים מסוכנים מהכביש לתקופות ממושכות, ואף לצמיתות במקרים המתאימים", ואשר נועדה "לשקף את העמדה שלפיה קיים פסול מיוחד בכך שאותו אדם לא נרתע מלהמשיך ולבצע עבירות תעבורה חמורות אף לאחר שנגזר דינו", כאשר "הרשעותיו הקודמות של הנאשם מלמדות על מועדוּתו לעבור עבירות דומות נוספות, תוך סיכון חיי אדם" (ראו: רע"פ 5062/20 מדינת ישראל נ' עודה, פס' 16 (27.4.2021)). וכל זאת – בהתחשב באפשרות, כפי שאף הוטעם על-ידי העותר, להוציא רישיון נהיגה, במקרים המתאימים, בגדרו של הליך קהילתי. 7. העתירה נדחית אפוא בזאת. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ג חשוון תשפ"ה (14 נובמבר 2024). יוסף אלרון שופט יעל וילנר שופטת רות רונן שופטת